המלריה במושבה חדרה

סמל העיר חדרה

המלריה במושבה חדרה הייתה מגפה, שגבתה קורבנות רבים מבני ובנות המושבה. מקור שם המושבה הוא מהשפה הערבית (الخضيرة ; בתעתיק: אל-חְ'דֵירַה) שפירושו: "הירקרקה", על שם הביצות הרבות שכיסו את האזור והסבך בהם גדלו. בסמל העיר חדרה שאומץ בשנת 1941 מופיע במרכזו ציור של עץ אקליפטוס ענק המסמל את ניסיון המתיישבים לייבוש ביצות המושבה כחלק ממאבקם במלריה.

רכישת אדמות המושבהעריכה

אדמות חדרה נקנו עבור נציגי אגודות "חובבי ציון" מליטא (האחת מאלקסוט שבקובנה, השנייה מריגה והשלישית מווילנה). משלחת של חמישה שליחים מטעם אגודות אלה, שיצאו לקנות אדמות בארץ ישראל, קנו בהמלצתו ובתיווכו של יהושע חנקין את אדמות חדרה בשנת 1890,[1] מהאפנדי סלים ח'ורי שהקרקע הייתה בבעלותו. היקף הרכישה היה 30,000 דונם.[2] כשביעית מהשטח היו ביצות, וזוהי הייתה רכישת הקרקע הגדולה ביותר להתיישבות בארץ עד אז.[3]

חנקין התחייב לייבש את כל הביצות שבאדמות אלה והוחלט שהכסף עבור הקרקעות וגם שטרי הבעלות על הקרקע (קושאנים) יופקדו עד הייבוש בידי זאב טיומקין. חנקין לא עמד בדיבורו, ובכל זאת, קבל ממנו הן את הכסף והן את הקושאנים. לבסוף, לאחר משא ומתן עם הרב משה מרדכי אפשטיין, שהיה נציגן של אגודות אלה, העביר חנקין את רוב הקרקעות לרב אפשטיין, אך הותיר לעצמו חלק מן האדמות.

העלייה למושבהעריכה

בט"ו בשבט ה'תרנ"א (1891) עלו התושבים לקרקע, היו אלה עולים מהערים ריגה, וילנה וקובנה. המתיישבים גרו תחילה בחאן שהיה בשטח היישוב וקיים עד היום בשטח העיר כאתר מורשת היסטורית של ההתיישבות במקום. המתיישבים סבלו תחילה מתנאים קשים של ביצות וקדחת (כאמור לעיל, הביצות לא יובשו למרות התחייבות חנקין).[4] בשנת 1891 מפרסם עיתון "האור" (מאוחר יותר שמו שונה להצבי) ידיעה תחת הכותרת "אין עתיד לחדרה", ומסביר; "רוב האנשים אשר התיישבו שם נחלו בקדחת רעה, ולב בעלי האחוזה מר מאד ומבקשים למכור את אחוזתם ואין קונה".[5]

ייבוש הביצותעריכה

בשנת 1896 מפרסם עיתון הצבי ידיעה בשם "מייבשים הביצות בחדרה - העבודה במושבה ליבש הבצות, אשר לקח עליו הנדיב הולכת בזריזות: מאתים אלף אילני אקליפטוס יטעו שמה במרחק חמישה עשר מטר בין אילן לאילן, למען יוכלו לזרוע בין האילנות".[6] בעקבות זאת עזבו רוב התושבים את המושבה וצ'רקסים מהסביבה השתלטו על האדמות. עם חזרת היהודים סירבו הצ'רקסים להשיב את האדמות לאיכרי חדרה ומריבות פרצו באופן תדיר בין איכרי חדרה והצ'רקסים סביב סכסוך האדמות. בשנת 1910 התנהלה בוררות בין הצ'רקסים ואיכרי המושבה ונקבע שהאדמות יוחזרו למעט חלק קטן מהן, עליהן כבר בנו הצ'רקסים בתים.[7] בכך לא תמו ההתנגשויות וקרב נוסף סביב חלקה של 20 דונם פרץ בתחילת שנת 1914.[8]

בעזרת כספי הברון רוטשילד נטעו במערב המושבה עצי אקליפטוס במחשבה שאלה ייבשו את הביצות בזכות צריכת המים הגבוהה שלהם. מאוחר יותר גילו שהאקליפטוסים שולחים את שורשיהם אל עומק האדמה ולכן לא עזרו בייבוש הביצות. אקליפטוסים אלה מהווים כיום את אחד מיערות האקליפטוסים הגדולים בארץ ישראל, יער חדרה. הפתרון שנמצא לבעיית הביצות היה חפירת תעלות שניקזו את המים לים. שרידים לביצות חדרה ניתן לראות היום בבריכת עטא בפארק השרון ובשמורת ביצת זיתא במזרח העיר. בשל הקדחת נאלצו המתיישבים לעבור לאזור גבעת אולגה של היום אך חזרו לאחר ייבוש הביצה.

יער חדרהעריכה

יער חדרה הוא יער בשטחה של העיר חדרה. עיקרו של היער הם עצי אקליפטוס נטועים אך קיימים גם מעט עצי אלון תבור וחרוב השייכים לצמחייה הטבעית באזור (יער השרון). יער חדרה הוא יער האקליפטוס הגדול הישראל.

עצי האקליפטוס שביער נטעו החל מ-1896 בניסיון לייבש את ביצת "טאס" ששכנה באתר, גידולו המהיר של העץ הביא לחשיבה, שלצורך גידולו הוא צורך מים רבים והוא שואב מן הקרקע את הרטיבות וגורם ליבוש הקרקע.

עבודות הניקוז ונטיעת העצים מומנו על ידי הברון רוטשילד אך הן לא השיגו את מטרתן, והביצה יובשה רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 באמצעות חפירת תעלות ניקוז שפינו את המים אל נחל אלכסנדר.[9]

אף על פי שהעצים לא ייבשו את הביצה הם אכן גדלו מהר וכבר ב 1912 ניתן היה לכרות אותם באופן סלקטיבי ולהשתמש בהם לייצור ארגזי תפוזים ליצוא.

הלל יפהעריכה

הלל יפה היה רופא המושבות בתקופת העלייה הראשונה, מבולטי חוקרי המלריה, איש ציבור ונציג "חובבי ציון" בארץ ישראל.

יפה הגיע לתפקיד שייחל לעצמו בעלותו ארצה. הוא עשה חיל בזכרון יעקב ונודע בעיקר בטיפולו המסור באנשי חדרה, מוכי המלריה. הוא ביקר במושבה חדרה לפחות פעמיים בכל שבוע, והצליח לרפא מקצת מהאנשים, אולם אחוז התמותה היה גבוה מאוד. לאט לאט התגבשה ההכרה שיש צורך בטיפול יסודי ומקיף על מנת למגר את מחלת הקדחת מן היישוב ואין די בטיפול הפרטני. בשנת 1895, מונה לנציג של 'חובבי ציון' בארץ ישראל; במסגרת זו הוא התחיל לארגן את ייבוש הביצות בחדרה.

יפה הבין כי על מנת להצליח במיגור הקדחת עליו ליטול תפקיד המשלב את העבודה הפרקטית מול חוליו, בנוסף למחקר, עבודה קהילתית ופוליטיקה. הכוח הטמון ביחסי ציבור, גיוס תרומות ובהפצת רעיונות הוא זה היכול לעזור בהגשמת המטרה. עם קבלת התפקיד עבר להתגורר במרכז, ביפו, ומשם הצליח לגייס כספים לייבוש הביצה הסמוכה לחדרה.

בשנת 1936 נפטר בחיפה. על פי בקשתו נקבר בזכרון יעקב. בשנת 1957 הוקם בחדרה בית חולים הנושא את שמו: "מרכז רפואי הלל יפה", וכן נקראו על שמו רחובות בחדרה, חיפה, וזכרון יעקב.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חבצלת, "חנקין קונה אדמות חדרה", ט"ז כסליו תרנ"א, (1890)
  2. ^ יוסי בן-ארצי, להפוך מדבר לכרמל הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2004, עמוד 229
  3. ^ חדרה, הפועל הצעיר, 03 מאי 1908
  4. ^ תיאור הקשיים של מתיישבי חדרה הראשונים, כפי שהם מתוארים בכתבה בעיתון "צפירה"
  5. ^ האור, ז' תשרי א'תתכ"ג לחורבן (1891)
  6. ^ הצבי, "מייבשים הביצות בחדרה", י' סיוון א'תתכ"ז לחורבן (1896), מתוך : שלמה שבא, דן בן אמוץ, "ארץ ציון ירושלים", זמורה ביתן, מודן הוצאה לאור, 1973, שער שני, "שחקי, שחקי על החלומות", פרק משנה : מושבות, עמוד 75
  7. ^ בארץ ישראל, הצפירה, 16 בפברואר 1911
  8. ^ חדרה, הפועל הצעיר, 13 בפברואר 1914
  9. ^ שביל ישראל: פארק השרון - סקירה גיאוגרפית, החברה להגנת הטבע