פתיחת התפריט הראשי

הנחיה 2.5 של פרקליטות המדינה היא הנחיה מאת פרקליט המדינה, הקובעת את "מדיניות התביעה, בהעמדה לדין של עד תביעה ו/או מתלונן שחזר בו במשפט מעדותו במשטרה". ההנחיה הוצאה בשנת 1993, בתקופה שבה דורית ביניש כיהנה כפרקליטת המדינה. בשנים 1996-2004 החילה עדנה ארבל דקויות שונות על אי הענשה של מי שנמצאו סתירות בעדותו.[1] המשטרה מממשת את ההנחיה של הפרקליטות לפי ההוראה המעשית שמספרה 03.300.226 .

תוכן עניינים

מדיניות ההנחיהעריכה

עדים המוסרים עדות במשטרה, חוזרים בהם לעיתים מהעדות במהלך המשפט עצמו או שעדותם סותרת את עדותם במשטרה. הנחיה 2.5 מפרטת כיצד לנהוג באותם עדים.

סעיפים 1-4 מציינים את חוקי העונשין הרלוונטיים. מוזכר בהם שלפי חוק העונשין, מי שמגיש עדות סותרת בכוונה להטעות, יכול לעמוד בשל כך לדין, ואם ניכר כי היה זדון במעשיו ניתן לפסוק נגדו פיצויים. בעניין כזה קובע החוק[2] שמי שמוסר הודעה או עדות בפני הרשויות אשר בעלות סתירה בשאלה עובדתית ומהותית לעניין (ביחס להודעה או העדות הקודמת), ועושה זאת בכוונה להטעות - דינו מאסר לחמש שנים.

סעיפים 5-7 בהנחיה מפרטים את הקריטריונים בהם יש להתחשב בעת קבלת החלטה בדבר נקיטה בהליכים נגד עד שמסר עדויות סותרות.

סעיף 8 בהנחיה מתייחס למועד בו תיפתח חקירה כנגד עד בחשד לעבירה של עדויות סותרות.

סעיפים 9-10 בהנחיה:

לגבי עד שהיה קורבן לעבירות מין או אלימות:

9. בעת קבלת החלטה בדבר נקיטת הליכים נגד עד שהיה קורבן לעבירות מין או אלימות ראוי לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של העד בעת המשפט (במיוחד שמדובר בקורבן שהוא קטין, האמור להעיד נגד קרוב משפחה) ולבחון האם העדות המקורית היא עדות אמת והסתירה נובעת מחשש מהנאשם, מרצון להשכין שלום בית, מקיומן של רגשות אשם כלפי הנאשם, מהעדר כוח נפשי הנדרש כדי להעיד נגדו בבית המשפט עדות מפלילה, וכדומה. במקרים אלה, יש לנקוט גישה זהירה ולהימנע, ככלל, מהעמדת הקורבן לדין בגין מתן עדותו הסותרת.

10. לפיכך, רק במקרים נדירים ביותר יש מקום לניהול הליכים פליליים נגד העד במקרה שכזה, ובוודאי שאין מקום לעצרו לצורכי חקירה. יחד עם זאת, מובן, כי עדיין יש מקום לנהל חקירה שתחשוף האם הודח הקורבן לחזור בו מעדותו במשטרה, ואם כן - מי האחראי לכך.

סעיפים אלו מציבים סייגים לשאר הסעיפים כאשר מדובר באנשים הנותנים עדות סותרת בנושא עבירת מין או עבירת אלימות, וקובעים שיש מקום לכך רק במקרים נדירים ביותר.

הפולמוס סביב ההנחיהעריכה

ההנחיה נחשפה לראשונה לביקורת ציבורית ב-2004, במאמר פרי עטו של הפובליציסט גיל רונן, מייסד עמותת "הפמיליסטים".[3] לטענת המבקרים, סעיפים 9-10 בהנחיה מבטלים למעשה ללא סייג את מה שנכתב בסעיפים הקודמים שלה. על כן לטענתם, מה שהפרקליטות כן חידשה בפועל זה לכרוך יחד שלא לצורך את שני התחומים אלימות ומין - וכריכה זו מתורגמת למעשה לאי-העמדה לדין של נשים המגישות תלונות כזב נגד גברים - הן לגבי עבירות אלימות והן לגבי עבירות מין.[4]

הביקורת על ההנחיה מגיעה מכיוונם של אלו הסבורים כי קיימת תופעה של מעצרי שווא בהליכי גירושין בגין תלונות על אלימות בתוך המשפחה.[5] על-פי מאמר שפרסם נצ"מ ד"ר פנחס יחזקאלי בכתב העת מראות המשטרה, רובן המכריע של התלונות במשטרה על אלימות במשפחה מביאות למעצר החשוד, וחשודים נעצרים גם כאשר הראייה היחידה היא גרסאות סותרות של הצדדים. לדבריו, שיעור פניות השווא של נשים בהליכי גירושין, לעיתים בעצת עורכי דינן, עשוי להיות רוב של הפניות לתחנת משטרה בנושא,[6] אך העניין מוצנע על ידי המשטרה. המבקרים טוענים כי שופטים ועורכי-דין נוטים להאמין לתלונות נשים בנושא אלימות בין בני זוג, ונוקטים הליכים מניעתיים והגנתיים שיכולים להטיל על הגבר צו הרחקה, ואף להביא לידי מעצרו וכליאתו, עוד לפני שהורשע בדין, ולעיתים אף לפני שכלל הושמעו טענותיו בפני שופט (במקרה של מעצר בן עשרים וארבע שעות לפי החלטת קצין משטרה, כמקובל בהליכי מעצר פליליים, מחשש מסוכנות או חשש לשיבוש הליכי חקירה). על פי עורכת הדין יפית אוליאל ההנחיה גורמת לעלייה ניכרת בתלונות שווא של נשים נגד גברים בין היתר בעידוד עורכי-דין המייצגים נשים בהליכי גירושין.[4]

מנגד, קיימת ביקורת נגד טענות המתנגדים להנחיה, ולפיה דווקא טענות המתנגדים בדבר ריבוי "עלילות דם" ותלונות שווא הן עצמן בבחינת עלילת דם, המתארת "מגפה" של תלונות שווא שאיננה קיימת[7][8], המבוססת על השקפת עולם בלבד ונעדרת כל בסיס מחקרי (כדוגמת מאמרו של ד"ר יחזקאלי הנ"ל שלא כולל כל הפנייה מדעית), ובד בבד - תורמת להמשך השתקתן של נפגעות עבירות מין ואלימות מגדרית החוששות, בין היתר, מחוסר האמון החברתי והממסדי. הביקורת על המתנגדים מדגישה כי הנחיה 2.5 לא מונעת העמדה לדין או חקירה במקרים מובהקים של תלונות שווא, ורק קוראת לרשויות החקירה להפעיל שיקול דעת זהיר ומרוסן. לפי גישה זו, אם קיימת עלייה בשיעור התלונות המוגשות נגד גברים - אין היא מוכיחה עלייה בשיעור הגשת תלונות שווא, אלא להפך - מעידה על נחיצותה של הנחיה 2.5, המעודדת נפגעות להגיש תלונות ללא חשש ממצב בו לא תוכלנה למשוך בחזרה את התלונה (במקרה של איומים על חייהן, הפעלת לחץ רגשי או קריסה כלכלית, למשל), או ממצב בו חוסר יכולתן להוכיח את התלונה (כבמקרים מסובכים, "אפורים", או כאלו שנעשו - כפי שהדבר לעיתים קרובות - בחדרי חדרים, ללא ראיות חיצוניות מעבר לעדות המתלוננת) יוביל לנקיטת הליכים נגדן, ויגרום לוויתור מראש, באופן שיחזק את תת-הדיווח החמור הקיים ממילא בעבירות מין ואלימות במשפחה, ויסיג אחור את המאמצים הננקטים למיגור התופעה החברתית של רציחת נשים בידי בני-זוגן.

שינוי ההנחיהעריכה

במרץ 2016, בעקבות[דרוש מקור] נייר מדיניות אותו כתב יואב מזא"ה,[9] תוקנה ההוראה ונקבע שגם במקרים של עבירות מין ואלימות במשפחה יוגשו כתבי אישום בגין תלונות שווא (אולם, בניגוד לעבירות אחרות, נדרש אישור של פרקליט מחוז).[10]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פיצוי בגין מעצר שווא בהליך גירושין, אתר פורטל חיפוש עורכי הדין של ישראל
  2. ^ על פי סעיף 240 (א) ב חוק העונשין, אתר משרד התמ"ת
  3. ^ גיל רונן, "המורשת המכוערת של עדנה ארבל", פורום ארץ הצבי
  4. ^ 4.0 4.1 ירון זכאי, תעשיית תלונות הזדון מתקרבת לסופה, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 26 במאי 2011
  5. ^ יצחק הלפרין, למה לנשים קל יותר להגיש תלונות שווא נגד גברים?, באתר nrg‏, 7 במרץ 2012
  6. ^ פיני יחזקאלי, "חוסר אונים", "מראות המשטרה", גיליון 187
  7. ^ יערה רשף, ‏האם יש מגיפה של תלונות שווא בעבירות מין?, באתר onlife,‏ 27 במרץ 2014
  8. ^ לילי בן עמי, תקיפה מינית: אין דבר כזה "תלונת שווא", באתר ynet, 15 במאי 2011
  9. ^ יואב מזא"ה תלונות שווא בגין עברות מין ואלימות במשפחה (פורום קהלת).
  10. ^ ההנחייה המעודכנת, ‏מרץ 2016