הסכם ניוקומב-פולה

הסכם נְיוּקוֹמב-פּוֹלֶהאנגלית Newcombe-Paulet Agreement), הידוע גם כהסכם הגבול הפרנקו-בריטי (Franco-British Boundary Agreement), היה הסכם אשר נוסח בין השנים 19201923 בין ממשלות צרפת ובריטניה הגדולה, ועסק בתוואי הגבול שבין המנדט הבריטי בארץ ישראל לבין שטחי המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון. עוד התייחס ההסכם לתיקוני גבול בין שתי המעצמות בצפון עיראק. ב-3 בפברואר 1922 חתמו ניוקומב ופולה על המפות עליהן שורטט קו הגבול.

המלצות ועדת ניוקומב-פולה אומצו אגב מספר שינויים, וההסכם שנחתם בעקבות כך בפריז ב-7 במרץ 1923 זכה לשם הרשמי "חילופי דברים המהווים הסכם בעניין קו הגבול בין סוריה וארץ ישראל, מהים התיכון עד אל-חמה"[1].

ההסכם יושם במלואו באפריל 1924 עם הצבתם בשטח של סימוני הגבול האחרונים והעברתם של 192 קמ"ר ו-20 כפרים מידי הצרפתים לבריטים. הסכם שכנות טובה בגבולות המנדט הבריטי והצרפתי (1926) קבע את הכללים להתנהלות האזרחית והביטחונית לאורך הגבול. חבר הלאומים אישר את ההסכם ב-1934 ומאז נחשב לקו הגבול הבינלאומי בין המנדט הבריטי על ארץ ישראל והמנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון ולימים הגבול הבינלאומי בין ישראל לסוריה ובין ישראל ללבנון - 'הקו הכחול'.

 
המזרח התיכון על פי המפה המקורית של הסכם סייקס–פיקו (1916). הקו שנמתח בין כירכוכ במזרח לעכו במערב חילק את השטחים העות'מאניים לאזור השפעה בריטי מדרום לקו ואזור השפעה צרפתי מצפונו. בתוך תחומי ההשפעה האלו סומנו אזורים בהם יוכלו בריטניה (אדום) וצרפת (כחול) לבסס את שליטתן המלאה. השטח בצהוב, ליבה של מה שלימים נודע כפלשתינה-א"י נועד להיות תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה
 
גבולו הצפוני של הגליל בשתי נקודות זמן: 1916, הסכם סייקס–פיקו ו-1924, הסכם ניוקומב-פולה. הסכם סייקס–פיקו (קו ירוק) ייעד את שטח ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה (הקו הכחול) והוא התוואי שנודע לימים כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון
 
הגבול עם המנדט הצרפתי בסוריה: הגבול לפי ההסכם האנגלו-צרפתי מ-1920 וקו הגבול הסופי שנוסח בידי ועדת ניוקומב-פולה

עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: בריטניה ראתה בארץ ישראל, החוף המערבי של המפרץ הפרסי והשטח שלימים נודע כעיראק שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת תבעה דריסת רגל בסוריה, לבנון, אסיה הקטנה ותראקיה.

על פי הסכם סייקס–פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה - עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת חיפה שתוקם באזור שבין מפרץ עכו למפרץ חיפה שתאפשר נמל בריטי לחופי הים התיכון ליצוא הנפט העתיד לזרום בצינור מכירכוכ, אזור בשליטה צרפתית - הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מעצמות ההסכמה. גבולו הצפוני של השטח בארץ ישראל המערבית, שנועד להיות תחת חסות משותפת - השטח שלימים נודע כליבתה של פלשתינה-א"י, נקבע מעט צפונית לעכו באזור אכזיב וירד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה ואילו גבולו הדרומי נמתח בין עזה לחברון.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה לאור העובדה שהבריטים כבשו את ארץ ישראל וסוריה ותרומת הצרפתים למאמץ הזה הייתה שולית לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי הצהרת בלפור, צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. התנועה הציונית הפקידה את דרישותיו הטריטוריאליות של העם היהודי בידי ועידת השלום בפריז (1919) שבצפון כללו את השטח עד הנהר ליטני, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן, בצפון מזרח כללו את החרמון ורמת הגולן עד פאתי דמשק ובמזרח השיקו למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף.

לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, הסכם דוביל, שערכו ביניהם לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה וז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת פינו הבריטים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בעמק החולה (מעט צפונה מאיילת השחר של ימינו). אולם השטח מקו זה וצפונה עד צור, הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, שכן הצרפתים לא ביססו את ריבונותם בו עד הקביעה הסופית של קו הגבול.

אל שטח ההפקר התנקזו שלל אינטרסים מנוגדים שהתסיסו את האזור: האינטרס היהודי - ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל, האינטרס הבריטי לקבלת המנדט על ארץ ישראל, האינטרס של הלאומנים הסוריים אליהם חברו ערביי ארץ ישראל למימוש האוטופיה של סוריה הגדולה שארץ ישראל היא מחוזה הדרומי, אינטרס שהבשיל במרץ 1920 להכרזה של הקונגרס הלאומי הסורי על המלכתו של פייסל הראשון למלך הממלכה הערבית של סוריה ששרדה ארבעה חודשים עד כניעתה לצבא הצרפתי וכינון המנדט הצרפתי בשטחי סוריה ולבנון, האינטרס של שבטים בדואים מקומיים בעידוד חלקי של הבריטים לשמר את כוחם האזורי, תוך התנכלות לכפרי הנוצרים באזור להם נתנה צרפת את חסותה ושיאו מנקודת המבט היהודית ההתקפה במרץ 1920 על תל חי.

במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול.

ב-23 בדצמבר 1920 חתמו בריטניה וצרפת על "האמנה הפרנקו-בריטית בעניין מספר עניינים הקשורים למנדטים על סוריה ולבנון, ארץ ישראל ומסופוטמיה"[2]. לפי הסכם זה, ויתרה צרפת על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית רמת הגולן וכן את החרמון. קו הגבול ששורטט בהסכם זה יצא מתחנת הרכבת בצמח לכיוון צפון וחצה את הכנרת. הוא המשיך לאורך נחל משושים עד נאפח, והגיע עד סמוך לבניאס. משם פנה הגבול מערבה עד מטולה, וירד דרומה עד סמוך לסעסע (סאסא). משם המשיך מערבה לאורך קו פרשת המים שבין הליטני ונחלי הגליל העליון, עד ראש הנקרה[3]. אחת התוצאות של הסכם זה הייתה יצירתו של קו גבול דמוי אצבע שהכליל את ההתיישבות היהודית בגליל העליון בתחום המנדט הבריטי והגדיר את האזור שנודע בשם אצבע הגליל.

בועידת סן רמו אישר חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל ואת המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון, ובאפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי ההסכם מדצמבר 1920. עם זאת ההסכמות לא סומנו בשטח, ונקבע כי תוואי הגבול הסופי ינוסח בהתאם למדידות מפורטות שתערכנה בידי ועדה בראשות הצרפתי פולה (N. Paulet) והבריטי סטיוארט פרנסיס ניוקומב.

ניסוח הסכם ניוקומב-פולה

עריכה

ועדת ניוקומב-פולה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922 לפי שני עקרונות עיקריים: אין לפנות כפריים מאדמתם, ואין לנתק כפר ממקורות המים שלו, מדרך ראשית העוברת סמוך לו או מעיירת המחוז שלו. ניוקומב ערך סיור הכנה עוד לפני הקמת הוועדה, והציע לשנות את תוואי הגבול ברמת הגולן, שכן זה חצה את אדמות האמיר מחמוד פעור, ולמסרן למנדט הצרפתי בסוריה. בתמורה הציע שתוואי נהר הירדן והכנרת כולה ימסרו למנדט הבריטי על ארץ ישראל.

ב-21 ביוני 1921 סימנה המשלחת הבריטית-צרפתית בראשות ניוקומב ופולה את קו הגבול ב-71 גלי אבנים בהתאם להצעותיו של ניוקומב, וב-3 בפברואר 1922 חתמו ניוקומב ופולה על המפות שבהן שורטט קו הגבול עליו הסכימו. השינויים העיקריים עליהם המליצה הוועדה היו הכללת כל הכנרת וימת החולה וכן נהר הירדן לכל אורכו, אך ללא יובליו הצפוניים, בתחום המנדט הבריטי[4], וכך גם באשר לחמת גדר והשטח שבין דרום חופה המזרחי של הכנרת ומורדות רמת הגולן. מאידך, שטחי רמת הגולן שממזרח לירדן ואזור בניאס נמסרו למנדט הצרפתי על סוריה. עוד נערכו מספר שינויים לאורך הגבול שבין ארץ ישראל ולבנון, ואשר הבטיחו את קיום העקרונות לפיהם פעלה הוועדה. בתמורה להסכמות אלה, קבלו הבריטים מהצרפתים את מוסול שבכורדיסטן העיראקית שבה התגלה נפט.

כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתיים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי[5].

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הסכם ניוקומב-פולה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "Exchange of Notes constituting an Agreement respecting the boundary line between Syria and Palestine from the Mediterranean to El Hammé"
  2. ^ Franco-British Convention on Certain Points Connected with the Mandates for Syria and the Lebanon, Palestine and Mesopotamia
  3. ^ תהליך קביעת הגבול וזכויות המים של ארץ ישראל וסוריה
  4. ^ יהודה ואלך, "אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה", הוצאת כרטא, 1974, עמ' 40.
  5. ^ יואב שטרן, "מבחינת נסראללה, חוות שבעא אינן התירוץ היחיד", הארץ, 30 ביולי 2005