פתיחת התפריט הראשי

הפטריוט הוא קברט סאטירי מאת חנוך לוין שנכתב ב-1982 כתגובה למלחמת לבנון הראשונה.

תקציר העלילהעריכה

המחזה מורכב מסדרה של מערכונים כאשר ברובם מופיעה הדמות המרכזית של "להב עשת" - הוא הפטריוט שעל שמו ההצגה. בתחילת ההצגה, במסגרת תוכנית "חיים שכאלה" לכבודו, להב רב עם אחיו על מגרש שירשו ברומניה, עם ידידו רייכמן שלטענתו גזל ממנו כסף ועם בנו על תכשיטים שנעלמו מהכספת, ולבסוף מחליט להגר לאמריקה. בפגישה עם הקונסול האמריקאי הוא מתבקש לירוק על אימו כהוכחה לכך שלא יביא אותה איתו לארצות הברית. לפני עזיבתו הוא בא להשקיע בקרקעות בשטחים, ועל מנת להוכיח את נאמנותו למדינה הוא מתבקש על ידי הממונה על הקרקעות לבעוט בנער ערבי המצחצח את נעליו. לאחר היסוס הנובע מתמימותו ואדישותו של הנער, להב מוצא את הכוח לבעוט בו תוך היזכרות דווקא באימו הנותרת בארץ, ולבסוף אף הורג את הנער הערבי. לאחר שהוא מביע את שנאתו ואהבתו לישראל וליהודים, להב פוגש שוב את ידידו רייכמן בשדה התעופה, וזה משכנע אותו להבריח לארצות הברית יהלומים המוסתרים בתוך תפילין. רגע לפני העלייה למטוס להב מגויס למלחמה באלבניה ונהרג מפגיעת כדור. מול כסו של אלוהים הוא מתחיל להתוודות על חטאיו אך לבסוף תופס את מקומו על הכיסא, מקלל ומגרש אותו.[1]

במהלך ההצגה מופיעים מספר מערכונים נוספים, הכוללים מערכון בו שר בממשלה חושב שבא לטקס הנחת אבן פינה אך מגלה שלמעשה הוא נמצא בהלוויה, וכאשר הוא נושא הספד עבור המת אמירותיו משתנות מרגע לרגע ככל שהוא לומד עליו עובדות חדשות. בין המערכונים שזורים מבזקי חדשות קצרים ומחורזים בנוגע להתפתחויות צבאיות ומדיניות המופיעים תמיד בזוגות ומחולקים ל"ידיעות פנים" ו"ידיעות חוץ", למשל:

ידיעות פנים
ראש הממשלה נאם בבית העלמין הצבאי בצפת.
הוא קרא למתים לחכות בסבלנות. הם הסכימו פה אחד.
ידיעות חוץ
כוח פשיטה של צה"ל נחת במסוקים בצ'ילה.
לכל כוחותינו שלום. חייל אחד קיבל קילה.

חנוך לוין, "הפטריוט". מה אכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 113

המונולוג "מיומנו של צנזור", שנכתב בעקבות פסילת ההצגה על ידי הצנזורה, הוקרא בסיום ההופעה במספר הצגות. המונולוג מתאר באופן סאטירי כיצד הצנזור משנה לגמרי את תוכנן של הצגות (במקרה זה הוא מתאר את אותלו של ויליאם שייקספיר) על מנת שיתאימו לכללי הצנזורה הישראליים.[2]

הקשר תרבותי ופוליטיעריכה

הפטריוט סימן את חזרתו של חנוך לוין ליצירה סאטירית מובהקת מהסוג בה החל את הקריירה התיאטרונית שלו, בניגוד למחזות הדרמטיים אותם כתב וביים בעשור שקדם לכתיבת הקברט. תגובת הקהל ליצירה זו, לעומת זאת, לא הייתה חריפה כבעבר, אף על פי שהצנזורה עדיין דרשה את הורדתה המיידית. על פי מיכאל הנדלזלץ מצב זה נבע מכך שראייתו הביקורתית של לוין כבר הייתה מקובלת יותר בקרב הקהל הרחב:

"התמונה הסאטירית שעל הבמה כבר לא זיעזעה והפתיעה כמו מלכת אמבטיה או את ואני והמלחמה הבאה, משום שבציבור הישראלי שמתוכו בא הקהל היו כבר די קולות שקיבלו את השקפת עולמו של לוין על החברה שבה הוא חי, ואף הרחיקו לכת יותר ממנו בביקורתם. לעומת זאת הממסד, שהתבצר בתפישתו כי מלחמתנו לעולם צודקת, בהחלט רצה להתגונן מפניו.

מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על פי דרכו, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001, עמ' 25.

חלקי היצירהעריכה

היצירה מורכבת מעשרים קטעים – חלק משוחקים וחלקם מושרים.

  1. חיים שכאלה
  2. שיר הפלגה עליז
  3. ידידות
  4. היריקה
  5. אבן הפינה
  6. שיר אהבה מזרחי
  7. הוראות ביטחון בשטחים הכבושים
  8. חסות
  9. המתכון הקלאסי לעצמאות
  10. הבעיטה
  11. יונה רזה מביאפרה
  12. נרות שבת
  13. הבלדה על יעקב אחינו
  14. הזכרונות
  15. התפילין
  16. הגיוס
  17. המוות על הגבעה
  18. לפני כס הכבוד
  19. לך לך
  20. מיומנו של צנזור

הצגת הבכורהעריכה

הקברט הועלה לראשונה על ידי "קבוצת התיאטרון" של המרכז התיאטרוני בנווה צדק באוקטובר 1982 בבימויו של עודד קוטלר, עם תפאורה של יעל פרדס, מוזיקה מאת אלכס כגן ורפי קדישזון וביצועים של דורלי חזון על הפסנתר.

משתתפים:

ההצגה נפסלה בשלמותה על ידי הצנזורה אך למרות הפסילה התיאטרון הציג אותה פעמיים באופן הפגנתי. לאחר מכן הוגש ערעור לצנזורה ובעקבותיו ההצגה הותרה פרט לשלושה קטעים, שלאחר מכן גם מצאו דרכם אל הבמה.[3]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חנוך לוין, "הפטריוט". מה אכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 135-105.
  2. ^ לוין, שם, עמ' 138-137.
  3. ^ חנוך לוין. "הערות", מה אכפת לציפור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 280.