המרד הערבי

המרד הערבי (ידוע גם בשם המרד במדבר, בערבית מוכר בשם המרד הערבי הגדול - الثورة العربية الكبرى) הוא מרד שהתקיים בחצי האי ערב בשנים 19161918, בהנהגתו של השריף חוסיין בן עלי, כנגד האימפריה העות'מאנית.

המרד הערבי
Arab Revolt
חיילי הצבא השריפאי בדרום ינבוע נושאים את דגל המרד הערבי.
חיילי הצבא השריפאי בדרום ינבוע נושאים את דגל המרד הערבי.
מערכה: הזירה המזרח תיכונית במלחמת העולם הראשונה
תאריכי הסכסוך 10 ביוני 191625 באוקטובר 1918 (שנתיים ו־19 שבועות)
מקום חג'אז, עבר הירדן, סוריה הגדולה ודרום חצי האי ערב, מהאימפריה העות'מאנית
שינויים בטריטוריות
הצדדים הלוחמים

ממלכת חג'אזממלכת חג'אז ממלכת חג'אז (ושבטי בעלות הברית)
תומכות:
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנדהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
הרפובליקה הצרפתית השלישיתהרפובליקה הצרפתית השלישית הרפובליקה הצרפתית השלישית

האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית האימפריה העות'מאנית
תומכות:
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית הקיסרות הגרמנית

ראשי מדינה
ממלכת חג'אזממלכת חג'אז חוסיין בן עלי
ממלכת חג'אזממלכת חג'אז פייסל הראשון, מלך עיראק
ממלכת חג'אזממלכת חג'אז עבדאללה הראשון, מלך ירדן
ממלכת חג'אזממלכת חג'אז עלי בן חוסיין מחיג'אז
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנדהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד אדמונד אלנבי
הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנדהממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד תומאס אדוארד לורנס 
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית מהמט החמישי
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית אחמד ג'מאל פאשה
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית פחרי פאשה
האימפריה העות'מאניתהאימפריה העות'מאנית מוהיטין אקיוז
סעוד בן עבד אל-עזיז אל ראשיד
הקיסרות הגרמניתהקיסרות הגרמנית וילהלם השני, קיסר גרמניה 
כוחות

יוני 1916:
30,000 חיילים
אוקטובר 1918:
50,000+ חיילים

מאי 1916:
7,000-6,500 חיילים
ספטמבר 1918:
25,000 חיילים
340 נשקים

אבדות

לא ידוע

למעלה מ-47,000, בסך הכל 5,000 הרוגים
10,000 פצועים
22,000+ נשבו
~10,000 מקרי מוות ממחלות

דגל המרד הערבי

שורשיו של המרד בשנת 1908, בהפיכה שהעלתה לשלטון באימפריה העות'מאנית את הטורקים הצעירים, במקומו של הסולטאן עבדול חמיד השני. בעקבות ההפיכה גברה האפליה של התושבים הלא טורקים של האימפריה. בשנת 1914 הצטרפה האימפריה העות'מאנית למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה. לאומנים ערבים בדמשק ובביירות נאסרו והוצאו להורג. הערבים חשו מאוימים גם בעקבות השלמתה של מסילת הרכבת החיג'אזית, שאיפשרה לטורקים להוביל כוחות במהירות לחצי האי ערב. בעקבות זאת נוצר קשר בין הבריטים, אויביהם של הטורקים, ובין השריף חוסיין בן עלי, בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה.

הקשר התבטא בחליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין. בחליפת מכתבים זו, הידועה בשם מכתבי חוסיין-מקמהון, ביקש השריף חוסיין, בתמורה לתמיכתו בבריטים במלחמתם באימפריה העות'מאנית, את תמיכת בריטניה בהקמת ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עיראק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).

הכוחות המורדים פעלו בראשות שני בניו של חוסיין בן עלי: עבדאללה ופייסל.

קצין הקישור בין המורדים לבין הבריטים היה לורנס איש ערב. לזכותו נזקפת הטקטיקה של ריתוק הכוחות הטורקים לעיר אל-מדינה ולמסילת הרכבת החיג'אזית, דבר שעזר לבריטים לכבוש את ארץ ישראל. ב-1917 הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה.

חשיבותו של המרד הערבי בהנהגתו של השריף חוסיין שנויה במחלוקת. המרד לא סחף את ההמון הערבי אלא רק את בני השבטים הבדואים של חג'אז שהיו נאמנים לשריף. בני השבטים האלה עסקו בעיקר בלוחמה זעירה ותקיפת שיירות, דבר שחייב את ממלכה העות'מאנית לרתק כוחות גדולים סביב חצי האי ערב. אף על-פי שכוחות ערבים בהנהגתו של השריף חוסיין השתתפו במספר קרבות גדולים נגד הטורקים, בכללם הקרב על עקבה, תרומתם למאמץ המלחמתי בזירה המזרח תיכונית הייתה זניחה ביחס למאמץ הבריטי. בנוסף, נראה שהמרד הערבי הקל במשהו על המצור על עדן, אם כי, בכל מקרה, בשלב שבו פרץ, התייצב המצב בעדן. אל כוחותיו של פייסל צורפו גם יחידות בריטיות וביניהן היו אפילו 37 יהודים מבגדד שבמהלך המלחמה ביקשו לעבור לגדודים העבריים אך סורבו.

עם תום מלחמת העולם הראשונה וכינון שלטון המנדט הבריטי על עיראק וארץ ישראל והצרפתי על סוריה ולבנון, גאתה תחושת המרירות בקרב העמים הערביים. בני חוסיין בן עלי מונו למלכי הממלכה הערבית של סוריה, עבר הירדן ועיראק, כגמול על עזרתו לבריטים במלחמה. על הממלכה הערבית של סוריה השתלטה במהרה צרפת והמלך הממונה, וכפיצוי מינו הבריטים את פייסל אבן חוסיין למלך עיראק.

רקעעריכה

עליית הלאומיות באימפריה העות'מאנית החלה לפחות בשנת 1821. שורשיה של הלאומיות הערבית במשריק (ארצות ערב ממזרח למצרים), במיוחד במדינות הלבנט. האוריינטציה הפוליטית של הלאומנים הערבים לפני מלחמת העולם הראשונה הייתה בדרך כלל מתונה. דרישותיהם היו בעלות אופי רפורמי והוגבלו בדרך כלל לאוטונומיה, שימוש רב יותר בערבית בחינוך ושינויים בגיוס בזמן שלום באימפריה העות'מאנית כדי לאפשר למתגייסים ערבים שירות מקומי בצבא העות'מאני.

מהפכת הטורקים הצעירים (אנ') החלה ב-3 ביולי 1908 והתפשטה במהירות ברחבי האימפריה. כתוצאה מכך נאלץ הסולטן עבדול חמיד השני להכריז על השבת החוקה מ-1876 ועל כינוסו מחדש של הפרלמנט העות'מאני. התקופה ידועה בתור העידן החוקתי השני. בבחירות 1908 הצליחה מועצת האיחוד והקידמה של הטורקים הצעירים (CUP) להשיג את ידו על העליונה מול האיחוד הליברלי, בראשות סולטנזדה סבחאדין. בפרלמנט החדש היו 142 טורקים, 60 ערבים, 25 אלבנים, 23 יוונים, 12 ארמנים (כולל ארבעה דשנקים ושני הנצקים), חמישה יהודים, ארבעה בולגרים, שלושה סרבים וואלך אחד.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא המרד הערבי בוויקישיתוף