הממלכה הערבית של סוריה
הממלכה הערבית של סוריה (בערבית: المملكة العربية السورية) הייתה מדינה ערבית קצרת ימים שהוכרזה במרץ 1920, הראשונה שנוסדה במזרח התיכון בעקבות מלחמת העולם הראשונה והתפרקותה של האימפריה העות'מאנית.
| |||
 | |||
| הממלכה הערבית של סוריה בירוק, ינואר 1920 | |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר | מונרכיה חוקתית | ||
| פייסל הראשון, מלך עיראק | |||
| שפה נפוצה | ערבית | ||
| עיר בירה | דמשק | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אסיה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | הקמת הממלכה | ||
| תאריך | 1920 | ||
| פירוק | הקמת המנדט הצרפתי על סוריה | ||
| תאריך | 1920 | ||
| ישות קודמת |
 מנהלת שטחי האויב הכבושים | ||
| ישות יורשת |
 מדינת חלב  מדינת דמשק .svg){kind=small} מדינת ג'בל א-דרוז | ||
| שליטים בולטים | פייסל הראשון, מלך סוריה | ||
  | |||
.svg)
.svg)
.jpg)
משטרה היה מונרכיה חוקתית ובראשה עמד פייסל הראשון, שלימים כפיצוי על הדחתו מראשות הממלכה, הוכתר על ידי הבריטים למלך עיראק. קדם לה מנהל ערבי עצמאי מראשית 1918 שגם בראשו עמד פייסל הראשון. ראש ממשלת המונרכיה היה האשם אל-אתאסי ובירתה דמשק.
למרות תביעתה לטריטוריה שתשתרע על שטחה של האוטופיה, סוריה הגדולה, פרי אידאולוגיה פאן ערבית להקמת ישות מדינית ריבונית ערבית אחת בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון, ירדן וישראל, היא לא חיקתה את וילאייט דמשק[1] שבמחצית השנייה של המאה ה-19 עד 1887 השתרע על כל שטחה של האוטופיה, ונאלצה לוותר על שטחה של ארץ ישראל שהייתה באותה העת תחת משטר צבאי בריטי ולהסתפק בשטח בו נמצאות כיום המדינות סוריה, לבנון וירדן.
המונרכיה שנוסדה לא עלתה בקנה אחד עם התוכניות הצרפתיות והבריטיות לחלוקת המזרח התיכון 'החדש' כפי שנקבע בהסכם סייקס–פיקו ואושרר על ידי מדינות ההסכמה בוועידת סן רמו. לכן היא חדלה מלהתקיים לאחר מעט מעל ארבעה חודשים, בין ה-8 במרץ 1920 לבין ה-24 ביולי 1920, בעקבות מלחמה בין הכוחות הסוריים לצרפתיים.
הממלכה נכנעה לצבא צרפת ב-24 ביולי 1920, בעקבות קרב מייסלון שנערך יום קודם לכן ועל שטחה, שחולק על פי מפתח עדתי לשש ישויות בעלות מידה שונה של עצמאות, הוחל המנדט הצרפתי.
לקריאה נוספתעריכה
משה שרת, 'סביבנו נסערה' - על סוריה מרס 1920, אתר העמותה למורשת משה שרת
קישורים חיצונייםעריכה
הערות שולייםעריכה
- ^ משה מעוז, סוריה רבתי, רצון ויכולת, קתדרה, 7, אפריל 1977, עמ' 110-109