המיתוס של עשרת השבטים האבודים

המיתוס של עשרת השבטים האבודים מלווה את ההיסטוריה של עם ישראל כבר יותר מאלף שנים. בבסיסו עומדת האמונה שעשרת השבטים שהוגלו על ידי שלמנאסר החמישי מלך אשור חיים בארץ רחוקה ובלתי נודעת, בה הם מקיימים חיים יהודיים שלמים ואין עליהם שלטון זר. מכשולים בלתי עבירים, כמו נהר הסמבטיון מונעים מהם לצאת ממנה, אך לכשתגיע הגאולה הם יחברו לאחיהם היהודים שבגולה ויחד יגיעו לארץ ישראל. עוצמתו של המיתוס נובעת מכך שהציג מודל אידיאלי לחיים יהודיים, נתן ביטוי לכיסופים לסיום הגלות וחיזק את התקוות לגאולה.

עיקרו של המיתוס נשען על סיפוריו של אלדד הדני במאה התשיעית. הסיפורים, שהגיעו לתפוצה נרחבת ביותר בכל העולם היהודי, לא נתפסו כבדיה אלא כמתארים מציאות ריאלית. עם השנים נוספו עליהם סיפורי נפלאות של נוסעים שהגיעו כביכול אל ארצם של השבטים, או ידיעות על גדודי לוחמים של השבטים הנערכים למתקפה על אויבי היהודים. ידיעות אלה התרבו בעיקר בתקופות של התעוררות משיחית וחרדות מהתערערות סדרי העולם.

בתחילת העת החדשה כשלא נותרו בעולם ארצות לא נודעות זכה המיתוס לכיוון חדש: האמונה שהשבטים האבודים נטמעו בין עמים היושבים בקצווי התבל וכי אם היהודים יחדשו את הקשרים עמם ויסייעו להם לחזור ליהדותם יקרבו בכך את בוא הגאולה. לאמונה זו שותפים גם היום גורמים שונים בישראל ובתפוצות הטוענים שגילו צאצאים של עשרת השבטים במקומות שונים בעולם.

אוטופיה יהודיתעריכה

המיתוס של עשרת השבטים הוא מיתוס חי ודינמי. במרכזו לא עומד סיפור על עבר מפואר שנעלם ונגוז, אלא תמונה של חיים יהודיים מושלמים הקיימים במציאות במקום אמיתי. חיי השבטים תוארו כאנטיתזה לחיי העם בגולה שנתפסו כסבל מתמשך תחת עולו של שלטון עוין. חיים שאין בהם ביטחון ובוודאי שאין בהם גדלות או תהילה, חיים של דלות ועוני. אפילו קיום האמונה והמצוות פגומים בגלות, גם בשל הריחוק מארץ הקודש וגם בשל החיים כמיעוט דתי בארצות שבהן שליטים האסלאם והנצרות. לעומת זאת מיתוס השבטים הציג כמעט כל מה שהיהודים החיים בגלות קיוו וייחלו לו: עצמאות מדינית, ביטחון, רווחה ושלמות רוחנית. השבטים הוצגו כמעין עתודה לאומית המשמרת כוחות צבאיים, רוחניים וחומריים .[1]

עצמאות, מלכות ועושרעריכה

בדברי הפתיחה לספרו "קול מבשר" (1577) כותב יצחק עקריש: "בכל ימי היותי על אדמתי שמעתי מאנשים רבים גדולים וקטנים מדברים על עניין השבטים לאמר שיש מקומות ידועים שיש מלכים לישראל והם בתקפם ובגבורתם ואינם חסרים מאומה כי אם עבודת המקדש והנבואה". ואכן לא רק עצמאות מדינית היא מרכיב חשוב בסיפורי השבטים. בחלק מהם אפילו שולט מלך יהודי המתהדר בשושלת מלכות מפוארת. התחיל בכך אלדד הדני במאה התשיעית המספר על ארבעת השבטים שבארץ כוש: "ויש להם מלך ושמו עזיאל בן מלכיאל מבני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ושם השופט שלהם עבדון בן מישאל משבט אשר. וארבע מיתות בית דין עומדות על אפניהם."[2] יש שבטים שבראשם לא עומד מלך, אלא נשיא או שופט, כמו שהיה בתקופת נדודי השבטים במדבר לפני שהגיעו לארץ ישראל. על שבט יששכר הוא אומר ש"אין עליהם עול מלכות כי אם מלכות שמים"[3] ולהם יש שופט ושמו נחשון וגם הם מקיימים ארבע מיתות בית דין.

הסיפור על הממלכה של עשרת השבטים זלג אל המרחב הנוצרי, והשתקע בסיפורים על פרסטר ג'ון, שהייתה להם תפוצה רחבה מאוד באירופה בימי הביניים. בסיפורים המתארים ממלכה נוצרית אדירה הנמצאת אי-שם, באסיה או באפריקה, מוזכרים השבטים כמי שיש להם מלכות משלהם "מלך ישראל יש לו תחת ממשלתו מאתיים מלכים וכולם מחזיקים ארצם תחת רשותו"[4] ואכן אין לתמוה על כך שדוד הראובני שהופיע בוונציה ב 1524, הציג את עצמו בפני האפיפיור כאחיו של המלך יוסף המולך על שלושים ריבוא בני שבט גד, שבט ראובן וחצי שבט המנשה היושבים במדבר חבור, ויש לו זקנים, יועצים ושרים רבים. והוא מוסיף ומספר על עוד מלך בשם ברוך בן יפת שמולך על שבט שמעון ושבט בנימין ליד הנילוס.[5] בשנת 1646 ר' ברוך גד מירושלים מספר על פגישתו עם השבטים באזור פרס ומביא איגרת "מהמלך אחיטוב בן עזריה, הנשיא יהוצדק בן עוזא והזקן אוריאל בן אביסף"[6] אפילו במאה ה 19 שד"ר שיוצא מירושלים לתימן מספר בשובו על "ממלכה גדולה הלאה מעיר ״צאנאא״ מהלך חדשים אחדים ומלך גדול מבני שבטם, הנקרא בשם נשיא ירעם בתום לבבו ובתבונות כפיו ינחם והוא הגבור והצדיק בעדתם פלא יועץ ושר שלום".[7] ב 1830 קבוצה נכבדה מתלמידי הגר"א בירושלים נותנת ביד שד"ר איגרת אל מלך עשרת השבטים המבקשת שהשבטים יעזרו לעם הפזור בגלות וסובל מדיכוי ומעוני. באיגרת כלולה בקשה שישלחו אליהם חכמים שיוכלו לחדש את הסמיכה לרבנות, מאחר שעל פי סיפור אלדד הדני יש אצלם ארבע מיתות בית דין ומכאן שיש להם גם סנהדרין... ובקשתם האחרונה והעיקרית: שישלחו תרומה כספית נדיבה לעזרת כל תלמידי החכמים בירושלים.[8]

מספרי הסיפורים על חייהם האוטופיים של השבטים לא הזניחו גם את הצד החומרי של החיים. אלדד הדני תיאר את רוב השבטים כעובדי אדמה שאדמתם טובה ופוריה והם מתקיימים ברווחה מפרי עמלם. אך נראה שהשאיפה להעצים ולפאר את השבטים הוסיפה לחייהם תיאורים של עושר ופאר: "הם שוכנים בבתים מפוארים ובניינים הדורים ומגדלים נאים...ועושין בגדים נאים ומעילים נאים וכלים נאים...ויש להם כסף וזהב הרבה מאד"[3] גם בסיפורי פרסטר ג'ון נקלט תיאור העושר "ויש להם כ״כ זהב ואבנים יקרות שמתקנים בתיהם באבנים יקרות כמו שאנחנו מתקנים בתינו באבנים צבועות" ושם מרחיבים ומוסיפים גם "ויש להם נשים יפות תואר הרבה"[9]

צבא יהודיעריכה

בסיפורים על השבטים יש דגש מיוחד על הכח הצבאי שלהם, שבזכותו לא רק שאינם כפופים לשלטון זר, אלא הם עצמם שולטים בעמים רבים אחרים המעלים להם מיסים. אלדד הדני מפליג בתיאור כוחם הצבאי של ארבעת השבטים היושבים בארץ כוש: שבט דן, שבט נפתלי, שבט אשר ושבט גד ומתאר בפירוט את המלחמות שהם מנהלים כנגד אויביהם: כל שבט יוצא לשלשה חודשי לחימה עם 120,000 פרשים ו 100,000 רגלים. בשובו, כמנצח, הוא מחלק את השלל עם השבטים האחרים וכך מדי שנה בשנה...גם שבט אפרים וחצי שבט המנשה "הם גיבורי מלחמה אחד מהם ינצח אלף איש"[3] דוד הראובני מציג את עצמו בפני יהודים ונוצרים כ"שר צבא" במלכות השבטים במדבר חבור. הוא מתייצב בחצרות נסיכים וחשמנים ואף נפגש עם האפיפיור ומציע ברית צבאית כדי לשחרר את ארץ ישראל מידי המוסלמים. באיגרת לאפיפיור בשנת 1525 הוא מצהיר שלרשות המלך יוסף, אחיו, עומד צבא של 300.000 לוחמים שהוא עומד בראשו. בפגישותיו הוא מסביר שצבאו מצויד ב"סייף, ברומח ובקשת" והוא מבקש שישלחו לו "אומנים חכמים ידעו לעשות כלי משחית ומזרקי אש יבואו בארצי לעשותם וילמדו אל אנשי המלחמה שלנו."[10] פרט זה בסיפור, המתייחס למעבר לשימוש בנשק חם, מאפיין את הערבוב בין דמיון ומציאות בסיפורי השבטים.

 
צבא של עשרת השבטים, המכונים כאן "יהודים אדומים" ניצבים מאחורי נהר הסמבטיון. חיתוך עץ בעלון מאוגסבורג, גרמניה, 1523

הצגת השבטים כבעלי כח צבאי אדיר הייתה קשורה לאירועים היסטוריים. הידיעות על כיבושי האימפריה המונגולית במאה ה 13, והתפשטות האימפריה העות'מאנית במאות ה 15–17 עוררו באירופה פחדים מפני כוחות אנטי-נוצריים אדירים האורבים במזרח ועלולים להחריב את העולם הנוצרי. הסיפורים על צבא עשרת השבטים שחדרו מהמיתוס היהודי למרחב הנוצרי ונוספו לשמועות אלו. ב"איגרותיו" של פרסטר ג'ון, בהן מסופר על ממלכה יהודית אדירה שכפופה לו, מודגש "שאם היהודים יכולים לעבור יעשו היזק גדול בכל העולם בנוצרים ובישמעאלים ובכל אומה ולשון שתחת כל השמים, כי אין אומה ולשון שתוכל לעמוד בפניהם". הסיפור על הצבאות היהודים הכלואים בקצה העולם מצא ביטוי גם בספר הנפוץ מסעותיו של סיר ג'ון מנדוויל. עשרת השבטים מתוארים כשבטים הפראיים והמסוכנים שאלכסנדר הגדול כלא מאחורי חומת הרי הקווקאז כדי שלא יהרסו את העולם. מסיפורים אלה התפתחו בגרמניה האגדות על כוחות הצבא של היהודים האדומים, שמצאו אחיזה גם בקרב יהודי גרמניה.

בשנים 1665–1666 בעקבות התסיסה המשיחית שיצרה התנועה השבתאית נפוצו בין נוצרים ויהודים באירופה ובארצות הים התיכון ידיעות על צבא השבטים העומד לכבוש את העיר מכה ולהגיע לארץ ישראל. השמועות הפליגו וסיפרו על ריכוזי צבא של אלפים ומאות אלפי לוחמים הנאספים בצפון אפריקה, או במדבר ערב, או במדבריות פרס ואין אף כח היכול לעוצרם.[11] הסיפורים על מלכות יהודית ועל צבא יהודי מתגלגלים עד לזמן החדש ונוסע מחברון במאה ה 19 מגיע להודו ומתאר במכתבו "ממלכת היהודים ממלכה גדולה ורחבת ידיים, ומלך גדול המושל בה ממשלה בלי מצרים, גם יש למלך היהודי אנשי חיל לאלפים אנשי מלחמה גיבורי כח רגלים ורוכבי סוסים"[12]

נראה שסיפורים אלה על הכח הצבאי של השבטים הם שעשו את הרושם החזק ביותר על היהודים. האמונה שקיימים כוחות צבאיים אדירים הסוככים עליהם מרחוק הייתה נחמה ומקור תקווה בזמנים של שפל ורדיפות והציעה דימוי אלטרנטיבי לדמות היהודי החלש והמושפל. בסאטירה החריפה שלו "מסעות בנימין השלישי" מציג מנדלי מוכר ספרים את ההיאחזות בפנטזיה על היהודים האדמונים הגיבורים שמעבר לסמבטיון כביטוי לעליבות חיי היהודים בעיירה במזרח אירופה.

קהילת מופת יהודיתעריכה

כבר בסיפורי אלדד הדני אין ספק באשר לאיכות יהדותם של עשרת השבטים. הם שומרי תורה ומצוות על כל פרטיהן ודקדוקיהן. "עמהם מקרא ומשנה ותלמוד [הלכות ואגדות], וכל שבת ושבת פותחין טעמי תורה בלשון הקדש[13][3][14] הביטוי המשמעותי ביותר להקפדה על שמירת המצוות היא נהר הסמבטיון החוסם כל אפשרות לקשר ביניהם ובין אחיהם שבגלות. הנהר הזורק אבנים לשמים במשך שישה ימים שוקט רק בשבת, ולכן יהודי שומר שבת אינו יכול להגיע אליהם והם אינם יכולים לצאת. עם זאת, כדרכם של מיתוסים, אין עקביות בסיפור. מסתבר שהחסימה אינה פועלת תמיד, מאחר שבסיפורים יש תמיד נוסעים או שליחים מהגלות שמגיעים בדרך פלא אל השבטים, ואנשי שבטים כמו אלדד הדני ודוד הראובני שיוצאים ומגיעים אל יהודי הגולה. השבטים חיים בטריטוריה יהודית בלעדית. לא רק שאין עול גויים עליהם, אלא אין כלל גויים בארצם.[15] גם כלל זה אינו מוחלט. השבטים יודעים עברית והם דוברי עברית, אך בסיפורי אלדד מוזכר שהם מתרגמים את קריאת התורה לשפת קדר או פרס. כמו כן אין הסבר לכך שהשבטים שהיו מנותקים משאר היהודים, מכירים משנה, תלמוד והלכות, שנוצרו מאות שנים אחרי גלות השבטים. בין השבטים יש אנשי מלחמה ואפילו שודדים, כמו שבט אפרים וחצי המנשה שעליהם אומר אלדד ש"הם זעומי נפש וקהויי לב, והם בעלי סוסים, כורתי דרכים מרי נפש לא יחוסו על בני אדם" לעומתם שבט יששכר מתואר כשבט של אנשי שלום וחסד. "אינם נלחמים עם אדם כ"א בתורה, והם בשלוה והשקט... ואין בידם כלי זיין כ"א מאכלת לשחיטה. וגם אין בידם עושק וגזל, ואפילו אם ימצאו בדרך שמלות או ממון לא יושיטו ידיהם לקחתו"

המודל המושלם של חיים יהודיים[16] בסיפורי המיתוס מיוחס לשבט בני משה, המייצג את שבט לוי, ויש לו מסורת סיפורית מיוחדת משלו. הם "בעלי אמונה בעלי תורה בעלי משנה תלמוד ואגדה, ותלמוד שלהם בלשון הקדש... הם אינם יודעים לדבר אלא בלשון הקדש ומחמירים ביין נסך יותר ממה שהחמירו רבנן ובהלכות שחיטה וטרפות חמיר, והם חסידים קדושים וטהורים ואינם נשבעים בשם לעולם". בני משה מתוארים כחברה אנושית אידיאלית. הם חברה שוויונית, אין להם עבדים ושפחות והם עושים כל עבודה בעצמם. זוהי חברה שאין בה כל עוול או חטא. "ובתיהם אינם סגורים בלילה מפני הגנבים כי אין ביניהם לא גנב ולא אדם רע ולא שום נזק, וגם נער קטן הולך עם המקנה מהלך כמה ימים ואינו מתיירא כלום, לא מן הלסטים ולא מן השדים ומן חיה רעה מפני שהם קדושים וטהורים"[3] הם כל כך צדיקים עד שבארצם אין רמשים ונחשים ושאר מזיקים וגם לא חיות טמאות למיניהן. בני משה "יושבים בשלוה ובהשקט ובטחה". אין עליהם כל שליט זר ואין להם אויבים ולכן בני משה אינם לוחמים והם אנשי שלום.

גיבורי המיתוסעריכה

כיאה למיתוס, גם בסיפורי עשרת השבטים האבודים יש גיבורים. אך הגיבורים אינם עיקרו של הסיפור. עלילותיהם נועדו לרתק את השומעים או הקוראים, ליצור מתח ואמפתיה, אך גם להעביר ערכים ומסרים. הגיבורים הבולטים ביותר של המיתוס הם אלדד הדני ודוד הראובני. הם מוצגים כמי שהגיעו, בדרך כל שהיא, מארצם של השבטים אל העם היהודי המפוזר בגלות. אלדד הדני, (המאה ה 9), שדמותו ומוצאו לוטים בערפל, נחשב בכל זאת כדמות היסטורית, אם כי סיפוריו בדיוניים בעיקרם. ההיסטוריון שלום בארון תיאר אותו כ"מספר סיפורים נודד"[17] אלדד מציג עצמו כבן שבט דן שיצא מארצו כדי "להגיד לכל בני ישראל המפוזרים בגולה ענייניו ועניין ארצנו לבשר אותם נחמות ולדבר על לבם דברים טובים"[18] מסעותיו של אלדד בין ארצות השבטים רצופים בעלילות מסמרות שיער, הכוללות הפלגה בים סוער ושבי בידי שבט של אוכלי אדם שכמעט שאכלוהו חי. סערות בים ומפגש עם קניבלים הם מוטיבים שחוזרים במיתוסים ובסיפורי נוסעים בעת העתיקה ובימי הביניים. אלדד נחלץ מהסכנות לאו דווקא הודות לגבורתו או תושייתו אלא בזכות עזרת האל.

גיבור נודע אחר, דוד הראובני, (1490 בערך – 1538) שמוצאו ואישיותו עדיין לא מפוענחים, מופיע באירופה בתקופה הקשה שלאחר גירוש ספרד ובזמן שאימת האינקוויזיציה מרחפת על יהודים ואנוסים. בשונה מאלדד הדני, הראובני הוא הגיבור של סיפורו.[19] לאחר שהציג את עצמו כנצר לשושלת דוד ובנו של מלך המולך על השבטים במדבר חיבר, הוא בא להציע למלכים באירופה ולאפיפיור את עזרת צבאות השבטים כדי להילחם במוסלמים ולשחרר את ירושלים. הראובני היה דמות היסטורית, ועלילותיו מתרחשות בתוך מרחב גאוגרפי והיסטורי ריאלי. בסיפוריו, שחלקם בוודאי בדיוניים, הוא מתאר שפע תהפוכות, אירועים ותיסבוכות שקרו לו במסעותיו בין חצר הוותיקאן ברומא וחצרות מלכים ונסיכים באירופה. הוא נכנס לצרות ואף נחלץ מהם, וממשיך בנחישות לפעול כדי להגשים את "שליחותו". למרות כישלונו וסופו הטראגי סיפורו צורף לאתוס הלאומי של משיחיות וכיסופי גאולה.[20]

 
יהודים אדומים – כינוי שהיה נפוץ בימי הביניים בגרמניה לעשרת השבטים – מאחורי נהר הסמבטיון. פרט מויטראז' בכנסייה בפרנקפורט על האודר, גרמניה

במשך השנים נוספו למיתוס סיפורי גבורה על שליחים שיצאו לחפש את השבטים האבודים כדי לבקש עזרה לקהילות הנתונות במצוקה. אחד הסיפורים הנודעים מימי הביניים בגרמניה מספר על ר' מאיר, מחבר הפיוט אקדמות מלין, שעבר את הסמבטיון כדי להביא עזרה לקהילתו שמאיים עליה צורר אכזר. בסיפור זה יש שני גיבורים: ר' מאיר שיצא למסע המסוכן, והגיבור מהיהודים האדומים[21]שהגיע מארצות השבטים. על פי אחת הנוסחאות לסיפור זה ה"גיבור" מהשבטים היה איש קטן וחיגר, שרק בזכות חוכמתו ועזרת האל ניצח את הצורר.

סיפור נפוץ אחר היה סיפור משנת 1646 על השליח ר' ברוך גד מירושלים שהלך לערי פרס ומדי. בשובו סיפר על ההרפתקאות שעבר בדרך, כיצד נפל בידי שודדים, וכיצד הציל אותו "גיבור חיל, קומתו גבוה מאוד ורומח בידו...והוא מבני שבט נפתלי ושמו מלכיאל" .[22] אותו מלכיאל נתן בידיו איגרת מאת "המלך אחיטוב בן עזריה, הנשיא יהוצדק בן עוזא והזקן אוריאל בן אביסף" משבט בני משה ובה דברי עידוד ליושבי הגלות וסיפורים על חירותם של עשרת השבטים. נוסח איגרת זו נשלח על ידי רבני ירושלים ונפוץ בדפוס בקהילות רבות.

במאה ה19 נפוצו סיפורים על מסעות של שד"רים ונוסעים שיצאו לחפש את השבטים במדבר ערב או בהרי איראן. אופייני למדי הוא הסיפור על השד"ר שיצא לתימן ופגש שם אדם משבט דן. הוא מתאר אותו בצבעוניות מיוחדת: "הדני הוא יפה תיאר ויפה מראה כביר כח ורב קומה, עיניו מפיקות אש אהבים זקנו יורד על פי גדותיו וקוצותיו ארוכות שחורות כעורב, יורדות על צוארו ועל גבו, בגדיו דומים לבגדי בני קדם,[23] אך ממעל להם יחגור חגורה ארוכה ורחבת ידיים ועליה שזורים בכתב ולשון עברי אמרי קודש אלה ״יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי ארח״ ועל ירכו מצומדת חרב גדולה ורחבה, לשונו הוא לשון עברית צחה, אך דבריו מעטים ובטרם יוציא הגה מפיו יחשוב מחשבות רגעים אחדים, מאכלו מעט מזער, ורק לחם ומים ושנתו שתים או שלש שעות מעת לעת פעמים רבות ביום הוא עמוק במחשבותיו ועיניו דלו למרום וכל רואהו אז במעמד הזה יאמין כי הוא דובר עם מלאכו ההולך אתו הליכות חלדו, רבות פעמים ביום הוא רוחץ בשרו במים, וכל תהלוכותיו ומעשיו נדמו לתהלוכות בני הנזירים נקובים בשם ״איסים״...[12] סיפורים דומים, המפליגים בהרפתקאות השליחים ובעלילות הגבורה שלהם היו פופולריים מאוד בקהילות רבות כמעט עד המאה ה-20.

מקום מושבם של השבטים האבודיםעריכה

המיתוס של עשרת השבטים נולד מתוך תעלומה: לאן נעלמו עשרת שבטי ישראל שהיו רוב התושבים בממלכת ישראל והוגלו על ידי שלמנאסר מלך אשור בשנת 722 לפנה"ס. חכמי המשנה והתלמוד, מאות שנים אחר כך, ניסו לזהות את המקומות שאליהם הוגלו השבטים אך נראה שלא הייתה להם ממש ידיעה היכן הם נמצאים ולא ידעו מה עלה בגורלם.[24] הם דנים בשאלה אם השבטים האבודים יזכו לגאולה ויחזרו לארץ ישראל, אך באשר למקומם הם משתמשים בביטוי "ארץ אחרת"[25] רמז לאגדות שהחלו להרקם סביב מקום השבטים אפשר למצוא במאמר של התלמוד: "לשלש גלויות גלו ישראל אחת לפנים מנהר סנבטיון ואחד לדפני של אנטיוכיה ואחד שירד עליהם הענן וכיסה אותם"[26] ( ובגרסה אחרת: הרי החושך). באמירה זו כבר מהדהדות מסורות המסבירות שהשבטים ממשיכים להתקיים בארץ רחוקה אך אינם יכולים לצאת ממנה ואי אפשר להגיע אליהם בגלל מכשולים בלתי עבירים כמו הרים גבוהים או נהרות אדירים. המכשול העיקרי הוא נהר הסמבטיון, (או הסנבטיון, מהמילה: שבת). נהר מופלא המפסיק את זרימתו ביום השבת נזכר כבר במאה הראשונה לספירה על ידי חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן[27] ועל ידי יוסף בן מתיתיהו.[28] המכשול השני הוא הרי החושך, הנזכרים בתלמוד כמכשול שאי אפשר לעוברו באגדה על אלכסנדר מוקדון[29]

מקום מושבם של השבטים תואר כארץ רחוקה בקצה העולם, אך היא נמצאת ליד ארץ או ציון גאוגרפי שהיו ידועים ומוכרים כחלק מתמונת העולם של בני התקופה. ההנחה המקובלת עד לסוף ימי הביניים הייתה שמעבר לעולם הידוע יש עוד ארצות. ארצות אלה אמנם קיימות במציאות, אך יש בהן דברים מופלאים כמו חיות מוזרות ואפילו מפלצות, וגם בני אדם משונים או מסוכנים, שנוסעים נועזים היו מספרים עליהן סיפורי מדהימים. סיפורי אלדד הדני שנפוצו החל מהמאה התשיעית[30] מיקמו את השבטים באזורים שונים בשולי העולם הידוע. ארבעה שבטים: דן, נפתלי, אשר וגד "נמצאים בארץ כוש עד היום הזה. הם חונים בחוילה הר הקדם אשר שם הזהב"[3] את כוש וחוילה, הנזכרות במקרא[31] נהוג היה לזהות עם סודאן ואתיופיה ואלדד מציין שהן שוכנות דרומית למצרים. הזיהוי של אתיופיה כארץ השבטים התקיים במשך מאות שנים, והושפע ככל הנראה משמועות על קיומה של הממלכה הנוצרית שהייתה באתיופיה, שנפוצו עם הסיפורים על פרסטר ג'ון ואולי גם משמועות על קהילת ביתא ישראל. עם זאת היו שזיהו את ארץ כוש עם הודו.[32] ומיקמו אותה בפאתי מזרח אסיה ולא באפריקה. שבטים אחרים: שבט יששכר, שבט זבולון, שבט ראובן, שבט שמעון וחצי המנשה, מיקם אלדד צפונית-מזרחית למסופוטמיה. הוא מזכיר את נהר הפרת ואת פרס ומדי, את ארמניה,את ארץ כשדים, (ובנוסח אחר: את ארץ הכוזרים) כמקום מושבם. את שבט אפרים והחצי השני של שבט המנשה הוא ממקם "בהררי נגד מדינת מכה (או מאחה) ובכך פותח מסורת שמיקמה את השבטים במדבריות ערב. כך דוד הראובני במאה ה 16 הציג את עצמו כמי שבא מממלכה עצמאית של השבטים במדבר חבור, זיהוי שהתקשר עם שמועות על יהדותה של מלכות חמיר ועל היהודים בח'ייבר. התסיסה המשיחית סביב הופעתו של שבתאי צבי במאה ה 17 לוותה בשמועות על הופעתם של עשרת השבטים במקומות שונים בין מדבר פרס ומדבר ערב.[33]

הסיפורים שנפוצו בימי הביניים, וגם אחריהם, על מקומם של השבטים לא היו ממש מחויבים למציאות גאוגרפית ריאלית.[34] גם נהר הסמבטיון והררי החושך, המכשולים האגדיים שמונעים את הקשר עם השבטים, תוארו כנמצאים במקומות שונים, בהתאם לסיפור. במסורות נוצריות שנפוצו בימי הביניים זוהו עשרת השבטים עם גוג ומגוג, שתוארו באגדות אלו כשבטים פראיים שהם אויבי הנצרות, הנצורים מאחורי הרי הקווקז. במפות מימי הביניים ואפילו מהמאה ה-17, המתארות את העולם, הם מוקמו בשולי העולם שהיה ידוע אז, אך במקומות שונים: במזרח, בצפון, ועוד.[35]

התגליות הגדולות בראשית העת החדשה פתחו אפשרויות חדשות למיקומם של השבטים. הרב והמדינאי מנשה בן ישראל האמין שהילידים ביבשת אמריקה הם צאצאי השבטים וספרו "מקווה ישראל" בו הציג את טענותיו זכה לתפוצה רבה בין יהודים ונוצרים.[36] במאה ה-19 כשהתחזקו הקשרים בין המרכזים היהודיים ובין קהילות ישראל נידחות יותר, היו בהן מי שטענו שיש להם מסורות עתיקות על כך שהם מצאצאי עשרת השבטים, כמו יהודי אפגניסטן, בוכרה, הקווקז, כורדיסטן, וגיאורגיה. פרסום הידיעות על קהילות קאיפנג בסין וקוצ'ין בהודו עורר אף הוא השערות על מוצאן מהשבטים האבודים. במאה ה-20 התרחב החיפוש אחר צאצאי השבטים ונמצאו שבטי ילידים באפריקה ובגבול הודו, כמו בני המנשה, ממדינת מיזורם שבצפון מזרח הודו, שנודע שהם מקיימים מנהגים הדומים למנהגי היהדות[37]

השבטים האבודים והגאולהעריכה

חכמי המשנה והתלמוד היו חלוקים בשאלת שובם של עשרת השבטים. היו מי שסברו שגלותם הייתה עונש על חטאיהם ולכן לא ישובו וגם לא יגאלו. ר' עקיבא טען "מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים" .[38] אך אחרים הלכו בעקבות נבואתו של יחזקאל "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת.".[39] עם השנים גברה האמונה שלא תיתכן גאולה שלמה ללא איחוד של כל חלקי העם המפוזרים בגלות עם עשרת השבטים האובדים. הספר החיצוני חזון עזרא מהמאה הראשונה, מתאר את השבטים כיושבים ב"ארץ אחרת" מעבר לנהר. ומוסיף: "מאז ישבו שם עד אחרית הימים ואז ישובו יחלו לבוא."."[40]

במהלך השנים הפך סיפור הגאולה למורכב ועשיר בפרטים יותר ויותר. הגאולה, שתבוא באחרית הימים מתוארת כאירוע קוסמי מתמשך שבו מתהפכים סדרי עולם והעם עובר פורענויות איומות מידי אויבים אדירים. בסופו אלוהים משמיד את כל כוחות הרשע העולמיים עד שנותר העם היהודי לבדו, נקי ומטוהר מכל עוון ופשע ומאוחד בארצו סביב בית מקדשו. לשבטים האובדים יש תפקיד חשוב בסיפור זה. בשלבים המקדימים לגאולה מופיע משיח בן יוסף ויוצא להילחם ב"מלך אדום הרשעה" בראש צבא של עשרות אלפי לוחמים "משבט אפרים ומנשה ובנימין וקצת בני גד" ואליהם מצטרפים רבים מהעם הפזור בגולה. אך אז עולה כח אדיר יותר, ארמילוס הרשע, והוא מצליח להביס את צבא השבטים ולהרוג את משיח בן יוסף. דמותו של ארמילוס באגדות היהודיות היא מעין שיכפול של דמות האנטיכריסט במיתולוגיה הנוצרית. וכך כמו בתמונת מראה הפוכה בסיפור מסעותיו של סיר ג'ון מנדוויל עשרת השבטים הם כוחות הרוע, המזוהים גם עם גוג ומגוג, שעתידים להחריב את העולם הנוצרי לפני שובו של ישו. בפרקים האחרונים בסאגת הגאולה אלוהים מביא נקמה גדולה בכל כוחות הרשע שונאי ישראל והורג את ארמילוס הרשע. אז מופיע משיח בן דוד, ומגיעה הגאולה השלמה הכוללת גם את שובם של עשרת השבטים: "ויוציא הקב"ה מנהר גוזן ומחלח וחבור ומערי מדי כל השבטים, ויבואו עם בני משה באין מספר ובאין שיעור. כגן עדן הארץ לפניהם ואחריהם תלהט להבה ולא ישאירו מחיה לאומות העולם, ובשעה שיצאו השבטים יקיפו אותם ענני הכבוד והקב"ה הולך לפניהם",[41]

אך בצידה של תוכנית הגאולה שעתידה להתקיים רק באחרית הימים, היו תמיד מחשבי קיצין ומאמינים שקץ העולם, עשוי לבוא בזמן קרוב. בתקופות של תסיסות משיחיות, כמו במאה ה16 בעקבות גירוש ספרד, הופעת דוד הראובני ופרשת שלמה מולכו, ובמאה ה 17 בשיאה של התנועה השבתאית, התחזקה האמונה שזמן הגאולה קרב, ועמה האמונה בשובם הקרוב ואפילו המיידי של עשרת השבטים כחלק מהגאולה הקרבה.[42]

האמונה שהשבטים יחזרו ויתאחדו עם עמם בארץ ישראל, לכשתגיע הגאולה, חיה ותוססת גם במאה ה 21. התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל העניקו לאמונה זו חיות מחודשת, גם לאחר שהתברר שהשבטים אינם קיימים כישות יהודית אידיאלית בעולם המציאותי. בעקבות המדרש ש"עתידים גלות יהודה ובנימין ללכת לעשרת השבטים להביאם כדי שיזכו עמהם לימות המשיח ולחיי עולם הבא"[43] נפוצה בחוגים ובזרמים שונים בישראל ובתפוצות אמונה עזה בכך שכדי להביא גאולה שלמה בימינו חייבים למצוא את צאצאי השבטים האבודים. ההנחה הרווחת בחוגים אלה היא שקהילות שבטיות כמו שבטים באפגניסטן ובגבול הודו, ואולי אפילו באפריקה, שמקיימות מנהגים הדומים למנהגי היהדות הם צאצאי עשרת השבטים, וכי יש להכיר בהם, להעביר אותם תהליכי גיור ולעודד את עלייתם לישראל.[44] כך גם העלאתם לישראל של קהילת בני המנשה, הרואים עצמם כצאצאי שבט מנשה המסתמכת על המדרש: "הקב"ה עתיד לקבץ את ישראל מארבע פינות העולם. ראשון הוא מקבץ את חצי שבט מנשה" .[45][46]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • יוסף דן, הסיפור העברי בימי הביניים, הוצאת כתר, ירושלים, 1974, עמ' 47–58
  • מעבר לסמבטיון המיתוס של עשרת השבטים האבודים, הוצאת בית התפוצות, 1991
  • Andrew Gow, Gog and Magpg on Mapaemundi and Early Printed World Maps Orientalizaing Ethnography in the Apocaliptic Tradition, Journal of Early Modern History, 1998

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יוסף דן, הסיפור העברי בימי הביניים, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1974, עמ' ע'מ 47–61
  2. ^ חז"ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג: סקילה, שרפה, הרג וחנק. (משנה מסכת מכות פרק א) על פי ההלכה ניתן להטיל עונש מיתה רק כאשר סנהדרין יושב בלשכת הגזית ולכן מאז חורבן בית שני אין ענישה זו מתקיימת.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 איגרת אלדד הדני נוסח תימן
  4. ^ יום טוב לוינסקי, העקבות עשרת השבטים, דעת – מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח
  5. ^ [דעת - אתר לימודי יהדות ורוח * il.ac.daat.w סיפור דוד הראובני], דעת – אתר לימודי יהדות ורוח
  6. ^ אליעזר יערי "סיני" כרך שישי ת"ש עמ' קע'-קעז'
  7. ^ מסעות מירושלים אל עשרת השבטים במאה ה19
  8. ^ איגרת אל עשרת השבטים, sefaria
  9. ^ מדרשים על עשרת השבטים, טופס הכתב ששלח פרישטי יואן לאפיפיור ברומאה, sefaria
  10. ^ ספור דוד הראובני, דעת לימודי יהדות ורוח
  11. ^ גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז, עמ' כרך א' עמ' 266–284
  12. ^ 1 2 מקום משכן עשרת השבטים
  13. ^ יש הבדלי נוסח מסוימים בין אגרת תימן ואיגרת ספרד
  14. ^ אלדד הדני, סיפור ב י. ד. אייזנשטיין שגר אגרות הללו מר אלדד זה לספרד שנת ארבעים ושלש (ד"א תרמ"ג 883, דעת מכללת הרצוג
  15. ^ עלי יסיף, המיתוס המסתורי של עשרת שבטי ישראל האבודים, עיתון הארץ
  16. ^ הלל וייס, עשרת השבטים בני משה ובני רכב מאז ועד היום: בין אוטופיה לדיספוטיה ביצירת עגנון, עי"ן גימ"ל כתב עת לחקר יצירת עגנון גליון ב' 2012, ‏2012
  17. ^ S. Baron, A Social and Religious History of the Jews, vi, 1958, עמ' 433-34
  18. ^ אלדד הדני סיפור ב', דעת מכללת הרצוג
  19. ^ סיפור דוד הראובני, על פי כתב-יד אוכספורד בצרוף כתבים ועדויות מבני הדור, עם מבוא והערות, ערוך בידי א"ז אשכולי, מבואות – משה אידל ואליהו ליפינר, מוסד ביאליק, ירושלים, תשנ'ג 1993.
  20. ^ חיים שוארצבוים, התנועות המשיחיות של אלרואי, מולכו והראובני, דעת מכללת הרצוג ליהדות
  21. ^ Germany Ma'ase Akdamut Bodleian Laibrary, Oxford, MS Opp.714. fol. 22a-34b (MHM F20496)Edited synoptically with a printing from
  22. ^ גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי,ז, עמ' כרך א' עמ'271
  23. ^ התיאור הפיזי הזה מתאים למראה החיצוני של היהודים החבאנים: גבוהי קומה, שיער ארוך פזור או קלוע בצמות, ושבריה תקועה בחגורה.
  24. ^ מקום גלותם של עשרת השבטים מוזכר במקרא "וַיֶּגֶל אֶת-יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי", בתקופת חז"ל עדיין ידעו להצביע על מקום זה: חלח – זה חלזון, וחבור – זו חדייב, נהר גוזן – זו גינזק, וערי מדי – זו חמדן וחברותיה, ואמרי לה: זו ניהר וחברותיה. חברותיה מאן? אמר שמואל: כרך מושכי חידקי ודומקיא. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ט"ז עמ' ב'
  25. ^ "ואבדתם בגויים" – אלו עשרת השבטים שגלו למדי (ספרא, בחוקותי פח, א'). וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" – מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפל להם כך עתיד הקב"ה להאיר להם "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור, שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינם חוזרים – דברי רבי עקיבא. (סנהדרין ק"י, ב').
  26. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י' הלכה ה'
  27. ^ פליניוס הזקן, תולדות הטבע, ספר 31, פרק 18.
  28. ^ אם כי על פיו הנהר דווקא יבש כל השבוע וזורם דווקא בשבת. יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה א. תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  29. ^ הרי החושך נזכרים באגדה המספרת על מפגש בין אלכסנדר הגדול ובין חכמי התלמוד. הוא שואל אותם איך להגיע לאפריקי והם מסבירים לו שהיא נמצאת מעבר להרי החושך – הרים שאין בהם אור לעולם (מסכת תמיד [דף לב]) אפריקי (שאינה מזוהה עם יבשת אפריקה) נזכרת בתלמוד כמקום שאליו הוגלו עשרת השבטים. (סנהדרין צד,א) הדעות חלוקות בשאלה לאן הוגלו: "מר-זוטרא אמר – לאפריקי; ורבי חנינא אמר – להרי סלוג
  30. ^ http://www.daat.co.il/daat/history/tkufot/eldad1-2.htmאלדד הדני סיפור ב' י.ד. אייזנשטיין בית המדרש ג', דעת מכללת הרצוג
  31. ^ בראשית, פרק ב', פסוק י"א
  32. ^ המיקום של ארץ כוש היה נתון במחלוקת. לרוב זיהו אותה במזרח אפריקה. אך בפירוש למגילת אסתר על אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש יש מחלוקת בין רב ושמואל בפירושו של הפסוק: מֵהדּוּ וְעַד כּוּשׁ – רב ושמואל: חד אמר: הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר: הודו וכוש גבי הדדי הוו קיימי (זו לצד זו עומדות), כשם שמלך על הודו וכוש – כך מלך מסוף העולם ועד סופו (תלמוד הבבלי מסכת מגילה דף יא עמוד א).
  33. ^ גרשם שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז, עמ' כרך א' עמ' 266
  34. ^ בנימין מטודלה, שיצא למסעותיו מספרד במאה ה-13, דיווח כי יהודי פרס אמינו שהשבטים אשר, דן, נפתלי וזבולון חיים בכמה עיירות מעבר לנהר גוזן, באזור הררי בשם ניסאבור, במרחק עשרים ימי מסע. גם הרב עובדיה בן אברהם מברטינורו (1440–1450) טען ששמע מיהודי עדן בתימן, וגם מסוחרים מוסלמים, כי השבטים האבודים חיים מעבר לסמבטיון, שאליו אפשר להגיע במסע של חמישים יום אל פנים מדבר עדן. יצחק עקריש בספרו "קול מבשר" (1577) מספר שבביקורו במצרים שמע על ממלכת השבטים בחבש. יעקב ספיר מספר מעשה ברבי גד הדיין שיצא מירושלים בשנת 1646 בשליחות לערי פרס ומדי ומצא ארבעה שבטים החיים מעבר לסמבטיון (אבן ספיר, ע' צ"ו-צ"ח):
  35. ^ Andrew Gow Gog and Magpg on Mapaemundi and Early Printed World Maps Orientalizaing Ethnography in the Apocaliptic Tradition ,Journal of Early Modern History, 1998
  36. ^ מקוה ישראל / מהרב החוקר ... מנשה בן ישראל ... חקירה על מקום חניית עשרת השבטים ... ועל הנהר סמבטיון ... ועוד יחקור על ראשית מושב חלק הארץ החדשה (אמעריקא) ... הספרייה הלאומית, ירושלים
  37. ^ חיים גיזלי, מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים, בית התפוצות
  38. ^ יום טוב לוינסקי, בעקבות עשרת השבטים, דעת – מכללת הרצוג – לימודי יהדות ורוח, ‏תשכ"ב
  39. ^ יחזקאל, פרק ל"ז פ' 21
  40. ^ יום טוב לוינסקי, עשרת השבטים שמעבר הסמבטיון, דעת – מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח, ‏תשכ"ב
  41. ^ י.ד. אייזנשטיין, אותות המשיח, דעת – מכללת הרצוג לימודי יהדות ורוח
  42. ^ גרשום שלום, שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, תל אביב: עם עובד, תשי"ז, עמ' חלק א' עמ' 266–284
  43. ^ ילקוט שמעוני ב, תתקפ"ה
  44. ^ הרב ברוך אפרתי, היחס לעליית עשרת השבטים, ערוץ 7, ‏2016
  45. ^ פרקי דרבי אליעזר פרק י"ז
  46. ^ עשרת השבטים מתגלים, חב"ד – אור אין סוף