פתיחת התפריט הראשי

הסכם יפו (1229)

רקעעריכה

מסע הצלב החמישיעריכה

  ערך מורחב – מסע הצלב החמישי

מסע הצלב החמישי, שהמסע השישי היה המשכו המיידי, נערך בין השנים 1217 עד 1221, מסע זה כוון כנגד מצרים, מתוך מחשבה כי התמוטטות השושלת האיובית וכיבוש מצרים יבטיחו שליטה אירופית צלבנית בארץ ישראל וירושלים. המסע הסתיים בכישלון מוחלט - כניעתו של הצבא הצלבני לצבא המצרי והסולטאן האיובי. הסכם הכניעה החזיר לידיו של הסולטאן שטחים שנכבשו קודם לכן ובראשם העיר דמיאט ואת שבויי המלחמה המוסלמיים. בתמורה החזיר הסולטאן את הלוחמים הצלבניים לעכו ואת שבויי המלחמה הנוצרים. הסכם שלום נחתם לתקופה של שמונה שנים והבטיח את הסטטוס קוו על גבולות המדינה הצלבנית.

פרידריך השניעריכה

  ערך מורחב – פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

כישלון מסע הצלב החמישי הביא להתעוררות חדשה באירופה. האפיפיור הונוריוס השלישי חזר ודורש מפרידריך השני למלא את חובתו הנוצרית ואת שבועת הצלבן שלקח על עצמו ולצאת בראש מסע צלב אל ארץ הקודש על מנת לשחרר את ירושלים.

בפגישה שנערכה בשנת 1222 בעיר האיטלקית ברינדיזי הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים ז'אן דה בריין על השקת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת שנערכה בשנת 1223 הציעו מלך ירושלים והאפיפיור - ככל הנראה כתמריץ - שהקיסר יישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים.

בשנת 1226 נטל על עצמו - שוב - הקיסר את ההתחייבות לצאת למסע צלב אך דחה את תאריך המסע לקיץ של שנת 1227.

פרידריך השני, מלך ירושליםעריכה

פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל, וארבעה עשרה אוניות יצאו לנמל עכו. לאחר שנציג הקיסר ניהל טקס אירוסים הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בכנסייה בצור ומשם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי בה נערך טקס הנישואים ב-9 בנובמבר 1225. ממלכת ירושלים הפכה לחלק מקיסרות רומא. פרידריך השני דרש - וקיבל את ויתורו של ז'אן דה בריין על תוארו כמלך ירושלים ובהמשך דרש וקיבל את שבועת הנאמנות של אבירי הארץ.

בספטמבר 1227 נעצר צי הצלבנים בדרכו לארץ ישראל לאחר שהקיסר הודיע על מחלה פתאומית שתקפה אותו. עיכוב זה הגדיש את הסאה והאפיפיור הטיל חרם על הקיסר הצלבן הסרבן.

מסע הצלב השישיעריכה

  ערך מורחב – מסע הצלב השישי

כישלון מסע הצלב החמישי והעיכובים ביציאת מסע הצלב השישי הביאו את ממלכת ירושלים לשיתוק, הממלכה הגיעה אל קצה כוחה ומלך ירושלים נאלץ לראות - מהצד - את עכו, העיר העיקרית של ממלכתו, הופכת לשדה קרב של ממש בין הקומונות האיטלקיות. כלפי חוץ עסק המלך הצלבני באיסוף כספים עבור ממלכתו שהייתה חסרת משאבים כלכליים ובשמירה קפדנית על הסכם שביתת הנשק מתוך תקווה כי בואו של הקיסר ישנה את התמונה מקצה לקצה.

גדודים צלבניים שיצאו מאירופה כהכנה למסע הצלב האמור לשחרר את ירושלים ואצילים מקומיים לא יכלו עוד לחכות, והם השתלטו על העיר צידון שביצוריה היו הרוסים לחלוטין ומספר תושביה קטן. במשך חצי שנה - מנובמבר 1227 עד מרץ 1228 עמלו הצלבנים בשיקום ביצורי העיר ובמקביל עסקו גדודים צלבניים אחרים בראשות המסדר הטבטוני בהקמת מצודת מונפור. עם סיום עבודות אלו חזרו הצלבנים לעכו וממנה יצאו להקמת ושיקום מצודת העיר קיסריה, עבודה שהסתיימה בספטמבר 1228.

ב-28 ביוני 1228 יצא הקיסר מנמל ברינדיזי בראש צי קטן ולאחר שלושה שבועות נחת בנמל לימסול בקפריסין, לאחר עימות עם בני משפחת איבלין על שאלות שליטה באי ובנכסים אחרים נחת הקיסר ב-7 בספטמבר בעכו.

השושלת האיוביתעריכה

  ערך מורחב – השושלת האיובית

סוף העימות של מסע הצלב החמישי החזיר את הסולטנות האיובית למצב של מתיחות ויריבות בין הנסיכים, מתיחות זו הגיעה לידי רתיחה לקראת שנות השלושים של המאה ה-13 משכרת האמיר של דמשק אלמלך אל מועטם ברית עם החואריזמים שכוונה כנגד הסולטאן המצרי. אלמלך אלכאמל במצב זה פנה השליט המצרי אל הקיסר פרידריך השני ובשנת 1227 יצאה משלחת מטעמו לסיציליה שנענתה במשלחת מטעם הקיסר לקהיר. משא ומתן זה - שהיה הזרע שהוליד את הסכם יפו פתח בפני הקיסר אפשריות פוליטיות ייחודיות שמשמעותן ניצול המצב הגאו-פוליטי של השושלת האיובית על מנת לקבל שליטה על ארץ ישראל.

הסכם תל עג'ולעריכה

מותו של שליט דמשק אלמלך אל-מועטם בחש - שוב - בפוליטיקה האיובית ובסוף 1228 נפגשו הצבאות של אלמלך אלאשרף הנסיך האיובי מהג'זירה עם צבאות שליט מצרים בסמוך לתל אל עג'ול, הנמצא על הדרך לעזה בשפכו של נחל הבשור. המפגש הלא מתוכנן הוליד הסכם בין הנסיכים על חלוקה מחדש של אזורי השליטה, עיקר השינוי נעשה על חשבונו של בן אחיהם - שליט דמשק החדש והחלש אלמלך אנאצר דאוד.

כך קיבל אלאשרף את שטחי סוריה ובמרכזם דמשק והשטח המוסלמי של ארץ ישראל עד עזה, עבר הירדן, הכנרת נלקחו על ידי הסולטאן המצרי.

הסכם יפועריכה

שהותו של הקיסר בארץ ישראל עוררה רגשות ופעולות מנוגדות, היותו מנודה ומוחרם על ידי האפיפיור יצרה מתיחות עם אנשי הכמורה שפעלו נגדו גם בעת שפעל כצלבן לטובת ממלכת ירושלים בעוד האיבלינים והמסדרים הצבאיים חוששים למעמדם וגורל נכסיהם.

מנגד עורר הקיסר תקוות בליבות נוצרים בארץ ישראל ובאירופה כי פעולותיו "יחזירו עטרה ליושנה" וכי הוא יצליח להחזיר את ממלכת ירושלים אל ימי טרום קרב קרני חיטין.

בתחילת נובמבר החל הקיסר בביצור העיר יפו ומשם חידש את המשא ומתן עם סולטאן מצרים.

מהלך המשא ומתןעריכה

מאחר שהמצב הפוליטי השתנה בתכלית החל הסולטאן המצרי בתרגילי השהיה. בעוד שליחי הקיסר דורשים ממנו מילוי של התחייבויותיו שככל הנראה כללו החזרת רוב או כל השטחים שנכבשו על ידי צלאח א-דין כלומר החזרת שטחי ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן.

הסכם תל אל עג'ול העביר - בינתיים - הן את העוקץ מאיומיו של שליט דמשק ואת השטח ממערב לירדן לידיו של סולטאן מצרים, כלומר עתה אמור היה לוותר על שטחים שהלכה למעשה נמצאים תחת שליטתו. עם זאת ראה אלמלך אלכאמל סכנה בעצם שהותו של הקיסר בארץ ישראל וסכנה גדולה יותר באפשרות שבן דוד אלמלך אלנאצר דאוד שנשדד מנכסיו בדמשק יבקש את עזרת הקיסר בהחזרתו לנחלתו.

מדיניות ההשהיה כללה החלפת מכתבים ובהם דיונים בנושאים פילוסופיים ברומו של עולם ומתן מתנות אקזוטיות, כך הופיעה משלחת מצרית למחנה הקיסר שעמד אז בכורדני ועמה פיל, גמלי מרוץ, וסוסי מרוץ. פרידריך השני, שהיה מדינאי ממולח ומנוסה, שלח כתגובה משלחת לסולטאן ובמקביל משלחת לדמשק לדרבן את הסולטאן המצרי על ידי אמירה כי הקיסר עשוי לשקול מחדש את מערך הבריתות.

פרטי ההסכםעריכה

מקורות היסטורייםעריכה

הטקסט של החוזה המקורי נותר רק בחלקו ושאר הפרטים הנוגעים לתנאים מתוארים במקורות רבים של התקופה ומקורות מאוחרים יותר. החוזה עצמו נכתב, ככל הנראה, בערבית ובצרפתית עתיקה. חלקים מתנאי ההסכם מופיעים במכתב מיום 18 בפברואר 1228 שנשלח לאפיפיור גרגוריוס התשיעי מאת ג'רולד האפטריארך של ירושלים ומכתב נוסף שנשלח ביום 16 במרץ אל תיאור ההסכם מצורפות הערות של כותב המכתב המגנות ומבקרות את ההסכם חלקם גובלות בסילוף העובדות.

פרטים נוספים נכללים במכתב ששלח הקיסר לאפיפיור ולשליטי אירופה שנכתב ביום 18 במרץ ובו תיאור מלווה בסופרלטיבים שמטרתם להאדיר את שם הקיסר ולהסוות את החלקים הבעייתיים בהסכם. מכתב נוסף של הרמן פון זלצה מפקד המסדר הטבטוני - בן חסותו בן לוויה של הקיסר אל האפיפיור מביא פרטים על ההסכם.

מקורות ערביים ומוסלמיים אינם מציינים פרטים בנוגע לסעיפי ההסכם אך מביאים את סיכום ועיקרי ההסכם ככל הנראה מאחר שאלכאמל רצה להימנע מפרסום מדויק של ההסכם ובעיקר את העובדה שחלקים מירושלים והרשות לבנות בה ביצורים נתנו לצלבנים כך שמידע על ההסכם ניתן לציבור המוסלמי באופן חלקי ומקוטע.

חתימת ההסכםעריכה

ב-11 בפברואר הציג הקיסר את פרטי ההסכם בפני האצילים הצלבנים המקומיים, ראשי הכנסייה וראשי המסדרים הצבאיים. הנוכחים הביאו שביעות רצון מן ההסכם אך סירבו לסמוך את ידם על החתימה בטרם תתקבל הסכמת נציגי הכנסייה דהיינו האפטריארך של ירושלים ונציגו של האפיפיור בארץ הקודש. הקיסר, בחשש כי ראשי הכנסייה שחתרו תחתיו לכל אורך מסע הצלב ולא חדלו מלהערים קשיים ומכשולים בפניו פעולותיו של הקיסר, החליט שלא לחכות לאישור הכנסייה וחתם על ההסכם בפני שליחי הסולטאן ושליחיו של הקיסר קיבלו את חתימת הסולטאן על ההסכם.

תנאי ההסכםעריכה

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים, ובתקופה זו התחייב הסולטאן שלא לכרות בריתות כנגד הצלבנים, הקיסר לא יפעל כנגד בני בריתו המוסלמיים וימנע מנוצרים לפעול כנגד מוסלמים - סעיף זה נועד למנוע פעולות איבה מצד הנסיכויות הצלבניות העצמאיות בצפון - אנטיוכיה וטריפולי והמסדרים הצבאיים שלא חתמו על ההסכם.

שטחים נרחבים הועברו לשליטה צלבנית. תפיסתה וביצורה של צידון קיבלו בהסכם גושפנקה חוקית ושטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה אליו קשורות שתי מובלעות. המובלעת הצפונית נמתחה לאורך הדרך מעכו לנצרת וכללה את מצודת ציפורי, שפרעם והאזור סביב תבנין ומונפור. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל לוד ורמלה וממנה אל ירושלים כולל אזור בית לחם.

ירושלים נמסרת לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית ובו מסגד אל אקצא וכיפת הסלע נשאר בידי חיילים מוסלמים שערכו במקום טקסי פולחן דתי. תושבי העיר הנוצריים ועולי רגל יכלו לעלות להר הבית. סמכות השיפוט בסכסוכים אזרחיים בין מוסלמים ונוצרים נתנה בידי שופט מוסלמי.

כך נכנסה ירושלים למצב חוקי ללא תקדים בו מובטח חופש גישה וחופש פולחן במקומות הקדושים - הנמצאים בשליטה מוסלמית. בית לחם הועברה לשליטה נוצרית ולמוסלמים הובטחה גישה חופשית למקומות הקדושים.

על פי ההסכם שוחררו כל שבויי המלחמה שנותרו בידי המוסלמים.

במכתבו להנרי השלישי, מלך אנגליה כתב הקיסר על היקף הישגו:

"ישמחו וירוממו באלוהים ויהללוהו בלב תמים, אשר להודיע כוחו, לא בסוסים ולא ברכב יתהלל. נתן תהילה לעצמו במתי מעט להודיע ולהבין שהוא מהולל ברוממותו, איום בגדולתו, מפליא עצות על בני אנוש, מחליף זמנים כרצונו ומאחד לבבות עמים. כי בימים ספורים נסתיים באורח פלא אותו עניין שזה זמן כה ארוך נסיכים רבים וגדולי עולם לא יכלו לו. לא בכוחות גדולים ולא בהטלת פחד."[1]

ביקורת על ההסכםעריכה

בעיני המוסלמים הייתה חשיבות להר הבית, ובעיני הנוצרים הייתה חשיבות לירושלים בכללותה ופחות להר הבית.

הצד הנוצריעריכה

הסכם יפו נתון לביקורת ומחלוקת מאז נחתם. תחילת המחלוקת באינטרסים של הצדדים שלא היו שותפים לחוזה - אנשי הכנסייה שראו במסעי הצלב כלי ודרך לבסס את שלטון הכנסייה, מסע הצלב לא היה אירוע המוגבל לשטח הטריטוריאלי של ארץ ישראל אלא אירוע אירופי-נוצרי מרכזי והסכם השלום של יפו הפך לציר מרכזי בוויכוח בין מלוכה חילונית לכנסייה, תהליך ארוך ועקוב מדם שהקיז את דמה של אירופה.

במכתבו לאפיפיור ציין הפטריארך של ירושלים את הפגמים העיקריים של הסכם השלום. הבעיה העיקרית בחוזה נובעת מהעובדה שהחוזה נחתם בין סולטאן מצרים אך ללא חתימתו של שליט דמשק לשעבר - אלמלך אלנצר דאוד, שנכסים שלו הועברו לידי הצלבנים בחוזה יפו. שליט זה נושל מנכסיו אלו בהסכם בין-איובי שגם לו הוא לא היה צד. מצב משפטי זה העמיד את תוקפו המשפטי של הסכם יפו בסימן שאלה מאחר שנסיך איובי זה לא היה צד ולא היה תומך בחוזה יפו או תל עג'ול.

בידודן של הנקודות הנוצריות בירושלים, נצרת ובית לחם והקושי הטקטי להגן על הדרכים המובילות אליהן העמיד את קיומן ברצון הטוב של השליטים המוסלמיים והפך את השלטון הנוצרי בהן לחסר שורשים.

עם קבלת הידיעה על חתימת ההסכם ופרטיו, חדרה רוח של התלהבות במחנה הנוצרי ביפו. חלק הארי של הצלבנים היו עולי רגל שעבורם העלייה לעיר הקודש וביקור במקומות הקדושים היה עיקר המסע וצפן בתוכו את השכר של חזרה הביתה עטורים בתהילה של גבורת משחררי המקומות הקדושים וקדושת העולים לרגל.

הצד המוסלמיעריכה

בספרו "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל" מצטט פרופ' יהושע פראוור היסטוריונים מוסלמיים, בני התקופה, המתארים את תוצאות ההסכם - באין בידם מידע לגבי פרטי סעיפיו.

ההיסטוריון המוסלמי ביברס[2] מתאר את יציאת המוסלמים מירושלים: "בירושלים ניתנה ההכרזה על יציאת המוסלמים כשהם כואבים ומלאי התמרמרות על אובדן עיר הקודש ומקללים את שמו של אלכאמל"

בכרוניקה מוסלמית אחרת נכתב[2]:

"היה זה אחד האסונות הקשים ביותר שפקדו את המוסלמים ... הייתה זו בשבילם שעת מפלה וניסיון"

והיסטוריון מוסלמי נוסף מוסיף[2]: "היה זה אסון גדול בשביל המוסלמים, כולם היו מאוחדים בהטלת האשמה על אלמלך אלכאמל על מעשיו"

סיכוםעריכה

הסכם השלום של יפו הוא הישג מדיני פוליטי ייחודי בהיסטוריה של מסעי הצלב, הישג שנולד מצירוף מקרים בו הנסיכים האיובים היו עסוקים במלחמות אחים ותככים פוליטיים שהביאו אותם לחפש בריתות - עם הצלבנים ועם אירופה במטרה להבטיח את הישרדותם. הזדמנות זאת תיעלם עם ירידתם של האיובים מבמת ההיסטוריה ועליית הממלוכים - כוח שאין לו כל אינטרס בברית או חלוקת הארץ עם הצלבנים.

הסכם יפו יצר מציאות שבירה של קיום בתנאי של ממלכת ירושלים, על בסיס זה יתוספו הסכמים נוספים - הסכמים של תיבו משאמפאן במסגרת מסע הצלב של הבארונים ושל ריצ'רד מקורנוול שהביאו לחידוש הטריטוריאלי של ממלכת ירושלים הצלבנית על גבולות בני הגנה מחד ומאפשרים פעילות כלכלית וקיום הינטרלנד המאפשר מסחר.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, עמוד 189
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, עמוד 191