הענוגות הנלעגות

הָעֲנֻגּוֹת הַנִּלְעָגוֹת (בצרפתית: Les Précieuses ridicules) היא פארסה במערכה אחת ובת שבע־עשרה תמונות מאת מולייר. היא הוצגה בפעם הראשונה בפריז ב-18 בנובמבר 1659 בתיאטרון "לוֹ פוֹטי-בוֹרבוֹן", וזכתה מאז להצלחה רבה.

הענוגות הנלעגות

שְלוֹש האחדוּיוֹת	כן, מקום: סלון ביתו של גורז'יבוס, זמן ועלילה: כן.
דרך ארץ	יש אלימות כלפי המשרתים, ונגיעות בין העלמות למשרתים.
חמש מערכות	לא, מערכה אחת.
חרוז אלכסנדרוני	לא.
מערכה ראשונה כאקספוזיציה	מכיוון שזו מערכה אחת, ניתן להתייחס לתמונה הראשונה כהקדמה.
דמויות שהוצגו באופן עקיף	שלושה: מדלון, קטו ומסקרי.
דמויות שהוצגו באופן ישיר	שתיים: דו קרואזי, לה גרונז'.
מספר תמונות למערכה	שבע־עשרה.
מספר מרבי של דמויות בו־זמנית	תשעה בעלות שם + שני כנרים לפחות (תמונות חמש־עשרה ושלוש־עשרה).
מספר המונולוגים	אחד, באורך של מספר שורות. גורז'יבוס בסוף המחזה לקהל.
התייחסויות
אלים	פורטונה, בתמונה חמש־עשרה מפי מסקרי: " הו, פורטונה! כמה את לא עקבית".
דתות	אין מאפיינים דתיים, מלבד מקדש כמקום מפגש.
עולם התיאטרון	לה גרונז' בתמונה הראשונה מבטיח שנשחק בהם כמו בהצגת תיאטרון, מסקרי מתרברב על כך שבאים להתחנף אליו מחזאים (תמ' תשיעית), מדלון ובהמשך גורז'יבוס "זו הצגה טראגית/אלימה שהם שיחקו בנו" (תמ' שש־עשרה).

הדמויות

• לַה גרוֹנז', דוּ קרוַאזי (בצרפתית: La Grange, Du Croisy) - "המאהבים המסורבים". מסורבים על ידי מדלון וקטו השופטות אותם כוולגרים מדי לטעמן, ונוקמים בהטמנת מלכודת להן בעזרת משרתיהם המחופשים לג'נטלמנים, מעודנים/נעימי הליכות. השחקן בתפקיד לה גרונז' הוא בנה של מרי לה גרונז', ואילו זה של דו קרואזי הוא אחיו של השחקן ז'ודולה, שניהם הצטרפו ללהקה באותה שנה שבה הוצג המחזה.
• גוֹרז'יבּוּס (Gorgibus) - מוגדר כ"בורגני טוב" לפי המחזה. העלילה מתרחשת בביתו אשר בפריז. הוא מנהל את ביתו בפשטות וברוחו רואה את בתו ואחייניתו מתחתנות עם שני מועמדים הגונים, אך מוצא עצמו אבוד לנוכח סירובן.
• מַדְלוֹן (Magdelon) - בתו של גורז'יבוס, ענוגה נלעגת. קיצור לשם של השחקנית מדלן ורמז למדלן דה סקודרי (Madeleine de SCUDÉRY - יש לקרוא דוֹ) המכונה גם "מלכת הערגה", כותבת הרומנים, מערכת הכללים, ותרבות הסלונים שיצרה אז תופעה אותה כינו הפרסיוזיטה או "הענוגות". אלו שיצאו נגד התופעה בחרו לתקוף בעיקר אותה. מדלון הושפעה מן הרומנים, מפת הערגה, ומתרבות הפרסיוזיטה בפריז, דבר הדוחף אותה לדחות את המחזרים וליפול בשובי קסמם של ז'ודולה ומסקרי, המשרתים המתחזים. שיחקה אותה שחקנית בשם מדלן בז'ר Madeleine BÉJART. בתמונה הרביעית מדלון מדברת על דמויות מ-"כורש הגדול" רומן המיוחס למדלן. בחרה לעצמה את השם פּוֹלִיקְסֶן (שם של רומן מאת François de Molière, ייתכן שמולייר שאב את שמו מאותו מחבר).
• קטוֹ (Cathos) - אחייניתו של גורז'יבוס. גם היא כמו מדלון נושאת את קיצור שמה של שחקניתה, קטרין דו ברי (Catherine De Brie). יש הרואים גם כאן רמז לדמות חשובה באותה תקופה, קתרין דה ראמבוייה (De RAMBBOUILLET), לתופעת הפרסיוז ובעלת חוג ספרותי. קטו בחרה לעצמה את השם אוֹמִינְת (שם של גיבורה ברומן פוליקסנדר-Polexandre).
• מַרוֹט (Marotte) - משרתת של הענוגות הנלעגות. מרוט זה קיצור לשם מרי, שמה של השחקנית, מרי רגוּנוּ (Marie Ragueneau).
• אלמנזור (Almanzor) - משרתן של הענוגות הנלעגות. על שם דמות ברומן פוליקסנדר.
• מַסְקַרִי - (Mascarille) - משרתו של לה גרונז'. באיטלקית (mascarilla קיצור לmascara): מסכה. משוחק על ידי מולייר. תפקיד זה כה זוהה עם מולייר שרבים כינו אותו בשם זה. מסקרי כמו ז'ודולה לוקח חלק בתרמית הבנות, ונושא את התואר הבדוי מרקיז. הוא מחזר אחר הבנות בתור ג'נטלמן ואיש רב מעלה היכול למצוא להם גם כן שידוך. ביחד עם ז'ודולה משמש כסוכן לצד הקומי והמשלי של הסיפור.
• ז'וֹדוֹלה (Jodelet) - משרתו של דוּ קרואזי. משתף פעולה בפארסה עם אדונו ואחר כך הופך לקורבן ומושא לצחוק לכול. נושא את התואר הבדוי "רוזן" במהלך העלילה תוך התחזות לג'נטלמן לעיני הבנות התמימות. התפקיד נכתב במיוחד לג'וליאן בדו (Julien Bedeau) המכונה ז'ודולה על שם דמות ששיחק במחזה "סקרון" שהצליחה במיוחד וזאת לאחר שהצטרף ללהקה של מולייר. הוא היה מפורסם ומוכר בתור שחקן קומדיות, היה מאפר את פניו בלבן, מדבר דרך האף, תמיד שיחק משרתים, היה רזה וכחוש בממדיו ורחוק מאוד מן המלחמה, עובדה שתרמה לבידור הקהל שלא ראה בו דמות של גיבור מעולם.
• שני נושאי כיסְאות.
• שכנים.
• נגני כינור.

מסקרי : מה אתן חושבות על נוצות האווז שלי ? המוצאות אתן אותן מתאימות לבגדיי ?
קטו : לגמרי.
(הענוגות הנלעגות)
ציור מאת: ז'אן מישל מורו Moreau le Jeune) Jean-Michel Moreau) .

מהלך העלילה

תמונה 1: הקנוניה נרקמת. התקבלו בצורה רעה מידיהן של קטו ומדלון שלא מצאו אותם מספיק באופנה, הג'נטלמנים לה גרונז' ודו קרואזי רוצים לנקום. לה גרונז' מעלה בדעתו שימוש במשרתו, מסקרי, לטובת מטרה זו.
תמונה 4-2: שתי תזות: הענוגות, והגברים הישירים. גורז'יבוס מבין מדברי שני המחזרים שהם לא היו מרוצים מביקורם. הוא פונה לבתו מדלון, ולאחייניתו קטו, ודורש הסבר. השתיים פותחות בפניו את כללי הפרסיוז בנושא הנישואין. הוא לא שומע כלום מן הדברים חסרי הערך לדעתו ונשבע לחתנן או שהן יהיו דתיות.
תמונה 9-5: הסאטירה של הענוגות. גורז'יבוס יוצא, מדלון וקטו מאוכזבות ממנו ומביעות את הפתעתן שהוא בכלל קרוב משפחה שלהן. מרוט מכריזה על בוא המרקיז מסקרי והן ממהרות לקבלו. לאחר ויכוח עם נושאי הכיסא שלו, בנושא כה תמוה עבורו כמו בקשת תשלום מאדם במעמדו, הוא ניאות לשלם לאחר שאוים במקל. הוא מפגין את רוחו היפה בפני הבנות, במחמאות, באלתור שיר בין ארבע שורות שעבורו הן מבטאות הערצה רבה, הוא מביא אותן להחמיא לו על בגדיו, ומדבר על התענוגות שבפריז (מן הנימוס באותה תקופה).
תמונה 12-10: ז'ודולה. מכריזים על כניסתו של הרוזן, שמחבק את מסקרי בראותו. הבנות מאושרות מתשומת הלב שהן מקבלות לפתע, יום שיסומן במחברת הפגישות. הם מדברים על שירותם בצבא, יש כפל משמעות על הפיצוי הטעון שיפור לאנשים בשירות כמונו (משרתים וחיילים). מראים את צלקותיהם ומציעים להן למשש אותן. הם מחליטים לבסוף לערוך מסיבת ריקודים קטנה עם העלמות המזמינות את שכניהם שתהא זו מסיבה ראויה. מסקרי רוקד עם מדלון לצלילי הכינורות, ז'ודולה עם קטו.
תמונה 15-13: בעוד מסקרי רוקד עם מדלון באלתור, דו קרואזי ולה גרונז' נכנסים מכים בו ובז'ודולה. העלמות שרויות בהלם. המשרתים מקבלים את המכות בכניעה ולא נלחמים על כבודם המדומה בתור רוזן ומרקיז. האדונים יוצאים. מסקרי מתרץ: הרי אין הוא אלים ומה הן כמה מכות בין חברים? האדונים חוזרים ומגלים לעלמות שמדובר במשרתיהם. הם תובעים את בגדיהם בחזרה, מעוצבנים על הגלישה מהתרמית לחיזור והמשרתים מופשטים עד לבגדי השירות שלהם. העלמות שרויות בעצב מהול בכעס ואכזבה.
תמונה 17-16: המשל. מדלון וקטו מתלוננות לגורז'יבוס שלמד זה עתה על מה שהתרחש, והוא אומר להן שזו אשמתן. מדלון מסלקת את מסקרי שאומר באירוניה שאינו מבין למה בגלל דבר כה קטן מתנהגים כך למרקיז. הבושה משותפת גם לגורז'יבוס שבכעסו פונה לקהל ושולח לכל הרוחות את מקור כל השיגעון הזה: הרומנים, השירים, השירה, דברי ההבל.

רקע כללי מתוך המחזה

גורז'יבוס בסוף המחזה נורא מודאג "ממה שיגידו השכנים", מה שנקרא בצרפתית: L'être et le paraître, ההבדל בין מי שאנחנו לבין איך שאיך אנחנו נתפסים בעיני אחרים. למעמד חשיבות רבה והוא משחק תפקיד גדול גם בנישואין שנקבעים על ידי אבי המשפחה (הוא נודר שהן יהיו דתיות ומכריז שהוא רוצה להיות אדון אבסולוטי).

טבעי לא שייך לתקופה - הענוגות מאפרות את האף והפנים (גורז'יבוס מבקר את התדירות וההוצאה המוגזמות). היה נהוג למרוח עיגולים אדומים על הלחי, למרוט גבות עד לקו דק, איפור מתחת לעין ולא על העפעפיים.

הפרסיוֹזִיטֵה-הענוגות

הכול הִכירו את הספרים והרומנים שליוו אותה. התופעה הייתה בולטת בעיקר בין 1670-1610 וכללה נשים כגברים, כשעמדו בראשה בעיקר נשים ואצולה, אריסטוקרטית.

מאפיינים: בידול מההמון, תחילה במחשבה ובהמשך גם בשפה. זו ראיה צרה המתמקדת במוסכמות של עצמה, ובהאדרה של איכות חבריה. עידון הבעת הרגשות בא על חשבון העומק של הדברים הנאמרים.

מטרתם: תיקון היחסים בין המינים, והכתבת קוד חברתי יותר מנומס, הרחוק מן הגסות בשפה ובהליכות, שאפיינה את הגברים באותו זמן כאשר חזרו הם ממלחמות הדת, לא ראו בהם בני אדם בשל אותה התנהגות.

חתונה ויחס לאישה: היו נישואין כפויים על בסיס כלכלי ומעמדי, האבות הם אלו שקבעו. התייחסו אל הנשים כמכונות ילודה, מה שגרם למות של חלקן בזמן הלידה. הייתה דרישה לכבוד בסיסי אשר הייתה נפוצה אצל רוב הנשים, אך במעמד הגבוה היה נוח יותר לדרוש זאת. היו ניסיונות לקדם חוק המסיר את האחריות מהאב ומעבירהּ לבתו.

סלון ספרותי: היו פגישות של ערב אחד בשבוע בבית אחת מהן, בו הונהגו סוגים שונים של אמצעי בידור אינטלקטואלים, למשל: תחרויות שירה ואלתור חמשירים, ציור פורטרט וניחושו, קטעים מספר שנמצא בתהליך של כתיבה. הנושאים היו בעיקר: אהבה, יאוש, חיזור, פרידה. חוגי או סלוני ספרות חשובים: קתרין דה ראמבוייה, מדלן דה סקודרי.

השפעה חברתית: הם ביטלו שימוש במילים בעלות צליל לא ראוי לטעמם, וטבעו ביטוים חדשים. רגשות, רהיטים, שירותים, חפצים יום-יומיים, כולם עברו שינוי באוצר המילים שלהן (ראו מילון שנכתב ב-1660 במקורות). הם עודדו כתיבה סיפרותית, רומנים, אך גם תחומים כמו מדע לא קופחו. יש הרואים בתופעה זו, אבן חשובה בדרך לתנועה הפמיניסטית.

מפת הערגה

צרפתית: La carte de Tendre, צוירה על ידי מדלן דה סקודרי וצורפה לרומנה "קליליה". הכוונה ב-Tendre זו הבעה של רגש האהבה. באחת משיחות הסלון, פליסון הצעיר המחזר אחר סַפּוֹ, כינויה של מדלן, ומנסה לגשש את מעמדו אצלה לאחר שלושה חודשים, כאשר הקציבה היא לו חצי שנה למבחן. היא טוענת שמתוך שלוש ההגדרות אצלה הוא נמצא במיוחדים, אחרי חדשים ולפני עורגים. וקיימות שלוש דרכים להגיע להגדרה הזאת, במים, באוויר וביבשה. אם ילך לאיבוד הוא לא יגיע לעולם. והדרך הכי מהירה היא המצאת התעופה. הרעיון התגלגל למפה ברומן והיו בה ערים ומבצרים (כמו הגאווה בתחילת הדרך).

הערותיו של מנחם דורמן בנושא:
היוצאים מן העיר "ידידות חדשה", מפליגים בנהר הקרוי "נטיית הלב" ומגיעים לעיר־הערגה. אם הם מבכרים לעשות את דרכם ביבשה, הם עוברים במקומות שונים, כגון "פתקים מתוקים", "חרוזים נלעסים" ו"אגרות כוסף"; פעמים הם טועים בדרך ואז הם מגיעים לערים, ששם אין אקלים נוח לאהבה, כגון "הזנחה", "קרירות" ועוד. עד שמסעם מסתיים ב"אגם האדישות"; אחרים מרחיקים עד לים המסוכן הגובל עם ארץ־לא־נודעת".

הענוגות אצל מולייר

הקדמה

באופן די נדיר מצורפת כאן הקדמה מפי מולייר. הוא מוחה על הזמן הקצר שהוקצב לו לכתוב אותה, ובנוסף על כך עוד מדובר בהדפסתו הראשונה. הוא מדגיש שמדובר בסאטירה המכוונות אל החיקוי לענוגות ולא אל הענוגות האמיתיות.

המחזה

מולייר בא לבקר תופעה חברתית, שמלכתחילה הייתה כבר מושא לדיונים והומור, וחלק משיחת היום.

עוד במערכה הראשונה אנו למדים על אופיין של העלמות מפי לה גרונז' באומרו שהן עירוב (אמביגו-ארוחה שופעת מנות) של פרסיוז וקוקט (הקנטות, עידוד ופרובוקציה של המין השני).

מפי מדלון וקטו אנו מבינים שאין רומן בלי הרפתקאות, צריך שיהיו יריבים, האבות יתנגדו והדרך ארוכה אם בכלל עד לחתונה. הן מוחות על הגישה הישירה של הצעת חתונה עוד בפגישה הראשונה, איפה הרומן אם הוא כה קצר? והרעיון של לשכב לצד גבר עירום בלילה הראשון דוחה אותן.
שלבי החיזור לפי מדלון (תמונה רביעית): 1. הוא רואה אותה מרחוק במקדש, בטיילת או בטקס פומבי ומוכה סנוורים. 2. הוא מסתיר זמן מה את אהבתו במהלך ביקורים המאפשרים לו להפגין את מעלותיו ולה לעמוד על תרבותו. 3. הצהרת האהבה, בדרך-כלל, באיזה גן - חייבים לכעוס ולסרב לה, לא משנה מה מרגישים ואז באה תקופת צינון. 4. יש פיוס, והצהרת אהבה. 5. הרפתקאות. לא מוזכר שלב החתונה רמז לביקורת: הן משחקות ונהנות מן התהליך, אהבה חצרונית, אך בסוף אין תוצאות, משפחה, נישואין.
שתי תפיסות מתמודדות זו מול זו ומזינות זו את זו, הרציונליות והמסורתיות אצל גורז'יבוס דוחפת את הענוגות לעידון יתר ולעבר האידיאליסטיות שלהן והוא בתגובה מראה צד גס הרבה יותר מהנהוג אצלו.

מדלון וקטו הן ענוגות של הכפר שבאו לפריז, יש להן מנהגים מוגזמים של ענוגות, במעשים ומעל הכול בביטוים המיוחדים; הן דורשות את "יועצת החן" מן המשרתת, מה שגורם לאפקט קומי הואיל והיא אינה מסוגלת להבין את דרישתן, וזה מאלץ אותן להסביר לה שמדובר במראה שלהן. עוד דבר המבדיל אותן מן הענוגות האמיתיות, היא העובדה שאין הן זיהו את המרקיז המזויף ובהמשך את הרוזן. לכן, הן מושמות ללעג הן בכפר כבעלות שאיפות להיות משהו שהן לא, ובפריז ככפריות תמימות שנופלות בפח שטמנו להן לה גרונז' ודו קרואזי.

המידתיות לוקה בחסר ותחושות אשליה - הן מפגינות התלהבות מוגזמת מקטע השירה של מסקרי ומגלות חוסר הבנה בתרבות הפרסיוז בתעוזתן לבקש שידוך ממסקרי ללא קשר קרוב שיכל לאפשר את התחינה הזאת. העורמה וחלקות הלשון של מסקרי עובדות על מדלון וקטו (בתרגומו של נתן אלתרמן) האומרת בתמונה 11: "אנו יודעות היטב מי אתם, אין בנו שום ספק". מסקרי וז'ודולה מעבירים ביניהם שיחות על קרבות ומזמינים אותן לממש את צלקותיהם והן מרשות לעצמן לגעת בהם כי אין הן ממש יודעות איך זה באמת מתנהל, רק כשמסקרי מציע להראות להם את פצעיו תוך הורדת מכנסיו הן עוצרות אותו (מולייר נמנע מחוסר טעם מופגן שכזה).
מולייר נתן להן מאפיינים רבים של ענוגות: הן מעדיפות שמות מרומנים (שמות ספרותיים - בצרפתית: Parnasse) על שמותיהן, מה שיכול ללמד על נתק מהמציאות, הן מזכירות את מפת הערגה, השפה המיוחדת שלהן: "אנטיפוד של השכל הישר" כדי לומר טיפש או "נדרש" במקום משרת.

מרכיבים קומיים

ההומור במחזה מורכב מן:

• הקצנת תופעת הפרסיוז המוכרת לקהל, הכול מוגזם: איפור, התייחסות למשרתים, שפה עשירה בביטויים וכשהשפה גבוהה־גבוהה זה כבר הופך להיות מצחיק.
• השחקנים משחקים בשמם, ולרוב בניגוד לאופיים, ז'ודולה המוכר לקהל, ומולייר המשחק את מסקרי המשחק את תפקיד המרקיז עד הסוף - צוחקים ממנו כמשרת וכאציל גם יחד.
  • התייחסויות לז'ודולה השחקן: האיפור, האף.
• חוסר המודעות של הדמויות למגוחכות של עצמן. לדוגמה: למסקרי כובע נוצות מוגזם הנוגע ברצפה, והפשטת המשרתים המתחזים מבגדיהם אינה מפריעה להם להתנהג באותה ארשת כבוד.
  • על הופעת מסקרי מפי עד ראייה: "הפאה-הנוכרית שלו הייתה כה גדולה שהייתה זזה ממקומה כל־אימת שקד קידה, ואילו הכובע שלו היה קטן עד כדי כך, שניתן היה לנחש שהוא מצוי יותר בידיו של המארקיז מאשר על קודקודו. צווארון התחרים שלו ראוי היה שייקרא בשם חלוק, ומלמלות הקרסוליים דומה שהיו עשויות לשמש מקומות־מחבוא לילדים במשחקם".
• מולייר מכניס נושאים או מאורעות שקרו באותה תקופה, וציטוטים ממחזות אחרים.

משל

יש הטוענים, כמו רֹנֵה בּרֵי (René BRAY) שמולייר חי את התקופה כאיש תיאטרון ולכן בחר בנושא מדובר, וכלל לא מקורי ולהבדיל ממורליסט הבא לבקר את נושאי היום-יום, הוא עורר שיח עם הנועזות וההקצנה שלו, כמנהגו במחזות אחרים שבהן הוא לוקח אובססיה ומקצין אותה עד לאבסורד. זאת אומרת הביקורת והשיח בנושאים מעניינים הם חלק מן העניין אך לא המטרה.

יש כאמור ביקורת על הפרסיוז שהופכים הכול לקוד וטקס, השלבים המלאכותיים כמו סירוב למחזר למרות החיבה, וההתרחקות מן המטרה של נישואין והקמת משפחה לטובת הנאות והרפתקאות. אין להן באמת בחירה אמיתית, כי גם אם יש משחק עם המחזר, הן מדגימות פאסיביות.

ייתכן שמפאת חומרת הדברים, אין אף מילה המדברת על זה בבירור, אך בביקורת החבויה שאותה ניתן לקרוא בין השורות (בייחוד השורה האחרונה בתרגום המילולי) נאמר כי אם משרתים יכולים להראות ולהתנהג כמו אצילים, אז במה נבדלו אצילים משאר בני האדם? (והתשובה המובלעת היא: בבגדים) מה שמעורר תהיה וספק על כל עניין זכויות היתר לאצילים והמשטר הישן.
אלתרמן הוסיף ממילותיו כפי שניתן להשוות בינו לבין התרגום המילולי, תמונה 16 עמ' 43-42:

בתרגום נתן אלתרמן	תרגום מלולי
"מסקריל: כך מתייחסים אל מרקיז! זוהי החברה הגבוהה: תקלה של מה בכך, וכבר אתה מאוס על אלה שהתפעלו ממך זה עכשיו. בוא, ידידי, נלך לבקש את מזלנו במקום אחר. אני רואה שכאן אין מחשיבים אלא את הלבוש הנוצץ; המידות הטובות, כשהן בלי כחל ושרק, אין להן כאן שום ערך."	"מסקרי: לנהוג כך במרקיז! הנה מה שנהיה מן העולם מזל רע הקטן ביותר עוֹשנוּ חסרי־ערך בעיני אלו שראו את היקר בעינינוּ. נלכנה, קאמארד, נלך לחפש את מזלנו במקום אחר; אני רואה טוב מאוד שאין אוהבים כאן כלום מלבד החזות הריקנית, ואין מחשיבים כלל פה את המידות הטובות במלוא ערומן"

מחזות להשוואה

• הנשים החכמות בדמויות של ארמון ודוֹ בליז.
• שונא הבריות בעיקר דמותה של סֵלִימֶן.

לקריאה נוספת

• Petit de Julleville, Louis, Histoire de la langue et de la littérature française des origines à 1900 (Reprod. en fac-sim.),Kraus reprint (Nendeln), 1975 (Read online at Gallica).
• Ferbard ANGUÉ, Les Précieuses ridicules, Bordas, 1970.
• Antoine Baudeau de SOMAIZE ; Le Grand dictionnaire des prétieuses, historique, poétique..., Paris Jean Ribou, 1661.

• אלתרמן נתן, מולייר - קומדיות (כרך ראשון), הקיבוץ המאוחד, תשכ"ז.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הענוגות הנלעגות בוויקישיתוף