ויקיפדיה

העדות הפלוויאנית

הקטעים בקדמוניות היהודים המזכירים את ישו, יעקב אחי ישו ויוחנן המטביל

העדות הפלוויאנית (בלטינית: Testimonium Flavianum, מילולית: העדות של יוספוס פלאוויוס) הוא כינוי שניתן בתקופת הרנסאנס לטקסט המופיע בספר ה-18 בחיבורו של יוסף בן מתתיהו, "קדמוניות היהודים"[1]. טקסט זה מתאר את ישו כאדם חכם, ומתייחס אליו כמשיח אשר חולל נסים ואשר הופיע מחדש שלושה ימים לאחר צליבתו. העדות היא ההתייחסות הלא-נוצרית המוקדמת ביותר לדמותו של ישו במאה הראשונה. נוסף על כך, בתקופה המודרנית נחשבה העדות הפלוויאנית לעדות הלא-קאנונית היחידה לקיומו ההיסטורי של ישו, מה שהופך את יוספוס (יחד עם טקיטוס) לסופר החשוב ביותר, למעט כתבי הברית החדשה וספרות נוצרית מוקדמת אחרת, לראשית הנצרות.

טקסט העדות הפלוויאנית

ובאותו זמן היה ישוע, איש חכם, אם אפשר לקרוא לו איש. שכן היה עושה מעשי פלא והיה רבם של הבריות, שקיבלו את האמת בהנאה, והוא משך אחריו יהודים רבים וגם מן ההלינים. הוא היה המשיח. וכשהוציא פילאטוס דינו לתלייה על-פי מסירתם של האנשים הראשונים (במעלה) אצלנו, לא פסקו (מלאהוב אותו) אלה שאהבוהו תחילה. שכן נתגלה אליהם ביום השלישי והוא שוב חי, לאחר שנביאי אלוהים ניבאו עליו דבר כזה, (וגם) רבבות נפלאות אחרות. ועד היום לא פס שבט המשיחיים, הנקרא (כך) על שמו.

המקור ביוונית
Γίνεται δὲ κατὰ τοῦτον τὸν χρόνον Ἰησοῦς σοφὸς ἀνήρ, εἴγε ἄνδρα αὐτὸν λέγειν χρή: ἦν γὰρ παραδόξων ἔργων ποιητής, διδάσκαλος ἀνθρώπων τῶν ἡδονῇ τἀληθῆ δεχομένων, καὶ πολλοὺς μὲν Ἰουδαίους, πολλοὺς δὲ καὶ τοῦ Ἑλληνικοῦ ἐπηγάγετο: ὁ χριστὸς οὗτος ἦν. καὶ αὐτὸν ἐνδείξει τῶν πρώτων ἀνδρῶν παρ᾽ ἡμῖν σταυρῷ ἐπιτετιμηκότος Πιλάτου οὐκ ἐπαύσαντο οἱ τὸ πρῶτον ἀγαπήσαντες: ἐφάνη γὰρ αὐτοῖς τρίτην ἔχων ἡμέραν πάλιν ζῶν τῶν θείων προφητῶν ταῦτά τε καὶ ἄλλα μυρία περὶ αὐτοῦ θαυμάσια εἰρηκότων. εἰς ἔτι τε νῦν τῶν Χριστιανῶν ἀπὸ τοῦδε ὠνομασμένον οὐκ ἐπέλιπε τὸ φῦλον
אברהם שליט, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 64-63; כרך שלישי (ירושלים: מוסד ביאליק, 1963), עמ' 286–287, עם שינויים קלים מאת ד"ר אוֹרי אמיתי, החוג להיסטוריה כללית, אוניברסיטת חיפה

בעת העתיקה ובימי הביניים, הייתה העדות הפלוויאנית הפסקה המצוטטת ביותר מעבודותיו של יוספוס וכך סייעה לא מעט להפיכתו להיסטוריון בשפה היוונית המוכר ביותר בעולם המערבי הקדם-מודרני. למעשה, ייתכן שזהו הטקסט הלא-קאנוני העתיק המדובר ביותר. מאז ועד היום, הספרות על אודות העדות הפלוויאנית היא עצומה ושאלת המפתח היא המקוריות שלה (הייתכן שיוספוס פלאוויוס כתב פסקה כה אוהדת את הנצרות?)[2].

לעדות הפלוויאנית תרומה גדולה לחקר ההיסטוריה, בשני צירים עיקריים:

  1. ניתן להתייחס אליה כאל ברומטר של התפתחות אינטלקטואלית לאורך מאות שנים, לאור השימוש הרחב בה.
  2. כיוון שהייתה כה שנויה במחלוקת, העדות הפלוויאנית מלמדת על התפתחות גישות ביקורתיות בחקר מקורות היסטוריים[3].

תארוך העדות הפלוויאנית עריכה

לפי עדות יוספוס עצמו, כתיבת הקדמוניות הושלמה בשנים 93–94 לספירה, בשנה ה-13 לשלטון הקיסר הרומי דומיטיאנוס[4]. משום שאין התייחסות לישו במלחמת היהודים שנכתבה בין השנים 70–79, סביר להניח שהעדות הפלוויאנית חוברה בטווח שבין השנים 80–94. לא ידוע לנו כל דבר נוסף על החיבור או המקור של העדות הפלוויאנית. אמנם, יוספוס לא מפגין בשום מקום אחר השפעה של תאולוגיה נוצרית, אך מתייחס בשתי הזדמנויות אחרות לדמויות שהפכו מרכזיות בנצרות: ליעקב אחי ישו (קדמוניות 20.200[5]. אך אין זה הכרחי שדברי יוספוס שם מתייחסים ליעקב אחי ישו) וליוחנן המטביל (קדמוניות 18.116-119[6])[7].

החשיבות הנוצרית עריכה

עדות זו, אשר נכתבה על ידי כותב שאינו נוצרי וזמנה קרוב יחסית לזמן פעולתו של ישו (החיבור ראה אור בערך בשנת 94 לספירה), היא בעלת חשיבות רבה מנקודת מבט נוצרית. העדויות על חייו ופעולתו של ישו עצמו ושל הדור הראשון של תלמידיו מופיעות אך ורק בספרות הנוצרית, בכתבי הבשורה. אלו נכתבו דור או שניים לאחר מות ישו, כאשר תוכנם וסגנון כתיבתם הופך אותם לטקסטים שאינם היסטוריוגרפיים אובייקטיביים אלא משוחדים; לעומת זאת, הן יוספוס פלאוויוס עצמו (שאינו נוצרי), והן ספרו קדמוניות היהודים (המקובל כספר היסטורי), מהווים מקור חיצוני, לכאורה חסר-פניות, לאימות התפיסה הנוצרית.

העדות הפלוויאנית בעת העתיקה עריכה

  • הכותב הנוצרי הראשון שעליו ידוע שהשתמש בעדות הפלוויאנית הוא אוריגנס (מאבות הכנסייה הנוצרית, חי במאות 2–3 לספירה). אוריגנס הצהיר שיוספוס לא היה רחוק מהאמת אך לא האמין בישו כמשיח[8]. ההקשר שבו אוריגנס התייחס לעדות הפלוויאנית הוא אפולוגטיקה נוצרית, בתגובה להאשמות כלפי ישו שהוא למד קסמים במצרים ושאמו היא אישה נואפת[9]. חשיבות התייחסותו של אוריגנס לעדות הפלוויאנית נובעת מכך שזו התייחסות מוקדמת מזו של אוסביוס ומכך שאפשר ומשתמע מדבריו שאוריגנס היה עד לעדות הפלוויאנית בנוסח שונה מזה המוכר בימינו. טענת אוריגנס בנוגע לגישת יוספוס לנצרות מעידה על עדות פלוויאנית נייטרלית יותר מההצהרה הפשוטה בנוסח שהגיע לידינו, אולי אף שלילית כלפי הנצרות[10].
  • אוסביוס (נחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית, הארכיבישוף של קיסריה, 339-265 לספירה), שהיה הנוצרי הראשון אחרי אוריגנס שהשתמש בכתבי יוספוס באופן נרחב, הגדיר את יוספוס כהיסטוריון יהודי וכלל בחיבוריו את העדות הפלוויאנית, בין השאר כדי להדגיש את העובדה שישו נרצח תחת שלטון פילאטוס[11].
  • הירונימוס (מאבות הכנסייה, 420-342 לספירה) ציטט את העדות הפלוויאנית בחיבורו "על אישים מפורסמים" (De Viris Ilustribus), שהיה למעשה רשימה ובה מידע על קדושים ומלומדים נוצרים וכן על יוספוס. מטרת כתיבת הרשימה הזו הייתה ככל הנראה להרשים פגאנים ולמשוך אותם לחיק הנצרות[12].
  • פסאודו-הגסיפוס, בן המאה הרביעית לספירה, חיבר גרסה שונה מעט של העדות הפלוויאנית בעבודתו De excidio Hierosolymitano שנכתבה סביב 370 ונעשה בה שימוש למטרת ויכוח אנטי יהודי. פסאודו-הגסיפוס טען שהעדות הפלוויאנית מהווה אישור לעוצמתו הנצחית של ישו[13].
  • טיראניוס רופינוס (חי בשנים 340–410 לספירה) תרגם את ההיסטוריה הכנסייתית של אוסביוס וכלל בתרגומו גם נוסח שונה במקצת של העדות הפלוויאנית[14].

סופרים נוצרים עתיקים רבים ציטטו את העדות הפלוויאנית ונראה שהציטוט הקדום ביותר של העדות הפלוויאנית כוון לפגאנים ולא ליהודים.

העדות הפלוויאנית בימי הביניים עריכה

בין הנוצרים עריכה

  • בימי הביניים, נעשה שימוש בעדות הפלוויאנית בעיקר במסגרת הפולמוס הנוצרי נגד היהדות. למשל, במאה ה-12 היא צוטטה על ידי ג'ון מסליסבורי (John of Salisbury), סופר ובישוף אנגלי, כראיה לאלוהות ישו, שממנה יהודים התעלמו[15].
  • באופן דומה, אוטו מפרייזינג (אנ'), היסטוריון מפורסם בן המאה ה-12, ציטט את העדות הפלוויאנית כדי להוכיח שהיהודים יודעים על ביאת ישו, אך עוינותם מעוורת אותם והם ממאנים להאמין[16].
  • רוג'ר בייקון (סביב Roger Bacon, 1294-1214) פילוסוף אנגלי, היה אחד המלומדים הבודדים בימי הביניים שהתייחס באופן ביקורתי לכתבי יוספוס. עם זאת, ביקון התייחס לעדות הפלוויאנית כאל פסקה מקובלת על הדעת[17].
  • פיטר מבלויס (סביב Peter of Blois, 1211- 1135.), משורר ודיפלומט צרפתי, ציטט את העדות הפלוויאנית בחיבורו האפולוגטי Contra Perfidia Judaeorum משום שכך התאפשר לו לאשר את עוצמת האמונה הנוצרית שעליה יש עדויות אפילו בכתבים יהודיים[18].

בין היהודים עריכה

  • דון יצחק אברבנאל (1508-1437), פילוסוף, פרשן מקרא, ממנהיגי היהדות בתקופת גירוש ספרד, הביע ספק בנוגע למקוריות העדות הפלוויאנית, גם לאור העובדה שאין פסקה מקבילה בספר יוסיפון, ספר שהחשיב ככל הנראה לעבודה מקורית של יוספוס[19].
  • מהתייחסותו של הרב מנשה בן ישראל (1657-1604), דרשן, פעיל למען יהודי התפוצות, מייסד הדפוס הראשון באמסטרדם, עולה כי מלומדים יהודיים בני זמנו מחשיבים את ספר יוסיפון לעבודה מקורית של יוספוס ואילו העדות הפלוויאנית נחשבה לזיוף, אולם קביעה זו לא נומקה[20].

שאלת המקוריות - גישות עיקריות עריכה

ניתן להצביע על 3 גישות עיקריות בדיון אודות מקוריות העדות הפלוויאנית שהחל בראשית העת החדשה ולא תם עד היום:[21]

  • גישה לפיה העדות הפלוויאנית היא זיוף מוחלט ולא נכתבה על ידי יוספוס.
  • גישה שמקבלת את מקוריות העדות הפלוויאנית בגרסתה המוכרת לנו, ללא שינויים ותוספות.
  • גישת ביניים, בה חוקרים שונים מקבלים חלקים שונים מהעדות הפלוויאנית ושוללים חלקים אחרים ממנה. חוקרים שתומכים בגישה זו מנסים לשחזר את הנוסח האותנטי של העדות הפלוויאנית ולזהות רבדים בטקסט.
מבין החוקרים המחזיקים בגישת הביניים, יש הסבורים שהעדות הפלוויאנית המקורית הייתה נייטרלית יותר מזו שלפנינו ביחסה לישו. חוקרים אלה נוטים להשמיט את המשפט "אם אפשר לקרוא לו אדם" וכן את המעמד המשיחי של ישו ותחייתו כעבור 3 ימים[22]. לעומתם, חוקרים אחרים חושבים שהעדות הפלוויאנית הייתה שלילית כלפי ישו, והייתה למעשה ההוקעה היהודית הראשונה של הנצרות. במקור טוענים שהוא הוצג בה כמהפכן או כרמאי. אפשרות זו מספקת הסבר לטענתו של אוריגנס שיוספוס לא קיבל את הנצרות. למשל, ארנסט באמל (Ernst Bammel) טוען שמספר שינויים בטקסט (למשל, במקום "והוא משך אחריו יהודים רבים", יש לקרוא "והוא פיתה יהודים רבים", במקום "אלה שאהבוהו", "אלה שהשלו את עצמם") מקרבים אותו יותר להקשר שבו הוא נמצא בספר קדמוניות[23].

מיקום העדות בספר 18 בקדמוניות עריכה

הסיבה לערבובו של יוספוס בספר 18, בקטע 18.55-89 אירועים משנת 26–36, כלומר נציבות פילאטוס ביהודה, עם אירועים משנת 19 - גירוש היהודים מרומא - אינה ברורה.

להלן סדר המאורעות בקדמוניות 18.55-89:

  1. פילאטוס מנסה להכניס צלמים לירושלים, 18.55-59[24]- פילאטוס העביר את צבאו מקיסריה לירושלים למשך החורף, כדי לבטל את חוקי היהדות. הצבא הכניס צלמים בדמות הקיסר לירושלים ללא ידיעת ההמון, בשעת לילה. עם היוודע הדבר, המונים נהרו לקיסריה והפצירו בפילאטוס להוציא את הצלמים מירושלים. משסרב בטענה כי צעד זה יפגע בקיסר, המשיכו בהפצרותיהם והצהירו כי הם מעדיפים למות על קידוש חוקי דתם. פילאטוס נרגש מעקשותם והורה להשיב את הצלמים מירושלים חזרה לקיסריה.
  2. פילאטוס משקיע חלק מאוצר המקדש באמת מים, 18.60-62[25] - פילאטוס החליט על בניית אמת מים לירושלים מכספי אוצר המקדש, רבבת יהודים התנגדו למהלך ודרשו את ביטולו. חלק מהקהל אף השתמש במילים פוגעניות ולאחר שהיהודים לא נעתרו לבקשת פילאטוס להפסיק בהתנגדותם צבאו קם עליהם ונהג בהם באלימות מוגזמת. משום שהיהודים לא היו חמושים ותוקפיהם כן, במהלך המתקפה יהודים רבים נהרגו ואחרים נפצעו וברחו. כך הסתיים מרי זה.
  3. העדות הפלוויאנית, 18.63-64[26]
  4. הסיפור של מונדוס ופאולינה, 18.65-80[27] - פאולינה הרומאית, בעלת ייחוס וממון, נשואה לסאטורנינוס שמידותיו טובות כמידותיה. דקיוס מונדוס, פרש בכיר, התאהב בה ומשום שדחתה את מתנותיו התחזקה אהבתו עד שהציע לה עשרים ריבוא דראכמות אטיות תמורת משכב אחד. לאחר שסירבה, דקיוס נעצב מאוד והחליט לגרום לעצמו מיתת רעב. אולם, שפחתו המשוחררת ושוחרת המזימות אידי עודדה אותו וגרמה לו לקוות שהיא תצליח לזווג בינו לבין פאולינה. המחיר בו נקבה אידי היה חמישה ריבואות בלבד, אותן נתנה לכהנים במקדש איסיס, משום שידעה שפאולינה כרוכה אחרי דת זו. הכהנים במקדש איסיס הסכימו לשתף עמה פעולה וזקן הכהנים קרא לפאולינה למקדש, משום שאַנוּבּיס התאהב בה. פאולינה התגאתה בהזמנה זו וסיפרה עליה לחברותיה ולבעלה, שהסכים לכך משום שידע שאשתו אשה צנועה. משהגיעה למקדש, שהתה בחדר שהוצאו ממנו הנרות ושכבה עם מונדוס - שהתחבא בו - במשך כל הלילה. בבוקר, סיפרה פאולינה את קורות הלילה לבעלה ולחברותיה, שהתפלאו על כך משום שחשבו אותה לצנועה. כעבור שלושה ימים מן המעשה, פגש מונדוס את פאולינה והתוודה באוזניה על התחזותו לאַנוּבּיס כדי לשכב עמה. פאולינה מוכת התדהמה סיפרה את הדבר לבעלה וביקשה ממנו לסייע לה. סאטורנינוס פנה לקיסר טיבריוס, שתלה את כהני מקדש איסיס ואת אידי השפחה המשוחררת, הרס את מקדש איסיס, השליך את פסלה לנהר וגזר על מונדוס גלות, שכן מעשיו נבעו מאהבה.
  5. הסיפור של פולביה 18.81-84[28] - יהודי שנמלט מארצו משום שפשע וחשש מהעונש הגיע לרומא ובה העמיד פני מפרש חכמה בחוקי משה וצירף אליו שלושה אנשים בעלי מידות כשלו. הארבעה פיתו את פולביה, גיורת מיוחסת שביקרה אצלם, לשלוח ארגמן וזהב לבית המקדש בירושלים. משקיבלו את החפצים שיועדו למשלוח השתמשו בהם לצרכיהם וביזבזום. בעלה של פולביה, סאטורנינוס, סיפר את הדבר לטיבריוס, שציווה לגרש את כל היהודים מרומא. לצבא גויסו ארבעת אלפים יהודים שנשלחו לסרדיניה. האנשים שסירבו להתגייס מטעמי דת נענשו. כך גורשו היהודים מהעיר בגלל רשעותם של ארבעה אנשים.

סיבות אפשריות למיקום העדות הפלוויאנית עריכה

  • מכיוון שהפסקה על ישו הייתה במקור אנטי נוצרית. יוספוס מכחיש את לידת הבתולין באמצעות הסיפור על מונדוס ופאולינה, בהשפעת התכסיס של נקטנבו (Nectanebo II) על אולימפיאס, אמו של אלכסנדר הגדול. מיד עם המעבר לפאולינה ופולוויה כותב יוספוס: "ובאותם הימים הסעיר דבר מה נורא אחר את היהודים...". מ"הסעיר" מסיק פאר (Clyde Pharr) שבתיאור המקורי על ישו היו מתוארות מהומות שהתעוררו סביבו, ומצוות את ישו עם יהודה הגלילי[29] שגם בגללו התעוררו מהומות, וגם מוזכר כסיבה לחורבן הבית. הסבר יהודי לטענה הנוצרית על לידת הבתולה היה בלתי נמנע מרגע הופעת הנס[30].
  • בלאו הכי אין קשר רב בין הסיפורים המופיעים בקדמוניות 18.55-89 ולכן אין זה מפליא שהעדות הפלוויאנית מופיעה דווקא במיקום זה[31].
  • נורדן (Norden) טען שמדובר ברצף אירועי מהומות ולא ברצף כרונולוגי. לכן, משום שבסיפור ישו לא מתוארת מהומה - הוא לא היה שם במקור[32].
  • בילדה (Bilde) טען גם הוא שהעדות הפלוויאנית היא גוף זר ביחס להקשר שבו היא נמצאת, אך פרש את ההקשר באופן שונה: לדידו, הנושא בקדמוניות 18.55-89 הוא הידרדרות ביחסים בין הרומאים ליהודים. בהקשר זה, אין לעדות הפלוויאנית מקום ולכן היא לא הייתה שם במקור[33].

מיקום העדות הפלוויאנית עשוי להראות מגושם בתחילה, אך אין זה מוכיח בהכרח שמדובר באינטרפולציה. כמו כן, על בסיס הראיות הידועות בימינו, אין לשלול את האפשרות שהעדות הפלוויאנית היא אכן לא בהקשרה, אולם יוספוס הוא זה שמיקם אותה בספר 18[34].

תחילת הדיון אודות מקוריות העדות עריכה

את הספקות הראשונים בנוגע למקוריות הטקסט, שנבעו מהעדר מקבילה בספר יוסיפון העברי, גרסה ערוכה מהמאה העשירית של כתבי יוספוס, העלו מלומדים נוצרים במחצית השנייה של המאה ה-16. ספר יוסיפון עורר דיון על האותנטיות של העדות הפלוויאנית רק במאה ה-16 משום שבתקופה זו היסטוריונים החלו להזדקק למקורות ידע נוספים. אולם, עצם השימוש בתרגום מאוחר וערוך של כתבי יוספוס כמקור אמין ממנו ניתן ללמוד על הגרסה המקורית של העדות הפלוויאנית, מעיד על גישה פחות ביקורתית מזו הנהוגה בימינו[35].

  • ככל הנראה, האדם הלא יהודי הראשון שהשתתף בדיון אודות המקוריות של הטקסט הוא הקרדינל קיסר ברוניוס (אנ')[36], קרדינל איטלקי והיסטוריון נוצרי, בשני כרכים של ההיסטוריה הכנסייתית האנטי-פרוטסטנטית בשנים 1588 ו-1590. ברוניוס כתב הגנה יוקדת על האותנטיות של העדות הפלוויאנית, אך לא ציין מי הטיל ספק באותנטיות שלה מלכתחילה.
  • החיבור הראשון שהטיל ספק באותנטיות של העדות פלוויאנית במפורש, ככל הידוע, הוא היסטוריה אנטי קתולית כנסייתית, שנכתבה כתגובה לפרסומיו של ברוניוס. חיבור זה פורסם בשנת 1592 בטיבינגן על ידי איש דת לותרני בשם לוקאס אוסיאנדר (Lucas Osiander) (אנ'). למעשה, העדות הפלוויאנית הייתה רק דוגמה נוספת למקור לא אותנטי שבו השתמשו הרומאים הקתולים כדי לכתוב היסטוריה כנסייתית.

לסיכום, מעבודותיהם של ברוניוס ואוסיאנדר ניכר כי הטענות הראשונות נגד האותנטיות של העדות פלוויאנית נבעו מהנחות מקדימות וחשדות מסורתיים לגבי העוינות היהודית כלפי ישו ולא מראיות טקסטואליות - אותה הסיבה שגרמה למלומדים יהודיים מימי הביניים לדחות את הטקסט. הדוגמה היחידה לשימוש בראיה טקסטואלית (ללא הנחות מקדימות) לטענה בנוגע לעדות הפלוויאנית בתקופה ההיא היא אבחנתו של לואי קאפל (1658-1585), פרוטסטנט צרפתי מלומד, שהפסקה לא מתאימה לטקסט שסביבה[37].

השפעת הרנסאנס על שאלת העדות הפלוויאנית עריכה

שאלת העדות הפלוויאנית קשורה גם לרנסאנס ולאקלים האינטלקטואלי ששרר בו. אווירה זו עודדה מלומדים רבים להציע שטקסטים עתיקים רשמיים רבים הם למעשה זיוף (טענת הזייפן). היסטוריוגרפיה שהושפעה מהרפורמציה והקונטרה-רפורמציה שאפה לבחון מחדש ולבטל טקסטים רבים שקידשה הכנסייה הימי ביניימית. כמו כן, נעשה ניסיון לחפש אחר הנצרות המוקדמת ה"אמיתית", בניגוד לזו שהציגו היריבים, דהיינו הכנסייה הימי ביניימית[38].

היסטוריונים מהכנסייה הפרוטסטנטית-אפולוגטית הם אלה שתקפו את האותנטיות של כתבים באופן הנחרץ ביותר, וכך שכתבו את ההיסטוריה[39].

תובנת ויסטון עריכה

ויליאם ויסטון (William Whiston, 1752-1667) איש דת, היסטוריון ומתמטיקאי אנגלי, הידוע גם כמתרגם הקלאסי של עבודות יוספוס, תרם רבות למחקר אודות העדות הפלוויאנית. עוד לפני שסיים לתרגם את הקדמוניות, הטיל ויסטון בספק את מקוריות העדות הפלוויאנית, בחיבורו "Six Dissertations"‏ (1734)[40]. ויסטון טען שייתכן שיוספוס היה יהודי נוצרי[41] והאמין שישו היה המשיח ובה בעת בן תמותה. כמו כן, טען ויסטון שיוספוס כינה את ישו "המשיח" כדי להבדילו מאנשים אחרים שנקראו אז בשם "ישו". בטענתו הייתה תובנה שחסרה לחוקרים לפניו, דהיינו שהיחסים בין יהודים ונוצרים בתקופת יוספוס לא היו מקוטבים כמו שהם נהיו לאחר מכן[42].

דעיכת הדיון סביב המקוריות של העדות הפלוויאנית עריכה

מאמצע המאה ה-17 עד לאמצע המאה ה-18, הוטל לראשונה ספק בהנחה שהטקסט נכתב על ידי יוספוס. בסוף התקופה, הדיון נזנח משום שחוסר האותנטיות של העדות הפלוויאנית היה הדעה הרווחת במחקר, בעקבות עבודותיהם של טנקויליוס פבר (Tanaquilius Faber(אנ'), 1672-1615) ולואי קאפל. בתקופה זו, העוינות לטענות נוצריות התעצמה במחוזות מסוימים, עד שההנחה שהעדות הפלוויאנית אינה אותנטית הובילה להנחה שישו כלל לא היה קיים[43].

הספרות הדנה בעדות הפלוויאנית מתקופה זו מנוגדת לספרות אודות העדות הפלוויאנית מהתקופה המוקדמת יותר (קרי, המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17), משום שכותביה היו יותר ספקנים והיא הסתמכה על ראיות טקסטואליות ובמיוחד אוריגנס – שבעקבות הגרסה המופיעה אצלו הועלו ספקות בנוגע לניסוח המקורי, שהיה אולי מנוגד לעדות הפלוויאנית בגרסתה המוכרת לנו במאה ה-21[44].

טיעונים בנוגע למקוריות העדות הפלוויאנית בתקופה המודרנית עריכה

מאפייני הדיון על העדות בתקופה המודרנית עריכה

בתקופה זו נעשו ניסיונות להוכיח לפחות אותנטיות חלקית של העדות הפלוויאנית באמצעות בחינת מקורות שנזנחו לזמן רב ונחשבו מחוץ להיסטוריוגרפיה המערבית. מאפיין נוסף הוא מיקוד בכתבי עת אקדמיים, המשך מגמה שהחלה במאה ה-19. כמו כן, בניגוד למאות 16–17, בהן הדיון נעשה במסגרת חלופת מכתבים ובויכוחים דתיים, במהלך המאה ה-20 הוויכוח החל להופיע בהערות של מהדורות כתבי אוריגנס, אוסביוס ולבסוף יוספוס[45].

הטיעונים העיקריים שתומכים במקוריות עריכה

  1. העדות הפלוויאנית נמצאת בכל כתבי היד ביוונית ובכל התרגומים הלטיניים של יוספוס. אף על פי שכתב היד העתיק ביותר המוכר לנו הוא מהמאה העשירית, העדות הפלוויאנית היוותה חלק מכתבי יוספוס כבר בתקופתו של אוסביוס והיא צוטטה על ידי הירונימוס ואחרים. עם זאת, ייתכן שבמקור העדות הפלוויאנית הייתה שלילית יותר כלפי הנצרות[46].
  2. יוספוס מתייחס במקום אחר (קדמוניות 20.200), בפסקה שנחשבת לפי הדעה הרווחת במחקר למקורית, ל"ישו הנ"ל", או "לידוע בשם ישו". האופן שבו יעקב מוצג כאחי ישו מרמז על כך שכבר דובר על ישו במקום אחר בכתבי יוספוס, בו ניתן תיאור מלא יותר שלו[47].
  3. אם יוספוס היה כותב הצהרה אנטי נוצרית, בסבירות גבוהה מאוד הנוצרים שאחראים על שימור עבודתו לא היו מאפשרים לכתביו לשרוד[48].
  4. ייתכן שיהודי בסוף המאה הראשונה יהיה כמעט שווה נפש כלפי הנצרות[49].

ייתכן שהניסוח בקדמוניות 20.200 מרמז על כך שהיו כמה אנשים שנקראו ישו ולא על קיום טקסט אחר שנוגע לישו אצל יוספוס, אך קשה להאמין שיוספוס יכנה אדם בשם משיח מבלי להבהיר את השלכות קביעתו או להוסיף אנקדוטה שתבהיר את כוונתו. בנוסף, חובת ההוכחה בטענת הזייפן היא על הטוען.

נשאלת השאלה, כיצד היה יכול זייפן להגיע לכל גרסאות העדות הפלוויאנית שהסתובבו בתקופה ההיא? כתב היד הקדום ביותר בו נמצאת העדות הפלוויאנית שהגיע לידינו מתוארך למאה ה-11 ולכן יכול להיות שהוא נובע מכתב יד קדום יותר שאינו בנמצא בידי החוקרים ועבר אינטרפולציה (אנ')[50].

מאפיינים כלליים בכתבי יוספוס שפוגמים באמינותם ובמקוריות העדות הפלוויאנית עריכה

כתביו תעמולתיים, עם מטרה מוגדרת יותר או פחות. מחד גיסא, יוספוס הכיר במידת מה את כתבי יוון, מאידך גיסא -כתב בחסות השליטים הרומאים. כמו כן, הוא היה יהודי פרושי, בן לשושלת החשמונאית, ממוצא כהני. בנוסף היה יוספוס ככל הנראה גאה במוצאו ובמנהגי עמו ולכן היה לו הצורך להוכיח לעולם את טענותיו. כמו כן, נראה כי יוספוס יוצא מגדרו כדי להימנע מלדון בדת החדשה. התייחסויותיו הישירות לישו ולנצרות מועטות מאוד. כראיה, הוא אינו משתמש במילה σωτήρ[51] - מושיע (למעט בקדמוניות 18.63-64). יתר על כן, בשום מקום יוספוס אינו מציין בכתביו את התקווה המשיחית, שהכרחית ביותר לצורך הבנת ההיסטוריה היהודית בתקופתו ובמיוחד מלחמת היהודים, עליה כתב כה הרבה[52].

הטיעונים העיקריים בעד אינטרפולציה עריכה

1. אוריגנס, בן המאה ה-3, שהכיר את ספר 18 של הקדמוניות כיוון שציטט ממנו את הפסקה אודות יוחנן[53], הצהיר שיוספוס לא האמין בישו ומשיחיותו[53].

קיימת טענה כי סביר שאוריגנס טוען שיוספוס לא האמין בישו על בסיס הצהרה ישירה בכתבי יוספוס שהייתה קיימת ואבדה בנבכי ההיסטוריה[54].

ראיות טקסטואליות וסגנוניות בנוגע למקוריות העדות הפלוויאנית עריכה

שאלת סגנון העדות הפלוויאנית הניבה תשובות משני צידי המתרס. מלומדים כ-Niese, Linck, Norden, Bilde, Birdsall קבעו שהסגנון הוא לא סגנונו של יוספוס, בעוד שהמלומדים Liempt, Reinach, Thackeray, Martin, Vermes, Meier טענו שהסגנון מעיד על דרגות שונות של מקוריות, כלומר שהעדות מקורית בחלקים רחבים יותר או פחות שלה. גם מאפיין זה של העדות הפלוויאנית הוא מסובך, בעיקר לאור העובדה שהעדות הפלוויאנית כה קצרה[55].

הביטויים שמתארים את ישו כאדם חכם (σοφὸς ἀνήρ) וכעושה מעשים נפלאים (παραδόξων) מתאימים לסגנון של יוספוס, מופיעים במקומות אחרים בכתביו וככל הנראה הם אינם זיוף נוצרי[56]. בביטוי השני נרמז ייצוג עממי של ישו שמתאים לתיאורו בברית החדשה ובספרות הרבנית.

יש הטוענים שרבנים[57] מכירים באפשרות של ביצוע ריפוי נסי בשם ישו, מבלי לאשר את השקפותיו הדתיות. כמו כן, לומר שאדם הוא חכם זו המחמאה האולטימטיבית עבור יהודי בתקופה ההיא[58].

הביטוי ἀγαπήσαντες (האנשים הראשונים במעלה) כמעט שלא נמצא בשימוש אצל יוספוס בהקשר נוצרי. ניתן למצוא מקבילה חלקית בקדמוניות 11.339.

אחת המילים הבעייתיות ביותר בעדות הפלוויאנית, χριστός (המשיח), נמצאת רק במקום אחד נוסף בכתבי יוספוס כפי שהגיעו אלינו, בפסקה אודות יעקב אחי ישו (קדמוניות 20.200). לכן, קשה לדעת האם ההפניה בקדמוניות 20.200 היא לעדות הפלוויאנית משום מיעוט הראיות.

מהנתונים בנוגע לשפה ולסגנון בעדות הפלוויאנית שהיא כאמור קצרה מאוד קשה לקבוע באופן גורף האם העדות הפלוויאנית בצורתה הנוכחית היא המקורית או לא. לעיתים החוקרים שטענו שמדובר בזיוף הדגישו חלקים מסיומים בפסקה והמעיטו בערכם של חלקים אחרים בה. אחדים מהטוענים בעד זיוף מסכימים על כך שזהו זיוף מוצלח[59].

תוכן העדות הפלוויאנית עריכה

לעדות הפלוויאנית צורה מתומצתת וקצרנית, הופעת ישו מתוארת במינוח מעורפל (κατὰ τοῦτον τὸν χρόνον - ובאותו זמן), שאלת המיקום מעורפלת גם היא, בניגוד לתיאור האירועים שקדמו לעדות הפלוויאנית. בנוסף, בעוד יוספוס מתאר בפרטי פרטים מי היה ישו (עושה מעשים נפלאים וכו') - הוא אינו מפרט בנוגע לחכמתו והשכלתו[60]. כמו כן, אין פירוט של מעשי הנסים של ישו, בניגוד לסיפור אודות חוני[61]. בסיפור מותו של ישו, אף על פי שישנה הצצה לתהליך שבמהלכו נידון ישו לצליבה, לא מצוינת האשמה שבגינה הובא בפני פילאטוס. זאת ועוד, ההתייחסות לתחייתו של ישו גם היא מתומצתת מאוד והפסקה מסתיימת בהערה כמעט מופתעת על כך ששבט הנוצרים עדיין קיים. האופי המקוצר וחסר הפרטים של העדות הפלוויאנית בנוסח המוכר לנו במאה ה-21, יכול להעיד על השמטה ותוספות שנעשו לטקסט אחר שהיה שם במקור[62].

בעייתיות נוספות שנובעת מתוכן העדות הפלוויאנית היא ההערות החיוביות בנוגע לישו, שאינן עולות בקנה אחד עם העובדה הידועה שיוספוס היה יהודי. למשל, המשפטים "אם אפשר לקרוא לו אדם" ו"הוא היה המשיח" מעלים תהיות לגבי היהודי היכול לכתוב באור כה חיובי על ישו[63].

באואר (Bauer) טען שהעדות הפלוויאנית כולה היא אינטרפולציה נוצרית, או לפחות חלקה העיקרי ערוך, ושהשחזורים הנועזים יותר של עדות פלוויאנית מקורית הם האמינים יותר. טענתו התבססה על אמונתו בכך שכל עוד אי אפשר להוכיח שהעדות הפלוויאנית לא נכתבה על ידי נוצרי, או נכתבה בהכרח על ידי יהודי לא נוצרי, יש להתייחס אליה כאל אינטרפולציה[64]. בדומה לו, שירר (Schürer) נקט בשיטה דומה ובניסיונו לשחזור העדות הפלוויאנית נותרו כה מעט מילים בעלות משמעות שהוא הגיע למסקנה שמדובר באינטרפולציה[65].

אירוניה בעדות הפלוויאנית עריכה

ויסנט (A. Vicent) הדגיש את האופי האירוני של העדות הפלוויאנית, באומרו כי לכל ביטוי בפסקה ניתן להבין הן באופן חיובי והן באופן שלילי, בהתאם להקשר של הקורא. עוד טען ויסנט כי יוספוס התייחס באור שלילי לנצרות, אך השתמש בכתיבה דו משמעית זו משום שהיה ביחסים טובים הן עם הקיסר האנטי נוצרי דומיטיאנוס והן עם קרוב משפחתו הנוצרי, פלביוס קלמנס. ויסנט התייחס לכל משפט וביטוי בעדות הפלוויאנית ומנסה להראות את הפן החיובי והשלילי שלו[66].

מיעוט הפניות חיצוניות לעדות הפלוויאנית

כיצד ייתכן שלמרות ערכה הברור בראשית הנצרות, הן כנשק בפולמוסים עם יהודים שלא קיבלו את עול הנצרות והן כשריון אפולוגטי מול פגאנים, לא נעשה בה שימוש עד אוסביוס, בן המאה הרביעית? בין כותבי העת העתיקה שלא הזכירו בכתביהם את העדות הפלוויאנית, ניתן למנות את יוסטינוס מרטיר[67], שסביר להניח שהיה משתמש בה בתגובתו להאשמת היהודי טריפון שהנצרות מבוססת על שמועה ושאם ישוע נולד וחי במקום כלשהו, הוא אינו ידוע. כמו כן, כותבים ידועים אחרים בני העת העתיקה כמו תאופילוס מאנטיוכיה (אנ'), מינוקיוס פליקס, אירנאיוס, קלמנס מאלכסנדריה, טרטוליאנוס ואוגוסטינוס לא ציינו את העדות הפלוויאנית בכתביהם. לכל אחד מהם היו ככל הנראה הזדמנויות להתייחס לעדות הפלוויאנית אילו היו מודעים לקיומה, לכל הפחות בנוסח הידוע לנו. עניין זה מפליא עוד יותר משום שחלקם ציטטו את עבודות יוספוס והשתמשו בהם בפולמוסים ובהקשרים אפולוגטיים.

תשובה אפשרית לשאלה זו היא שבקרב כותבים אלה היה קיים חשד בנוגע לעדות הפלוויאנית משום שהיו גרסאות של כתבי יוספוס שהעדות הפלוויאנית הופיעה בהן בנוסח שונה או לחלופין, בכלל לא הופיעה בהן עדות פלוויאנית[68].

יריבו ובן זמנו של יוספוס, יוסטוס איש טבריה, לא התייחס לישו ככל הנראה[69]. לאקר (Laqueur) טען שגרסה שנויה במחלוקת של קדמוניות היהודים הייתה נתונה למתקפה קשה ויעילה מצד יוסטוס איש טבריה. ביאושו, פנה יוספוס לנוצרים, מתוך תקווה שאלה ישמרו את הקדמוניות שלו לדורות הבאים. לכן, במהדורה שנייה שהייתה גם היא שנויה במחלוקת של קדמוניות היהודים, הכניס יוספוס את העדות הפלוויאנית, הצהרה של אמונה נוצרית בסיסית שקיבל מנוצרים וכתב במילותיו שלו. להשערה זו אין מספיק ראיות שיתמכו בה ובנוסף היא אינה מסבירה מדוע יוספוס כתב כה מעט אודות ישו ואחיו[70].

ריבוי גרסאות

באופן דומה, העובדה שהעדות הפלוויאנית מצוטטת במאה ה-5, על ידי הירונימוס, בגרסה שונה מזו המוכרת לנו כיום, לא מעידה על כך שהיו לו ספקות בנוגע לאותנטיות שלה, אלא זו ראיה שבנוסף לטקסט כפי שמוכר לנו כיום, היו גרסאות נוספות שעדיין הסתובבו במרחב בתקופה ההיא. הוכחה לקיום גרסאות נוספות ניתן למצוא בגרסה הסורית מימי הביניים, שגם בה הניסוח הוא "שהאמינו כי היה המשיח" ולא "היה המשיח"‏[71]. מאפיין זה של העדות הפלוויאנית - ריבוי הגרסאות - והעובדה שהן לא מתיישבות זו עם זו מקשה על ההחלטה מי מהגרסאות מקורית יותר[72].

נוסף על כך, מריבוי הגרסאות עולה כי במקור הייתה העדות הפלוויאנית נייטרלית יותר, בייחוד בנוגע לזהותו המשיחית של ישו. סיבוכיות העניין מקשה על מציאת פתרון שיכלול את כל המשתנים. עם זאת, ניתן לומר כי ישנם רמזים בגרסאות היווניות, הלטיניות והשמיות השונות שמעידות על כך שהעדות הפלוויאנית, בגרסה המוכרת לנו בימינו, אינה מקורית לחלוטין[73].

ראיות שמחלישות את מקוריות העדות עריכה

  • בפסקה על יעקב בטקסט כפי שמוכר לנו כיום, הוא מכונה "אחיו של זה המכונה χριστός (כריסטוס, הצלוב)". יוספוס נזהר לא לקבוע שישו הוא χριστός, אלא רק שהוא מכונה χριστός – ניתן לפרש זאת כגישה אנטי נוצרית[74]. עם זאת, כאמור ייתכן שניסוח זה נבע מהיכרות מוקדמת של הקהל עם הנצרות וישו, או שזה למעשה אזכור נוסף של ישו, לאחר שכבר נכתב עליו דבר מה בכתבי יוספוס - עדות פלוויאנית[75].
  • עדיין לא ברור אם עמדה בעבר הצהרה אחרת של יוספוס על ישו במקום זה בספר 18, אך בהתאם למה שכתב אוריגנס סביר להניח שבמקור הייתה הצהרה אנטי נוצרית היכן שכיום עומדת העדות הפלוויאנית.
    • אי אפשר לשחזר את הפסקה המקורית, אך סביר להניח שהיו בה שני אלמנטים:
      • ישו כגורם למהומות, ומפר את הסדר הציבורי בקרב היהודים
      • והערה לא מחמיאה על לידת הבתולה[76].

טיעונים שתומכים בטענת הזייפן – והסברים שמבטלים אותם עריכה

קיים טיעון שיוספוס כיהודי מאמין לא יכול היה להכיר במשיחיותו של ישו. עם זאת, העובדה שבמאה השנייה רבי עקיבא הכיר בבר כוכבא כמשיח, מרמזת על כך שהכרה במשיחיות אדם היא דבר אפשרי, גם עבור "יהודי טוב"[77].

ייתכן שלאור אוצר המילים בעדות הפלוויאנית, מדובר בעבודת זייפן שידע את הביטויים השכיחים אצל יוספוס אך לא את אופן השימוש בהם. אולם סביר שאם זייפן היה כה בקיא בעבודת יוספוס, הוא היה יודע גם כיצד להשתמש בביטויים השכיחים בכתביו. בנוסף, לאור תכונתו של יוספוס להשתמש בביטויים מסוימים בחלקים ייחודיים בעבודתו (אולי גם בהשפעת קריאתו בתקופה מסוימת או כתוצאה מעזרת עוזרי המחקר שלו), קשה להסיק מסקנות מפסקה כה קצרה[78].

טיעונים עיקריים נגד עדות פלוויאנית שהייתה שלילית כלפי ישו והנצרות במקור[79]

  1. אין הדים לגישה שלילית בסיפור אודות יעקב אחי ישו.
  2. אוריגנס לא תוקף את יוספוס על כך (וגם לא כותבים אחרים) - הערתו על כך שיוספוס לא האמין בישו היא על פניה מתונה מדי.
  3. אם אכן רצה יוספוס להשמיץ את ישו ואת הנצרות, האם לא היה עושה זאת בצורה יסודית יותר?

הגרסה הערבית עריכה

ההתפתחות המפתיעה ביותר בנושא במאה העשרים הייתה פרסום הגרסה הערבית של העדות הפלוויאנית, שפרסם שלמה פינס. בגרסה זו, שמתוארכת למאה ה-10, מצטט כותב ערבי-נוצרי בשם אגאפיוס (נפטר בקירוב בין השנים 941–942), שהיה אפיסקופוס[80] בכנסייה האורתודוקסית, את העדות הפלוויאנית ללא אלמנטים נוצרים מובהקים, כמו המשפט "אם אפשר לקרוא לו אדם" וללא ההתייחסות לנסים שמבצע ישו ולתפקיד המנהיגים היהודיים בהאשמתו. בנוסף, במקום להצהיר שישו קם לתחייה כעבור שלושה ימים, בגרסה זו נכתב כי תלמידיו דיווחו שהוא הופיע לפניהם כעבור שלושה ימים. השינוי המשמעותי ביותר נוגע למשפט "הוא היה המשיח", שמופיע בגרסה מעודנת יותר: "ייתכן שהוא היה המשיח". לסיכום, גרסתו של פינס מתאפיינת בנייטרליות.

תרגום הנוסח הערבי עריכה

באותו זמן היה אדם חכם שנקרא ישוע. והיה לו אורח חיים נאה, וידוע היה בתור בעל מידות טובות [או, לפי גרסא אחרת: היו לו אורח-חיים נאה וידיעה מופלגת]. אנשים רבים מקרב היהודים ושאר האומות היו תלמידיו. פילאטוס גזר עליו צליבה ומוות, [אך] אלה שהיו תלמידיו לא זנחו את משנתו. הם סיפרו, שהופיע להם שלושה ימים אחרי צליבתו ושהיה חי. ואולי הוא המשיח, אשר אמרו עליו הנביאים נפלאות[81]

ניתוח ופרשנות הנוסח הערבי של העדות הפלוויאנית עריכה

פינס הצביע על כך שגרסתו של אגאפיוס מבוססת על זו של אוסביוס והציע שזהו ניסיון "לנצר" את הגרסה המקורית, שלא הייתה אוהדת לנצרות. בנוסף, הציע פינס שהנוסח של אגאפיוס עבר פחות עיבוד בידי הצנזורה הנוצרית מאשר הטקסט המוכר מ"קדמוניות". כמו כן, בנוגע למשיחיותו של ישו, הגרסה של אגאפיוס דומה לזו של הירונימוס (פרט שעבר כנראה פחות עיבוד אצל שני הכותבים הללו) - "esse christus credebatur"‏ (ישו נחשב למשיח)[82]. זאת ועוד, גם גרסתו של מיכאל הסורי (אנ') (ܡܝܟܐܝܠ ܣܘܪܝܝܐ, נפטר בשנת 1199) בן המאה ה-12 מקבילה לזו של הירונימוס ומצהירה כי "הוא נחשב למשיח" - ניסוח פחות החלטי מזה שבגרסה המופיעה בקדמוניות היהודים.

לאור ממצאים אלה, מסקנתו של פינס הייתה שהנוסח שמיוחס לאגאפיוס קרוב יותר לגרסה האותנטית של העדות הפלוויאנית, משום שהוא נתפס כפחות מעובד ומצונזר[83].

בעקבות טקסט זה נוטה הוויכוח במחקר לדעה השלישית שהוצגה לעיל, הגישה המפשרת; זאת על בסיס העובדה שניתן לראות את בסיסו של הטקסט כעובדה קיימת, אך את אחידותו ניתן בבירור לשלול, ולהצביע על עיבודים נוצרים ברורים; לכן נוטה המחקר לגישה שיוספוס אכן התייחס לכיתה הנוצרית, אולם התייחסותו הייתה פושרת ומתונה, כאשר לטקסט שכתביו נוצרו עיבודים נוצרים שונים.

לקריאה נוספת עריכה

  • "A Selective Critical Bibliography of Josephus", in Louis H. Feldman and Gohei Hata, eds., Josephus, the Bible, and History (Detroit: Wayne" State University, 1988), pp. 429-435.
  • Bell Jr., Albert A. 1976. "Josephus the Satirist? A Clue to the Original Form of the "Testimonium Flavianum." The Jewish Quarterly Review (New Series) Vol. 67, No. 1. pp. 16-22.
  • Pharr, Clyde. 1927. "The Testimony of Josephus to Christianity." The American Journal of Philology 48, No. 2. pp. 137-147.
  • Pines, Shlomo. An Arabic version of the Testimonium Flavianum and its implications. Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1971, pp.c-d.
  • Whealey, Alice. 2000. "The Testimonium Flavianum Controversy from Antiquity to the Present". SBL Josephus Seminar. pp. 1-11. למאמר המלא
  • Whealey, Alice. "Josephus on Jesus: The Testimonium Flavianum Controversy from Late Antiquity to Modern Times." New York: Peter Lang Publishing, 2003, pp. 54-55, 62, 76, 104, 106-7, 124-125, 144-145, 153, 193, 203, 205.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא העדות הפלוויאנית בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ קדמוניות היהודים, ספר י"ח, פסקאות 63-64
  2. ^ Eva Matthews Sanford, "Propaganda and Censorship in the Transmission of Josephus,"
    Transactions and Proceedings of the American Philological Association, Vol. 66 (1935), 131;
    להלן, Sanford 1935.
    Alice Whealey, "The Testimonium Flavianum Controversy from Antiquity to the Present," SBL Josephus Seminar, 1;
    להלן, Whealey 2000.
    Shlomo Pines, An Arabic version of the Testimonium Flavianum and its implications (Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1971), ג.
    להלן, Pines 1971.
    A Selective Critical Bibliography of Josephus, in Louis H. Feldman and Gohei Hata, eds., Josephus, the Bible, and History (Detroit: Wayne State University, 1988), 430;
    להלן, Feldman and Hata.
    Gary J. Goldberg, "The Coincidences of the Emmaus Narrative of Luke and the Testimonium of Josephus," The Journal for the Study of the Pseudepigrapha 13 (1995), 59;
    להלן, Goldberg 1995.
    Clyde Pharr, "The Testimony of Josephus to Christianity," The American Journal of Philology 48 no. 2 (1927), 137;
    להלן, Pharr 1927
  3. ^ Alice Whealey, Josephus on Jesus: The Testimonium Flavianum Controversy from Late Antiquity to Modern Times (New York: Peter Lang Publishing, 2003), 203; להלן, Whealy 2003.
  4. ^ קדמוניות 20.267
  5. ^ לטקסט באתר פרסאוס
  6. ^ לטקסט באתר פרסאוס
  7. ^ Pharr 1927, 137
  8. ^ Carleton Pajet 2001, 543. Contra Celsus 1.47
  9. ^ Whealy 2003, 14
  10. ^ Carleton Pajet 2001, 557, 559
  11. ^ Historia Ecclesiatstica 1.9; Whealy 2003, 22
  12. ^ Whealy 2003, 29; De Viris Ilustribus 13
  13. ^ Whealy 2003, 30-31, 34, 55;De excidio Hierosolymitano 2.12
  14. ^ Whealy 2003, 34; Les histoires ecclesiastiques
  15. ^ Whealey 2003, 54; Policraticus Chapter Nine. Witness to Christ Which Josephus Bears, 2.9
  16. ^ Whealey 2003, 54
  17. ^ Whealey 2003, 62; Bacon, Opus Maius 7.20
  18. ^ Whealey 2003, 54-55; Otto of Freising, Chronicon 3.10
  19. ^ Whealey 2003, 76, 193
  20. ^ Whealey 2003, 124-125, 193
  21. ^ Pines 1971, ג.
  22. ^ Carleton Pajet 2001, 583, 590
  23. ^ Bammel, E., 1974, 'Zum Testimomum Flavianum (Jos Ant 18, 63-64)', in O Betz, K. Haacker and M Hengel (eds ), Josephus-Studien Untersuchungen zu Josephus, dent antiken Judentum und dem N T (Gottingen), pp. 9—22=Judaica Kleine Schnften I, pp. 177—89. כפי שהובא אצל Carleton Pajet 2001, 594
  24. ^ לטקסט בפרסאוס
  25. ^ לטקסט באתר פרסאוס
  26. ^ לטקסט באתר של אוניברסיטת חיפה
  27. ^ לטקסט באתר פרסאוס
  28. ^ לטקסט באתר פרסאוס
  29. ^ ראו ספר יח
  30. ^ Pharr 1927, 141-145
  31. ^ Carleton Pajet 2001, 580
  32. ^ Norden, Eduard, 1913, 'Josephus und Tacitus uber Jesus Chnstus und seine messianische Prophetie', NJKA N F 31 p. 644 כפי שהובא אצל Carleton Pajet 2001, 579;
  33. ^ Bilde, Per, 1981, 'Josefus' beretning om Jesus', Dansk Teologtsk Tidssknft 44, pp. 119—24 כפי שהובא אצלCarleton Pajet 2001, 581;
  34. ^ Carleton Pajet 2001, 581
  35. ^ Whealey 2003, 104;;Whealey 2000, 1
  36. ^ (Caesar Baronius, Annales Ecclesiastici 1538 – 1607
  37. ^ Whealey 2000, 3-4; Whealey 2003, 104
  38. ^ Whealey 2000, 4-5
  39. ^ Whealey 2003, 106-107
  40. ^ Whealey 2003, 144-145; Whiston, Six Dissertations, I.5, 55, 57-8
  41. ^ Jewish Christian
  42. ^ Whealey 2003, 206. האפשרות שיוספוס היה לכל הפחות אוהד לנצרות, אם לא נוצרי ממש, יכולה להסביר היטב את הטון האוהד שבעדות הפלוויאנית Carleton Pajet 2001, 584
  43. ^ Whealey 2003, 153, 205, Whealey 2000, 5
  44. ^ Whealey 2003, 153
  45. ^ Whealey 2003, 193; Whealey 2000, 7
  46. ^ Carleton Pajet 2001, 565, 566
  47. ^ Pharr 1927, 141
  48. ^ Feldman and Hata, 430, 434; Goldberg 1995, 60
  49. ^ Carleton Pajet 2001, 618
  50. ^ Feldman and Hata, 430-431
  51. ^ לפירוש המילה, ראו באתר פרסאוס
  52. ^ Pharr 1927, 137-138
  53. ^ 1 2 נגד קלסוס 1.47
  54. ^ Pharr 1927, 140
  55. ^ Birdsall, Neville, 1984/5, 'The continuing enigma of Josephus's testimony about Jesus', BJRL 67, pp 609-22;BILDE, 1981;NORDEN, 1913;LINCK, K, 1913 De antiquissimis veterum quae adjesum Nazarenum spectant testimonus (Giessen) MCLAREN, James S, 2001; NIESE, B, 1890, De testimonio Chnstiano quod est apud Iosephum antiq hid XVIII 63 sq (Marpugi);MEIER, J. P., 1990, 'Jesus in Josephus A Modest Proposal', CBQ 52, pp. 76-101;MARTIN, CH, 1941, 'Le "Testimonium Flavianum" Vers une solution definitive', Revue Beige de Phdol et d'Htst 20, pp. 409-65;REINACH, S, 1929, 'Jean-Baptiste et Jesus suivant Josephe', REJ 87, PP. 113-3;THACKERAY, H. ST J, 1929, Josephus, The Man and the Historian (New York);VERMES, G., 1987, 'The Jesus Notice of Josephus Re-Examined', JJS 38, pp. 1—10;כפי שהובאו אצל Carleton Pajet 2001, 573
  56. ^ אדם חכם - קדמוניות 8.53, בתיאור שלמה, קדמוניות 10.273 בתיאור דניאל; עושה מעשים נפלאים -קדמוניות 9.182, בתיאור אלישע, קדמוניות 12.63.
  57. ^ תוספתא, מסכת חולין, 2.22-23 - בתחתית הדף שנפתח, "ובא יעקב איש כפר סמא לרפאתו משום ישוע.."
  58. ^ Feldman and Hata, 433-434
  59. ^ Burkitt, 1912, p. 138; Birdsall, 1984/5, p. 621; Thackeray, 1929, p. 130; Carleton Pajet 2001, 575-6
  60. ^ כמו הסיפורים אודות יהודה הגלילי - מלחמת היהודים 2.118, קדמוניות היהודים 18.23, או על יוחנן המטביל - קדמוניות 18.116-19.
  61. ^ קדמוניות 14.22-5
  62. ^ Carleton Pajet 2001, 581-82
  63. ^ Carleton Pajet 2001, 583
  64. ^ Carleton Pajet 2001, 599. Walter Bauer, "Das angebliche Zeugnis des Josephus," in Edgar Hennecke and Wilhelm Schneemelcher, eds., Neutestamentliche Apokryphen in deutcher Ubersetzung, Vol. 1 (Tubingen 1959). כפי שהובא אצל:Feldman 1984, 684-691.
  65. ^ Carleton Pajet 2001, 599 שציין אתSCHURER, E, 1901-9, Geschichte des judischen Volkes im Zeitalter Jesu Chnsti (Leipzig, repr Darmstadt, 1964,3/4), vol. 1, pp. 547-8
  66. ^ VICENT CERNUDA, ANTONIO, 1997, 'El Testimomo Flaviano, alarde de solapada ironia', Estudios Biblicos 55, pp. 355—85 and 479—508 כפי שהובא אצלCarleton Pajet 2001, 584.
  67. ^ יוסטינוס מרטיר
  68. ^ Carleton Pajet 2001, 555, 557, 561
  69. ^ Photius, Bibliotheca 33, Feldman and Hata, 431-432
  70. ^ LAQUEUR, R., 1920, Der judische Histonker Flavius Josephus (Giessen) pp. 272-8 כפי שהובא אצלCarleton Pajet 2001, 584;
  71. ^ Whealey 2003, 203, Wealey 2000, 2
  72. ^ Carleton Pajet 2001, 570
  73. ^ Carleton Pajet 2001, 572
  74. ^ Pharr 1927, 139
  75. ^ Carleton Pajet 2001, 553
  76. ^ Pharr 1927, 141, 147
  77. ^ Feldman and Hata, 431-432
  78. ^ Feldman and Hata, 433
  79. ^ Carleton Pajet 2001, 597-8
  80. ^ ἐπίσκοπος
  81. ^ Pines 1971, ג-ד.
  82. ^ credebatur
  83. ^ Pines 1971, ד


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=העדות_הפלוויאנית&oldid=38002310"