הסכסוך בצפון אירלנד

הסכסוך בצפון אירלנד, הידוע בפשטות גם בשם הצרות (באנגלית: The Troubles, באירית: Na Trioblóidí) היה עימות שהתחולל מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90 בין הפלגים האתנו-דתיים באוכלוסיית צפון אירלנד: הרוב היוניוניסטי-פרוטסטנטי, שחפץ בשימור ההגמוניה שלו והאיחוד עם בריטניה, והמיעוט הקתולי, שדרש שוויון זכויות וחלקו אף קרא להצטרפות לרפובליקת אירלנד. אף כי החיכוך בין הקבוצות היה מרכיב קבוע בתולדות האזור מאז המאה ה-17, הוא התפרץ במהלך "הצרות", והתבטא במהומות רחבות-היקף ובטרור שהצריכו את פריסת הצבא הבריטי בחבל ב-1969. בשנים הבאות ניהלו גורמים קיצוניים בשני הצדדים מסע טרור ואלימות נגד אויביהם והממשלה גם יחד, במהלכו נהרגו יותר מ-3,500 בני אדם.

הסכסוך בצפון אירלנד

סיסמאות לויאליסטיות ("לא ניכנע" ו"אלוהים, נצור המלכה") באזור פרוטסטנטי בבלפסט, 1970.
תאריכי הסכסוך	5 באוקטובר 1968 – 10 באפריל 1998 (29 שנים)
מקום	צפון אירלנד, אירלנד ואנגליה
תוצאה	הסכם יום שישי הטוב
הצדדים הלוחמים לויאליסטים כוח המתנדבים מאלסטר ועוד ממשלת בריטניה הצבא הבריטי כוח השיטור המלכותי של אלסטר רפובליקנים הצבא האירי הרפובליקני ועוד
3,530 הרוגים, מתוכם 1,841 אזרחים לא-מעורבים כ-47,500 פצועים

תיאור חדשותי מ-1970 על תחילת הסכסוך

הסכסוך הסתיים לאחר שנחתם הסכם יום שישי הטוב, ב-10 באפריל 1998.

סקירה

יש גישות שונות הרואות בתקופה זו קונפליקט בעל פנים רבות, לוחמת גרילה ואפילו מלחמת אזרחים. ה-IRA טען שמסע האלימות מצידו היה התנגדות חמושה לכיבוש הבריטי. "הצרות" היו פרק נוסף בשנאה ארוכת השנים בין הפלגים הפרוטסטנטים והקתולים בצפון אירלנד. הן הסתיימו בעקבות תהליך השלום בצפון אירלנד שכלל הכרזה על הפסקות אש על ידי מספר ארגונים פרה-צבאיים, הסגת רוב החיילים הבריטיים מהרחובות, ויצירת כוח משטרה חדש בסדרה של רפורמות, בעיקר הסכם בלפסט (המוכר גם בשם "הסכם יום שישי הטוב").

למרות שמספר המשתתפים בפועל בצרות היה קטן, והארגונים הפרא-צבאיים שהתיימרו לייצג את הקהילות בפועל לא יצגו את רוב האוכלוסייה, הצרות השפיעו על חייהם של רוב האנשים בצפון אירלנד באופן יומיומי, כשלעיתים ההשפעה אף גלשה לבריטניה ולאירלנד. מספר ההרוגים בצרות נאמד בין שלושת אלפים לארבעת אלפים נפש.

קמפיין "זכויות האזרח" בצפון אירלנד, שעוצב בדמות תנועת זכויות האזרח האמריקאית של מרטין לותר קינג ואחרים, שאמנם לא היה חלק מהצרות עצמן, נחשב בעיני חלק מהיוניוניסטים כנקודת ההתחלה של הצרות. לטענתם, התנועה הובילה לחוסר יציבות של הממשל וליצירת חלל שהתמלא מאוחר יותר על ידי קבוצות פרא-צבאיות. אחרים, רובם לאומנים אך לא רק, אינם מסכימים וטוענים שקמפיין זכויות האזרח היה תגובה לשיטת ממשל מושחתת, כשל שלטוני שגרם לקריסת הסדר הציבורי והחוק, שהוביל לבסוף לסכסוך. כולם מסכימים שהצרות כוללות את יום ראשון העקוב מדם, יום שישי העקוב מדם, מעצרים ללא משפט, השעיית ממשל סטורמונט, שנשלט בעיקר על ידי יוניוניסטים, מערכות אלימות של הארגונים הפרא-צבאיים, כולל הפיצוצים בדבלין ומונאגהאן (אם כי יש הסוברים שאלו לא בוצעו על ידי ארגונים פרא-צבאיים אלא על ידי בוגדים בשירות השירות החשאי הבריטי), פיצוץ La Mon, רצח לורד מאונטבאטן ומשפחתו, ההתנקשות בסר כריסטופר יוארט-ביגס, שהיה בזמנו השגריר הבריטי באירלנד, ניסיון ההתנקשות בראש ממשלה מרגרט תאצ'ר ורוב הקבינט שלה בפיצוץ מלון בברייטון, ההתנקשות באיראיי ניאב, וניסיון ההתנקשות בג'ון דייוויד טיילור, הפיצוצים באניסקילן ואומהה, שביתות הרעב בכלא מייז, הקמת ארגון "אנשי השלום" (שמייסדותיו מייריד קוריגן ובטי ויליאמס זכו בפרס נובל לשלום), הפיצולים ב-IRA ולבסוף הסכם בלפסט.

צדדים ופלגים

החלוקה הפנימית במהלך הסכסוך נשענה על הפיצול המשולש והחופף באוכלוסייה, פוליטי, דתי ואתני. בצפון אירלנד התקיים רוב פרוטסטנטי ממוצא אנגלו-סקוטי, ששלט בעמדות הכח ושנטה לתמוך בהמשך החברות בממלכה המאוחדת – השקפה הידועה בשל כך כ"יוניוניזם". הם ראו את החבל כמחוז אלסטר העומד בפני עצמו ולא כצפונה של אירלנד, ורבות מההתאגדויות שלהם נשאו את השם "אלסטר." הייצוג הפוליטי של היוניוניסטים התגלם בעיקר ב"מפלגה היוניוניסטית של אלסטר" (שנודעה במהלך שנות השבעים והשמונים כ"מפלגה היוניוניסטית הרשמית"), וב"מפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית" הקיצונית יותר. לעומת הפרוטסטנטים, המיעוט הקתולי הגדול ממוצא גאלי ביקש את שיפור מעמדו, ורובו תמך בהידוק הקשרים הרשמיים עם אירלנד העצמאית. התמיכה בלאומיות אירית, במידה כזו או אחרת, זיכתה את המצדדים בה בכינוי "לאומנים." הציבור הלאומני הקתולי יוצג מאז שנות השבעים בעיקר על ידי מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית המתונה, וגם על ידי השין פיין הקיצונית יותר.

בשני הציבורים היו פלגים קטנים ורדיקליים שעסקו ישירות בטרור ובאלימות. יוניוניסטים קנאים כונו "לויאליסטים", עקב נאמנותם לכתר, ולאומנים איריים קיצונים נודעו כ"רפובליקנים" בשל תמיכתם ברפובליקה אירית מאוחדת. בשתי הקבוצות פעלו שלל קבוצות פרא-צבאית. הארגונים הרפובליקניים מנו את "הצבא האירי הרפובליקני (צא"ר או IRA) הזמני", שהיה מחולל האלימות העיקרי מן הצד הקתולי, "הצא"ר הרשמי", "הצא"ר הממשיך", "הצא"ר האמיתי" ועוד. באגף הלויאליסטי נמנו "אגודת ההגנה של אלסטר", "לוחמי חירות אלסטר" ו"קומנדו היד האדומה." תנועות המרכז הפוליטיות בשני הציבורים ניהלו יחסים מורכבים עם המיליטנטים: שוטרים ואנשי ממסד פרוטסטנטים השתתפו בארגוני טרור שטבחו בקתולים, בעוד שאנשי מרכז לאומנים תמכו בסתר בפעילות רפובליקנית. לרדיקלים, שהתיימרו לייצג את רוב האוכלוסייה משני הצדדים, היה ייצוג פוליטי עצמאי, ומפלגותיהם הקטנות זכו להישגים אלקטורליים מדי פעם. בשיאה, בבחירות של שנת 1981, זכתה שין פיין הרפובליקנית בשני מושבים בפרלמנט מתוך מאה שישים ושישה. ההצלחה האלקטורלית של שין פיין חזרה על עצמה רק לאחר הפסקת האש של ה-IRA בשנות התשעים.

היסטוריית העימות

בשנות ה-60, על רקע אבטלה כבדה, בעיקר של קתולים, ביקש ראש ממשלת צפון אירלנד, טרנס או'ניל (Terence O'Neill) ליצור חברה שוויונית יותר בצפון אירלנד. הניסוי עורר תסיסה בקרב הפרוטסטנטים הלויאליסטים ובראשם המנהיג הדתי איאן פייזלי (Ian Paisley) וב-1966 הוקם מחדש כוח המתנדבים מאלסטר (שנטל לעצמו את שמו של הכוח ממלחמת העולם הראשונה) כמיליציה לשם הגנה על האיחוד ועל הפרוטסטנטים ואנשיו גויסו ככוח עזר למשטרה תחת הכינוי B-specials. מנגד ניסו אירים-לאומיים להקים בצפון אגודת זכויות אזרח שתבעה שוויון זכויות לקתולים. באפריל 1969, לאחר התקפות עזות מצד הלויאליסטים, התפטר או'ניל מתפקידו. באוגוסט, לאחר תהלוכה יוניוניסטית בעיר דרי (או לונדונדרי, בפי היוניוניסטים) החלו מהומות נגד הקתולים, ברובן נטל חלק כוח המתנדבים מאלסטר. ב-14 באוגוסט שלח השלטון הבריטי לצפון אירלנד כוחות צבא, על מנת להגן על הקתולים ולהשיב את הסדר על כנו. בהמשך ביקש הממשל הצפון אירי להגדיל את הנוכחות הצבאית הבריטית במקום, תוך הוצאת ה-B-specials משורות המשטרה.

ביום ראשון, 30 בינואר 1972 ירו צנחנים בריטים למוות ב-14 גברים ונערים קתולים לא חמושים, לאחר מצעד למען זכויות אדם בשכונת העוני בוגסייד בעיר דרי. יום זה, שזכה לכינוי "יום ראשון העקוב מדם" היה אירוע מכונן אשר הביא לתחילתן של 30 שנות אלימות בצפון אירלנד שהשפיעו על בריטניה כולה ומכונות "הצרות". הקתולים החיו את מפלגת השין פיין בצפון ואת הצבא האירי הרפובליקאי (IRA). ב-21 ביולי 1972 ביצע ה-IRA סדרה של פעולות טרור. 22 פצצות שהוטמנו הרגו 9 בני אדם ופצעו קשות יותר מ-130 במה שכונה "יום שישי העקוב מדם". בכך נפתחה סדרת אירועים אלימים בעיקר בבלפסט, בין שתי המיליציות, ה-IRA וכוח המתנדבים מאלסטר, שזכו שתיהן לתמיכה סביבתית מקהילותיהם. בתווך ניצב כוח השיטור הצפון אירי הדל וכוחות צבא בריטניה, שמשימתם נתפסה על ידי היוניוניסטים כאבסורדית - כוח בריטי המספק הגנה ללאומנים אירים רפובליקאים מפני פטריוטים בריטים אמיתיים.

בתחילת שנות ה-80 אנשי ה-IRA קיבלו משלוחי נשק מלוב. בין הפעילויות המרכזיות של התקופה היה הפיגוע במלון גרנד בברייטון שבו נהרגו חמישה אנשים. בשנת 1988 אנשי שהיו במהלך הכנת פיגוע נהרגו על ידי שרותי הביטחון בגיברלטר. בין הניסיונות של פיוס באותה תקופה ניתן לציין הקמת "Citizen's Assembly" על ידי טומי סנדס, ארגון שכלל אמנים ואנשי ספרות בולטים של צפון אירלנד במכל הפלגים.

ה"צרות" נמשכו כשלושים שנה ובמסגרתן נהרגו 2057 רפובליקאים, 1019 יוניוניסטים, 368 אנשי צבא וביטחון ו-82 בלתי מעורבים. ב-10 באפריל 1998 ("יום שישי הטוב") חתמו בבלפסט נציגים של ממשלת בריטניה וממשלת אירלנד על הסכם יום שישי הטוב (הסכם בלפסט) שנועד להסדיר את עתידה של צפון אירלנד על פי רצון אזרחיה ובאופן דמוקרטי. אדריכלי ההסכם, ג'ון יום ודייוויד טרימבל, זכו בפרס נובל לשלום לשנת 1998.

ראו גם

• רקע היסטורי קודם: היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי
• היסטוריה של צפון אירלנד
• יוניוניזם (אירלנד)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכסוך בצפון אירלנד בוויקישיתוף

• אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הפוליטיקה והקונפליקט בצפון אירלנד - מקור מידע מרכזי ועתיר חומר בנושא
• נאום פרס נובל לשלום 1998, ג'ון יום ודייוויד טרימבל
• הניו יורק טיימס, המצב הכלכלי העגום שומר את להבת הסכסוך בצפון אירלנד דולקת, באתר הארץ, 2 במאי 2019
• הסכסוך בצפון אירלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)