המפלגה לקידום הרעיון הציוני

המפלגה לקידום הרעיון הציוני או המפלגה הליברלית החדשה הייתה קבוצה של חמישה חברי כנסת שבתחילת 1990 התפצלה מן הליכוד.

המפלגה לקידום הרעיון הציוני
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסד פורשי המפלגה הליברלית בליכוד
מנהיגים יצחק מודעי
תקופת הפעילות 15 במרץ 1990 – 13 ביוני 1992 (שנתיים) עריכת הנתון בוויקינתונים
אפיון מפלגת ימין
כנסות הכנסת השתים עשרה
ממשלות 24
אותיות קן
שיא כוחה 5 מנדטים (כסיעת פורשים)
שפל כוחה לא עברה את אחוז החסימה
נוצרה מתוך הליכוד
התמזגה לתוך לא התמזגה
מיקום במפה הפוליטית ימין
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חברי הכנסת בקבוצה היו: יצחק מודעי, פסח גרופר, אברהם שריר, יוסף גולדברג ופנחס גולדשטיין. החמישה, בראשות יצחק מודעי, היו חברי המפלגה הליברלית ההיסטורית אשר התמזגה סופית בתוך הליכוד ב-1988. הפרישה הייתה על רקע מאבקי כוחות פנימיים בליכוד. הם הודיעו על הפרישה ב-19 בפברואר, ובהתחלה הקבוצה קראה לעצמה "התנועה לקידום הרעיון הליברלי"[1]. שבועות ספורים לאחר מכן, כאשר שמעון פרס ארגן הצעת אי אמון נגד ממשלת האחדות, השיגה הסיעה הסכמה עם הליכוד להכרה רשמית מוועדת הכנסת, תמורת אי תמיכה בהצבעת האי אמון[2].

ב-15 במרץ 1990 התקבל הצעת אי אמון נגד ממשלת שמיר, ונשיא המדינה חיים הרצוג הטיל על שמעון פרס, להרכיב קואליציה חליפית. במטרה למנוע חבירה של הסיעה לקידום הרעיון הציוני לקואליציה של פרס, חתם יצחק שמיר על הסכם עם הסיעה, ב-11 באפריל 1990, בו הוסכם על שיתוף פעולה במטרה להקים ממשלה בראשות הליכוד[3]. ההסכם היה אמור להיות מאושר על ידי ועידת הליכוד תוך עשרה ימים.

ח"כים בסיעה בכנסות שבהן פעלה

בינתיים, שריר השתכנע לעזוב את המפלגה ולחבור לפרס. שלושה מחבריו - גולדשטיין, גולדברג וגרופר (שכונו 'שלושת הגימלים') - התחייבו פומבית שלא לתמוך בממשלה בראשות פרס. מודעי, מנהיג המפלגה, גילה חוסר אמון בשמיר ודרש שיופקדו בידיו ערבויות כספיות להבטחת החזרתו למעמדו הקודם, לרבות תפקיד שר האוצר ושיבוצו במקום גבוה ברשימת הליכוד לכנסת. בסופו של דבר סוכם כי מודעי יוצב במקום ה-3 ברשימה, וגם חבריו למפלגה, אברהם שריר (מקום 10), פנחס גולדשטיין (מקום 20), יוסף גולדברג (מקום 28) ופסח גרופר (מקום 32). סוכם כי לאחר הקמת הממשלה יתמנה מודעי לתפקיד שר האוצר ועוד נציג מטעם המפלגה יכהן כשר. ההסכם הובא לאישור הליכוד ונתקל בהתנגדות עזה מצד חברי מרכז שבראשם עמד ח"כ בני בגין. במהלך אותו עימות אף כינה בגין בלגלוג את הסיעה בראשי התיבות בקירוב של שמה המלא - קרצי"ה (המפלגה לקידום הרעיון הציוני). עם זאת, בסופו של דבר אושר ההסכם ברוב ניכר.

זמן קצר לאחר מכן, בשלהי הכנסת ה-12, חזרו יוסף גולדברג ואברהם שריר לסיעת הליכוד. האחרון שב בעקבות לאחר קריאתו הדרמטית של יצחק שמיר: "אברשה, חזור הביתה". בעקבות חזרת השניים לליכוד, אישר מרכז הליכוד בתמיכת רוב חברי הסיעה כי ההסכם עם המפלגה לקידום הרעיון הציוני מבוטל.

כל התנהלותה של המפלגה לקידום הרעיון הציוני וחבריה היו מן הסיבות למיאוס שחש הציבור הישראלי כלפי עסקאות המקח והממכר המפלגתיות, מה שהוביל לשינוי שיטת הבחירות לכנסת ב-1992.

בבחירות לכנסת השלוש עשרה, התמודדה המפלגה כאשר מודעי מוצב במקום הראשון, אלי לנדאו במקום השני, פנחס גולדשטיין במקום השלישי, פסח גרופר במקום הרביעי ויולי נודלמן, פעיל לשעבר בליכוד ובמפלגה הליברלית במקום החמישי. עוד מספר מועמדים ופעילים לשעבר בליכוד ובמפלגה הליברלית שובצו בשאר המקומות, עד המקום ה-75 האחרון ברשימה לכנסת. הרשימה זכתה ב-16,669 קולות, אך לא עברה את אחוז החסימה ונותרה מחוץ לכנסת, ונעלמה מהמפה הפוליטית בישראל.

נציגי הרשימה בכנסת

עריכה
כנסת נציגים
הכנסת ה-12 (1988) יצחק מודעי, פסח גרופר, אברהם שריר[4], יוסף גולדברג [4], פנחס גולדשטיין
מועמדי המפלגה בבחירות לכנסת ה-13 (1992)

יצחק מודעי, אלי לנדאו, פנחס גולדשטיין, פסח גרופר, יולי נודלמן.

תוצאות בחירות

עריכה
בחירות מושבים קולות אחוז
הבחירות לכנסת השלוש עשרה
0 / 120
16,669 0.6%

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ חמישית מודעי: שלום לליכוד, מעריב, 20 בפברואר 1990, באתר עיתונות יהודית היסטורית
  2. ^ גדעון אלון, בחירה ישירה, ביתן, 1995, עמ' 76
  3. ^ בג"ץ 1635/90
  4. ^ 1 2 לקראת הבחירות לכנסת ה-12 פרשו גולדברג ושריר מהסיעה וחזרו למפלגת הליכוד.