הסכם הפירנאים

הסכם הפירנאיםצרפתית: Traité des Pyrénées; בספרדית: Tratado de los Pirineos; בקטלאנית: Tractat dels Pirineus) נחתם ב-7 בנובמבר 1659 באי הפסיון (אנ'), וסיים את מלחמת צרפת–ספרד שהחלה ב-1635.[1]

הסכם הפירנאים
לואי הארבעה עשר מצרפת ופיליפה הרביעי מספרד במפגש באי הפסיון, יוני 1660
לואי הארבעה עשר מצרפת ופיליפה הרביעי מספרד במפגש באי הפסיון, יוני 1660
חותמים Royal Standard of the King of France.svg ממלכת צרפת
Flag of Cross of Burgundy.svg האימפריה הספרדית
מקום יצירה אי הפסיון עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך יצירה 7 בנובמבר 1659 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך כניסה לתוקף 7 בנובמבר 1659
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

המשא ומתן התנהל באי הפסיון, השוכן באמצע נהר בידסואה על הגבול בין שתי המדינות, שנותר מאז קוֹנדוֹמִינִיוֹן (אנ') צרפתי-ספרדי. הוא נחתם על ידי לואי ה-14 הצרפתי ופיליפה הרביעי מספרד, כמו גם השרים הראשיים שלהם, הקרדינל מאזארן ודון לואיס מנדז דה הרו.[2][3]

רקעעריכה

 
ההשפעות הגאופוליטיות של הסכם הפירנאים (1659)

צרפת נכנסה למלחמת שלושים השנים לאחר ניצחונות ספרד ההבסבורגית במרד ההולנדי בשנות ה-20 של המאה ה-17 ובקרב נורדלינגן נגד שוודיה בשנת 1634. ב-1640 החלה צרפת להתערב בפוליטיקה הספרדית, וסייעה למרד בקטלוניה, בעוד ספרד הגיבה על ידי סיוע למרד פרונד בצרפת בשנת 1648. במהלך המשא ומתן לשלום וסטפליה בשנת 1648, השיגה צרפת את השליטה על טריטוריית סאנדגאו (Sundgau (אנ')) וניתקה את הגישה הספרדית להולנד דרך אוסטריה, מה שהוביל ללוחמה גלויה בין הצרפתים לספרדים.

הברית האנגלו-צרפתית ניצחה בקרב על הדיונות (אנ') ב-14 ביוני 1658, אך בשנה שלאחר מכן המלחמה נעצרה כאשר המערכה הצרפתית לכיבוש מילאנו הובסה. השלום הוסדר באמצעות הסכם הפירנאים בנובמבר 1659.

תוכן ההסכםעריכה

צרפת קיבלה את השליטה ברוסיון (כולל פרפיניאן) ובחצי הצפוני של סרדניה (אנ'), מונטמדי (אנ') וחלקים אחרים של לוקסמבורג, ארטואה וערים נוספות בפלנדריה, הכוללים את אראס, בת'ון (אנ'), גראבלין (אנ') ותיונוויל (אנ'), והגבול החדש עם ספרד נקבע בפירנאים.[4] עם זאת, ההסכם קבע שכל ה"כפרים" (רק הכפרים) מצפון לפירנאים יהפכו לחלק מצרפת. מכיוון שבשטח זה שכנה העיירה לייביה, פעם בירת צ'רדניה, היא קיבלה פטור מלא, באופן לא מכוון, מההכם והפכה למובלעת ספרדית כחלק מהקומרק של Baixa Cerdanya, במחוז ז'ירונה הספרדי. גבול זה לא הוסדר כראוי עד שנחתם חוזה באיון (אנ') ב-1856, וחוקיו האחרונים התקבלו 12 שנים מאוחר יותר. במערב הפירנאים נמשך קו גבול מובהק והתקבלו החלטות באשר להשתייכות הפוליטית-מנהלית של אזורים גובלים בחבל הבאסקים (אנ') - בזטן, אלדוד, ולקרלוס.[5]

ספרד נאלצה להכיר ולאשר את כל ההישגים הצרפתיים בשלום וסטפליה.[4] בתמורה להפסדים הטריטוריאליים הספרדיים, התחייב המלך הצרפתי להפסיק את תמיכתו בפורטוגל וויתר על תביעתו לנפת ברצלונה, לה טען הכתר הצרפתי מאז המרד הקטלוני (המכונה גם מלחמת הקוצרים).[4] המרד הפורטוגזי ב-1640, בראשות הדוכס מבראגנזה, נתמך כספית על ידי הקרדינל רישלייה הצרפתי. לאחר המרד הקטלוני, שלטה צרפת מינואר 1641 בנסיכות קטלוניה, כאשר כוח קטלאני וצרפתי משולב הביס את הצבא הספרדי בקרב מונז'ואיק, עד שהובס על ידי הצבא הספרדי בברצלונה ב-1652.[6] אף על פי שהצבא הספרדי כבש מחדש את רוב קטלוניה, הצרפתים שמרו על השטח הקטלוני מצפון להרי הפירנאים.

ההסכם גם סידר נישואים בין לואי ה-14 מלך צרפת לבין מריה תרזה מספרד, בתו של פיליפה הרביעי מספרד.[4] מריה תרסה נאלצה לוותר על תביעתה לכס המלכות הספרדי, בתמורה להסדר כספי כחלק מהנדוניה שלה. הסדר זה מעולם לא שולם, גורם שהוביל בסופו של דבר למלחמת האצלה (אנ') בשנת 1667. בפגישה באי הפסיון ביוני 1660 נפגשו שני המלכים ושריהם, והנסיכה הגיעה לצרפת.

בנוסף, האנגלים קיבלו את דנקרק,[4] למרות שבחרו למכור אותה לצרפת ב-1662.

השלכותעריכה

הסכם הפירנאים היה ההישג הדיפלומטי הגדול האחרון של הקרדינל מאזארן. בשילוב עם שלום וסטפאליה, הוא איפשר ללואי ה-14 יציבות שלטונית יוצאת דופן ויתרון דיפלומטי, באמצעות הנסיך לואי השני הבורבוני המוחלש וכתר ספרדי מוחלש, יחד עם הנדוניה המוסכמת, שהייתה מרכיב חשוב באסטרטגיית המלך הצרפתי.

בסך הכל, עד שנת 1660, כאשר הסתיים הכיבוש השוודי של פולין (אנ'), שררה שלווה ברוב יבשת אירופה (אם כי מעט לאחר מכן החל השלב השלישי של מלחמת השבת הכתר הפורטוגזי), והבורבונים הביאו לסיום השליטה של ההבסבורגים.[7] בהרי הפירנאים הביא ההסכם לכינון מנהגי גבול והגבלת הזרימה החופשית חוצת הגבולות של אנשים וסחורות. ההסכם גם יישב את ההתדיינות הארוכה של מאה וחצי על ממלכת נווארה, בעוד שהמחלוקת על האלדודים נותרה בעינה לאורך המאה ה-18.[5]

סיפוחים צרפתייםעריכה

בהקשר של השינויים הטריטוריאליים הכרוכים בהסכם, זכתה צרפת בשטחים, הן בגבולה הצפוני והן בגבולה הדרומי.

  • בצפון זכתה צרפת את ארטואה ואזורים קטנים יותר לאורך גבולה הצפון-מזרחי עם האימפריה הרומית הקדושה.
  • בדרום:
    • במזרח: החלק הצפוני של נסיכות קטלוניה, כולל רוסיון, קונפלנט, ואלספיר, קפצ'יר וסרדניה הצרפתית, הועבר לצרפת, כלומר השטח שלימים נודע בשם "צפון קטלוניה".
    • במערב: הצדדים הסכימו להגיע לפשרה על קו גבול על אדמות שנויות במחלוקת לאורך הפירנאים הבאסקיים, הכוללים את סרטה – זוגררמורדי, אינואה ​​וכו' – אלדוד, והטריז הספרדי ולקרלוס.

לקריאה נוספתעריכה

  • Cooper, JP, ed. (1970). The New Cambridge Modern History: Volume 4, The Decline of Spain and the Thirty Years War, 1609-48/49 (1979 ed.). CUP. מסת"ב 978-0521076180.
  • Maland, David (1966). Europe in the Seventeenth Century (1991 ed.). Macmillan. מסת"ב 978-0333023419.
  • Monreal, Gregorio; Jimeno, Roldan (2012). Conquista e Incorporación de Navarra a Castilla. Pamplona-Iruña: Pamiela. מסת"ב 978-84-7681-736-0.
  • Pendrill, Colin (2002). Martin Collier, Erica Lewis (ed.). Spain 1474 - 1700. Heinemann. מסת"ב 978-0-435-32733-0.
  • Sahlins, Peter (1989). Boundaries: The Making of France and Spain in the Pyrenees (1992 ed.). University of California Press. מסת"ב 978-0520065383.
  • Oakley, Stewart P (1993). War and Peace in the Baltic, 1560-1790 (2005 ed.). Routledge. מסת"ב 978-0415024723.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הסכם הפירנאים בוויקישיתוף
  • "Full Text of Treaty" (PDF). Archived from the original (PDF) on 18 September 2005. (16.8 MiB), France National Archives Transcription (בצרפתית)

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Cooper 1970, p. 428.
  2. ^ Luis Méndez de Haro
  3. ^ Sahlins 1989, p. 25.
  4. ^ 1 2 3 4 5 Maland 1966, p. 227.
  5. ^ 1 2 M. Gregorio. Jimeno, R. 2012, pp. 72-73, 121-122.
  6. ^ Pendrill 2002, pp. 142–143.
  7. ^ Oakley 1993, pp. 84–85.