הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה

הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה הוא השלטון הישראלי ששרר מ-1967 ועד 1982, בשטחים שנכבשו בידי צה"ל במלחמת ששת הימים.

חיילים בבית לחם, 1978

רקעעריכה

ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה מדינת ישראל את חבל יהודה והשומרון, את רצועת עזה, את רמת הגולן ואת חצי האי סיני. בעוד רמת הגולן וסיני נחשבו לפני המלחמה לשטחים בריבונות סוריה ומצרים (בהתאמה), הרי מעמדם המשפטי של שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה היה ועודנו מעורפל. בפועל, הנהיגה ישראל בכל אזורים אלה ממשל צבאי בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, שקובעת את אופן הממשל בשטחים כבושים שנתפסו במלחמה. יצאו מכלל זה החלק המזרחי של ירושלים ושטחים נוספים ממזרח לירושלים שסופחו לישראל ולשטח המוניציפלי של ירושלים כבר ב-1967 בצו מיוחד, והחוק הישראלי הוחל עליהם. רצועת עזה הייתה נתונה בממשל צבאי מצרי משנת 1949, כך שהממשל הצבאי הישראלי החליף ממשל צבאי מצרי. יהודה ושומרון סופחו לירדן ב-1950, ואף על-פי שישראל לא הכירה בסיפוח, היא כיבדה אותו דה-פקטו בכך ששמרה על החוק והמשפט הירדני ברוב השטח (אף זאת בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית).

מאפייני הממשל הצבאיעריכה

מפקד האזור וחליף הריבון ביהודה ושומרון הוא מפקד פיקוד המרכז. מפקד האזור וחליף הריבון בחבל עזה, בתקופת הממשל הצבאי שם, היה מפקד פיקוד הדרום. המפקד הצבאי הוא היחיד המוסמך לחתום על צווים ראשיים ותקנונים החלים בשטחי הממשל הצבאי.

סיום הממשל הצבאיעריכה

הממשל הצבאי בסיני הסתיים סופית ב-1982, עם החזרת השטח לידי מצרים במסגרת הסכמי קמפ דייוויד. הממשל הצבאי ברמת הגולן הסתיים עם קבלת חוק רמת הגולן ב-1981, חוק המורה על החלת החוק והמשפט הישראליים בשטח זה. המחלוקת בדבר המעמד המשפטי ועתיד השטחים של אזור יהודה, שומרון וחבל עזה (זהו הכינוי הישראלי הרשמי ליתר השטחים האמורים מאז סוף שנות ה-70) הביאה לכך שחלק מכללי אמנת ז'נבה לא הוחלו עליהם. ישראל הקימה יישובים באזורים אלו בניגוד לכללי האמנה, ואף גירשה מדי פעם תושבים מקומיים שנחשדו בהמרדה (פעולה שחוקיותה במסגרת כללי האמנה שנויה במחלוקת). מאז שנת 1981 ועד 1994 פעל באזורים אלו המנהל האזרחי, שתפקידו היה להחליף את הממשל הצבאי, ולנהל את חיי היומיום האזרחיים של תושבי המקום הערביים. גוף זה הורכב מפקידי ממשלה במשרדים שונים של ממשלת ישראל, אזרחים עובדי צה"ל וקצינים. הרעיון מאחורי הקמתו היה להביא אנשים בעלי ניסיון במינהל ציבורי אזרחי, שייטיבו לנהל את חיי היומיום מקציני הצבא שלא הוכשרו לכך. עם זאת, בידי הממשל הצבאי נותרו סמכויות בהחלטות שעניינן ביטחוני. בסוף שנות השבעים הוקמו אגודות הכפרים ארגון של ערבים תומכי השתלבות במדינת ישראל, במטרה להעביר אליהם את השליטה האזרחית ביישובים הערביים - בעקבות הסכמי השלום עם מצרים בהם דובר על אוטונומיה ערבית (שלטון אזרחי אך לא ביטחוני) אך בעקבות רציחת אנשי האגודות, חשיפת שחיתות נרחבת, התנגדות נרחבת בקרב האוכלוסייה הערבית לתנועה זו, וחשדנות כלפיה בימין הישראלי, היא פורקה.[1]

הרשות הפלסטיניתעריכה

  ערך מורחב – הרשות הפלסטינית

עם חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 (ה'תשנ"ג) הוקמה בהדרגה רשות פלסטינית אוטונומית בחלק מהשטח. רשות זאת קיבלה את סמכויות המנהל האזרחי, וחלק מסמכויות הממשל הצבאי. עם זאת, במיעוט השטח, באזורים שהוגדרו בהסכמי אוסלו כאזורים בשליטה ביטחונית ישראלית, השליטה ביישובים ערביים נותרו תחת המנהל האזרחי. ביישובים היהודיים באזורים אלו, ההתנהלות האזרחית נעשית בדומה למדינת ישראל באמצעות ועדי ישוב, מועצות מקומיות ועיריות, ואילו המשטרה מתנהלת באופן שמעמדו המשפטי אינו ברור.

בעקבות תוכנית ההתנתקות והעברת השליטה באופן רשמי לרשות הפלסטינית, בוטל הממשל הצבאי ברצועת עזה בתחילת ספטמבר 2005 (תשעה באב ה'תשס"ה).

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • משה אלעד, אם תרצו - זו הגדה: הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1976-1967, חיפה: פרדס, 2016(הספר בקטלוג ULI)
  • לב גרינברג, דמוקרטיה כובשת - התפקיד הפוליטי של הצבא במשטר הדואלי של ישראל, מגזין הכיבוש 2008

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ערבים טובים מאמר של ד"ר הלל כהן - על חדירת המודיעין הישראלי לאוכלוסייה הערבית.