הפיכה עצמית

הפיכה עצמית (באנגלית: self-coup או autocoup; בספרדית: Autogolpe de Estado)^[1] או הפיכה מלמעלה^[2] הוא מונח המתאר תהליך של ביטול משטר דמוקרטי, בידי מנהיגי המדינה, שלא באמצעים אלימים. הפיכה עצמית מובלת לרוב בידי ראש מדינה או ממשלה שנבחרה כדין, שמגדילה את כוחה באמצעים חוקיים וחוקתיים, עד כדי הפיכת שיטת המשטר הקיימת לאנטי-דמוקרטית. לשם כך ראשי המדינה עשויים להשעות את כוחן של הרשות המחוקקת והרשות השופטת או לבטל את החוקה.^[1] הפיכה עצמית סותרת את התרבות הפוליטית במדינות דמוקרטיות ואת עקרון מעבר השלטון בדרכי שלום. אולם, בניגוד להפיכה "מלמטה", שאותה מבצעים גורמים חיצוניים (דוגמת הצבא או קבוצת מורדים), הפיכה עצמית מתבצעת "מלמעלה" על ידי גורמים בממשל.

הפיכות עצמיות התרחשו פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. הדוגמה הידועה ביותר התרחשה ב-2 בדצמבר 1851, עת פיזר לואי נפוליאון, נשיא צרפת, את האספה הלאומית של צרפת בניגוד לחוקה, מהלך שהוביל להקמת הקיסרות השנייה ולהכתרת נפוליאון כקיסר צרפת.

הביטוי "Autogolpe" נטבע בשנת 1992 בעקבות ההפיכה העצמית בפרו, כאשר הנשיא אלברטו פוג'ימורי השעה באופן לא חוקי את בית הנבחרים ואת בית המשפט העליון, והעניק לעצמו סמכויות שלטוניות נוספות.^[1] עוד ניסיון להפיכה עצמית נעשה בפרו ב-2022 על ידי הנשיא פדרו קסטיו, שניסה לפזר את הקונגרס, ובסופו של דבר הודח ונעצר.

ניתוח

על אף שלרוב נהוג לחשוב על הפיכה כתהליך חיצוני "מלמטה", הפיכות עצמיות "מלמעלה" חזרו לאורך ההיסטוריה, גם אם לרוב באופן סמוי מעין הציבור. חוקרים רבים עומדים על הקושי הגלום בזיוהוין של הפיכות עצמיות, שנובע בין היתר מכך שיוזמות ההפיכה הן הממשלות, ולפיכך גורמי הביטחון, הרגילים לציית להוראותיה, מתקשים לעמוד מולן. בשנת 2018, פרסם סטיבן לויצקי, מומחה לפוליטיקה השוואתית ולאמריקה הלטינית, יחד עם עמיתו בהרווארד דניאל זיבלט את הספר "איך דמוקרטיות מתות" (How Democracies Die). בספר זה נבחנים התנאים שיכולים להוביל דמוקרטיות להתמוטטות מבפנים בהפיכה עצמית, בשונה מהתמוטטות בעקבות אירועים חיצוניים, כמו הפיכות צבאיות או פלישות זרות.

דיקטטורות מובהקות נעלמו מרוב מדינות העולם. הפיכות צבאיות והשתלטויות אלימות אחרות על השלטון הן דבר נדיר. ברוב המדינות מתקיימות בחירות סדירות. דמוקרטיות עדיין מתות, אך באמצעים שונים. מאז תום המלחמה הקרה, רוב התמוטטויות הדמוקרטיות לא נגרמו בידי גנרלים וחיילים, אלא בידי הממשלות הנבחרות עצמן. כמו צ'אווס בוונצואלה, מנהיגים נבחרים ערערו את המוסדות הדמוקרטיים בגאורגיה, הונגריה, ניקרגואה, פרו, הפיליפינים, פולין, רוסיה, סרי לנקה, טורקיה ואוקראינה. נסיגתן לאחור של דמוקרטיות מתחילה כיום בתיבת הקלפי. [...] מאחר שאין רגע יחיד – לא הפיכה, לא הכרזה על המשפט הצבאי ולא השעייה של החוקה – שבו המשטר 'חוצה את הקווים' בצורה ברורה לעבר דיקטטורה, דבר אינו מדליק את נורות האזהרה של החברה. התרעות על ניצול לרעה של השלטון עלולות להיתפס כהגזמות או קריאות 'זאב זאב'. עבור רבים, שחיקתה של הדמוקרטיה כמעט ואינה מובחנת.

המקור באנגלית

Military coups and other violent seizures of power are rare. Most countries hold regular elections. Democracies still die, but by different means. Since the end of the Cold War, most democratic breakdowns have been caused not by generals and soldiers but by elected governments themselves. Democratic backsliding today begins at the ballot box. [...] Because there is no single moment—no coup, declaration of martial law, or suspension of the constitution—in which the regime obviously “crosses the line” into dictatorship, nothing may set off society’s alarm bells. Those who denounce government abuse may be dismissed as exaggerating or crying wolf. Democracy’s erosion is, for many, almost imperceptible.

— How Democracies Die p.13

בדומה לזאת, גם מדענית המדינה קים ליין שפלי בחנה את תנאי האפשרות להפיכות עצמיות במאה ה-21, דרך מחקר השוואתי בין מנהיגים של דמוקרטיות חלולות שונות (בעיקר ויקטור אורבן, ירוסלב קצ'ינסקי, ולדימיר פוטין, רג'פ טאיפ ארדואן, והוגו צ'אווס). שפלי טוענת שמדינות אלו אמצו אסטרטגיה של "רודנות בחסות החוק" (Autocratic Legalism), כלומר רודנות שעולה מהפיכה סמויה ואיטית, המבוססת על שינויים חוקיים וחוקתיים במדינה.

הרודנים שלוקחים חוקות בשבי, מנצלים את מראית העין השטחית של הדמוקרטיה והחוקיות במדינות שלהם. הם משתמשים במנדט הדמוקרטי שניתן להם כדי להניע מהפכות משפטיות שמסירות את הבלמים שקיימים על הרשות המבצעת, מגבילות את האפשרות לאתגר את השלטון, ומערערות את המוסדות שמפקחים על השלטון וחיוניים לקיומה של מדינה דמוקרטית. מכיוון שהרודנים הללו משליטים את האמצעים הא־ליברלים שלהם בעזרת התמיכה האלקטורלית שזכו לה ומשתמשים בשיטות חוקיות או חוקתיות כדי להשיג את מטרותיהם, הם מצליחים להסתיר את קווי המתאר הרודניים שלהם בתוך המנעד הפלורליסטי של שבלונות החוק הלגיטימיות.

— רודנות בחסות החוק, עמ' 8–9