הסכסוך בצפון אירלנד

הסכסוך בצפון אירלנד, הידוע בפשטות גם בשם הצרות (אנגלית: The Troubles, אירית: Na Trioblóidí) הוא עימות שהתחולל מסוף שנות השישים ועד אמצע שנות התשעים בין הפלגים האתנו-דתיים באוכלוסיית צפון אירלנד: הרוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי שחפץ בשימור ההגמוניה שלו והאיחוד עם בריטניה, והמיעוט הקתולי שדרש שוויון זכויות וחלקו אף קרא להצטרפות לרפובליקת אירלנד. אף כי החיכוך בין השניים היה מרכיב קבוע בתולדות האזור מאז המאה ה-17, הוא התפרץ במהלך "הצרות", והתבטא במהומות רחבות-היקף ובטרור שהצריכו את פריסת הצבא הבריטי בחבל ב-1969. בשנים הבאות ניהלו גורמים קיצוניים בשני הצדדים מסע טרור ואלימות נגד אויביהם והממשלה גם יחד.

הסכסוך בצפון אירלנד
דגל אלסטר מתנופף מעל אזור פרוטסטנטי; במרחק, דגל רפובליקני מעל רובע קתולי. דרי, 2009.
תאריך התחלה:	5 באוקטובר 1968
תאריך סיום:	10 באפריל 1998
משך הסכסוך:	29 שנים
מקום:	צפון אירלנד, אירלנד ואנגליה
תוצאה:	הסכם יום שישי הטוב
הצדדים הלוחמים לויאליסטים כוח המתנדבים מאלסטר ועוד ממשלת בריטניה הצבא הבריטי כוח השיטור המלכותי של אלסטר רפובליקנים הצבא האירי הרפובליקני ועוד
3,530 הרוגים, מתוכם 1,841 אזרחים לא-מעורבים כ-47,500 פצועים

לנגן את המדיה

תיאור חדשותי מ-1970 על תחילת הסכסוך

תוכן עניינים

סקירה

יש גישות שונות הרואות בתקופה זו קונפליקט בעל פנים רבות, לוחמת גרילה ואפילו מלחמת אזרחים. ה-IRA טען שמסע האלימות מצידו היה התנגדות חמושה לכיבוש הבריטי. "הצרות" היו פרק נוסף בשנאה ארוכת השנים בין הפלגים הפרוטסטנטים והקתולים בצפון אירלנד. הן הסתיימו בעקבות תהליך השלום בצפון אירלנד שכלל הכרזה על הפסקות אש על ידי מספר ארגונים פרה-צבאיים, הסגת רוב החיילים הבריטיים מהרחובות ויצירת כוח משטרה חדש בסדרה של רפורמות, בעיקר הסכם בלפסט (המוכר גם בשם "הסכם יום שישי הטוב").

למרות שמספר המשתתפים בפועל בצרות היה קטן, והארגונים הפרא-צבאיים שהתיימרו לייצג את הקהילות בפועל לא יצגו את רוב האוכלוסייה, הצרות השפיעו על חייהם של רוב האנשים בצפון אירלנד באופן יומיומי, כשלעיתים ההשפעה אף גלשה לבריטניה ולאירלנד. מספר ההרוגים בצרות נאמד בין שלושת אלפים לארבעת אלפים נפש.

קמפיין "זכויות האזרח" בצפון אירלנד, שעוצב בדמות תנועת זכויות האזרח האמריקאית של מרטין לותר קינג ואחרים, שאמנם לא היה חלק מהצרות עצמן, נחשב בעיני חלק מקהילת תומכי האיחוד כנקודת ההתחלה של הצרות. לטענתם, התנועה הובילה לחוסר יציבות של הממשל וליצירת חלל שהתמלא מאוחר יותר על ידי קבוצות פרא-צבאיות. אחרים, רובם לאומנים אך לא רק, אינם מסכימים וטוענים שקמפיין זכויות האזרח היה תגובה לשיטת ממשל מושחתת, כשל שלטוני שגרם לקריסת הסדר הציבורי והחוק שהתגלם בצרות. כולם מסכימים שהצרות כוללות את יום ראשון העקוב מדם, יום שישי העקוב מדם, מעצרים ללא משפט, השעיית ממשלת שלטון הבית של סטורמונט, שנשלטה בעיקר על ידי תומכי האיחוד, מערכות אלימות של הארגונים הפרא-צבאיים, כולל הפיצוצים בדבלין ומונאגהאן (אם כי יש הסוברים שאלו לא בוצעו על ידי ארגונים פרא-צבאיים אלא על ידי בוגדים בשירות השירות החשאי הבריטי), פיצוץ La Mon, הריגת לואי מאונטבטן ומשפחתו, ההתנקשות בסר כריסטופר יוארט-ביגס, שהיה בזמנו השגריר הבריטי באירלנד, ניסיון ההתנקשות בראש ממשלה מרגרט תאצ'ר ורוב הקבינט שלה בפיצוץ מלון בברייטון, ההתנקשות באיראיי ניאב, וניסיון ההתנקשות בג'ון דייוויד טיילור, הפיצוצים באניסקילן ואומהה, שביתות הרעב בכלא מייז, הקמת ארגון "אנשי השלום" (שמייסדותיו מייריד קוריגן ובטי ויליאמס זכו בפרס נובל לשלום), הפיצולים ב-IRA ולבסוף הסכם בלפסט.

"ארבע הקהילות"

בצפון אירלנד קיימות ארבע קהילות שחלקן חופפות באופן חלקי. רוב תומכי האיחוד מכונים "יוניוניסטים" ומחויבים לתמיכה במפלגות כגון "המפלגה היוניוניסטית של אלסטר" (שנודעה במהלך שנות השבעים והשמונים כ"מפלגה היוניוניסטית הרשמית") או בפלג הפרוטסטנטי המיליטנטי יותר - "המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית". הפלג הגדול יותר של הקהילה הלאומנית הקתולית מכונה פשוט "לאומני" (Nationalist) ותמך פעמים רבות במפלגה הלאומנית ומאז שנות השבעים במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת העבודה. לשתי הקהילות היו פלגים קטנים יותר ורדיקליים יותר שתמכו במה שכינה אחד מהאסטרטגים של ה-IRA "ארמאלייט ותבת ההצבעה" (כלומר, שילוב של פוליטיקה אלקטורלית ואלימות במידת הצורך). פלגים קיצוניים במיוחד בקרב הקהילה היוניוניסטית כונו "הנאמנים" (Loyalists) בעוד הלאומנים הרדיקליים תוארו כ"רפובליקנים". כל פלג קיצוני הוציא מתוכו שלל קבוצות פרא-צבאיית כמו: ה-Provisional IRA, Official IRA, Continuity IRA, Real IRA, Irish National Liberation Army וכו' (כולם רפובליקנים) וה-Ulster Defence Association, Ulster Freedom Fighters, Red Hand Commandos וכו' (לויאליסטים). לרוב הקבוצות שנמנו לעיל היו ארגונים פוליטיים משלהן, ובחלק מהקבוצות היו אנשים שהיו שייכים ליותר מקבוצה אחת. למרות שהקבוצות הרדיקליות טענו לדבר בשם "רוב האנשים", המצב האלקטורלי הוכיח שרוב קולות המצביעים הלכו בשנות השישים, השבעים והשמונים ל"נשיונליסטים" ול"יוניוניסטים" על חשבון ה"רפובליקנים" וה"לויאליסטים", למרות שהאחרונים דווקא זכו להישגים אלקטורליים מדי פעם, בעיקר ראויים לציון בחירת חברי פרלמנט מקרבם במחוזות הבחירה של מערב בלפסט ו-Fermanagh & South Tyrone. בשיאה, בבחירות של שנת 1981, זכתה שין פיין בשני מושבים בפרלמנט מתוך מאה שישים ושישה. ההצלחה האלקטורלית של שין פיין חזרה על עצמה רק לאחר הפסקת האש של ה-IRA בשנות התשעים.

היסטוריית העימות

בשנות השישים, על רקע אבטלה כבדה, בעיקר של קתולים, ביקש ראש ממשלת צפון אירלנד, טרנס או'ניל (Terence O'Neill) ליצור חברה שיוויונית יותר בצפון אירלנד. הניסוי עורר תסיסה בקרב הפרוטסטנטים הלויאליסטים ובראשם המנהיג הדתי איאן פייזלי (Ian Paisley) וב-1966 הוקם מחדש כוח המתנדבים מאלסטר (שנטל לעצמו את שמו של הכוח ממלחמת העולם הראשונה) כמיליציה לשם הגנה על האיחוד ועל הפרוטסטנטים ואנשיו גויסו ככוח עזר למשטרה תחת הכינוי B-specials. מנגד ניסו אירים-לאומיים להקים בצפון אגודת זכויות אזרח שתבעה שוויון זכויות לקתולים. באפריל 1969, לאחר התקפות עזות מצד הלויאליסטים, התפטר או'ניל מתפקידו. באוגוסט, לאחר תהלוכה יוניוניסטית בעיר דרי (או לונדונדרי, בפי היוניוניסטים) החלו מהומות נגד הקתולים, ברובן נטל חלק כוח המתנדבים מאלסטר. ב-14 באוגוסט שלח השלטון הבריטי לצפון אירלנד כוחות צבא, על מנת להגן על הקתולים ולהשיב את הסדר על כנו. בהמשך ביקש הממשל הצפון אירי להגדיל את הנוכחות הצבאית הבריטית במקום, תוך הוצאת ה-B-specials משורות המשטרה.

ביום ראשון ה-30 בינואר 1972 ירו צנחנים בריטים למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי. יום זה, שזכה לכינוי "יום ראשון העקוב מדם" היה אירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות בצפון אירלנד שהשפיעו על בריטניה כולה ומכונות "הצרות". הקתולים החיו את מפלגת השין פיין בצפון ואת הצבא האירי הרפובליקאי (IRA). ב-21 ביולי 1972 ביצע ה-IRA סדרה של פעולות טרור. 22 פצצות שהוטמנו הרגו 9 בני אדם ופצעו קשות יותר מ-130 במה שכונה "יום שישי העקוב מדם". בכך נפתחה סדרת אירועים אלימים בעיקר בבלפסט, בין שתי המיליציות, ה-IRA וכוח המתנדבים מאלסטר, שזכו שתיהן לתמיכה סביבתית מקהילותיהם. בתווך ניצב כוח השיטור הצפון אירי הדל וכוחות צבא בריטניה, שמשימתם נתפסה על ידי היוניוניסטים כאבסורדית - כוח בריטי המספק הגנה ללאומנים אירים רפובליקאים מפני פטריוטים בריטים אמיתיים.

ה"צרות" נמשכו כשלושים שנה ובמסגרתן נהרגו 2057 רפובליקאים, 1019 יוניוניסטים, 368 אנשי צבא וביטחון ו-82 בלתי מעורבים. ב-10 באפריל 1998 ("יום שישי הטוב") חתמו בבלפסט נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד על הסכם יום שישי הטוב (הסכם בלפסט) שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.

ראו גם

• רקע היסטורי קודם: היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי
• היסטוריה של צפון אירלנד
• יוניוניזם (אירלנד)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכסוך בצפון אירלנד בוויקישיתוף

• אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הפוליטיקה והקונפליקט בצפון אירלנד - מקור מידע מרכזי ועתיר חומר בנושא
• נאום פרס נובל לשלום 1998, ג'ון יום ודייוויד טרימבל