הנרי מילר

אמן אמריקאי
ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הנרי ולנטיין מילראנגלית: Henry Valentine Miller;‏ 26 בדצמבר 1891 - 7 ביוני 1980) היה סופר אמריקני. מילר ידוע כסופר אוונגרד שיצר סגנון חדש של רומן שהוא תערובת של רומן בדיוני, אוטוביוגרפיה, ביקורת חברתית, ניתוח דמויות, השקפה פילוסופית, אסוציאציה סוריאליסטית, מין, פסיכואנליזה וזרם תודעה. כתיבה זו הייתה, מצד אחד, תמיד על חייו האמיתיים של מילר, ומצד שני, פרי דמיונו. יצירותיו הידועות בסוגה זאת כוללים את "חוג הסרטן", "חוג הגדי", "אביב שחור" וטרילוגיית "הצליבה הוורודה" שמבוססות על חוויותיו כבוהמיין בניו יורק ופריז. מילר כתב גם זיכרונות מסע, מאמרי ביקורת וניתוח ספרות וצייר בצבעי מים.

הנרי מילר
Henry Valentine Miller
Henry Miller 1940.jpg
לידה 26 בדצמבר 1891
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 ביוני 1980 (בגיל 88)
פסיפיק פליסיידס, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק סופר, צייר, מחבר רומנים, מסאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג ג'ון מילר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הסיטי קולג' של ניו יורק עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות חוג הסרטן, אביב שחור, חוג הגדי (ספר), הענק ממארוסי, הצליבה הוורודה עריכת הנתון בוויקינתונים
שנות פעילות 1934 - 7 ביוני 1980 (כ־46 שנים)
www.henrymiller.info
חתימה Henry Miller signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ילדות והשכלהעריכה

מילר נולד בבית משפחתו, רחוב 85 מז' 450, יורקוויל מנהטן, ניו יורק. בן ללואיז מארי (נייטינג) וטיילור היינריך מילר, למשפחה לותרנית גרמניה. כילד, הוא גר 9 שנים בסמטת דריגז 662 בוויליאמסבורג, ברוקלין שנודעה בזמנו (ומאוחר יותר ביצירתו) כרובע ה-14. ב-1900, משפחתו עברה לרחוב דקאטור 1063 בבושוויק, ברוקלין. לאחר שסיים שם בית ספר יסודי, אף על פי שמשפחתו נשארה בבושוויק, מילר נרשם לבית ספר תיכון בשכונת ויליאמסבורג. כעלם צעיר הוא היה פעיל במפלגה הסוציאליסטית של אמריקה (כשהדגם שלו היה הסוציאליסט השחור הוברט האריסון). הוא נרשם ונכח גם לאורך סמסטר אחד בסיטי קולג' של ניו יורק.

קריירהעריכה

ברוקלין (1917–1930)עריכה

מילר נישא לראשונה לביאטריס סילבאס וויקנז ב-1917 והם גרו בדירה ברחוב 244 והשדרה השישית בברוקלין אבל נישואיו היו בעוכרה של הקריירה הספרותית שמילר שאף לממש ולאחר שהם הולידו בת, ברברה, שנולדה ב-1919 ב-21 בדצמבר 1923 הם התגרשו.

בתקופה הזאת מילר עבד בווסטרן יוניון והמשיך לעבוד שם עד 1924. במרץ 1922 במהלך חופשה בת שלושה שבועות הוא כתב את הרומן הראשון שלו בשם "כנפיים קצוצות". הספר מעולם לא פורסם ורק חלקים ממנו נותרו היום אף על פי שחלקים נרחבים ממנו מוחזרו שוב בעבודות אחרות כגון "חוג הסרטן" ו"חוג הגדי". במאמרים שלו מאוחר יותר מילר קרא ל"כנפיים קצוצות" שהיה מורכב מניתוח דמויות של תריסר שליחים של וסטרן יוניון, ספר ארוך וכנראה מאוד גרוע.

ב-1923 בעודו נשוי עדיין לביאטריס מילר פגש והתאהב ברקדנית שחקנית, בת 21 בזמנו, שנולדה בשם ג'ולייט עדית' סמארת' אבל הייתה ידועה תחת שם הבמה ג'ון מאנספילד. הם החלו ברומן וב-1 ביוני 1924, לאחר גירושיו של מילר מביאטריס השניים נישאו. עוד בשנה הזאת בעידודה של ג'ון, מילר התפטר מעבודתו בכדי להקדיש את חייו לכתיבה. מאוחר יותר הוא עתיד היה לתאר תקופה זאת שהייתה מלווה במאבקים, כשלונות, מכרים בוהמיינים, ניסיונות בעלי אופי מיני ותעופות שהתבטאו ברשימות מילים בהשפעת זרם תודעה ובעלי אופי פילוסופי בטרילוגיה שלו: "סקסוס", "פלקסוס" ו"נקסוס" שכונסו גם בשם הקיבוצי "הצליבה הוורודה".

הרומן השני של מילר, "מולך" (או, העולם הגוי הזה), נכתב ב-1927, בתחילה במסווה של רומן שכתבה ג'ון. מעריץ מבוגר ועשיר של ג'ון, רולנד פרידמן, שילם לה כדי שתכתוב את הרומן; היא הייתה מציגה לו דפים מעבודתו של מילר בכל שבוע בעודה מעמידה פנים ככותבת שלהם. הספר לא פורסם עד 1992, 65 שנה לאחר שנכתב ו-12 שנים לאחר מותו של מילר. "מולך" נחשב גם על ידי רבים לספר האנטישמי ביותר של מילר, טענה שלא תחזור לגבי ספריו האחרים, נטען גם שיהדותו של פרידמן וקנאה מצד מילר ליחסים שלו עם ג'ון הייתה המקור. "מולך" מבוסס על נישואיו הראשונים של מילר, עם ביאטריס, ושנותיו כמנהל כוח אדם במשרד וסטרן יוניון במנהטן התחתונה.

הרומן השלישי שנכתב סביב הזמן הזה נקרא "זין משוגע". גם הוא לא פורסם עד לאחר מותו של מילר. בתחילה כותרתו הייתה אמורה להיות "לסביות מקסימות, הזין המשוגע" (יחד עם הרומן המאוחר שלו "נקסוס"). הספר גולל את סיפור יחסיה ההדוקים של ג'ון עם האמנית מאריון ששינתה את שמה בעצתה של ג'ון לז'אן קרונסקי. קרונסקי התגוררה עם מילר וג'ון משנת 1926 עד 1927 כשהשתיים נסעו לפריז יחדיו והשאירו את מילר בניו יורק. הנסיעה גרמה למילר לאי יציבות נפשית מאחר שהוא חזר לגור בבית הוריו ומאחר וידע שהזוג מנהל מערכת יחסים לסבית והרגיש זנוח בעקבות כך. לבסוף, מילר הצטרף אליהן ובזמן שהותם של השלושה בפריז ג'ון וקרנוסקי רבו תכופות ומספר חודשים לאחר מכן ג'ון חזרה למילר. קרונסקי התאבדה בשנת 1930.

פריז (1930–1939)עריכה

בשנת 1928 בילה מילר מספר חודשים בפריז עם ג'ון בטיול שמומן על ידי פרידמן. יום אחד ברחוב פריזאי מילר פגש סופר בשם רוברט וו סרוויס, שהזכיר את הסיפור באוטוביוגרפיה שלו הוא: "עד מהרה נכנסנו לשיחה שפנתה במהרה לנושא של ספרים. עבור משקל נוצה הוא דיבר בסמכות מה ולעג ליומרת הסופרים של הרובע הלטיני ומגזין הפריקים שלהם."

ב־1930, מילר עבר לפריז בגפו. זמן קצר לאחר מכן החל לעבוד על "חוג הסרטן" וכתב לחבר, "אני מתחיל מחר בעבודה על הספר של פריז: גוף ראשון, לא מצונזר, חסר צורה - שם זין על הכל!" אף על פי שלמילר היה כלום כסף או פחות מכך משך כל השנה הראשונה בה שהה בפריז, לאחר שפגש את אנאיס נין דברים עמדו להשתנות, בעזרת בעלה של נין יו גווילר המשיך מילר לשלם את דרכו בשנות השלושים כולל דמי השכירות לדירה בווילה סוראט 18. מאוחר יותר נין הפכה לאהובתו ומימנה את ההדפסה הראשונה של "חוג הסרטן" בשנת 1934 בכסף שהשיגה מאוטו ראנק. באותו הזמן היא תכתוב בכתביה שלה בהרחבה על מערכת היחסים שלה עם מילר ואשתו ג'ון; הכרך הראשון שהקיף את השנים 34–1931 ראה אור בשנת 1966. בשלהי שנת 1934, ג'ון התגרשה ממילר על ידי מיופה כוח במקסיקו סיטי.

בשנת 1931 בזכות חברו אלפרד פרלס שעבד במהדורה של השיקגו טריביון הועסק מילר בפריז כמגיהה. מילר ניצל את ההזדמנות להגיש כמה מאמרים משלו תחת שמו של פרלס, מכיוון שבאותה תקופה רק העורכים הורשו לפרסם בעיתון. שנים אלו בפריז היו פורים ביותר בעבור מילר, והוא גם ביסס במהלכן רשת קשרים משמעותית ומשפיעה עם סופרים שהסתובבו בווילה סוראט. באותה תקופה מילר פצח בחברות עם לורנס דארל שהייתה עתידה לשרוד עד סוף חייהם. ההתכתבויות של מילר עם דורל התפרסמו מאוחר יותר בשני ספרים. בתקופתו בפריז הוא הושפע גם מהסוריאליסטים הצרפתים.

בעבודותיו מתקופה זאת מופיעים בין השאר דיווחים מפורטים על חוויות מיניות.

ספרו הראשון להתפרסם, "חוג הסרטן" (1934), יצא בהוצאת אובליסק בפריז ונאסר בארצות הברית על רקע של גסויות. עטיפת הספר לוותה באזהרה: "אסור לייבא לארצות הברית או לבריטניה." הוא המשיך לכתוב רומנים אסורים; "חוג הסרטן", "המעיין השחור" (1936) ו"חוג הגדי" (1939) שלו זלגו בעזרתם של גולים אמריקאיים בצרפת חזרה לארץ מולדתו ובנו למילר אט אט מוניטין מחתרתי בו בעת שהוא עצמו התפרנס בין השאר מעבודות מזדמנות כמורה לאנגלית, מתמיכה כלכלית של אותם גולים ומכתיבת ספרי פורנוגרפיה שפורסמו בארצות הברית תחת שמות בדויים, חלקם קיימים עוד היום ונחשבים למהוגנים למחצה, למשל "גגות פריז" (במקור אופוס פיסטורום או גם עבודתו של המילר, דהיינו הטוחן). אף על פי שהרומנים שהוזכרו נותרו אסורים בארצות הברית במשך למעלה משני עשורים, בשנת 1939 פרסמו בבית ההוצאה כיוונים חדשים את "העין הקוסמולוגית", ספרו הראשון של מילר שיצא לאור באופן חוקי בארצות הברית. האוסף הכיל קטעי פרוזה קצרים, שרובם הופיעו במקור ב"אביב השחור" וב"מקס והפ'גוצ'יטים הלבנים"(1938).

מילר למד צרפתית במהלך שהות של עשר שנים בפריז ובצרפת עד יוני 1939. בסוף שנות השלושים מילר פגש גם את המלח יליד גרמניה ג'ורג 'דיברן, עזר לקדם את פרויקט הזיכרונות של דיברן וארגן מגבית צדקה כדי לעזור לו.

יוון (1939–1940)עריכה

ב-1939, זמן קצר לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, נסע מילר מפריז בה התגורר באותה תקופה ליוון, הוא עשה זאת בעקבות הזמנתו של חברו דארל, שהתגורר שם מזה זמן מה. מילר מתאר את השנה שביקר ביוון בספר המסע "הענק ממארוסי" (1941). שנים רבות לאחר מכן בחר מילר בספר זה לספר הטוב ביותר שכתב. בספר רוחני זה שהוא מעין שיר הלל לתרבות יוון, לארץ ולאנשים, מתאר מילר את ההשפעה האדירה שהייתה ליוון עליו. מילר לא חזר מיוון לפריז, אלא הפליג לארצות הברית מסיים בזאת את התקופה שלו באירופה.

אחת ההכרות הראשונות במאמציו של הנרי מילר כסופר מודרני מרכזי הייתה של ג'ורג' אורוול במאמרו "בתוך הלוויתן" משנת 1940, שם כתב:

כאן לפי דעתי מצוי כותב הפרוזה הבדיונית היחיד בעל הערך הקל ביותר שהופיע בין הגזעים דוברי האנגלית מזה כמה שנים. גם אם יתנגדו לכך כהפרזת יתר, מן הסתם יש להודות שמילר הוא סופר יוצא דופן, שווה יותר ממבט יחיד; והרי הוא סופר שלילי, לא קונסטרוקטיבי, לא מוסרי, סתם עוד יונה, קבל פסיבי של רוע, מעין וויטמן בין הגוויות.

קליפורניה (1942–1980)עריכה

בשנת 1940, מילר שב לניו יורק, לאחר מסע בן שנה ברחבי ארצות הברית, מסע שיהווה חומר גלם ל"הסיוט הממוזג" הוא עבר לקליפורניה ביוני 1942, בתחילה הוא התגורר בפאתי הוליווד בבוורלי גלן, ומאוחר יותר התיישב בביג סור בשנת 1944. בזמן שמילר הקים את בסיסו בביג סור ספריו מפריז שעדיין נאסרו לפרסום בארצות הברית התפרסמו בצרפת באובליסק ואחר כך גם באולימפיה והשיגו שם פרסום איטי ויציב הן בקרב האירופים והן במובלעות השונות של גולי התרבות האמריקניים, כתוצאה מהאחרון, הספרים הוברחו לעיתים קרובות לארצות הברית, שם הם התגלו כמשפיעים ביותר על סופרי "דור הביט" החדש, הבולט בהם ג'ק קרואק, הסופר היחיד מבין סופרי הביט שמילר העריך וגם זה שראה בעצמו ממשיך דרכו ובמילר מאין אב רוחני. כשלבסוף פורסמו ספריו האסורים בארצות הברית של שנות השישים, מילר החל לזכות להכרה וכבר לא היה מעוניין בדמותו כסופר פורע חוק של ספרי זימה אולם בסופו של דבר הדימוי כבר נצרב בתודעת הציבור האמריקאי והוא ויתר על המאבק.

בשנת 1942, זמן קצר לפני שעבר לקליפורניה, החל מילר לכתוב את "סקסוס", הרומן הראשון בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", תיעוד של שש שנות חייו בברוקלין כשהתאהב בג'ון ונאבק למצוא את הקול שלו ולהיהפך לסופר. כמו כמה מיצירותיו האחרות, הטרילוגיה שהושלמה בשנת 1959 נאסרה בתחילה בארצות הברית ופורסמה רק בצרפת וביפן. מילר התגורר בצריף בקניון אנדרסון משנת 1944 ועד 1947 ביחד עם סופרים בוהמיים אחרים כמו הארי פארץ', אמיל ווייט וג'ין ורדה. בעודו גר שם הוא כותב את "אל תוך חיי הלילה", ספר שאוייר על ידי בצלאל שץ שמילר התיידד איתו כמה שנים קודם לכן, מאוחר יותר הוא גם יכתוב על כנופיית האמנים של קניון אנדרסון בספרו "ביג סור והתפוזים של הירונימוס בוש".

ביצירות אחרות שנכתבו בתקופתו בקליפורניה מילר הביע ביקורת רחבת אופקים כלפי התרבות האמריקאית, כפי שהשתקף ב"יום ראשון לאחר המלחמה" (1944) וב"הסיוט הממוזג" (1945) ביקורת כלפי הנטייה המיסטיקנית של אמני בוהמה כפי במתבטא בספרים כגון "שטן בגן עדן" (1955) ושטח ניתוחים ספרותיים פילוסופיים, למשל ב"זמן המתנקשים" (1956) בו הוא מנתח את אישיותו חייו ויצירתו של המשורר ארתור רמבו.

בשנת 1944 נפגש מילר והתחתן עם אשתו השלישית, ג'נינה מרתה לאפסקה, סטודנטית לפילוסופיה שהייתה צעירה ממנו ב-30 שנה. נולדו להם שני ילדים: בן, טוני, ובת, ולנטיין. הם התגרשו בשנת 1952. בשנה שלאחר מכן התחתן עם האמנית איב מקלור, שהייתה צעירה ממנו ביותר מ-37 שנים. הם התגרשו בשנת 1960. בשנת 1961 קבע מילר מפגש מחודש בניו יורק עם אשתו לשעבר והנושא העיקרי בטרילוגיית "הצליבה הוורודה", ג'ון, לאחר שהם לא התראו מזה כמעט שלושה עשורים. במכתב לאיב הוא תיאר את ההלם שלו מחזותה ה"נוראית" של ג'ון, שכנראה הדרדרה עד אז פיזית ונפשית בעקבות שימוש בסמים וטיפולים במוסדות לחולי נפש, איב נפטרה בשנת 1966, ככל הנראה כתוצאה מאלכוהוליזם.

בשנת 1959, מילר כתב סיפור קצר אותו הוא תיאר בחיבה כ"הסיפור הכי ייחודי" שלי. יצירה ספרותית שכותרתה הייתה "החיוך לרגלי הסולם".

בפברואר 1963 עבר מילר לכפסיפיק פליסיידס Pacific Palisades) 444) באוקאמפו דרייב, לוס אנג'לס, קליפורניה, שם הוא יבלה את 17 השנים האחרונות לחייו. בשנת 1967 יתחתן מילר עם אשתו החמישית, הזמרת ילידת יפן הוקי טוקודה. בשנת 1968 חתם מילר על מכתב "מחאת מיסי המלחמה של הסופרים והעורכים", בו הוא סירב לשלם מיסים כמחאה על מלחמת וייטנאם. לאחר המעבר שלו לאוקמפו דרייב, הוא ערך תכופות ארוחות ערב לדמויות האמנותיות והספרותיות של התקופה. הטבחית והמטפלת שלו הייתה הדוגמנית של אמן צעיר בשם טווינקה ת'יבוד, שלימים כתב ספר על שיחות הערב שלו עם מילר.

רק 200 עותקים של ספרון של מילר משנת 1972, "על הגעה לגבורות", פורסם על ידי הוצאת קאפרה בשיתוף עם הוצאת ייס! זה היה הכרך הראשון של סדרת הספרונים "ייס! קאפרה" ואורכו היה 34 עמודים. הספר מכיל שלושה מאמרים בנושאים של הזדקנות וחיים בעלי משמעות. בהתייחסותו לגיל 80, הסביר מילר:

אם בגיל שמונים אתה לא נכה או מוגבל בצורה אחרת, אם יש לך את בריאותך, אם אתה עדיין נהנה מטיול טוב, ארוחה טובה (עם כל הקציצות), אם אתה יכול לישון בלי לקחת קודם כדור, אם ציפורים ופרחים, הרים וים עדיין נותנים לך השראה, אתה אדם בר מזל ביותר ועליך לרדת על ברכייך בוקר וערב ולהודות לאל הטוב על כוחו המציל והמשאיר.

מילר וטוקודה התגרשו בשנת 1977. בארבע השנים האחרונות לחייו קיים מילר התכתבות מתמשכת של למעלה מ-1,500 מכתבים עם ברנדה ונוס, דוגמנית פלייבוי צעירה ובעלת טור, שחקנית ורקדנית. ספר על התכתבויותיהם ראה אור בשנת 1986.

בסוף שנות השמונים לחייו, הצטלם מילר לסרט "אדומים" משנת 1981, שבוים על ידי וכיכב בו וורן בייטי. הוא מדבר בסרט על זכרונותיו מג'ון ריד ולואיז בראיינט כחלק מסדרת "עדויות" שמצולמת בו. לסרט נערכה הקרנת בכורה שמונה עשר חודשים לאחר מותו של מילר.

מותועריכה

מילר נפטר מסיבוכי מחזור הדם בביתו בפסיפיק פליסיידס (Pacific Palisades) בקליפורניה ב־7 ביוני 1980, בגיל 88. גופתו נשרפה ואפרו חולק בין בנו טוני לביתו ואל. מאוחר יותר טוני הצהיר שבסופם של חייו הוא מתכוון לערבב את אפרו עם זה של אביו ושיפוזרו יחדיו בינות לצוקים של ביג סור.

פרסום בארצות הברית של עבודות שנאסרו בעברעריכה

פרסום "חוג הסרטן" של מילר בארצות הברית בשנת 1961 על ידי דפוס גרוב הוביל לסדרת משפטים של גסויות שבחנו חוקים אמריקאים בנושאי פורנוגרפיה. בית המשפט העליון בארצות הברית, בדפוס גרוב, בע"מ, נ' גרשטיין, תוך ציטוט של ג'ייקובליס נ' אוהיו (שהוחלט באותו יום ב -1964), ביטל את קביעת בית המשפט במדינה של היצירה כגסוּת והכריז על הספר כעל ספרות; זה הפך לימים לאחד האירועים המכוננים במה שנודע כמהפכה המינית. אלמר גרץ, עורך הדין שטען בהצלחה עבור מילר במשפט הראשון לפרסום הרומן באילינוי הפך מאוחר יותר לחברו לכל החיים וכרך מההתכתבויות שלהם פורסם. בעקבות המשפט, בשנים 1964–1965, ספריו האחרים של מילר, שנאסרו אף הם בארצות הברית, פורסמו על ידי דפוס גרוב: האביב השחור, חוג הגדי, ימים שקטים בקלישי, סקסוס, פלקסוס ונקסוס. קטעים מכמה מהספרים הללו, כולל חוג הסרטן, האביב השחור וסקסוס, פורסמו לראשונה בארצות הברית על ידי הוצאת כיוונים חדשים ב"הקורא של הנרי מילר" בשנת 1959.

צבעי מיםעריכה

בנוסף ליכולותיו הספרותיות, מילר ייצר מספר רב של ציורי צבעי מים ואף כתב ספרים בתחום זה. הוא היה חבר קרוב של הצייר הצרפתי גרגואר מיכונזה. ההערכה היא כי מילר צייר כ-2,000 צבעי מים במהלך חייו וכי קיימים 50 אוספים עיקריים מציוריו. מרכז הארי רנסום באוניברסיטת טקסס באוסטין מכיל מבחר צבעי מים של מילר, וכך גם מוזיאון הנרי מילר לאמנות בעיר מאצ'י שבנאגנו, יפן, לפני שנסגר בשנת 2001. בתו של מילר, ולנטיין, הציגה חלק מאמנות אביה למכירה בשנת 2005.

בנוסף, הוא היה גם פסנתרן חובב.

קישורים חיצונייםעריכה