העפלה מארצות המזרח

ההעפלה מארצות המזרח היא פרק העלייה הבלתי חוקית על פי חוקי המנדט הבריטי ממדינות האסלאם והעולם הערבי לארץ ישראל, בעיקר בדרכי היבשה.

טווח הזמן בו התקיימה עלייה זו נמדד החל מפרסום הספר הלבן הראשון ביוני 1922, שהגביל את העלייה היהודית לארץ, ועד הכרזת המדינה במאי 1948. קיים קושי רב בתיחום ממדי העלייה, אולם מעריכים כי בדרך זו הגיעו לארץ כ-12,000 יהודים.

העולים נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: בני עדות המזרח מקהילות ארצות ערב מצד אחד, ויהודים מאירופה, אשר הגיעו בדרכי היבשה דרך ארצות הבלקן למדינות ערב ומהן אל ארץ ישראל, מן הצד השני. חלקם של היהודים האירופאים היה גדול יותר עד ראשית מלחמת העולם השנייה, אולם במהלך המלחמה ואחריה עלה מספרם של יהודי המזרח.

התקופה הראשונה 1922 - 1941

תקופה זו מתאפיינת בעליה מפוזרת של קבוצות קטנות. העולים נעזרו בוועדים מקומיים ובאופן מצומצם יותר גם בנציגי תנועת "החלוץ" שפעלו בערים כדמשק, חלב, בגדאד ומוסול. נקודת המעבר העיקרית לארץ ישראל הייתה כפר גלעדי, שם טיפלו בעולים אנשי "השומר". מניה שוחט מדווחת ב"ספר השומר", שבשנים 1922–1935 שימש כפר גלעדי כתחנת מעבר ל-8,000 עולים (גם יצחק בן-צבי חוזר על מספר זה בספרו "נידחי ישראל").

עליית יהודים אירופאים

העלייה היבשתית מאירופה לא הייתה מסודרת ונערכה על בסיס פרטי ואישי. יהודים שילמו סכומי כסף למבריחים שהסיעו אותם בדרכים שונות לביירות, משם הם הוברחו בעזרת מבריחים ערבים דרך הרי לבנון אל הגליל.

הנתיבים מאירופה ללבנון היו יצירתיים ומגוונים. ארגונים שונים עזרו ליהודים להגיע לסלוניקי: "משרדי הגירה" של הקהילות היהודיות וועדים מקומיים בגרמניה, פולין, צ'כיה ויוגוסלביה, כל עוד התאפשרה פעילותם של אלה. בעזרת תשלום שוחד, קיבלו היהודים בסלוניקי ויזה לעיראק, דבר שאיפשר להם לנוע באופן חוקי לאיסטנבול, ממנה נסעו במכוניות או ברכבת לאדנה ומשם לסוריה ולביירות. מביירות נלקחו העולים בקבוצות, בלילות החשוכים, על ידי ערבים מקומיים שקיבלו שכר רב על פעילותם. המבריחים הערבים הובילו את הקבוצות אל קיבוצי אצבע הגליל (בעיקר כפר גלעדי ואיילת השחר), ולאחר 1938 הובלו עולים גם לכיוון הקיבוצים אילון ומצובה.

מרכז הפליטה מארצות אירופה, בעיקר מגרמניה, היא פראג, שם קיים ועד פליטים השולח אנשים לבלגרד. הם מקבלים ויזות דרך סלוניקי או קושטא לעיראק... הבאים הם ברובם המכריע מגרמניה. לפי השערת אנשי המקום [ביירות], עברו בחודש האחרון 500 איש בדרך זו... ועד הפליטים בביירות עוזר לפליטים בכלכלה ולינה... הממשלה מתייחסת לפליטים בביירות באופן טוב ומעלימה עין ממציאותם בעיר... בביירות נמצאים סרסורים המבריחים את האנשים בעזרת ערבים, באישון לילה דרך ההרים לגליל... תנאי המעבר הם דוגמה לניצול אכזרי... אחד העולים מסר לי כי הדרך מפראג לגבול א"י עלתה לו ולאשתו 1,500 מארק (=120 לירות), עולה שני שילם [רק] בעד המעבר מביירות לארץ ישראל 45 לירות

— דיווח של שליח הסוכנות לביירות מיום 26 בדצמבר 1933

גם לאחר שהגיעו העולים לכפר גלעדי, עדיין הם נצרכו לחצות את גדר הצפון שהותירה את יישובי אצבע הגליל מחוץ לגדר משום שנמתחה מדרום להם. על הגדר שמר חיל הספר העבר-ירדני, שבאזור זה כלל חיילים-שוטרים בדואים עם קצינים בריטיים. על המעפילים היה להסתנן ליד ראש פינה ולעבור מתחת לתחנת המשטרה של נבי יושע. הסביבה נודעה כמקום פעילות של מבריחים ושודדים וסחורות החליפו שם ידיים בתנאי קרבה ושכנות. מבצעי ההעפלה שולבו בתנאים ששררו בשטח ונטלו בהם חלק יהודים שהתחזו לערבים, ערבים שסייעו תמורת כסף, ויהודים שפעלו ללא הסוואה בקרבת הגבול.

עלייה ממדינות המזרח

בוכרה ואיראן - קבוצה נוספת של יהודים שעלתה בתקופה זו, הייתה יהודי בוכרה ואיראן. הם נעו ברכב, ברגל ועל גבי סוסים מארצותיהם אל העיר מוסול, משם לאדנה וממנה לסוריה וביירות. נתיב אחר עבר דרך בגדאד וממנה, דרך המדבר, אל גבולה המזרחי של ארץ ישראל. גם על הגבול המזרחי שמר חיל הספר, אולם הגדר לא הייתה שלמה וניתן היה לעבור אותה באמצעות מבריחים מקומיים. אחת משיטות המעבר הייתה חציית אגם החולה באמצעות סירות.

מצרים - ממצרים עלו בתקופה זו כ-700 בני נוער מתנועות "החלוץ" והשומר הצעיר, שאורגנו על ידי עליית הנוער. הם עלו על אף מצבם הכלכלי והחברתי המשופר ולא נדרשו לסרטיפיקטים.

התקופה השנייה 1941 - 1948

התקופה השנייה נבדלת מהראשונה במספר מובנים:

העלייה מאירופה התדלדלה כמעט לחלוטין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבושי הנאצים באירופה. התנועה היבשתית מאירופה מזרחה הפכה לבלתי מעשית.

בעוד שבתקופה הראשונה לא סבלו יהודי המזרח מרדיפות, הרי שעליית משטרים פרו-נאצים בעיראק ובסוריה והתעוררות לאומנית במצרים החלו לסכן את חיי היהודים שם.

החל משנות ה-30, הפכה הנהגת הקהילות היהודיות במזרח להיות ציונית ברוח הציונות המדינית מבית מדרשו של הרצל, ושיתפה פעולה עם תנועות הנוער החלוציות. המוסד לעלייה ב', אשר קם בסוף שנות השלושים, נעזר בהתפתחויות אלה, אשר שיכללו מאוד את דרכי הפעולה ואיפשרו העפלה מסודרת ומאורגנת של קבוצות גדולות יותר. בתקופה זו עלו בין 4,000 ל-7,000 עולים בנתיבים שונים ביבשה, בים ובאוויר.

הארגון הארץ ישראלי

הנהגת היישוב הפקידה את ההעפלה ממדינות ערב בידי "המוסד לעלייה ב'" בראשות שאול אביגור (מאירוב). ה"מוסד" החל לפעול בסוריה ובעיראק כבר בשנות ה-30 באמצעות הפעלת שליחים. חלק מהשליחים היו עובדי "סולל בונה" שנשלחו לעבודות בניין, ורובם היו גם אנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הם פעלו כבודדים או בקבוצות מצומצמות, תוך הסתכנות כי יילכדו ויואשמו בריגול. על פעילות ההעפלה היבשתית היה אחראי ליובקה יבזורי. בראשית התקופה השנייה, בשנים 1941–1943, הצטמצמה ההעפלה היבשתית והגיעה עד לכדי - 100 איש לחודש, לכל היותר.

על-מנת להבריח את העולים אל תוך תחומי הארץ, הציע יבזורי באוקטובר 1943, להיעזר באנשי הפלמ"ח שהוצבו לעבודה במשקים הגובלים בגדר הצפון. בדצמבר 1943 החליטו מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה וסגנו יגאל אלון, להקים את "החוליה". יבזורי מונה ל"קצין עלייה" ליד מטה הפלמ"ח. בערך באפריל 1946 עברה "החוליה" לפיקודה של פלוגה ט' שישבה באיילת השחר.

אחת ההחלטות הראשונות במסגרת ארגון ההעפלה היבשתית הייתה שלא להיזקק למבריחים הערבים. לשם כך נשלחו סיירי הפלמ"ח, ביניהם עזרא כדורי ומנשה הראל, להכיר את השטח והתוו את הנתיבים הבאים:

1. מדמשק לקוניטרה, לכיוון בית המכס שמעל גשר בנות יעקב, ממנו לעבר אגם החולה, ומשם בסירות עד לקיבוץ חולתה.
2. מדמשק לבניאס ומשם לקיבוצים דן או כפר סאלד.
3. מביירות דרך מרג' עיון או אל-נבטיה, לעבר קיבוץ כפר גלעדי.

סוריה

מבצעי העלייה בסוריה התמקדו בנוער חלוצי ובילדים אשר נקלטו בקיבוצים בארץ ישראל, רבים מהם בקיבוץ גבע.

מבצע ההעפלה הדרמטי ביותר מסוריה כונה "מבצע האלף", במסגרתו הועברו שיירות, בהן חצו בסך הכל 1,350 ילדים את הגבול לישראל:

מדי לילה בלילה... היו שיירות בנות 50–60 ילד עוברות את הגבול. קטנים ורזים ואפופי חרדה היו נעלמים מעיננו במעטה החשיכה הכבדה... נשאו בנטל השתיקה, העייפות, הצמא והיו צועדים אילמים ודרוכים. לעתים היה קשה להבין כיצד שבט שלם של פעוטות הצליח לעבור בחשאי-חשאין את הגבול.

— יאני אבידוב (שליח "המוסד")

חלק קטן מהעולים הגיע לחופי הארץ גם באמצעות סירות דייגים.

האחראי לעלייה הבלתי לגאלית מסוריה היה נפתלי גולומב, ובין השליחים היו רבקה כשדן קוזוינר, רחל ינאית בן-צבי, יאני אבידוב, עקיבא פיינשטיין ומנשה הראל, מהמחלקה הערבית של הפלמ"ח.

עיראק

מעט לאחר הפרהוד, הקהילה היהודית בבגדאד נמצאה במצוקה ומשפחות הביעו עניין בשליחת בני נוער לעלות לארץ ישראל. שליחת העלייה הראשונה הייתה מזל מוצרי, שנשלחה על ידי עליית הנוער לעיראק בפברואר 1942 במסווה של ארכאולוגית חובבת כדי ליצור קשר עם המעוניינים לעלות לארץ ישראל וליצור קשרים בין הקהילה למוסדות העלייה. את העלייה הבלתי לגאלית מעיראק ארגן מ-1942, שליח המוסד לעלייה ב' מוניה מרדור. הוא הגיע לבגדאד במסווה של חייל בריטי, וקשר קשרים עם ההנהגה היהודית ועם אנשי התנועות הציוניות. בעקבותיו נשלחו לבגדאד שמריהו גוטמן, אנצו סרני (בכיסוי של איש "סולל בונה" ) ועזרא כדורי. ראשוני העולים לא היו יהודי עיראק, אלא החיילים היהודים שהגיעו מפולין לעיראק במסגרת צבא אנדרס, והעדיפו לערוק מהצבא ולהגיע לארץ ישראל (איתם באו גם 716 ילדי טהראן, שאושרה כניסתם לארץ). הבריטים פעלו נמרצות כנגד אותה עלייה, ואף שלחו לשם קצין בולשת מיוחד, דבר שהקשה מאוד על המלאכה. העולים הראשונים בקרב יהודי עיראק היו בני נוער, חברי תנועות הנוער החלוציות, אחריהם עלו גם בעלי משפחות.

התנועה הייתה ב"מאה ואחת דרכים, אחת קשה מחברתה". אחת מדרכי התנועה במדבר, בין בגדאד לגבול הצפון של ארץ ישראל, הייתה תוך הסתייעות בנהגי "אגד", שנסעו לעיראק לצורכי הצבא הבריטי והבריחו במכוניותיהם עולים רבים ואף נשק.

בשנת 1947 הובאו מעפילים מעיראק גם דרך האוויר. ביוזמת דוד נמרי גויסו שני טייסים אמריקאיים, שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב' תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שני מטסים לארץ זו (ואחד נוסף לאיטליה). השליח הארצישראלי שלמה הלל (לימים יושב ראש הכנסת) נחת עם הטייסים והצליח לארגן קבוצה מקרב יהודי עיראק שיעלו במהירות על המטוס, שנחת בחשאי בשדה פתוח בבקעת יבנאל. בסך הכל הובאו במבצע זה, שכונה בשם "מבצע מייקלברג", 150 איש. אחת המעפילות בטיסה הראשונה מעיראק הייתה שושנה ארבלי-אלמוזלינו, לימים שרת הבריאות בשנים 1986–1988.

טורקיה

טורקיה הייתה בעיקר מדינת התארגנות לשליחים, אך הם השפיעו גם על צעירים יהודים במדינה זו. דרך טורקיה עלו גם יהודים מבולגריה. כ-50 נערים הגיעו לקיבוץ אשדות יעקב.

צפון אפריקה

מ-1943 החלה עלייה מצומצמת מצפון אפריקה, שגם שם החלו לפעול שליחי "ההגנה". החלו לפעול שליחי "ההגנה". במאי 1947 יצאה מאלג'יר הספינה הראשונה מאזור זה - "יהודה הלוי", כשעל סיפונה 399 מעפילים, רובם מקהילת יהודי מרוקו. לאחר הפלגה קשה ואיטית, נתפסה הספינה על ידי הבריטים כ-30 מייל מחופי הארץ, והמעפילים גורשו לקפריסין. אחריה באו מצפון אפריקה שתי ספינות מעפילים נוספות - "שיבת ציון" ו"הפורצים".

בארצות צפון אפריקה (לוב, מרוקו, תוניסיה, ואלג'יריה) התרחשה תסיסה ציונית זמן רב לפני קום המדינה. יהודי צפון אפריקה ככלל התאפיינו ביחס חיובי לציונות ולעלייה לארץ. בני נוער רבים דברו עברית, והשתוקקו לכל בדל מידע על ארץ ישראל.

המשלחת הראשונה של היישוב בארץ ליהודי צפון אפריקה, הגיעה לתוניס ב 17 באוקטובר 1943. הגיעו שלושה שליחים שמיד התחילו בעבודה של תעמולה ציונית. הם לימדו על ארץ ישראל, שרו שירים, ועודדו יהודים להיות מוכנים לעלייה. הם פעלו עם תנועת הנוער המקומית החזקה צעירי ציון.

השליחים הכשירו את השטח גם באלג'יר ובמרוקו. הם הפיצו את הבשורה בין השאר בבתי כנסת בשבתות. הציבור נענה להם. וכך נכתב בדו"ח של השליח רפאל חמל 8 ביוני 1947 "הלהט והרצון לעלייה גדול מאוד...עיירות שלימות ממש של 3000 ו-5000 נפשות המוכנים למכור הכל מייד, בתים, עסקים וכו', לקחת מקל ביד ושק על שכם ולעלות ארצה. נחרדנו ממש... שלא ימכרו ולא יעזבו כי אין מקום לכולם יחד..."

השליחים, בדגש על אפרים בן חיים (פרידמן), המשיכו לפעול לסירוגין. הם חזרו לארץ ושוב לצפון אפריקה. לאפרים היו קשרים עם הממונה על העלייה הבלתי לגלית (עלייה ב'), והוא שכנע אותו לאפשר העפלה מחופי צפון אפריקה. הוא התעקש שלא לקחת את המעפילים לצרפת. לדעתו הפלגה מחופי אפריקה לארץ תעלה את המודעות של היהודים ותעורר אותם לעלייה.

בנובמבר 1946 חזר שליח ההגנה אפרים בן חיים לאלג'יר. בתקופה זו התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר שלחה מעפילים מצפון אפריקה לצרפת. אניית המעפילים בן הכט הפליגה מצרפת, וכ-70 יהודים הפליגו מתוניס לצרפת והצטרפו אליה, האנייה נלכדה על ידי הבריטים ונוסעיה נלקחו למעצר בקפריסין.

במרץ 1947 הוקם מחנה ההעפלה הראשון בקרבת הים. המחנה נפתח מיד אחרי חג הפסח והכוונה הייתה לפעול בתנאי מזג אוויר נוחים בהם ניתן לשהות בשדה. מארגני המחנה התכוונו להחזיק בו את היהודים רק שבוע – שבועיים עד בא האנייה, אך למעשה האנייה הראשונה הגיעה רק לאחר כחודשיים. הם עזבו את בתיהם שלא על מנת לחזור וקיוו להגיע מהר לארץ ישראל. בתאריך 11 במאי 1947 יצאה האנייה הראשונה שנקראה "יהודה הלוי" לארץ. גם היא התגלתה בעוד מועד ונוסעיה נלקחו למחנות המעצר בקפריסין.

המשטרה הקולוניאלית הצרפתית פיזרה את מחנה העלייה והוא הועבר למקום חלופי באלג'יר - 'בארקי' אליו המשיכו יהודים לזרום-כאשר מאות רבות ממתינים. בשלב זה סבלו המעפילים ממחסור חמור במזון וביגוד. הכסף שהביאו איתם נגמר, והם מכרו את בגדיהם לערבים המקומיים. הג'וינט לא עזר בצפון אפריקה מפני שלהגדרתו היהודים שם לא נחשבו פליטים. למעשה היו יהודים אלו חסרי כל, ואחרי שעזבו את ביתם הוא נתפס על ידי ערבים והם לא יכלו לחזור אליו. השליחים באלג'יר התלוננו גם על היחס של המוסד לעלייה ב' עצמו, מחסור באמצעים ובאניות.

אניית המעפילים "שיבת ציון" יצאה מאלג'יר ב-16 ביולי 1947 היא נשאה כארבע מאות מעפילים. גם היא נלכדה ונוסעיה הועברו לקפריסין. התנגדותם של המעפילים בנמל חיפה הייתה משמעותית וזכתה לסיקור עיתונאי נרחב.

בינתיים מצב היהודים הממתינים לעלייה הידרדר מאוד, בשל החורף שהקדים. את הנשים והילדים העבירו לעיר, והגברים נותרו במחנה. בניין הקהילה התמלא בפליטים והמעפילים סבלו רעב ומחלות. תינוק אחד מת מרעב והזנחה. למעלה מארבעה חודשים המתינו המעפילים לאנייה בתנאים קשים. בתקופה זו נוצרו חיכוכים עם היהודים המקומיים שנשאו בעול הפליטים הרבים, ולא פעם השתמשו שליחי העלייה בעל כרחם באיומים על מנת שלא יפנו למשטרה נגד המעפילים.

אניית החלוץ הגיעה ב־4 בדצמבר 1947 אך נחשפה על ידי המשטרה הצרפתית. רק 44 מעפילים הספיקה להעלות ונאלצה לצאת לים. היא התקלקלה בדרך ונוסעיה עברו לאניית הפורצים מול מפרץ דה פורטו.

שאר המעפילים הועברו לצרפת כדי להמשיך ולנסות להפליג משם ארצה. כתשעה חודשים של ניסיונות העפלה ימית עברו על יהודי צפון אפריקה. אנשי המקום נתנו לאנשי המוסד הלוואות ענק, ללא ריבית, וללא מועד קבוע לפירעון, ולרוב גם ללא חתימה. (בראשם של נדיבים אלו עמדו משפחות שרקי, יהונתן, סבאון וזאגה.) המחנות סבלו מחוסר תקציב והכלכלה בהם אפשרה קיום רק בקושי. בסופו של דבר שלוש אניות מעפילים יצאו מחופי צפון אפריקה, והן נשאו כ-800 מעפילים. מעפילים נוספים נסעו לצרפת והעפילו משם לארץ.

חוץ מאניות אלו אנו יודעים על ניסיונות נוספים של יהודים להעפיל ארצה. אחד מהם היה להסתנן לספינת שמפוליון הלגאלית. היא עגנה בחופי תוניס בדרכה לחיפה, וכחמש עשרה יהודים שבאו לתת לעולים פירות וצידה לדרך, החליטו באופן ספונטני מבלי שהביאו כסף או בגדים להתחבא באנייה.

מצרים

בעקבות פוגרום שערכו לאומנים מצריים ב-2 בנובמבר 1945 במלאת 28 שנים להצהרת בלפור, במסגרתו שדדו חנויות של יהודים, הרסו בתי כנסת ושרפו ספרי תורה, החליטו רבים מהיהודים להימלט. הבריטים התירו למעוניינים ב"ביקור קצר" בארץ ישראל, להפקיד פיקדון של 60 לירות אנגליות (סכום עתק אז). רבים מיהודי מצרים העשירים ניצלו את ההזדמנות ונסעו ברכב לארץ, "עד יעבור זעם" או שלא על מנת לחזור. עד 1948 הגיעו כ-5,000 יהודים לארץ בדרך זו. הם אינם נספרים בדרך כלל בין עולי העלייה הבלתי לגאלית.

הערכת המפעל ורישומו

מבצע העלייה הבלתי לגאלית מארצות המזרח עמד בצילה של ההעפלה בדרך הים. כמות העולים הייתה קטנה יותר והפעולות חשאיות יותר בעת התרחשותן. היישוב היה מודע להורדת מעפילים מאוניות בחופי הארץ, אך רק מעטים ידעו בזמן אמת על ההסתננויות דרך גבול הצפון.

מפקד הפלמ"ח יגאל אלון העיד על מבצע ההעפלה מהמזרח את הדברים הבאים:

מכל מיבצעי הפלמ"ח היו מיבצעי ההעפלה בדרך היבשה האפורים, המייגעים והפחות דרמטיים, ודווקא משום כך - המצוינים ביותר (כיוון ש) המימד האנושי, שהתבטא בהושטת סיוע במעבר הגבול ובשלבים הראשוניים של קליטה בארץ, ולאו דווקא ההיבט הצבאי, הוא שהיה הגורם המכריע בהם

— יגאל אלון

העלייה היבשתית הונצחה במספר ספרים ומאמרים וכן באחד משירי ההעפלה המפורסמים. בין חברי "החוליה" של הפלמ"ח באצבע הגליל היה גם חיים חפר, שהשתתף בהברחתם ארצה של מעפילים מארצות המזרח דרך גבול הצפון. הוא כתב על פעולות אלה את השיר "בין גבולות" מנקודת המבט של חבריו לחוליית הפלמ"ח: "בין גבולות, בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים / שיירות של אחים בלי הרף, למולדת אנו מלווים".

לקריאה נוספת

• אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, הוצאת מערכות, תשי"ט, כרך ב' עמודים 349–367
• ברכה חבס, פורצי השערים ממזרח ומים, הוצאת מערכות, תש"ך
• חיים סעדון ויואל רפל (עורכים), במחתרת מארצות האסלאם - פרשיות העפלה והגנה, יד בן צבי, 1997
• רחל ינאית בן-צבי, בשליחות בלבנון ובסוריה: 1943, תל אביב, תשל"ט 1979
• אריה בועז, עלום ונוכח בכל - סיפור חייו של שאול אביגור, פרק עשירי: ההעפלה מארצות האסלאם, עמודים 140–164, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2001.
• יצחק בן-צבי, נדחי ישראל, יד בן צבי, תשכ"ט
• חיים כהן, הפעילות הציונית בעיראק, ירושלים, תשכ"ט
• יאני אבידוב, נתיבים נעלמים, הוצאת ספריה לעם - הוצאת עם עובד, תל אביב, 1955
• אברהם יבין, שלמה דרך (עורכים), סיפורו של דוידקה, דוד נמרי - מפיו ועליו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ד

קישורים חיצוניים

• מרכז מידע פלמ"ח מעורבות הפלמ"ח בהעפלה יבשתית מגבול הצפון
• אפרים בן-חיים, ההעפלה מצפון אפריקה: שלוש אוניות, 1947(הקישור אינו פעיל), "שורשים במזרח", קובץ א, 1986, עמ' 241–320.
• צבי זוהר, העפלה ועלייה ב' מסוריה בשנות הארבעים: תובנות והרהורים(הקישור אינו פעיל), "פעמים", 66, חורף תשנ"ו, עמ' 43–69.
• עוזיאל שמלץ, העלייה ההמונית מאסיה ומצפון אפריקה: הבטים דמוגרפיים(הקישור אינו פעיל), "פעמים", 39, תשמ"ט 1989, עמ' 15–63.
• דפנה צמחוני, ממשלת עיראק והעלייה הגדולה של היהודים לישראל(הקישור אינו פעיל), "פעמים", 39, תשמ"ט 1989, עמ' 64–102.
• מיכאל מ. לסקר, עליית יהודי מרוקו. מדיניות הממשל ועמדת הארגונים היהודיים בעולם- 1956-1949(הקישור אינו פעיל), "שורשים במזרח", קובץ ב, 1989, עמ' 315–367.
• נורית גוברין, פגישתם של גולי ארץ-ישראל עם מצרים והקהילה היהודית בה במלחמת-העולם הראשונה(הקישור אינו פעיל), "פעמים", 25, תשמ"ו 1985, עמ' 73–101.
• רחל סימון, מ"חוג ציון" לציונות מגשימה: עליית יהודי לוב(הקישור אינו פעיל), "שורשים במזרח", קובץ ג, 1991, עמ' 295–351.
• יצחק כרם, יוון והעלייה הבלתי לגאלית, 1947-1934(הקישור אינו פעיל), "שורשים במזרח", קובץ ד, 1989, 282-241.
• חנה אברהמי, "החלוץ" והעלייה מסוריה - העשור הראשון, 1939-1929(הקישור אינו פעיל), "שורשים במזרח", קובץ ב, 1989, עמ' 133–172.
• הם באו מהצפון, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 10 באוגוסט 2021
• סעדון, חיים; רפל, יואל, "ההעפלה מארצות האסלאם", במחתרת מארצות האסלאם:פרשיות העפלה והגנה, מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח,1996
• ים? יבשה!, נאמן למקור, הספרייה הלאומית