המעשייה על פיליס ואריסטו

מעשייה שהייתה נפוצה בימי הבניים, המספרת על יחס גברים חזקים לנשים

המעשייה על פיליס ואריסטו היא סיפור שהיה נפוץ בימי הביניים, המספר על ניצחונה של אישה מפתה, פיליס, על האינטלקטואל הגברי הגדול ביותר, הפילוסוף היווני העתיק אריסטו. מעשייה זו היא אחת מכמה מעשיות ויצירות שנפוצו באותו הזמן, המספרות על כוחן של נשים ביחס לגברים חזקים ובעלי מעמד (אנ'). בין הגרסאות המוקדמות של מעשייה זו היא הגרסה הצרפתית: Lai d'Aristote, משנת 1220.

חיתוך עץ המציג את אריסטו מרכיב על גבו את פיליס. יצירה מאת הנס בלדונג, 1513

סיפורם של פיליס, הדומינטריקס ואריסטו, הפילוסוף המפורסם, נפוץ בקרב אמנים מהמאה ה-12 ואילך, וקיבל אצלם ביטוי בדמות פסלי אבן בכנסיות, לוחות עץ או שנהב, בדים כגון שטיחים ושטיחי קיר, תחריטים, ציורי שמן, ויטראז' ועוד. מבין האמנים שנמשכו לנושא אפשר לכלול את הנס בלדונג, אלברכט דירר, לוקאס קראנאך האב, ואלסנדרו טורקי (אנ').

המעשייה

עריכה

למעשייה זו יש כמה גרסאות, אולם ליבתה היא: אריסטו יעץ לתלמידו אלכסנדר הגדול לחמוק ולהימנע ממפגש עם פילגשו המפתה של המלך, פיליס, אולם אריסטו עצמו נשבה בקסמיה. פיליס הסכימה לרכוב עליו, בתנאי שהיא תוכל למלא את התפקיד של דומינטריקס, כלומר השולטת שלו. פיליס הודיעה לאלכסנדר בסתר מה הולך להתרחש, ואלכסנדר חזה בפיליס מוכיחה שקסמיה של אישה יכולים לגבור אפילו על האינטלקט הגברי הגדול ביותר של הפילוסוף. פיליס מתוארת גם כפילגשו של אלכסנדר הגדול, או אולי אשתו.[1][2][3]

מקורות המעשייה

עריכה

המעשייה מסופרת ונפוצה על ידי מוזיאון הלובר ומקורה בעבודה גרמנית של התאולוג הצרפתי ז'אק דה ויטרי במאה ה-13.[4] היצירה הצרפתית "Lai d'Aristote" ידועה בכתבי יד משנת 1220, המיוחסת על ידי חוקרים למשורר הנורמני הנרי ד'אנדלי או לאנרי דה ואלנסיין.[5]

בשנת 1386, המשורר האנגלי ג'ון גאוור כלל סיכום של הסיפור שלו בשירו "Confessio Amantis" (נכתב במקור באנגלית, בניגוד לעבודות גדולות אחרות שלו), המאגד אוסף של סיפורים על אהבה לא מוסרית. הוא מופיע בנובלה "אפולוניוס מצור", שבו גאוור טוען שההיגיון והסילוגיזם של אריסטו אינם מצילים אותו.[6]

המעשייה מוזכרת גם בספרו של רבי יצחק דמן עכו בספרו מאירת עיניים, בפרשת וישלח תוך שהוא מאריך בגנות הפילוסופיה, הוא מביא את האגדה כפי ששמע מפי רבו, רבי שלמה הצרפתי.

גם במאה ה-14, הדומיניקני ג'ון הרולד כתב גרסה לטינית של הסיפור.[7] במאה ה-15 המעשייה הוצגה בקומדיה הגרמנית "Ain Spil van Maister Aristotles" (מחזה של מאסטר אריסטו).[4][8]

אומנות של המעשייה

עריכה

ימי הביניים

עריכה

סיפורה של פיליס הדומינטריקס, שהפכה את הפילוסוף המפורסם לשוטה הכנוע לה, הפך לפופולרי ברחבי אירופה בימי הביניים.[2] יצירות אקוומניל (אנ') - כדים בצורות של דמויות אנושיות או דמויות אחרות, המתארים את פיליס ואריסטו, נפוצו בתקופה. הסיפור היה מתואר בעוד מגוון של יצירות, כולל סלעים, שנהב, פליז, שטיחים ותחריטים.

תקופת הרנסאנס

עריכה

בתקופת הרנסאנס, אמנים כגון: הנס בלדונג, אלברכט דירר, לוקאס קראנאך האב, ברתולומאיוס שפרנגר וז'אן סאדלר המשיכו לפתח את אומנות המעשייה, וכחלק מאופיין התקופה, חלקם הציגו את פיליס בגוף עירום.[4] אלסנדרו טורקי קרא לאישה קמפאספה, פילגשו של אלכסנדר. היצירות השתמשו בין היתר בחריטות, ויטראז', עץ וצבע שמן.

המאות ה-19 וה-20

עריכה

אמנים כמו ז'וליו רואלס (אנ') המשיכו לפתח את הנושא של פיליס ואריסטו. אוסקר קוקושקה הוציא גרסה חדשה למעשייה בשנת 1913.[9]

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה


הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Aristotle and Phyllis". Art Institute Chicago. נבדק ב-22 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 Smith, Justin E. H. (2 באפריל 2013). "Phyllis Rides Aristotle". Justin E. H. Smith. נבדק ב-31 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Aristotle Plays Horsey and Other Strange Tales". Classical Wisdom Weekly. 10 במרץ 2014. נבדק ב-31 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 "Phyllis and Aristotle | The Triumph of Seduction over Intellect". Louvre. נבדק ב-22 במרץ 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Wathelet-Willem, Jeanne. "Henri d'Andeli. Le lai d'Aristote, publié d'après tous les manuscrits par Maurice Delbouille", in Revue belge de philologie et d'histoire, 1953, Vol. 31, n° 31-1, pp. 84–87.
  6. ^ "Gower, John" . Dictionary of National Biography. London: Smith, Elder & Co. 1885–1900.
  7. ^ "Phyllis and Aristotle" (בלטינית). אורכב מ-המקור ב-22 בנובמבר 2012. נבדק ב-1 באפריל 2018. ARISTOTLES, cum doceret Alexandrum ut se contineret ab accessu frequenti uxoris suae, quae erat pulcra valde, ne animum suum a communi providentia impediret, et Alexander ei acquiesceret, hoc advertens regina et dolens, coepit Aristotelem trahere ad amorem suum, quia multociens sola transibat cum pedibus nudis et dissoluto crine, ut eum alliceret. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Briski, Marija Javor (2004). Winkelman, Johan H.; Wolf, Gerhard (eds.). Eine Warnung vor dominanten Frauen oder Behajung der Sinnenlust? Zur Ambivalenz des 'Aristoteles-und-Phyllis-Motivs' as Tragezeichen im Spiegel deutscher Dichtungen des späten Mittelalters. Erotik, aus dem Dreck gezogen (בגרמנית). Rodopi. pp. 37–66. ISBN 90-420-1952-2.
  9. ^ Hayton, Darin. "The Curious History of Phyllis on Aristotle". נבדק ב-1 באפריל 2018. {{cite web}}: (עזרה)