צבא מצרים

(הופנה מהדף הצבא המצרי)

צבא מצריםערבית: القوات المسلحة المصرية;) הוא הכוחות המזוינים המצריים. הוא הצבא הגדול ביותר ביבשת אפריקה. הצבא, מורכב מזרוע ימית, זרוע יבשתית, זרוע אווירית וזרוע נ"מ.

צבא מצרים
القوات المسلحة المصرية
האוקטגון – מבנה משרד ההגנה המצרי ומטה הכללי של הכוחות המזוינים של מצרים
האוקטגון – מבנה משרד ההגנה המצרי ומטה הכללי של הכוחות המזוינים של מצרים
מדינה מצרים
זרועות בצבא
מטה מצריםמצרים האוקטגון, הבירה המנהלית החדשה, מצרים
מנהיגות
המפקד העליון נשיא מצרים
ראש הצבא גנרל אסאמה עסכר
שר ההגנה גנרל מחמד זכי
כוח אדם
גיל הגיוס 18-49
אורך השירות בין שנה ל-3 שנים
זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה 18,347,560 (2005)
מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה 15,540,234 (2005)
גודל מחזור שנתי המגיע לגיל הגיוס 802,920 (2005)
כוחות פעילים 450,000
תקציב
תקציב שנתי 5.85 מיליארד דולר
אחוזי תמ"ג 3.12%~

היסטוריה עריכה

ראשית דרכו של הצבא המצרי עריכה

ראשיתו של הצבא המצרי המודרני היא בימיו של מוחמד עלי, שליט מצרים במחצית הראשונה של המאה ה-19. הצבא הוקם בסיוע מדריכים מצרפת ובהנחייתם ננטשו המבנה ושיטות הלחימה שהיו נהוגות עוד מזמן השלטון הממלוכי ויושמו דפוסי ארגון ולחימה מערביים. הצבא המצרי זכה להצלחה במערכות בחצי האי ערב, בסודאן ואף ניצח את הצבא העות'מאני בארץ ישראל ובסוריה.

בסיס כוח האדם של הצבא הייתה האוכלוסייה הפלאחית המצרית. בשלבים שונים שולבו בו גם טורקים ובדווים. בתקופת הח'דיווים צומצם היקפו של הצבא והוא הפך לחיל מצב. בזמן מרד עוראבי ב-1882 עמד הצבא לצד עוראבי, אך הוכה על ידי הצבא הבריטי בתל אל-כביר. במשך רוב שנות שלטונה של בריטניה במצרים היה הצבא המצרי נתון להשפעת הצבא הבריטי ורוב קציניו הגיעו משכבת האצולה המצרית. על רקע נטיית חלק הקצינים המצריים לכיוון מדינות הציר, לא השתתף הצבא המצרי במאמץ המלחמתי הבריטי במלחמת העולם השנייה. במיוחד בלטה נטייה זו אצל הגנרל עזיז עלי אל-מסרי ובקרב חבורה של קצינים צעירים שהיו הגרעין של מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952.

מלחמת 1948 עריכה

  ערך מורחב – חיל המשלוח המצרי (1948)
 
מטוס מצרי שהופל בתל אביב במלחמת העצמאות

ב-1948 נטל הצבא המצרי חלק מרכזי במלחמת העצמאות. הוא פלש לארץ ישראל וכבש את רוב מישור החוף עד אשדוד ובמקביל חדר מזרחה לבאר שבע. בסוף המלחמה נהדף הצבא המצרי אל מעבר לקו הגבול הישראלי כשחטיבה שלו נותרה מכותרת בכיס פלוג'ה והיא שבה למצרים רק עם סיכום הסכמי שביתת הנשק ב-1949. על לחימת הכוחות המצריים במלחמת העצמאות העיבו פרשות שחיתות ואספקת ציוד פגום שפגעו בכוחות הלוחמים. פרשות אלו היו אחד הזרזים להתארגנות "הקצינים החופשיים", שברובם נטלו חלק במלחמה ורבים מהם נמנו על מחזור 1938 באקדמיה הצבאית המצרית שהיה המחזור הראשון בו שולבו קצינים מהשכבות העממיות. מנהיג הקצינים החופשיים, נאצר, השתתף בקרבות והיה בין הכוחות שנקלעו למצור בכיס פלוג'ה.

הלאמת תעלת סואץ עריכה

עד 1955 עסק הצבא המצרי גם בתקריות גבול עם ישראל אך עניינו המרכזי היה השגת פינוי הבסיסים הבריטיים מתעלת סואץ, דבר שהתרחש ב-1954. ב-1955 נחתמה עסקת הנשק הצ'כית וזו הובילה למפנה בצבא המצרי. יחד עם קליטת הציוד הסובייטי הוחל בהרחבת תהליכי ההדרכה על פי הדוקטרינה הצבאית הסובייטית ובבניית מסגרות ארגוניות חדשות בצבא. מי שפיקד על תהליך ההתחמשות וההדרכה היה מפקד הכוחות המזוינים, הגנרל עבד אל-חכים עאמר שהיה באותה עת שותפו הקרוב של נאצר.

לאחר ההפסד שנחלה מצרים במלחמת סיני מול בריטניה, צרפת וישראל התעצם תהליך החימוש הסובייטי והגיע לשיאו בעת מעורבות מצרים במלחמת האזרחים בצפון תימן (שנמשכה מ-1962 ועד 1970). ב-1965 מנה הצבא המצרי מעל ל-250,000 חיילים. מהם, 70,000 היו ב"משמר הלאומי" שכלל שתי דיוויזיות שריון, שש דיוויזיות רגלים (חלקן ממוכנות) ודיוויזיה פלסטינית מוקטנת.

מעורבות בתימן עריכה

בקרבות שהיו בתימן סבל הצבא המצרי אבדות והתקשה להתמודד עם לוחמת הגרילה שהפעילו כנגדו הלוחמים הבלתי-סדירים של השבטים המלוכנים שבצפון תימן, וזאת, למרות ששלט ברוב שטחי הלחימה וברוב הדרכים העיקריות. בתימן עשה הצבא המצרי, בפעם היחידה עד עתה (נכון ל-2012), שימוש בקנה מידה נרחב בלוחמה לא קונבנציונלית כימית (לוחמת גזים).

הגידול בהיקף כוח האדם בצבא המצרי בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60, התאפשר על ידי הנהגת גיוס חובה, בו כפו לעיתים על החיילים שירות בן שש שנים. גם חיל המילואים וצבא הקבע הוגדלו ולקציני הצבא הוענקו זכויות-יתר. הקצונה המשיכה להיות מזוהה עם המשטר הנאצריסטי ולכן לא נחשבה כמסכנת את המשטר, אלא כאחד מבסיסי הכוח שלו.

מלחמות נגד ישראל עריכה

ביוני 1967, במלחמת ששת הימים, ספג הצבא המצרי תבוסה קשה מידי צה"ל. חלק גדול מחיל האוויר המצרי הושמד במבצע מוקד שפתח את המלחמה וגם חיל השריון המצרי ספג אבדות קשות. גם מבחינה מוראלית ספג הצבא המצרי מכה קשה. הוא איבד את חצי האי סיני ונסיגת כוחותיו הפכה למנוסה ולא נזקפה לזכותו שום הצלחה ממשית בקרב כלשהו מול כוחות צה"ל.

 
חיילים מצרים בצליחת תעלת סואץ, מלחמת יום הכיפורים

בעקבות התבוסה, הודח חלק גדול מהפיקוד הבכיר, ובמיוחד הקצינים שהיו מקורביו של שר ההגנה, עבד אל-חכים עאמר, שהואשם בבגידה והתאבד. במקומם מינה נאצר קצינים שנחשבו כמקצועיים יותר כמו עבד אל-מונעם ריאד שמונה כרמטכ"ל ומוחמד פאוזי, הרמטכ"ל לשעבר, שמונה כשר ההגנה שמשימתם הייתה הבראת הצבא המצרי ממפלת 1967 והכנתו למלחמה שמטרתה הייתה החזרת שטחי סיני למצרים.

שיקום הצבא המצרי נעשה בנשק ובהדרכה של ברית המועצות, שהחזיקה במצרים באותן שנים צוותים גדולים של מדריכים. קו החזית מול ישראל בתעלת סואץ חולק לשתי ארמיות: הארמייה השנייה והארמייה השלישית. הוגבר מאוד מערך ההגנה האווירית על ידי הצטיידות בסוללות טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2 ו-SA-3. כמו כן, חוזק חיל האוויר שקיבל מטוסים חדישים ומספר המטוסים בו עלה מ-430 ב-1967 ל-560 ב-1973.

ביחידות השדה גדל בצורה משמעותית מספרם של הקצינים בעלי השכלה אקדמאית וניתן דגש בצבא למערך ההדרכה וההשתלמות ולנושא ההשכלה בכללותו. במשך שנות מלחמת ההתשה נמשכה התעצמות הצבא המצרי וב-1973, ערב מלחמת יום הכיפורים הוא מנה 650,000 חיילים. הכוח הלוחם מנה 14 דיוויזיות, מתוכן ארבע דיוויזיות נ"מ. גם חיל הים המצרי התעצם והתחמש בספינות טילים מסוג אוסה וקומאר שהצליחו להטביע באוקטובר 1967 את המשחתת הישראלית אילת.

בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים לא גדל הצבא המצרי בהיקפו אך נעשה מאמץ לגוון את מקורות הנשק שלו ולא להתבסס רק על נשק סובייטי. אחרי המלחמה רכשה מצרים מערכות נשק בריטיות וצרפתיות והמשיך התהליך של קידום קצינים בעלי רמה מקצועית גבוהה.

 
חיילי צבא מצרים

לאחר 1977 עריכה

 
חיילים מצרים באימון משותף עם הצבא האמריקאי

ב-1978 כרתה מצרים הסכם שלום עם ישראל, הסכם קמפ-דייוויד, ונעשתה לבעלת-ברית של ארצות הברית. הצבא המצרי החל להסתמך יותר ויותר על נשק מערבי, והצבא המצרי אף מתאמן באופן קבוע באימונים משותפים עם צבא ארצות הברית. לאחר הירצחו של הנשיא אנואר סאדאת תפס את מקומו סגנו חוסני מובארכ, שהיה בעברו מפקד חיל האוויר. הצבא נותר גורם רב-השפעה בפוליטיקה המצרית.

במלחמת המפרץ הראשונה, ב-1991, השתתפה מצרים בקואליציה הבינלאומית שהוקמה כדי לשחרר את כווית מידי עיראק, שנשלטה בידי סדאם חוסיין.

כאשר פרצה ב-2011 תסיסה עממית נגד שלטון מובארכ, במסגרת גל ההתקוממויות בארצות ערב ניצב הצבא, לאחר תקופה קצרה של היסוס, לצדם של המפגינים. המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים, בראשות שר ההגנה מוחמד חוסיין טנטאווי[1], תפסה את השלטון במדינה. בשנת 2012 הועברו מושכות השלטון במדינה לאיש האחים המוסלמים מוחמד מורסי לאחר ניצחונו בבחירות כלליות[2], אולם כעבור כשנה, הדיח הצבא בראשות שר ההגנה עבד אל-פתאח א-סיסי את מורסי מתפקידו כנשיא מצרים[3] ומינה תחתיו ממשלת מעבר אזרחית בראשות נשיא בית המשפט החוקתי העליון של מצרים עדלי מנסור. בשנת 2014 זכה שר ההגנה לשעבר א-סיסי בבחירות לנשיאות מצרים ברוב של 96.91% והפך לנשיא מצרים[4].

 
צנחן מצרי

מבנה הצבא המצרי עריכה

חיל השריון עריכה

טנקים
רעמסס השני (טנק) 600
T-55 254
T-62 500
M60 פטון 1700
PT76 15
M1 אברהמס 1,340
סה"כ 4,174
 
F16 מטוס קרב המצרי

חיל האוויר עריכה

  ערך מורחב – חיל האוויר המצרי
מטוסים
שם המטוס מספר היחידות
מיראז' 2000 17
F-16 213
מיג 21 74
מיראז' 5 70
F-4 פנטום 29
סה"כ 403
 
מטוס Lockheed C-130H הרקולס

בנוסף לכך, ברשות חיל האוויר המצרי מטוסי תובלה ואימון נוספים שאינם כלולים בסד"כ למעלה

מסוקים
שם המסוק מספר היחידות
מיל מי-6 6
מיל מי-8 25
AS-61 סי קינג 2
CH-47 צ'ינוק 19
UH-60 בלק הוק 4
SA342 גאזל 75
AH-64 אפאצ'י 35
סה"כ 166
 
פריגטת טילים מונחים מסדרת KNOX

חיל הים עריכה

  ערך מורחב – חיל הים המצרי
ספינות קרב
קורבטה אל סואץ 4
קורבטה נאג'ים אל זפיר 2
פריגטה מובאראק 4
פריגטה דאמיאט 2
ספינת סיור ז'וק 8
סה"כ 20
מסוקים של חיל הים
SA342 גאזל 20
SH2 סי ספרייט 10
SeaKing47 5
סה"כ 35
 
פריגטת טילים מונחים מסדרת Fremm

צוללות עריכה

4 צוללות מתוצרת רוסית מדגם רומיאו.

מצי שכלל 16 צוללות מיושנות מסוג רומיאו נותרו למצרים 4 בלבד, ה-4 הללו שנימסרו על ידי הסינים בשנות ה-80 עברו שדרוגי מערכות נשק ומערכות מכ"ם וסונאר באמצע שנות ה-90.

מודיעין עריכה

המנהל הצבאי המצרי למודיעין ולאיסוף (אנ') הוא אחד משלושת גופי קהיליית המודיעין המצרית, הכוללת גם את המודיעין הכללי של מצרים ושירות ביטחון המדינה של מצרים.

תפקידיו המרכזיים הם: הגנת המדינה מהתקפה אפשרית של האויב ואיסוף מידע על יכולות האויב, תכנון ותיאום עם המשטרה הצבאית לאבטחת מתקנים ובסיסים של צבא מצרים, אבטחת מידע בצבא המצרי, ביון נגדי, איסוף מידע על צבאות האויב, שמירה על משמעת ונאמנות של קצינים וחיילים ושיתוף פעולה עם חיילות מודיעין של צבאות אחרים לטובת הביטחון הלאומי של מצרים.

זכריא מוחי א-דין היה ראש המודיעין הצבאי הראשון וכיהן בשנים 1952–1953. בין השנים 1966 ל-1969 עמד בראש המודיעין הצבאי המצרי פריק מוחמד אחמד צאדק (ער').[5] לפני מלחמת ששת הימים התמקד המודיעין המצרי בעניינים פנימיים כמו זיהוי גורמים שיכולים להתנגד למשטר. בשל חוסר המיקוד בגורמי חוץ ובישראל, בשל בעיות תיאום עם המודיעין הכללי של מצרים, והודות לתוכנית הונאה ישראלית, נחל המודיעין הצבאי המצרי כישלון במלחמת ששת הימים.

ב-1968 הוקמה מנהלת לחימה אלקטרונית שהפעילה פעילות אלינט וסיגינט שהתבססו על ציוד סובייטי[6].

בתקופת מלחמת ההתשה הפעילו המצרים את "ארגון סיני הערבי" שהתבסס על בדואים ותושבים מעזה להשגת יומינט (מודיעין אנושי).

ב-1969 מונה לואא' מוחרז מוסטפא עבד אל-רחמן (ער') למפקד המודיעין הצבאי המצרי במקומו של צאדק, שכיהן עד 1972 אז הוחלף לתקופה קצרה על ידי מוחמד עבד אל-ע'ני אל-גמאסי שאחר כך הוחלף על ידי פואד נאסר (ער').

בין ראשי המודיעין הצבאי שהמשיכו לתפקידים בכירים בצבא ובממשל המצרי בולטים: עבד אל-חלים אבו ע'זאלה (אנ') ‏(1979-1980) שכיהן כשר ההגנה בשנים 1981–1989, עומר סולימאן (1993-1991) ששימש כראש המודיעין הכללי של מצרים וכסגן נשיא מצרים, מוחמד פריד תוהאמי (2004), מוראד מוואפי (2010-2004), עבד אל-פתאח א-סיסי (2012-2010) שהפך לנשיא מצרים ומחמוד אבראהים חיגאזי (2014-2012) שהפך לרמטכ"ל צבא מצרים (2017-2014).

החל מדצמבר 2018 משמש בתפקיד ראש המודיעין הצבאי הגנרל חאלד מגאוור ששימש לפני כן כמפקד הארמייה השנייה וכנספח צבאי בארצות הברית[7].

כוחות מיוחדים עריכה

 
לוחמי יחידה 999 של כוחות אלסא'קא
  ערך מורחב – כוחות א-סאעקה

כוחות אל סא'קא (בערבית: قوات الصاعقة) היא יחידת הכוחות המיוחדים של הכוחות המזוינים של מצרים. היחידה נוסדה בשנת 1955 והיא הכוח בעל הרמה הגבוהה במיומנויות של הצבא המצרי. ייעודה הוא לבצע מבצעים מיוחדים, ולכן היא מאורגנת, מצוידת ומאומנת ביחידות רב-תכליתיות. כוחות אל סא'קא כוללים יחידות סיור מיוחד כוחות צנחנים, לוחמה בטרור, התערבות ויחידות טקטיות אחרות הפועלות התומכות במבצעים משולבים עם יחידות אחרות.

השפעה עריכה

לכוחות המזוינים השפעה גדולה מאוד על היבטים רבים בחברה המצרית, החורגים מתחום תפקידו הטבעי של צבא במדינה. הצבא עוסק לא רק בתפקידי לוחמה גרידא, אלא אף מעורב בצורה מהותית בפוליטיקה, כלכלה, יחסי חוץ ותחומים נוספים בהתנהלותה של מצרים כמדינה. מהפכת הקצינים החופשיים העמידה בראש המדינה את אנשי הצבא שעברו הסבה לתפקידים אזרחיים. בעקבות ההפיכה במצרים (2011) מפקד הצבא הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, כיהן כראש המדינה עד שנבחר מוחמד מורסי לנשיאות. בנוסף, הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי היה, טרם היבחרו לנשיאות, שר ההגנה בממשלת מצרים, יושב ראש המועצה העליונה של הכוחות המזוינים ומפקד צבא מצרים.

סיוע חוץ עריכה

למצרים קשרים טובים עם ספקיות הנשק הגדולות בעולם, ובבעלותה אמצעי לחימה מתוצרת ארצות הברית, בריטניה, סין, איטליה, צרפת ורוסיה.

דרגות הקצונה בצבא המצרי עריכה

דרגות
דרגה מקבילה בצה"ל
מֻלאזם   סגן משנה
מֻלאזם אוול   סגן
נקיב   סרן
ראא'ד   רב-סרן
מֻקדם   סגן-אלוף
עקיד   אלוף-משנה
עמיד   תת-אלוף
לִואא'   אלוף
פריק   רב-אלוף
פריק אַוַול   מקבילה לגנרל ארמייה בברית המועצות
מֻשיר   מקבילה לפילדמרשל בצבאות המערב

[8]

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • The Egyptian Strategy for the Yom Kippur War, MacFarland, Jeferson, North Carolina, U.S.A., 2009, Dani Asher
  • Kenneth M. Pollack, פרק בספר Arabs at war עמ' 14–147

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא צבא מצרים בוויקישיתוף   המזהה לא מולא ולא נמצא בוויקינתונים, נא למלא את הפרמטר.

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ניר יהב‏, השליט המצרי בפועל: "ביטחוניסט", מקורב לנשיא, באתר וואלה!‏, 12 בפברואר 2011
  2. ^ ג'קי חוריו אבי יששכרוף, מוחמד מורסי הושבע לנשיאות מצרים: "אסייע לפלסטינים", באתר הארץ, 30 ביוני 2012
  3. ^ רועי סמיוני, הכירו את א-סיסי, הגנרל שנעץ במורסי סכין בגב, באתר ynet, 3 ביולי 2013
  4. ^ מצרים בחרה נשיא: הגנרל עבד אל פתח א-סיסי זכה ב-96.5%, באתר גלובס, 29 במאי 2014
  5. ^ "Nasser appoints two new chiefs". Herald Journal. Beirut. AP. 19 בספטמבר 1969. נבדק ב-31 בינואר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ פסח מלובני, ‏המודיעין הצבאי המצרי במלחמת ההתשה, מבט מל"מ עמ' 24
  7. ^ הגנרל חאלד מגאוור מונה לתפקיד ראש המודיעין הצבאי במצרים, באתר מעריב אונליין, 23 בדצמבר 2018
  8. ^ שאזלי, חציית התעלה, הוצאת מערכות, 1987, עמ' ח' במבוא