הסכסוך בצפון אירלנד
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
הסכסוך בצפון אירלנד, הידוע בפשטות גם בשם הצרות (באנגלית: The Troubles, באירית: Na Trioblóidí) היה סכסוך אתנו-לאומי[1][2] שהתרחש בצפון אירלנד ונמשך כ-30 שנה, מסוף שנות ה-60 ועד 1998[3], וסיומו מוגדר על פי רוב עם הסכם יום שישי הטוב שנחתם בשנה זו. למרות שהסכסוך התרחש בעיקר בצפון אירלנד, לעיתים האלימות גלשה לחלקים מהרפובליקה של אירלנד, אנגליה ויבשת אירופה.
 | ||||||
| מפת חלוקת אירלנד | ||||||
| תאריכים | 5 באוקטובר 1968 – 10 באפריל 1998 (29 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון אירלנד, אירלנד ואנגליה | |||||
| תוצאה | הסכם יום שישי הטוב | |||||
| ||||||
|
3,530 הרוגים, מתוכם 1,841 אזרחים לא-מעורבים כ-47,500 פצועים | ||||||
.svg){kind=small}
לעיתים מתואר כמלחמה אסימטרית או כסכסוך בעצימות נמוכה.[4][5][6][7] הסכסוך היה מאבק פוליטי ולאומני שהונע על ידי אירועים היסטוריים, עם ממד אתני-בדלני חזק, שבו נלחמו על מעמדה וחלוקתה של צפון אירלנד. יוניוניסטים ולויאליסטים, אשר היסטורית היו בעיקר פרוטסטנטים ממחוז אלסטר שבאירלנד, רצו שצפון אירלנד תישאר חלק מהממלכה המאוחדת. לאומנים ורפובליקנים איריים, אשר היו בעיקר אירים קתולים, רצו שצפון אירלנד תעזוב את הממלכה המאוחדת ותצטרף לרפובליקה האירלנדית. למרות הפילוג בין פרוטסטנטים לקתולים, המלחמה לא נחשבת מלחמת דת.
הסכסוך החל במהלך קמפיין של אגודת זכויות האזרח של צפון אירלנד לשים קץ לאפליה נגד המיעוט הקתולי-לאומני על ידי הממשלה הפרוטסטנטית-יוניוניסטית והרשויות המקומיות. הממשלה ניסתה לדכא את המחאות. המשטרה, כוח השיטור המלכותי של אלסטר (RUC), הייתה פרוטסטנטית באופן גורף ונודעה בפלגנות ובאלימות. הקמפיין לזכויות האזרח נתקל בהתנגדות אלימה גם מצד לויאליסטים, שהאמינו שמדובר בחזית נוספת לפעילות הפוליטית של הלאומנים. מתחים גוברים הובילו למהומות באוגוסט 1969 ולפריסת כוחות בריטים, במה שהפך למבצע הארוך ביותר של הצבא הבריטי. "חומות שלום" נבנו באזורים מסוימים כדי להפריד בין שני הצדדים. חלק מהקתולים הסכימו בהתחלה לקבל את הצבא הבריטי ככוח ניטרלי יותר מה-RUC, אך עד מהרה ראו בו עוין ומוטה, במיוחד לאחר יום ראשון העקוב מדם (Bloody sunday) ב-1972.[8]
המשתתפים העיקריים בסכסוך היו כוחות צבא רפובליקניים שהיוו שלוחות של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), כמו הצבא הרפובליקני האירי הזמני (PIRA) וצבא השחרור הלאומי האירי (INLA); קבוצות צבאיות לויאליסטיות כמו כוח המתנדבים מאלסטר (UVF) ואיגוד ההגנה של אלסטר (UDA); כוחות ביטחון ממלכתיים בריטיים כמו הצבא הבריטי וכוח השיטור המלכותי של אלסטר (RUC); ופעילים פוליטיים. כוחות הביטחון של הרפובליקה של אירלנד מילאו תפקיד קטן בקרבות. הרפובליקנים קיימו מלחמת גרילה נגד הכוחות הבריטיים וכן הפצצות שכוונו נגד תשתיות אזרחיות, מסחריות ופוליטיות. לויאליסטים תקפו רפובליקנים-לאומנים ואת הקהילה הקתולית הרחבה בצפון אירלנד במה שתואר כמסע נקמה. כוחות הביטחון הבריטיים פעלו נגד ההתקוממויות, ופעלו בעיקר נגד רפובליקנים. היו מקרים של שיתוף פעולה בין כוחות השיטור הבריטיים לקבוצות צבאיות לויאליסטיות (כמו חקירת סטיבנס). הסכסוך כלל גם מהומות רבות, מחאות המוניות ומעשי אי ציות אזרח , והובילו להגברת ההפרדה הגזעית בצפון אירלנד.
יותר מ-3,500 בני אדם נהרגו בסכסוך, מתוכם 52% היו אזרחים, 32% היו חברים בכוחות הביטחון הבריטיים ו-16% היו חברים במיליציות שונות. מיליציות רפובליקניות היו אחראיות ל-60% מכלל מקרי המוות, מיליציות לויאליסטיות לכ-30% מהמקרים וכוחות הביטחון לכ-10%.[9] עם זאת, לויאליסטים היו אחראים ל-48% מכלל מקרי המוות של האזרחים, אחריהם רפובליקנים שהיו אחראים ל-39% המקרים וכוחות הביטחון ל-10%.[10]
תהליך השלום בצפון אירלנד הוביל להפסקות אש צבאיות ולשיחות בין המפלגות הפוליטיות העיקריות, שהובילו להסכם יום שישי הטוב בשנת 1998. הסכם זה החזיר את השלטון העצמי לצפון אירלנד על בסיס "חלוקת כוח" וכלל קבלה של עקרון ההסכמיות, מחויבות לזכויות אזרחיות ופוליטיות, שוויון וכבוד בין שתי הקהילות, רפורמה במשטרה, התפרקות המיליציות משני הצדדים מנשק ושחרור מוקדם של אסירים צבאיים.
מאז ההסכם קיימת אלימות ספוראדית ומעטה, הכוללת שליטה של כנופיות לויאליסטיות על ארגוני פשע מאורגנים גדולים המבצעים בין היתר סחר בסמים ואלימות נגד רפובליקנים[11][12][13][14][15][16], ואלימות מצד קבוצות סמי צבאיות המזוהות עם הרפובליקנים.
שם
עריכההמילה "צרות" שימשה כמילה נרדפת לסכסוך אלים במשך מאות שנים. היא שימשה לתיאור מלחמות שלוש הממלכות במאה ה-17 בידי הפרלמנטים של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד. לדוגמה, לאחר הרסטורציה באנגליה (השבת שלטון מלך אנגליה על שטחי אירלנד וסקוטלנד) בשנת 1660, חוק החנינה, הפיצויים והשכחה האנגלי מתחיל במילים "הוד מלכותו לוקח בחשבון את הצרות הארוכות והגדולות..."; וכך גם חוק דומה בסקוטלנד: "הוד מלכותו, בהתחשב בכך שבגלל הצרות האחרונות של נתיניו השונים..." (הפרלמנט הסקוטי 1662). המונח שימש גם לתיאור תקופת המהפכה האירית בתחילת המאה העשרים. לאחר מכן הוא אומץ כדי להתייחס לאלימות הגוברת בצפון אירלנד בסוף שנות ה-60 ש המאה ה-20.[17]
רקע
עריכה1609-1791
עריכהבשנת 1609, מתיישבים סקוטים ואנגלים, שכונו "בעלי האדמות", קיבלו אדמות שהוחרמו מהאירים הילידים בפרובינציית אלסטר. יחד עם הגירה פרוטסטנטית לקרקעות ללא בעלות באלסטר, ובמיוחד במחוזות דאון ואנטרים, הדבר הוביל לסכסוך בין הקתולים והפרסביטריאנים הילידים ל"בעלי האדמות" הפרוטסטנטים, מה שהוביל לשני סכסוכים דתיים עקובים מדם המכונים מלחמות הקונפדרציה האיריות (1641–1653) והמלחמה הוויליאמית באירלנד (1689–1691), שנגמרו שתיהן בניצחונות פרוטסטנטים.
הדומיננטיות האנגליקנית (ענף של הנצרות הפרוטסטנטית) באירלנד הובטחה על ידי חקיקת חוקי העונשין שצמצמו את הזכויות הדתיות, המשפטיות והפוליטיות של כל מי שלא התאים לכנסייה הממלכתית, הכנסייה האנגליקנית של אירלנד, כאחד. ככל שחוקי העונשין החלו להתבטל בהדרגה במחצית השנייה של המאה ה-18, גברה התחרות על קרקעות, מפני שהוסרו ההגבלות על יכולתם של הקתולים האיריים לשכור ולרכוש קרקעות. כאשר הקתולים האיריים הורשו לקנות קרקעות ולהתחיל במסחר שאסור היה להם בעבר, התעוררו מתחים שהובילו ליצירת "נערי ה-Peep o' Day" הפרוטסטנטים וה"מגינים" קתולים . הדבר יצר קיטוב בין הקהילות וירידה דרמטית בתמיכה ברפורמות במדינה בקרב הפרוטסטנטים, שרבים מהם הפכו פתוחים יותר לרפורמה דמוקרטית לפני כן.
1791-1912
עריכהלאחר ייסוד האגודה הרפובליקנית "איחוד אנשי אירלנד" על ידי פרסביטריאנים, קתולים ואנגליקנים (פרוטסטנטים) ליברלים, שהביאו למרד האירי הכושל של 1798, נמשכה האלימות העדתית בין קתולים לפרוטסטנטים. מסדר אורנג' (שנוסד ב-1795), שמטרתו המוצהרת לשמור על האמונה הפרוטסטנטית ונאמנותה ליורשיו של ויליאם השלישי, מלך אנגליה שהגיע מאורנג', מתוארך לתקופה זו ונשאר פעיל עד היום.
סקירה
עריכהיש גישות שונות הרואות בתקופה זו קונפליקט בעל פנים רבות, לוחמת גרילה ואפילו מלחמת אזרחים. ה-IRA טען שמסע האלימות מצידו היה התנגדות חמושה לכיבוש הבריטי. "הצרות" היו פרק נוסף בשנאה ארוכת השנים בין הפלגים הפרוטסטנטים והקתולים בצפון אירלנד. הן הסתיימו בעקבות תהליך השלום בצפון אירלנד שכלל הכרזה על הפסקות אש על ידי מספר ארגונים פרה-צבאיים, הסגת רוב החיילים הבריטיים מהרחובות, ויצירת כוח משטרה חדש בסדרה של רפורמות, בעיקר הסכם בלפסט (המוכר גם בשם "הסכם יום שישי הטוב").
למרות שמספר המשתתפים בפועל בצרות היה קטן, והארגונים הפרא-צבאיים שהתיימרו לייצג את הקהילות בפועל לא יצגו את רוב האוכלוסייה, הצרות השפיעו על חייהם של רוב האנשים בצפון אירלנד באופן יומיומי, כשלעיתים ההשפעה אף גלשה לבריטניה ולאירלנד. מספר ההרוגים בצרות נאמד בין שלושת אלפים לארבעת אלפים נפש.
קמפיין "זכויות האזרח" בצפון אירלנד, שעוצב בדמות תנועת זכויות האזרח האמריקאית של מרטין לותר קינג ואחרים, שאמנם לא היה חלק מהצרות עצמן, נחשב בעיני חלק מהיוניוניסטים כנקודת ההתחלה של הצרות. לטענתם, התנועה הובילה לחוסר יציבות של הממשל וליצירת חלל שהתמלא מאוחר יותר על ידי קבוצות פרא-צבאיות. אחרים, רובם לאומנים אך לא רק, אינם מסכימים וטוענים שקמפיין זכויות האזרח היה תגובה לשיטת ממשל מושחתת, כשל שלטוני שגרם לקריסת הסדר הציבורי והחוק, שהוביל לבסוף לסכסוך. כולם מסכימים שהצרות כוללות את יום ראשון העקוב מדם, יום שישי העקוב מדם, מעצרים ללא משפט, השעיית ממשל סטורמונט, שנשלט בעיקר על ידי יוניוניסטים, מערכות אלימות של הארגונים הפרא-צבאיים, כולל הפיצוצים בדבלין ומונאגהאן (אם כי יש הסוברים שאלו לא בוצעו על ידי ארגונים פרא-צבאיים אלא על ידי בוגדים בשירות השירות החשאי הבריטי), פיצוץ La Mon, רצח לורד מאונטבאטן ומשפחתו, ההתנקשות בסר כריסטופר יוארט-ביגס, שהיה בזמנו השגריר הבריטי באירלנד, ניסיון ההתנקשות בראש ממשלה מרגרט תאצ'ר ורוב הקבינט שלה בפיצוץ מלון בברייטון, ההתנקשות באיראיי ניאב, וניסיון ההתנקשות בג'ון דייוויד טיילור, הפיצוצים באניסקילן ואומהה, שביתות הרעב בכלא מייז, הקמת ארגון "אנשי השלום" (שמייסדותיו מייריד קוריגן ובטי ויליאמס זכו בפרס נובל לשלום), הפיצולים ב-IRA ולבסוף הסכם בלפסט.
צדדים ופלגים
עריכההחלוקה הפנימית במהלך הסכסוך נשענה על הפיצול המשולש והחופף באוכלוסייה, פוליטי, דתי ואתני. בצפון אירלנד התקיים רוב פרוטסטנטי ממוצא אנגלו-סקוטי, ששלט בעמדות הכח ושנטה לתמוך בהמשך החברות בממלכה המאוחדת – השקפה הידועה בשל כך כ"יוניוניזם". הם ראו את החבל כמחוז אלסטר העומד בפני עצמו ולא כצפונה של אירלנד, ורבות מההתאגדויות שלהם נשאו את השם "אלסטר." הייצוג הפוליטי של היוניוניסטים התגלם בעיקר ב"מפלגה היוניוניסטית של אלסטר" (שנודעה במהלך שנות השבעים והשמונים כ"מפלגה היוניוניסטית הרשמית"), וב"מפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית" הקיצונית יותר. לעומת הפרוטסטנטים, המיעוט הקתולי הגדול ממוצא גאלי ביקש את שיפור מעמדו, ורובו תמך בהידוק הקשרים הרשמיים עם אירלנד העצמאית. התמיכה בלאומיות אירית, במידה כזו או אחרת, זיכתה את המצדדים בה בכינוי "לאומנים." הציבור הלאומני הקתולי יוצג מאז שנות השבעים בעיקר על ידי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית המתונה, וגם על ידי השין פיין הקיצונית יותר.
בשני הציבורים היו פלגים קטנים ורדיקליים שעסקו ישירות בטרור ובאלימות. יוניוניסטים קנאים כונו "לויאליסטים", עקב נאמנותם לכתר, ולאומנים איריים קיצונים נודעו כ"רפובליקנים" בשל תמיכתם ברפובליקה אירית מאוחדת. בשתי הקבוצות פעלו שלל קבוצות פרא-צבאית. הארגונים הרפובליקניים מנו את "הצבא האירי הרפובליקני (צא"ר או IRA) הזמני", שהיה מחולל האלימות העיקרי מן הצד הקתולי, "הצא"ר הרשמי", "הצא"ר הממשיך", "הצא"ר האמיתי" ועוד. באגף הלויאליסטי נמנו "אגודת ההגנה של אלסטר", "לוחמי חירות אלסטר" ו"קומנדו היד האדומה." תנועות המרכז הפוליטיות בשני הציבורים ניהלו יחסים מורכבים עם המיליטנטים: שוטרים ואנשי ממסד פרוטסטנטים השתתפו בארגוני טרור שטבחו בקתולים, בעוד שאנשי מרכז לאומנים תמכו בסתר בפעילות רפובליקנית. לרדיקלים, שהתיימרו לייצג את רוב האוכלוסייה משני הצדדים, היה ייצוג פוליטי עצמאי, ומפלגותיהם הקטנות זכו להישגים אלקטורליים מדי פעם. בשיאה, בבחירות של שנת 1981, זכתה שין פיין הרפובליקנית בשני מושבים בפרלמנט מתוך מאה שישים ושישה. ההצלחה האלקטורלית של שין פיין חזרה על עצמה רק לאחר הפסקת האש של ה-IRA בשנות התשעים.
היסטוריית העימות
עריכהבשנות ה-60, על רקע אבטלה כבדה, בעיקר של קתולים, ביקש ראש ממשלת צפון אירלנד, טרנס או'ניל (Terence O'Neill) ליצור חברה שוויונית יותר בצפון אירלנד. הניסוי עורר תסיסה בקרב הפרוטסטנטים הלויאליסטים ובראשם המנהיג הדתי איאן פייזלי (Ian Paisley) וב-1966 הוקם מחדש כוח המתנדבים מאלסטר (שנטל לעצמו את שמו של הכוח ממלחמת העולם הראשונה) כמיליציה לשם הגנה על האיחוד ועל הפרוטסטנטים ואנשיו גויסו ככוח עזר למשטרה תחת הכינוי B-specials. מנגד ניסו אירים-לאומיים להקים בצפון אגודת זכויות אזרח שתבעה שוויון זכויות לקתולים. באפריל 1969, לאחר התקפות עזות מצד הלויאליסטים, התפטר או'ניל מתפקידו. באוגוסט, לאחר תהלוכה יוניוניסטית בעיר דרי (או לונדונדרי, בפי היוניוניסטים) החלו מהומות נגד הקתולים, ברובן נטל חלק כוח המתנדבים מאלסטר. ב-14 באוגוסט שלח השלטון הבריטי לצפון אירלנד כוחות צבא, על מנת להגן על הקתולים ולהשיב את הסדר על כנו. בהמשך ביקש הממשל הצפון אירי להגדיל את הנוכחות הצבאית הבריטית במקום, תוך הוצאת ה-B-specials משורות המשטרה.
ביום ראשון, 30 בינואר 1972 ירו צנחנים בריטים למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי. יום זה, שזכה לכינוי "יום ראשון העקוב מדם" היה אירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות בצפון אירלנד שהשפיעו על בריטניה כולה ומכונות "הצרות". הקתולים החיו את מפלגת השין פיין בצפון ואת הצבא האירי הרפובליקאי (IRA). ב-21 ביולי 1972 ביצע ה-IRA סדרה של פעולות טרור. 22 פצצות שהוטמנו הרגו 9 בני אדם ופצעו קשות יותר מ-130 במה שכונה "יום שישי העקוב מדם". בכך נפתחה סדרת אירועים אלימים בעיקר בבלפסט, בין שתי המיליציות, ה-IRA וכוח המתנדבים מאלסטר, שזכו שתיהן לתמיכה סביבתית מקהילותיהם. בתווך ניצב כוח השיטור הצפון אירי הדל וכוחות צבא בריטניה, שמשימתם נתפסה על ידי היוניוניסטים כאבסורדית - כוח בריטי המספק הגנה ללאומנים אירים רפובליקאים מפני פטריוטים בריטים אמיתיים.
בתחילת שנות ה-80 אנשי ה-IRA קיבלו משלוחי נשק מלוב. בין הפעילויות המרכזיות של התקופה היה הפיגוע במלון גרנד בברייטון שבו נהרגו חמישה אנשים. בשנת 1988 אנשי שהיו במהלך הכנת פיגוע נהרגו על ידי שרותי הביטחון בגיברלטר. בין הניסיונות של פיוס באותה תקופה ניתן לציין הקמת "Citizen's Assembly" על ידי טומי סנדס, ארגון שכלל אמנים ואנשי ספרות בולטים של צפון אירלנד במכל הפלגים.
ה"צרות" נמשכו כשלושים שנה ובמסגרתן נהרגו 2057 רפובליקאים, 1019 יוניוניסטים, 368 אנשי צבא וביטחון ו-82 בלתי מעורבים[18]. ב-10 באפריל 1998 ("יום שישי הטוב") חתמו בבלפסט נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד על הסכם יום שישי הטוב (הסכם בלפסט) שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הפוליטיקה והקונפליקט בצפון אירלנד - מקור מידע מרכזי ועתיר חומר בנושא
- נאום פרס נובל לשלום 1998, ג'ון יום ודייוויד טרימבל
הניו יורק טיימס, המצב הכלכלי העגום שומר את להבת הסכסוך בצפון אירלנד דולקת, באתר הארץ, 2 במאי 2019- הסכסוך בצפון אירלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
צפון אירלנד, היסטוריה, 1969-1994, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ Dermot Keogh, Michael H. Haltzel, Northern Ireland and the politics of reconciliation, Washington : Woodrow Wilson Center Press ; New York : Cambridge University Press, 1993, ISBN 978-0-521-44430-9
- ^ ETHNIC CONFLICT AND THE TWO-STATE SOLUTION :: John Coakley, www.passia.org
- ^ What You Need to Know About The Troubles, Imperial War Museums (באנגלית)
- ^ Special Branch officer's insider view of Northern Ireland's '˜secret war', Belfast News Letter, 2016-11-12 (באנגלית)
- ^ "Who Won The War? Revisiting NI on 20th anniversary of ceasefires". BBC News (באנגלית בריטית). 2014-09-25. נבדק ב-2025-06-13.
- ^ "Troubles 'not war' motion passed" (באנגלית בריטית). 2008-02-18. נבדק ב-2025-06-13.
- ^ Thomas Hennessey, The Northern Ireland peace process, Palgrave, 2001, ISBN 978-0-312-23949-7
- ^ alphahis, Operation Banner: the British Army in Northern Ireland, Northern Ireland, 2013-07-02 (באנגלית אמריקאית)
- ^ Malcolm Sutton, CAIN: Sutton Index of Deaths, cain.ulst.ac.uk
- ^ Sutton Index of Deaths: Crosstabulations (two-way tables)
- ^ "South East Antrim UDA: 'A criminal cartel wrapped in a flag'" (באנגלית בריטית). 2021-03-21. נבדק ב-2025-06-16.
- ^ "Drugs and cash seized in raids linked to South East Antrim UDA". BelfastTelegraph.co.uk (באנגלית בריטית). 2022-07-27. ISSN 0307-1235. נבדק ב-2025-06-16.
- ^ Surveillance recorded ‘South East Antrim UDA drugs conversation’, court is told, Belfast News Letter, 2021-03-25 (באנגלית)
- ^ Police seize suspected drugs in operation linked to the South East Antrim UDA, The Irish News, 2022-10-14 (באנגלית)
- ^ "Drugs seized in searches linked to South East Antrim UDA" (באנגלית בריטית). 2018-09-04. נבדק ב-2025-06-16.
- ^ Loyalist terror groups UVF and UDA on collision course over ‘drug deal turned sour’, SundayWorld.com, 2025-06-16 (באנגלית)
- ^ Michael L. Storey, Representing the Troubles in Irish Short Fiction, CUA Press, 2004-05, ISBN 978-0-8132-1366-8. (באנגלית)
- ^ מניין ההרוגים ב"צרות", אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הקונפליקט