הפסנתר המושווה
הפסנתר המושווה (בגרמנית של המאה ה-18: Das wohltemperirte Clavier; בגרמנית מודרנית: Das Wohltemperierte Klavier), מספרים 846–893 ברי"ב (רשימת יצירות באך, או BWV), היא אחת מיצירותיו החשובות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך.
- הפסנתר המושווה
- הפסנתר המושווה, פרלוד מס' 1 בדו מז'ור, רי"ב 846
תרגום מדויק יותר של השם המקורי הוא: "(כלי) המקלדת המכוונת היטב". אלו שתי יצירות קוהרנטיות (בנויות ממספר יצירות קטנות) לכלי מקלדת; בשימוש הנפוץ כיום מתייחס השם לשני כרכים, שבכל אחד מהם 24 פרלודים ופוגות - פרלוד ופוגה בכל אחד מן הסולמות.
הכרך הראשון (מספרים 846–869 ברי"ב) הופיע לראשונה בשנת 1722, אך לפחות אחד-עשר קטעים מתוכו קיימים גם בגרסאות מוקדמות יותר. הספר השני נכתב ב-1742 (מספרים 870–893 ברי"ב) בשם "24 פרלודים ופוגות דרך כל הטונים וחצאי הטונים"; השם "הפסנתר המושווה II" הוא מודרני, ולפיכך לא מדויק להתייחס לשני הספרים כיצירה אחת, אף כי הם כתובים בפורמט זהה. אם כי קיימים העתקים רבים בכתב-יד מזמנו של באך, היצירה יצאה לאור בדפוס רק ב-1801, חצי מאה לאחר מות המלחין.
לא ידוע לאיזו מטרה נכתבו שני הספרים, אולם רוב היצירות האחרות של באך למקלדת הן דידקטיות ונכתבו עבור תלמידיו, ולכן יש יסוד להניח שגם לספרים אלו הייתה מטרה דומה. שמו של הספר הראשון מרמז, כמובן, על סוגיה בנושא כוונון (טמפרמנט), וייתכן מאוד שהוא נכתב כדי להדגים את יתרונותיו של כוונון כלשהו המאפשר נגינה בכל הסולמות. אין אנו יודעים בבירור באיזו שיטת כוונון השתמש באך, אך רוב המוזיקולוגים תמימי דעים שלא היה זה דווקא כוונון מושווה (ולכן השם העברי המקובל מטעה – ומטעה כפליים, משום שהיצירה אינה כתובה כלל לפסנתר). בסביבתו של באך השתמשו בכוונוני בארוק שונים, כולל כוונונים שנודעו בשם wohltemperirt. בכוונון כזה לכל סולם אופי שונה מעט, כיוון שבכל סולם קומבינציה שונה של מרווחים טהורים ומרווחים פחות טהורים. צ'מבליסטים המנגנים את היצירות בימינו מכוונים בדרך-כלל בכוונון לא מושווה.
יש הטוענים[דרושה הבהרה] כי באך אכן השתמש בכוונון מושווה, ובכתיבת הספר הדגים את המרחב המוזיקלי שמאפשר כוונון כזה. כתיבת הספר זרזה את תהליך המעבר מכוונוני בארוק לכוונון מושווה בכל רחבי אירופה, וכיוון שבאך התפרנס מכוונון עוגבים, ישנה השערה[דרוש מקור] שלכתיבת הספר התלוו אינטרסים כלכליים, אך לא נמצאה לכך הוכחה מובהקת[1].
שני הכרכים הללו מהווים דוגמה מאלפת לטכניקת הקונטרפונקט, המגיעה לשיאה בפוגות. היצירה המוכרת ביותר מתוך הספרים היא הפרלוד בדו מז'ור מהכרך הראשון (אולי בגלל השימוש שעשה הקומפוזיטור שארל גונו ביצירה, כשהשתמש בה כליווי למנגינה "אווה מריה"). פרלוד זה מתוך הפסנתר המושווה זכה לעיבודים רבים לכלי סולו: לצ'לו, כינור, ועוד כלים. הוא שימש גם את שלמה גרוניך בשירו "אל נא תלך". היצירות בכרך השני מודרניות יותר בסגנונן, ופרקים רבים כתובים בסגנון גאלאנט ובצורת הסונאטה הבארוקית הדו-חלקית.
היצירה זכתה לביצועים רבים המוכרים ביותר של גלן גולד, פרידריך גולדה, אנג'לה יואיט, סביאטוסלב ריכטר, אדווין פישר, ואנדראש שיף (פסנתר), וונדה לנדובסקה, כריסטוף רוסה, גוסטאב לאונהארדט, קנת' גילברט, בוב ון אספרן וטון קופמן (צ'מבלו).
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ "הפסנתר המשווה" הרצאה מאת יובל כהן