לופה-אוקנדה
הפארק הלאומי לופה (בצרפתית: Parc national de la Lopé) הוא פארק לאומי הנמצא במרכז גבון. למרות שרוב שטחו של הפארק הוא יער גשם טרופי, בחלק הצפוני שלו מצויים השרידים האחרונים של סוואנת הדשא שנוצרה במרכז אפריקה במהלך עידן הקרח האחרון, לפני כ-15,000 שנים. היה זה האזור המוגן הראשון בגבון כאשר שמורת הטבע לופה-אוקנדה הוקמה ב-1946. ב-2007 העניק אונסק"ו למקום מעמד של אתר מורשת עולמית.
 | |||||||||
| נוף בפארק | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 491,291 הקטאר, 150,000 הקטאר | ||||||||
| צומח | יער גשם טרופי | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 גבון | ||||||||
| קואורדינטות | 0°30′0″N 11°30′0″E / 0.50000°N 11.50000°E | ||||||||
|
(למפת גבון רגילה) | |||||||||
תיאור עריכה
לופה-אוקנדה נמצא במרחק 300 קילומטרים דרומית-מזרחית לליברוויל, בירת גבון. שטחו של האתר המוכרז הוא 5,120 קמ"ר, הפארק הלאומי לופה-אוקנדה משתרע על פני 4,913 קמ"ר מתוך השטח הזה ועל יתרת השטח משתרעים ארבעה אתרים היסטוריים, כאשר שלושה מתוכם (דודה, מוקקו ואלארמקורה) נמצאים בחלק הצפוני של הפארק (מתוכם שניים סמוכים לפארק ואילו השלישי מופרד ממנו) ואילו הרביעי (הר איבונדג'י) נמצא במרחק מה מהחלק הדרום-מזרחי של הפארק. בין האתרים ההיסטוריים הללו לבין הפארק עצמו מפריד אזור חיץ ברוחב 5 קילומטרים.
לפיכך, האזור המוכרז כאתר מורשת עולמית מורכב משלושה אזורים שונים. ההגדלה של האזור המקורי שהיה אמור להיות מוכרז כללה את ארבעת האתרים ההיסטוריים.
הפארק הלאומי גובל בצפון בנהר אוגווה (Ogooué) הזורם במקביל לקו המשווה עד לליברוויל שלחוף האוקיינוס האטלנטי. דרומית לפארק נמצא רכס ההרים צ'אילו המאופיין ביער גשם טרופי צפוף, פני שטח מחוספסים ורשת של אפיקי נחל. במזרח ובמערב הפארק גובל באופווה ומינגווה שהם היובלים של נהר אוגווה.
עמק נהר אוגווה הוא אזור המאופיין בסוואנה פתוחה וביערות ששטחם כ-1,000 קילומטרים רבועים. הגבעות הנמצאות משני צדדיו של העמק גבוהות מהצמחייה ומאפשרות דרך מעבר מהחוף אל פנים הארץ שאיננה עוברת בתוך יערות הגשם הצפופים, האפשרות נוצלה מאז התקופה הפרהיסטורית. המישור הפתוח הוא ככל הנראה תוצאה של פעילות אנושית רצופה מאז תקופת האבן: שרפות היער גרמו ליצירתה של צמחיית הסוואנה שמשכה לאזור מתיישבים נוספים. במהלך הדורות עברו דרך האזור אנשים רבים שהותירו אחריהם שרידים משומרים היטב של התיישבויות על ראשי הגבעות, מערות ומקלטים, ראיות ליכולת עיבוד של ברזל וכ-2,000 פטרוגליפים.
רוב האתרים בפרק התגלו החל מתחילת שנות ה-80. הממצאים מהאזור מצביעים על כך שהחלק המרכזי של עמק אוגווה, ובייחוד בנקודת ההתמזגות של הנהרות מ'פאסה (Mpassa) ולבומבי (Lebombi), היה אזור סחר חשוב ביותר שדרכו עברו מהגרים רבים, וכן אזור מעבר הכרחי עבור בני הבנטו, חקלאים מהאזור שמדרום למדבר סהרה, שהיגרו דרומית-מזרחית למרכז, מזרח ודרום אפריקה. בשלושת האזורים המוכרזים בעמק יש אתרים ארכאולוגיים רבים המכילים דוגמאות אמנות סלע.
החלק של אפריקה הנמצא דרומית לסהרה עשיר מאוד בממצאים ארכאולוגיים. הממצאים הללו כוללים את האתרים הגאולוגיים במזרח אפריקה ואת ציורי הסלע במזרח, מרכז ודרום אפריקה. האתרים הידועים באזור זה, ובייחוד אלה הנכללים ברשימת אתרי המורשת העולמית, משופעים בדרך כלל במישורים מיוערים במידה מועטת ולא ביערות גשם צפופים. עד לפני זמן מה היה מעט מאוד מידע על ההתיישבויות המוקדמות במישורי יערות הגשם הצפופים של מרכז אפריקה, שנחשבים לעוינים עבור ההתיישבות האנושית. המחקרים האחרונים במרכז גבון שינו את הדעה הזו וסיפקו עדויות משמעותיות שהראו כיצד בני האדם הראשונים באזור הצליחו לעקוף את הביצות של אגן נהר קונגו והקימו את ההתיישבויות על גדות האוגווה.
האתרים התרבותיים מחולקים לחמישה סוגים לפי התקופה הארכאולוגית[1].
תקופת האבן הקדומה האפריקאית עריכה
קשה לנוע בתוך יערות הגשם ירוקי העד הצפופים. אוכלוסיית הפילים החיה באזור זה נוטה לנוע בנתיבים עוקפי גבעות ונראה כי גם בני האדם עשו כך: רוב השרידים מתקופת האבן הקדומה האפריקאית (באתר זה, לפני כ-400,000 - 120,000 שנים לפני זמננו) נמצאים בראשי הגבעות וניתן לזהות טביעות רגליים המובילות אליהם ומהם. עד כה נמצאו בעמק אתרים רבים מתקופה זו כולל כלי אבן מהתרבות האשלית שהתגלו על פני טראסה הנמצאת על גדת הנהר אלארמקורה (Elarmékora).
תקופת האבן התיכונה האפריקאית ותקופת האבן המאוחרת האפריקאית עריכה
אין ממצאים רבים מהעמק שניתן לתארך לתקופת האבן התיכונה האפריקאית. במהלך תקופת האבן המאוחרת האפריקאית (באזור זה כ-12,000 - 4,500 שנים לפני זמננו) האקלים הפך חם יותר ובני האדם החלו להשתמש בטכנולוגיה מפותחת יותר על מנת לייצר כלי אבן קטנים ממיקרוליתים ולצוד בעזרת חצים וקשתות. נמצאו שרידים רבים מתקופה זו המדגימים את מה שמכונה התעשייה הטשיטוליאנית, והם נמצאו גם לאורך נהר קונגו על מישור טק, במישור קינשאסה ובעמק ניארה.
בעמק אוגווה נמצאו כלי אבן מתקופה זו בראשי הגבעות, במחסות-סלע ובמערות. על ראשי הגבעות, שהיו המקום שבו סותתו הכלים, יש אזורים נרחבים של פסולת הסיתות - שברי אבן שניתן לראות בתצלומי אוויר. האזורים שמסביב למגורי האדם אופיינו בפסיפס של יער וסוואנה; בני האדם בחרו לגור במקומות הגבוהים, צדו עם חצים וקשתות, השתמשו בעץ מהיערות על מנת להדליק אש, וככל הנראה גם ניזונו מהצמחים שגדלו ביערות.
התקופה הנאוליתית עריכה
השרידים הקדומים מרמזים על אוכלוסייה קטנה ומתפתחת. לעומת זאת, השרידים שהותירו אחריהן התרבויות שהופיעו בתקופה הנאוליתית ובתקופות הברזל משקפים את גלי ההגירה שעברו דרך האזור. אחת התוצאות הבולטות של גלי ההגירה הייתה הקמת יישובים גדולים באופן יחסי.
בתקופת ההולוקן הראשונה החלה הגירה של בני הבנטו מהרמות המדושאות לאורך הגבול בין ניגריה לקמרון. לפי העדויות הנדידה התבצעה בשני נתיבים ראשיים. הראשון היה בכיוון מזרח לעבר האגמים הגדולים של מזרח אפריקה ומשם דרומה, והוא היה לאורך רצועה צרה של סוואנה על החוף האטלנטי; הנתיב השני היה בכיוון דרום-מזרח והתפצל לשניים, תוך כדי מעבר באזורים הגבוהים ובסוואנה של עמק אוגווה על מנת לעקוף את יערות הגשם המשווניים.
בני האדם בתקופה זה הכינו אבנים חלקות, גרזנים וכלי חרס. ההשערה היא כי ייתכן והשיטות להכנת הכלים התפתחו בלופה-אוקנדה, אך ההופעה הפתאומית והנרחבת בשנת 4,500 לפנה"ס מעידה בסבירות גבוהה על כך שהשיטות יובאו למקום מאזורים אחרים. האתרים הארכאולוגיים הקדומים ביותר בעמק נמצאים בהרי מאסוסו. שני אתרי אוקנדה מתוארכים לשנת 4,500 ו-3,560 לפנה"ס.
במקום נמצאו דוגמאות רבות של גרזנים חלקים שהוכנו מאמפיבוליט (סלע מהחלק המרכזי של העמק). הממצאים הללו פזורים בכל רחבי גבון, דבר המעיד על גבולות הסחר הנרחבים באותה תקופה.
בני האדם באותה תקופה התיישבו גם כן על ראשי הגבעות, חיו ביישובים קטנים והקימו אזורים מיוחדים שבהם נקברה האשפה. ההשערה היא כי צורכי הקיום באותה תקופה התבססו על משאבים מהיער כיוון שלא נמצאו עדויות לפעילות חקלאית כלשהי.
אתרי תקופת האבן החדשה מפוזרים לאורך העמק בין אפונה (Epona) לאוטומבי (Otoumbi) במערב ולאוגווה במזרח.
תקופת הברזל המוקדמת עריכה
אמנות הברזל במרכז ובמערב אפריקה החלה להתפתח בערך בשנת 2500 לפנה"ס באזור הרי מאנדארה (Mandara) על הגבול בין ניגריה לקמרון, ובאזור המקיף את יאונדה (Yaoundé) בדרום קמרון.
הממצאים הקדומים ביותר של ברזל מעובד בעמק אוגווה מתוארכים לתקופה של אמצע האלף ה-2 לפנה"ס, והם נמצאו באוטומבי ובלופה. בין 2300 ל-2100 לפנה"ס חלה התפשטות של השימוש בברזל לאוקנדה וללינדילי. התושבים החדשים במקום, שנעזרו בכלי הברזל שלהם, הצליחו ככל הנראה לגרש לחלוטין את אנשי תקופת האבן החדשה.
אנשי תקופת הברזל חיו גם כן בראש הגבעות אך ביישובים גדולים באופן יחסי, כאשר בסמוך אליהם נבנו מספר כבשנים, ומספר היישובים היה גדול גם כן: עד כה נמצאו כ-20 אתרים המתוארכים לתקופה שבין 2300 לפנה"ס ל-1800 לפנה"ס. במקום נמצאו עדויות לשימוש בתבואה ואגוזים ביחד עם עדויות לחקלאות פרימיטיבית (מטעים לגידול דקלים שמהם מפיקים שמן דקלים).
כלי החרס מהתקופה הזו שונים מאוד בהשוואה לאלו של תקופת האבן החדשה: מכלים בצורת פעמון, חלקם גדולים מאוד, שקושטו במעגלים קונצנטריים[2] מתחת לידיות. אופי הקישוט הזה דומה לתחריטי סלע שנמצאו במקום סמוך וככל הנראה הם הוכנו באותה תקופה.
פטרוגליפים עריכה
עד כה נמצאו למעלה מ-1,600 פטרוגליפים לאורך העמק, וכמה נוספים נמצאו מדרום לעמק. הפטרוגליפים נמצאים על סלעים סגלגלים ושטוחים, והם הוכנו באמצעות כלי ברזל שניקבו חורים קטנים דמויי גביע בסלע הקשה.
צברי פטרוגליפים נמצאים לאורך עמק אוגווה בדודה (Doda), איבומביל (Ibombil), קונגו בואמבה (Kingo Boumba), לינדילי, אפונה ואלארמקורה. האתרים הללו מתחלקים לשתי קבוצות: מסביב ללופה-אוקנדה במזרח ומסביב לאוטומבי במערב. האיקונולוגיה של התמונות דומה במידה רבה לציורים שנמצאו על כלי החרס מתקופת הברזל ולציורי גוף מודרניים. שני שלישים מהציורים הם מעגלים או מעגלים קונצנטריים, ובסך הכל 75% מהציורים הם של צורות גאומטריות שונות. ציורי בעלי החיים מהווים רק 8% ומתוארים בהם זוחלים או הולכי על ארבע קטנים. לא נמצאו דוגמאות של יונקים גדולים כגון פילים ואנטילופות (ציורים של בעלי חיים אלה כן נמצאו בסהרה ומזרח ודרום אפריקה). קבוצת ציורים שנודעת לה חשיבות רבה היא זו המתארת זריקת סכינים וזאת כיוון שבמרכז אפריקה כלי הנשק הללו אפיינו את בני הבנטו. סוג זה של סכינים עדיין נמצא בשימוש באזור.
הפטרוגליפים נמצאים ליד אתרי ההתיישבות מתקופת הברזל, ואם מקשרים ביניהם ניתן לומר כי הציורים מתוארכים לתקופה שבין 2300 ל-1400 לפנה"ס. מבחינה מספרית, הפיזור של הציורים הוא:
- אלארמקורה: 140 ציורים בחמש קבוצות
- אפונה: 410 ציורים
- קונגו-בואמבה: 280 ציורים בחמש קבוצות
- לינדילי: 20 תמונות
תקופת הברזל המאוחרת עריכה
בין 1900 ל-1800 לפנה"ס היגרו תושבים חדשים לאזור, והחליפו את התושבים הקודמים. המהגרים הללו נשארו במקום במשך 400 שנים ואז היגרו דרומה. שרידי התנורים שנותרו מתקופה זו מצביעים על כיוון ההתפשטות מאוטומבי לאורך שני הצדדים של העמק ולעבר ההרים המיוערים בדרום. מרבצי פחם הם העדות הראשונה שנמצאה לקיומה של חקלאות המבוססת על קציר ושרפה.
מסיבות שאינן ברורות העמק היה נטוש בין 1400 ל-800 לפנה"ס. בתקופה זו חלו שינויים רבים בצמחיית העמק.
אבותיה של אוכלוסיית אוקנדה הנוכחית החלו להגיע לעמק בין המאה ה-14 למאה ה-15 לפנה"ס, וגם הם חיו בראשי הגבעות. שרידי כלי החרס שלהם נמצאו מפוזרים על פני שטח של 1,500 קמ"ר. ההשערה היא כי כושרם הגופני סייע להם לעבור את המרחקים הארוכים באזור.
שרידי התיישבות נמצאו גם במרחק רב יותר דרומית ליער והם מתוארכים לתקופה שבין המאה ה-14 למאה ה-19 לספירה, וניתן ללמוד מהם על השינוי באופן התכת הברזל. לפי העדויות נראה כי באזור התקיימו במקביל שתי תרבויות, בני הלופה בסוואנה ומסורת הללדי מסביב לעמק ללדי שביער.
במאה ה-20 הוזזו מספר כפרים והועברו אל מחוץ ליער לאורך הכביש הראשי ומסילת הרכבת הסמוכים לעמק נהר אוגווה.
עולם החי והצומח עריכה
בפארק חיים מגוון גדול מאוד של צמחים ובעלי חיים כגון שימפנזות, גורילות, פילי יערות, נמרים, חתול זהוב אפריקני, גחניים, זבד דקלים אפריקני, פנגולין עצים, שפן עצים, תנין צר-חרטום, תנין גמדי, פיתון סלעים אפריקני, ממבה ג'יימסונית, פרפרים, פנינייה מצויצת, אפרור אפריקני, טוראקיים, קלאוניים, טנרק לוטרה ענק, לוטרה חסרת-טופר קונגולזית, תאו היער, קודו מסורטט, קודו הביצות, חזיר יער ענק, חזיר נהרות ואיילון המים. בפארק חיים מספר מינים של צביונים ובהם צביון צהוב-גב, צביון כחול, צביון לבן-גחון, צביון פיטרס וצביון חום. בנוסף מתקיימים בו 14 מינים של פרימטים ובהם מנדריל, מנגבי אפור-לחיים, קולובוס שחור, גנון לבן-אף גדול וגנון לבן שפה.
היסטוריה מודרנית עריכה
החפירות הארכאולוגיות באתר החלו ב-1987 וממשיכות מאז.
רצועת הסוואנה שמשכה מספר רב של אנשים במהלך הדורות עדיין משמשת כמקום מגורים. באזור זה מדוברות כמה שפות ובהן אוקנדיס, מאקינה, אקלה, סאקה ומאסאנגו.
במקביל לתחילת השלטון הקולוניאלי במאה ה-19 ובמאה ה-20 החלה מגמה בקרב תושבי האזור לעבור מכפרים משפחתיים קטנים לכפרים גדולים יותר ולעיירות. ב-1967 נבנתה לאורך העמק הדרך הלאומית מספר 3, על מנת לסייע בניצול משאבי היער. היישובים המודרניים באזור ממוקמים בסמוך לכביש. ב-1976 נבנתה מסילת רכבת המחברת את ליברוויל שעל החוף עם פרנסוויל השוכנת ליד היער. מטרת המסילה היא ניצול משאבי העץ ומרבצי המנגן. מסביב לתחנות הרכבת איים (Ayem) ולופה הוקמו יישובים חדשים.
כיום, יש בתוך אתר המורשת העולמית שישה כפרים קטנים שבהם גרים כ-2,000 תושבים. שלושה כפרים שוכנים לאורך עמק אוגווה: בולקו (Boléko), קונגובומבה (Kongoboumba) וקאזאמאביקה (Kazamabika). שלושת הכפרים האחרים שוכנים ליד פלג אופווה של נהר אובווה: מאקוגהה (Makoghé), באדונדה (Badondé) ומיקונגו (Mikongo). ליד הכפרים הללו נמצאים שני כפרים נוספים, ראמבה (Ramba) ומאסנגואלאני (Massenguelani) שאוכלוסייתם מורכבת מבני הבנטו ומפיגמים. ששת הכפרים הגדולים נחשבים כאזורים מתפתחים, ומשמעות הדבר היא שממשלת גבון מעניקה להם תמיכה עבור עידוד תיירות אקולוגית ופיתוח שווקים של מוצרים מקומיים.
אזור לופה-אוקנדה הוכרז כשמורת טבע ב-1946, ובשנת 2002 שונה מעמדו החוקי והוא הפך לפארק לאומי.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
