הפגנה

יציאת אנשים אל הרחובות בתור מחאה
הפגנה בגרמניה נגד הנהגת שכר לימוד באוניברסיטאות

הפגנה היא יציאה אל הרחובות תוך הכרזת ססמאות והנפת שלטים. זוהי דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות. תיתכן גם הפגנה של אדם אחד שאז היא נקראת "הפגנת יחיד". הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות מרכזיות או במקומות בעלי משמעות סמלית.

הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה מציגות תוצאות שונות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים הוא הערכת המארגנים, אך אלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף הוא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש המערערים.

תוכן עניינים

דרכי ביטוי בהפגנהעריכה

את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר שאותו הם רוצים להעביר. דרכי ביטוי הנחשבות לגיטימיות הן:

  • נאומים של מנהיגי המפגינים.
  • שלטים שמניפים המפגינים ובהם סיסמאות המציגות את המסרים.
  • קריאות קצובות של המון המפגינים.

לעיתים המפגינים משתמשים באלימות ובמקרה כזה ההפגנה איננה נחשבת להפגנה לגיטימית. הפגנה אלימה נקראת בדרך כלל "מהומה", "התפרעות" או "הפרת סדר". חסימת כבישים נחשבת להפרת סדר ונמצאת על התפר שבין הפגנה מקובלת להפגנה אלימה שלא מקובלת. הפגנות הכוללות ונדליזם, הצתות, יידוי אבנים ותקיפת עוברי אורח נחשבות להתפרעויות אלימות ולא להפגנות לגיטימיות. על מנת לפזר הפגנה בלתי חוקית, או כזו שמפריעה לסדר הציבורי, כוחות המשטרה מפעילים אמצעים לפיזור הפגנות.

הפגנות מפורסמות בעולםעריכה

תנאים לקיום הפגנה בישראלעריכה

  קטע זה עוסק באירוע אקטואלי או מתמשך. הנתונים בנושא זה משתנים במהירות, ועל כן ייתכן שהם חלקיים, לא מדויקים או לא מעודכנים.
 
הכנות להפגנה נגד השחיתות בבית העצמאות, שדרות רוטשילד, תל אביב

המשפט במדינה דמוקרטית מכיר בזכותו היסודית של אזרח להפגין במחאה נגד פעולות השלטון, וזכות זו מעוגנת בחוק תחת שתי חירויות יסוד: חופש הביטוי וחופש ההפגנה. המגבלות העיקריות על חירות המחאה בישראל נקבעו בחוק העונשין, התשל"ז-1977, והבולטות שבהן הן פגיעה בגופו של אדם, איסור המרדה והסתה, התקהלות אסורה והיזק לרכוש ציבורי או פרטי. בעקבות פסיקת בג"ץ בנוגע למחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה, החל היועץ, אביחי מנדלבליט בהליך של שינוי ההנחיות בעניין.[1]

על פי פקודת המשטרה בישראל, אין צורך לקבל אישור או רישיון על מנת לערוך הפגנה. הפגנה טעונה רישיון, רק אם היא מוגדרת כ"תהלוכה" או כ"אספה".

סעיפים 90-83 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכים רישיון ממשטרת ישראל:

  • "אספה" - חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.
  • "תהלוכה" - חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו.

משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ-50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: "אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים".

כל התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל"הפרת השלום". בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום - דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות.

מגבלות אחרות נקבעו בחוקים נוספים, דוגמת פקודת הנזיקין, הקובעת איסור מטרד ליחיד והסגת גבול היחיד. הגבלה מיוחדת חלה על חירות ההפגנה במשכן הכנסת וברחבת הכנסת.

בפסק דין של בג"ץ נקבע שאין לקיים הפגנה או משמרת מחאה ליד ביתו של איש ציבור או עובד ציבור, כאשר קיימת אפשרות אפקטיבית להפגין מול המקום שבו הוא ממלא בדרך כלל את תפקידיו הציבוריים, או במרחק סביר מביתו.[2]

תנאים לקיום הפגנה מעבר לקו הירוקעריכה

בשטחים שמעבר לקו הירוק קיימת תחיקה צבאית החלה על הפלסטינים תושבי השטחים ואילו על הישראלים חל החוק הישראלי. בשונה מהחקיקה הישראלית בדבר הפגנות, התחיקה הצבאית מגבילה באופן נרחב את חופש ההפגנה.

כשלושה חודשים לאחר כינון שלטון צה"ל בשטחי יהודה והשומרון ורצועת עזה, ניתן צו צבאי שהוציא מפקד האזור בדבר עבירות הקשורות ל"פעולות הסתה ותעמולה עוינת". הצו אוסר על תהלוכה, או אספה ללא רישיון, כמו כן גם נאסר על הנפת הצגת או קביעת דגלים או סמלים מדיניים ללא היתר ונאסר להדפיס חומר מדיני ללא היתר.

השוני בין החוק האזרחי בדבר אסיפות ותהלוכות לתחיקה הצבאית הוא בהגדרת המושגים:

  • בסעיף 1 לצו 101 תהלוכה מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל".
  • באותו סעיף מוגדרת אספה כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה.

פיזור הפגנותעריכה

 
מפגינים מתעמתים עם המשטרה בבליז

כאשר הפגנה חורגת מהגבולות שקבעה לה המשטרה, עושה המשטרה שימוש בכוח על מנת להכיל אותה לתחומה או לפזר את המפגינים. כאשר ההפגנה נהפכת לאלימה ומסוכנת, עוברת המשטרה לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע, אלות, ירי כדורי גומי ואף ירי אש חיה לעבר המתפרעים (למשל באירועי אוקטובר 2000).

על הזכות להפגין ועל גבולותיה עמדה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:

זכות ההפגנה והמחאה אכן נגזרת מהזכות לחופש ביטוי, והיא אחד הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו. לטוען לקיפוח בזכויות החברתיות ולתובע תיקון עוול ופערים חברתיים בוודאי עומדת זכות הביטוי והמחאה. אולם הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן. חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שיקולי השמירה על הסדר והביטחון הציבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים ציבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור.

עע"ם 3829/04 ישראל טויטו ועמותת "מכל הלב" נ' עירית ירושלים, ניתן ב-6.12.04).

הפגנות בישראלעריכה

 
הפגנת סטודנטים בתל אביב כנגד יישום מסקנות ועדת שוחט

כיכרות עיקריים המשמשים להפגנות פוליטיות בישראל הם כיכר רבין בתל אביב וכיכר ציון בירושלים. ככר אחרת ששמה ניתן לה על שם ההפגנות הרבות שנערכו בה, היא כיכר השבת בירושלים.

מספר הפגנות מפורסמות נרשמו בהיסטוריה של ישראל:

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.