המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה

מפלגה מזרח גרמנית
מתקיים דיון בו מוצע לאחד את הערך המפלגה הלאומית דמוקרטית של גרמניה עם ערך זה, הסיבה לכך היא: שני הערכים עוסקים באותה מפלגה.
אם אין התנגדויות, ניתן לאחד את הערכים שבוע לאחר הצבת התבנית.

המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה (גרמנית:National-Demokratische Partei Deutschlands) הייתה מפלגה מזרח-גרמנית, אשר היוותה כמפלגת לווין למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, מ-1948 עד 1989. המפלגה ייצגה את חברי המפלגה הנאצית לשעבר, הורמאכט, ומעמד הביניים. אין לבלבל אותה עם המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה, מפלגה בגרמניה המערבית הממשיכה להיות מפלגה מינורית בגרמניה המאוחדת של כיום.

המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה
Nationaldemokratische Partei Deutschlands
DEU NDPD Logo.svg
מדינה גרמניה המזרחית
מייסד וילהלם אדם, לות'ר בולץ
מנהיגים Lothar Bolz עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך ייסוד 25 במאי 1948
תאריך פירוק 27 במרץ 1990
אידאולוגיות שמרנות, שמרנות לאומית, לאומיות גרמנית
שיא כוחה 52 מושבים בפולקסקאמר
שפל כוחה 15 מושבים בפולקסקאמר
רשימה פוליטית החזית העממית
התמזגה לתוך המפלגה הדמוקרטית החופשית
מטה ברלין המזרחית
ארגונים בינלאומיים Democratic Bloc עריכת הנתון בוויקינתונים
צבעים רשמיים צהוב עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
דגל המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה

היסטוריהעריכה

המפלגה הלאומית-דמוקרטית הוקמה בשיתוף של לות'ר בולץ (חבר לשעבר במפלגה הקומוניסטית של גרמניה והוועד הלאומי למען גרמניה החופשית) ו-וילהלם אדם, (חבר לשעבר באס אה) ואחרים. מטרתה הייתה להגיע לאותן קבוצות אוכלוסייה שנמשכו למפלגה הנאצית לפני 1945 (כמו אנשי צבא וחלק ממעמד הביניים) ולספק להם מסגרת פוליטית, כדי שהם לא יתפתו לתמוך בימין הקיצוני שוב או לשתף פעולה עם בעלות הברית. לאומנות גרמנית הייתה כוח גדול בזמן בין שתי מלחמות העולם ומיליוני גרמנים היו חברים במפלגה הנאצית, סטלין רצה להשתמש בהם כדי ליצור מאמץ פרו-סובייטי אנטי-מערבי בפוליטיקה הגרמנית.[1] לפי הדיפלומט הסובייטי ולדימיר סמיונוב, סטלין אפילו הציע שהם יורשו להוציא לאור עיתון משלהם, פלקישר באובכטר. גרמנים קומוניסטים וכמה פקידים סובייטים תחילה נמשכו לאותם רעיונות שסטלין הציע אך לא היו נלהבים לישמם.[2] דומה לכך, בגרמניה המערבית, המפלגה הנאו-נאצית, "מפלגת הרייך הסוציאליסטית", אשר הוקמה בשיתוף אוטו רמר, הייתה המפלגה הראשונה שנאסרה על ידי בית המשפט החוקתי הפדרלי של גרמניה וקיבלה יחס חם מצד ברית המועצות וקיבלה תמיכה סובייטית.

 
בית המפלגה הלאומית-דמוקרטית בברלין המזרחית ב-1959.

בנוסף לותיקי המפלגה הנאצית, פקידים לשעבר ומגורשים התקבלו לתוך המפלגה החדשה גם כן, כמו ה"הליגה עבור מגורשים" המערב גרמנית והפדרציה העצמאית האוסטרית. מועצת מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה התאספה במאי 1948, הצהירה ש"האנשים הלא ברורים-פוליטית האלו" לא צריכים להצביע עבור המפלגות הבורגניות כמו האיחוד הנוצרי דמוקרטי או המפלגה הליברל-דמוקרטית בבחירות הבאות,[3] ולא למקבילותיהן המערביות.

לפי קלאוס שרואדר,[4] למפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה היו פחות נאצים בסגל שלה מאשר מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה, זה נגרם מכיוון שהמפלגה הלאומית-דמוקרטית הייתה הרבה יותר קטנה ממפלגת האיחוד הסוציאליסטי.

המפליגה הלאומית-דמוקרטית הוכרה באופן רשמי על ידי המנהלה הצבאית הסובייטית בגרמניה ב-16 באוגוסט 1948 ולאחר מכן מהמפלגה נשלחו 52 נציגים לפרלמנט המזרח-גרמני, הפולקסאקמר, כחלק מ"החזית הלאומית". אף אחד מהנציגים הללו אי פעם הצביע נגד החלטת הממשלה בכל נושא, כמו מפלגות הלווין האחרות, אשר היו בעצם בובות של מפלגת השלטון, מפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה.

אף על פי כן, לאחר נפילת חומת ברלין, המפלגה הלאומית דמוקרטית של גרמניה נהייתה עצמאית בפוליטיקה, והשתתפה בבחירות החופשיות היחידות לפולקסקאמר אשר נערכו ב-18 במרץ 1990. המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה לא הוכללה באיגוד המפלגות הליברליות האחרות בגרמניה המזרחית, ורצה לבדה. תוצאות הבחירות הראו מפלה. המפלגה השיגה רק 44,292 קולות, פחות קולות מאשר כמות חברי המפלגה. ב-27 במרץ 1990 המפלגה הלאומית-דמוקרטית נהייתה חלק באגודת הדמוקרטים החופשיים, ארגון שלא התקיים להרבה זמן אשר התמזג בסוף למפלגה הדמוקרטית החופשית.[5]

תוכנייה ואידאולוגיהעריכה

תוכנית המפלגה הלאומית-דמוקרטית דרשה, כחלק מדברים אחרים, את קידום מעמד הביניים. בולץ היה אחד מחברי המפלגה הבולטים אשר לא היה חבר לשעבר במפלגה הנאצית, והיה למעשה חבר במפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה עד שהקים את המפלגה הלאומית-דמוקרטית. בולץ היה גם חבר לשעבר במפלגה הקומוניסטית של גרמניה עד שהיא דוכאה על ידי הנאצים. המפלגה הלאומית דמוקרטית יוסדה על ידי הסמכויות הקומוניסטית עם המטרה לקבל תמיכה מאותן שכבות האוכלוסייה. המפלגה הלאומית-דמוקרטית אורגנה על יסודות הצנטרליזם הדמוקרטי ובסוף שנות שמונים למפלגה היו 110,000 חברים.

המפלגה הייתה אמורה לייצר את הליברליזם, כמו המפלגה הליברל-דמוקרטית של גרמניה, ותמכה בסנטימנט הלאומני הגרמני. עם זאת, המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה הייתה יותר נאמנה למפלגת האיחוד הסוציאליסטי של גרמניה והסתייגה לבקר את הממשלה גם בזמן מהומות 1989.[6]

לאחר המהומות, נערכו כמה ניסיונות של מפלגת הימין הקיצוני, המפלגה הנציונל-דמוקרטית של גרמניה[7], והמפלגה הימנית-פופוליסטית "הרפובליקנים"[8] לקבל את תמיכתה של המפלגה הלאומית-דמוקרטית כבעלת ברית, אך ניסיונות אלו כשלו.[9]

לאחר מכן, המפלגה הלאומית-דמוקרטית של גרמניה אימצה לעצמה זהות של מפלגת מרכז אשר ריחקה את עצמה מהקומוניסטים וגם מהלאומנים והנאו-פשיסטים. נוסף על כך הם היו פרו-אירופאיים, ודחו להזדהות כמפלגת ימין או כמפלגת "ימין לאומני" או "שמרנות לאומנית". דיונים פנימיים במפלגה נערכו כדי לשנות את שמה ל-"המפלגה הדמוקרטית החדשה של גרמניה".[7][10]

יושבי הראש של המפלגה הלאומית-דמוקרטיתעריכה

לות'ר בולץ 1948–1972
היינריך הומן 1972–1989
גונתר הרטמן 1989–1990
וולפגנג גלסר 1990
וולפגנג ראולס 1990

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Zubok, Vladislav.
  2. ^ Zubok, Vladislav.
  3. ^ Klaus Schroeder: Der SED-Staat.
  4. ^ Klaus Schroeder: Der SED-Staat.
  5. ^ Udo Leuschner. "Die FDP übernimmt zwei "Blockflöten"". Geschichte der FDP (26) (בגרמנית). בדיקה אחרונה ב-4 באפריל 2019. 
  6. ^ Richter, Michael (2009). Die friedliche Revolution: Aufbruch zur Demokratie in Sachsen 1989/90. Vandenhoeck & Ruprecht. עמ' 1077. ISBN 978-3647369143. 
  7. ^ 1 2 Richter, Michael (2009). Die friedliche Revolution: Aufbruch zur Demokratie in Sachsen 1989-90, Band 1. Vandenhoeck & Ruprecht. עמ' 1211. ISBN 978-3525369142. 
  8. ^ "Die Extreme Rechte in Thüringen: Entwicklung der Neonazi-Szene". Heinrich Böll Foundation. 
  9. ^ Oskar Niedermayer and Richard Stöss (2 ביולי 2013). Parteien und Wähler im Umbruch: Parteiensystem und Wählerverhalten in der ehemaligen DDR und den neuen Bundesländern. עמ' 129. ISBN 9783663109969. 
  10. ^ Oskar Niedermayer and Richard Stöss (2 ביולי 2013). Parteien und Wähler im Umbruch: Parteiensystem und Wählerverhalten in der ehemaligen DDR und den neuen Bundesländern. עמ' 130. ISBN 9783663109969.