הנרי שריקר

הנרי פרדריק שריקר (באנגלית: Henry Frederick Schricker;‏ 30 באוגוסט 1883 – 28 בדצמבר 1966) היה פוליטיקאי אמריקאי מאינדיאנה, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אינדיאנה ה-36 וה-38 בשנים 1941–1945 ולאחר מכן בשנים 1949–1953. הוא היחידי מבין מושלי אינדיאנה שנבחר לשתי תקופות כהונה בלתי רצופות, ומושל המדינה היחידי בין השנים 1852–1977 שנבחר ליותר מתקופת כהונה אחת. תקופות כהונתו של שריקר כמושל עמדו בסימן של התנגדות חזקה של האספה הכללית של אינדיאנה, שניסתה לקחת סמכויות מהמושל שהוענקו לו במהלך השפל הגדול. שריקר נאבק בניסיונות אלו בבתי המשפט של המדינה, ואף על פי שבאופן סמלי צומצמו סמכויותיו, פסק בית המשפט העליון של אינדיאנה בפסק הדין "טאקר נגד אינדיאנה" שהמושל הוא ראש הרשות המבצעת של המדינה, ושבית המחוקקים לא יכול להעביר חקיקה שתתערב בהפרדת הרשויות.

הנרי שריקר
Henry F. Schricker

הנרי שריקר
לידה	30 באוגוסט 1883 נורת' ג'דסון, אינדיאנה, ארצות הברית
פטירה	28 בדצמבר 1966 (בגיל 83) נוקס, אינדיאנה, ארצות הברית
שם מלא	הנרי פרדריק שריקר
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות קראון היל, נוקס, אינדיאנה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
מושל אינדיאנה ה־36 וה-38 10 בינואר 1949 – 12 בינואר 1953 (4 שנים) סגן מושל אינדיאנה ג'ון ווטקינס → רלף גייטס ג'ורג' קרייג ←
13 בינואר 1941 – 8 בינואר 1945 (4 שנים) סגן מושל אינדיאנה צ'ארלס דוסון → מ. קליפורד טאונסנד רלף גייטס ←
סגן מושל אינדיאנה ה־34 13 בינואר 1937 – 8 בינואר 1941 (4 שנים) תחת מ. קליפורד טאונסנד מושל אינדיאנה → מ. קליפורד טאונסנד צ'ארלס דוסון ←
חבר הסנאט של אינדיאנה מטעם מחוזות לה פורט ושטארק 9 בנובמבר 1932 – 4 בנובמבר 1936 (4 שנים)

ראשית חייו

הנרי שריקר נולד בעיירה נורת' ג'דסון שבאינדיאנה כבנם של פרדריק ומגדלנה גריי שטריקר, זוג מהגרים בווארים. הוא התחנך בבית ספר לותרני פרטי בעיירת הולדתו והשלים שמונה שנות לימוד בבית ספר ציבורי. לאחר מכן הוא החל לעבוד בחנות המכולת של משפחתו כמנהל חשבונות. הוריו שלחו אותו לקולג' מקומי כדי ללמוד הנהלת חשבונות כצעד הסופי בתהליך חינוכו. לאחר שעבד בחנות במשך תשע שנים, החליט שריקר להיות עורך דין ופעל לקראת מטרה זו כאשר קיבל משרה במשרד הפקיד של מחוז סטארק, בעיר נוקס.

לאחר שנה של לימוד משפטים בזמנו הפנוי, הוא עבר את בחינות לשכת עורכי הדין והחל לעסוק בעריכת דין בנוקס בשיתוף עם מדריכו, אדריאן קורטרייט. ב-1907 הוא היה לקופאי בבנק בעיירה המלט, וב-1908 היה לבעלים, המוציא לאור והעורך של העיתון Starke County Democrat. שריקר היה מעורב באופן פעיל בקהילה, ארגן ב-1912 את פלוגת הצופים הבנים הראשונה במחוז סטארק, ושימש כמפקד מחלקת מכבי האש של נוקס. באותה תקופה הוא הכיר את מוד בראון, ילידת נוקס שעבדה כמורה בדקוטה הצפונית. שריקר ביקר אותה ושכנע אותה לשוב לעיירה, וכך הם נישאו ב-1914. ב-1919 הוא שב לעיסוקו הקודם והיה לקופאי של הבנק הלאומי הראשון של נוקס.

מחוקק באינדיאנה

כניסתו הראשונה של שריקר לפוליטיקה הייתה כאשר ב-1924 הוא התמודד בבחירות לסנאט של אינדיאנה מטעם המפלגה הדמוקרטית. לאחר הפסדו בבחירות, הוא המשיך לעבוד במשרתו כקופאי בבנק עד 1932, כאשר הוא התמודד שוב והפעם ניצח. במהלך תקופת כהונתו בסנאט הוא ניסח חקיקה להקמת בית משפט מחוזי חדש עבור מחוז שטארק. הצעת חוק חשובה נוספת שהוגשה על ידו הייתה זו שיצרה מערכת של קביעות בעבודה למורים עובדי המדינה, שהבטיחה שהמורים יוכלו לשמור על מקום עבודתם לאחר השלמת מספר מסוים של שנים בשירות המדינה. הצעת חוק שלישית שהגיש יצרה מערכת גמלאות לכבאים באינדיאנה. כל שלושת הצעות החוק הללו עברו והתקבלו כחוקים.

סגן מושל אינדיאנה

ב-1936 הוצע לשריקר להתמודד לכהונה נוספת בסנאט, אך הוא דחה את הצעת המועמדות לאחר שהמושל פול מקנאט דאג שוועידת המפלגה המדינתית תבחר בו כמועמד המפלגה למשרת סגן מושל אינדיאנה, כשותפו למרוץ של מ. קליפורד טאונסנד. מקנאט נחשב באופן משמעותי שמרן הרבה יותר מאשר טאונסנד, והנהגת המפלגה האמינה ששריקר יוכל להוות יתרון במשיכת קולות מהרפובליקנים. טאונסנד ושריקר ניצחו בבחירות הכללית והושבעו לתפקידיהם בינואר 1937.

כנשיא הסנאט המדינתי שנשלט על ידי הדמוקרטים, סייע שריקר להעביר חוקי רווחה שנתמכו על ידי טאונסנד. כסגן המושל, הוא גם היה ראש מחלקת החקלאות המדינתית, ובילה זמן משמעותי בנסיעות ברחבי המדינה כדי לקיים פגישות עם מנהיגי הקהילות החקלאיות. המפלגה הדמוקרטית במדינה הייתה בעיצומו של וויכוח במהלך תקופת כהונתו. הסיעה בראשותם של מקנאט ושל פרדריק ואן נויס התנגדה לתוכניתו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להגדיל את מספר השופטים בבית המשפט העליון של ארצות הברית. רוזוולט התערב בענייני המפלגה באינדיאנה, ובתמיכתו של טאונסנד, הוא ניסה להדיח את הסנאטורים מאינדיאנה שבלמו את תוכניתו. שריקר לא זיהה את עצמו עם אחד הצדדים בוויכוח, שבו בסופו של דבר ניצח מקנאט. נסיעותיו ברחבי המדינה הפכו למעשה למערכת בחירות שנמשכה ארבע שנים למשרת המושל, וכך הוא גרף תמיכה ברחבי המדינה.

בוועידת הדמוקרטים המדינתית של 1940 זכה שריקר במועמדות המפלגה למשרת המושל כבר בסבב ההצבעה השני, וקיבל את הרוב של קולות הנציגים מהחלקים הכפריים של אינדיאנה. באותה שנה פנתה דעת הקהל נגד הדמוקרטים באופן משמעותי, בעיקר בשל ההוצאות על תחומי הרווחה. כדי לנצח בבחירות, התמקד שריקר בפופולריות האישית שלו יותר מאשר הקשר שלו עם המפלגה. בבחירות הכללית הוא ניצח בהפרש של קצת יותר מ-4,000 קולות והיה הדמוקרט היחידי שנבחר בבחירות מדינתיות כלשהן באותה שנה. הרפובליקנים זכו בניצחון סוחף השיגו רוב גדול בשני בתי האספה הכללית של אינדיאנה לראשונה מזה 15 שנים. חלק ממצע הרפובליקנים היה להפריד את המדינה ממערכת הרווחה הפדרלית, לבטל את הגידול המשמעותי בסמכויות שהוענקו למושל בחוק הארגון מחדש של הרשות המבצעת, ולקצץ בהוצאות ובמיסים.

מושל אינדיאנה

תקופת כהונתו הראשונה

כאשר הושבע שריקר כמושל אינדיאנה בינואר 1941, היה ברור שהמאבק מול האספה הכללת בלתי נמנע. משעה שהתכנסה, ביטלה האספה הכללית מיד את חוק הארגון מחדש של הרשות המבצעת, שללה מהמושל את סמכויותיו הישירות לניהול מספר סוכנויות ממשלתיות ואת סמכותו למנות פקידי ממשל, שהועברו לידיה של האספה. שריקר תמך בגלוי בביטול החוק, בציינו שאין ברצונו להחזיק ב"סמכויות רודניות". עם זאת, כאשר הוגשה לו הצעת החוק לחתימה כחוק, הוא הטיל עליה וטו בטענה שבאופן שבו היה הייתה מנוסחת היא תוריד את מעמדו לכזה של "נער שליחויות". כדי לעקוף את הווטו נדרש רוב פשוט, שהושג מידית באספה.

עד מהרה המשיכו הרפובליקנים בניסיונם להגביל את סמכויות המושל והעבירו את חוק הממשל המדינתי של 1941. החוק ארגן מחדש את המדינה לחמש מחלקות ממשל, כשרק הקטנה מביניהן, שכללה את עוזריו של המושל, נותרה תחת ניהולו הישיר של המושל. שאר ארבע הסוכנויות הוכפפו תחת שליטת מועצת נציבים בת שלושה חברים. המועצה כללה את המושל ושני נציבים שמונו על ידי האספה הכללית. סידור זה למעשה נתן לאספה הכללית את היכולת לנהל את המחלקות. שריקר הטיל וטו על החוק כאשר הוא הונח על שולחנו, אך ווטו זה שוב נעקף. כאשר הסתיים מושב האספה הכללית באפריל, הגיש שריקר עתירה לבתי המשפט של המדינה, בטענה שהחוק הפר את עקרון הפרדת הרשויות. בית המשפט של מחוז מריון השהה את החוק עד לעיון בו על ידי בית המשפט העליון של אינדיאנה.

מזכיר המדינה של אינדיאנה, הרפובליקני ג'יימס מ. טאקר, הגיש עתירת נגד בטענה שלבתי המשפט של המדינה אין את הסמכות להשהות חוק שנחקק על ידי בית המחוקקים, והאשים את בית המשפט בהפרת עקרון הפרדת הרשויות. פסק הדין "טאקר נגד אינדיאנה" (Tucker v. State) הגיע לדיון בפני בית המשפט העליון של אינדיאנה, שפסק שהמושל הוא ראש הרשות המבצעת של המדינה, ושבית המחוקקים לא יכול היה להעביר חקיקה שתפר עיקרון זה. הוא פסק ברוב של ארבעה מול אחד, שחוק הממשל המדינתי נוגד את החוקה.

שריקר סירב לכנס את האספה הכללית למושב מיוחד. האספה הכללית לא יכלה להתכנס עד 1943, כאשר אז היא העבירה מידית חוק לרפורמה במערכת הפטרונות הפוליטית והעבירה את רוב סוכנויות המדינה לשיטת הערכת העובדים שכבר הייתה נהוגה בסוכנויות אחרות. הם גם השתלטו על הקרן של שני האחוזים, שעל פיה נדרשו כל עובדי המדינה לתרום שני אחוזים משכרם לממן את הקרן שתמכה במפלגה הדמוקרטית. באמצעות הקמת ועד שיפקח על הקרן, הם הבטיחו שהכספים בה יחולקו באופן שווה בין שתי המפלגות. שריקר הטיל וטו גם על חוק זה, אך בית המחוקקים עקף אותו שוב.

ב-1944 הוזכר שמו של שריקר כמועמד למשרת סגן נשיא ארצות הברית. הדמוקרטים באינדיאנה התנגדו למועמדתו של סגן הנשיא המכהן הנרי וולאס, והציעו שבשל מוצאו מאיווה, גם היא אחת ממדינות המערב התיכון, שלרוב תמך ברפובליקנים, בחירתו של שריקר תוכל להוות משקל נגד משמעותי למועמד הרפובליקנים למשרת סגן הנשיא, מושל אוהיו ג'ון בריקר. על אף האזכורים על כך בעיתונות, לא עשה שריקר מאמצים להתמודד על משרת סגן הנשיא. בוועידה הארצית של הדמוקרטים, ניסתה המשלחת מאינדיאנה, בהנהגתו של שריקר, לגייס ללא הצלחה את התמיכה במקנאט או בשרמן מינטון כחלופה לוולאס, או למועמד המועדף על פניו, הארי טרומן. כאשר לא בשלה התמיכה במקנאט או במינטון, תמכה המשלחה מאינדיאנה בטרומן. בשל הגבלת הכהונה שמנעה ממנו להתמודד על תקופת כהונה שנייה רצופה כמושל, הוצגה מועמדותו של שריקר לסנאט של ארצות הברית. מערכת בחירות זו הייתה רצופת מאבקים, אך שריקר נוצח על ידי הומר א. קייפהארט בהפרש של 48.9 מול 50.2 אחוזים מקולות הבוחרים.

תקופת כהונתו השנייה

שריקר שב לחייו הפרטיים והצטרף לבנק אמריקן פלטשר הלאומי באינדיאנפוליס. עם זאת, ב-1948 הוא נבחר בשנית כמושל, והיה למושל אינדיאנה הראשון שנבחר לשתי תקופות כהונה בלתי רצופות והשני שכיהן בשתי תקופת כהונה בלתי רצופות (המושל השני שכיהן בשתי תקופות כהונה בלתי רצופות, אייזק גריי, כיהן בתקופת כהונתו הראשונה שבועות ספורים כמחליפו של קודמו בתפקידו בתוקף היותו סגן המושל, ולאחר ארבע שנים נבחר לתקופת כהונה מלאה בזכות עצמו). במהלך הדרבי של קנטקי של 1949 הורה שריקר על דיכוי של פעילות הימורים בלתי חוקיים במחוז אורנג', ליד מלון פרנץ' ליק ספרינג.

הדמוקרטים החזיקו ברוב קטן באספה הכללית במהלך השנתיים הראשונות של תקופת כהונתו השנייה של שריקר, אך בבחירות אמצע הכהונה הבאות, השיבו הרפובליקנים לעצמם את השליטה. הם העבירו חקיקה שקבעה את פרסום שמם של מקבלי סיוע ממערכת הרווחה ואת הסכומים שקיבלו. הייתה זו הפרה של חוקי הרווחה הפדרליים, וכתוצאה מהחקיקה הייתה אינדיאנה עלולה לאבד את המימון הפדרלי למערכת הרווחה המדינתית. שריקר הטיל וטו על החוק, אך בית המחוקקים עקף אותו. הממשלה הפדרלית הפסיקה מיד את המימון, וכך נוצר גרעון של 18 מיליון דולר בתקציב המדינה של אינדיאנה. שריקר כינס את האספה הכללית למושב מיוחד כדי לפתור את המצב הפיננסי, אך לא הוסכם על שום פתרון. תחת זאת, העבירו המחוקקים חוק שעיכב את חשיפת תיקי הרווחה בשנתיים. בינתיים, הצליח הסנאטור ויליאם א. ג'נר לדאוג להעברת חקיקה ברמה הפדרלית למנוע מאינדיאנה מלאבד את מימון מערכות הרווחה ברגע שהחוק יכנס לתוקף.

שריקר סיים את כהונתו כשאינדיאנה יכלה להציג עודף תקציבי של 115 מיליון דולר בזכות מדיניות הוצאה חסכנית ובשל תמיכתו בתוכניות ההוצאות של המדינה. מערכת הכבישים המהירים של המדינה, בתי הספר הציבוריים ובתי הסוהר סבלו במשך השנים הללו מהזנחה.

שנותיו האחרונות

לאחר תום כהונתו, היה שריקר שותף לייסוד חברת הביטוח נגד שריפות ונזקים ובאש של אינדיאנפוליס. הוא זכה לשם כפוליטיקאי פופולרי באינדיאנה שנודע בשל קסמו האישי כאיש מעיירה קטנה ובשל הכובע הלבן שחבש, שנודע כסימן ההיכר שלו. הוא נהנה מביקוש לנאומיו, ומועמדים דמוקרטים למשרות ציבוריות ביקשו את עצתו ותמיכתו. הוא זכה להכרה ברמה הלאומית כאשר הוא נבחר לשאת את נאום הצגת מועמדתו של עדלי סטיבנסון בוועידה הארצית של הדמוקרטים ב-1952. באותה שנה התמודד שריקר שוב על מושב בסנאט של ארצות הברית, אך נוצח שוב על ידי מועמד הרפובליקנים, ג'נר, הפעם בהפרש של 5.6 אחוזים. הוא פרש לנוקס ב-1960, אך נותר פעיל בענייני הציבור ושיחק בתפקיד עצמו בסרט "ג'וני הולידי" בשנת 1950.

הנרי שריקר נפטר בנוקס ב-28 בדצמבר 1966. הוא נטמן בבית הקברות קראון היל שבעיר.

לקריאה נוספת

• Gugin, Linda C.; St. Clair, James E, eds. (2006). The Governors of Indiana. Indianapolis, Indiana: Indiana Historical Society Press, pp. 308-315.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי שריקר בוויקישיתוף

• הנרי שריקר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• הנרי שריקר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• הנרי שריקר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• הנרי שריקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)