פתיחת התפריט הראשי

הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

ב-6 באוקטובר 1973, במסגרת מלחמת יום הכיפורים, תקף הצבא הסורי את השטח שהוחזק על ידי ישראל ברמת הגולן, במקביל למתקפה של הצבא המצרי לאורך קו תעלת סואץ בחצי האי סיני. המתקפה הסורית הייתה תקיפת פתע, שבוצעה לאחר מבצע הונאה מוצלח (מבצע ניצוץ). הדרג הראשון של הכוחות התוקפים כלל שלוש דיוויזיות חי"ר מתוגברות, שנועדו לתקוף בשלוש גזרות לאורך קו הגבול ברמת הגולן, להבקיע את קו ההגנה של צה"ל ולהתקדם לעומק השטח הישראלי. הדרג השני כלל שתי דיוויזיות שריון, שנועדו לנצל את ההצלחה לצורך השלמת כיבוש רמת הגולן, ולהיערך להדיפת מתקפת הנגד הצפויה של כוחות המילואים הישראלים. בנוסף לכוחות שנועדו להשתתף במתקפה, נשמרו מספר יחידות בעתודה במרחב דמשק (כולל פלוגות ההגנה) כעתודה מטכ"לית, וככוח להגנת משטר הבעת הסורי.

הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים
PikiWiki Israel 4223 Israel Defense Forces.jpg
טנקי T-62 פגועים של הצבא הסורי ליד עין זיוון, מרכז רמת הגולן.
מדינת מוצא סוריהסוריה  סוריה
מפקדים עומאר אל-אברש, עלי אלסלאן, חסן טורקמאני
עימות מלחמת יום הכיפורים
גזרת פעילות רמת הגולן
קרבות קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית
לחם לצד מצריםמצרים  מצרים
ירדןירדן  ירדן
עיראקעיראק  עיראק
מרוקומרוקו  מרוקו
ומדינות נוספות
לחם נגד ישראלישראל  ישראל
סד"כ 60,000 לוחמים,
1,400-1,500 טנקים,
800-1000 תותחים.[1]

במקביל למתקפה של כוחות השריון וחיל הרגלים הממוכן, שנערכה בסיוע ארטילריה וגיחות אוויריות, הונחתו צוותים של כוחות קומנדו במספר נקודות מפתח לאורך קו הגבול (בהם תל פארס והחרמון) במטרה לכבוש אותן ולשבש את ניסיונות צה"ל לבלום את המתקפה הסורית.

המתקפה הסורית נערכה בחזית ברוחב כ-56 ק"מ, והכוחות התוקפים כללו כ-60,000 לוחמים, 1,400 טנקים וכ-800 תותחים.[1]

בשלב הראשון של המלחמה (6-7 באוקטובר) הצליחו הכוחות הסורים להבקיע את קו ההגנה הישראלי בגזרה הדרומית והמרכזית של רמת הגולן, חדרו עמוק לשטח הישראלי ואיימו להשתלט על הצירים היורדים לעמק הירדן. כוחות המילואים הישראליים, שהחלו להגיע לרמת הגולן ב-7 באוקטובר, עברו למתקפת נגד מוצלחת החל מה-8 בחודש, ועד 10 באוקטובר נאלצו הכוחות הסוריים לסגת מכל השטחים שכבשו ברמת הגולן, לאחר שספגו אבידות כבדות.

ב-11 באוקטובר פתחו הכוחות הישראלים בצפון הרמה במתקפה אל תוך שטח סוריה, חדרו לעומק כמה עשרות ק"מ ויצרו איום על בירת סוריה, דמשק. בשלב זה הצטרפו למערכה חיילות משלוח ממספר מדינות ערביות (עיראק, ירדן ומרוקו), שבאו לעזרת סוריה, והחלו בהתקפות נגד על המובלעת, שכבשו כוחות צה"ל בשטח סוריה. הגעת חיילות המשלוח הערביים, שכללו כ-3 דיוויזיות, איפשרה לצבא סוריה להתאושש ולייצב את חזיתו, ואילצה את הכוחות הישראלים במובלעת לעבור למיגננה. קו החזית התייצב, ונותר כמעט ללא שינוי עד לתום המלחמה. הצבא הסורי ספג אמנם אבידות כבדות במהלך המלחמה, אך לא הובס או התפורר, והצליח למנוע מישראל להשיג הכרעה במערכה הצבאית נגד סוריה.

רקעעריכה

לקראת המלחמהעריכה

 
טנק T-62, מהסוג שקיבלה סוריה לקראת המלחמה מברית המועצות. טנקים אלו היוו אתגר קשה עבור כוחות השריון של צה"ל במהלך המלחמה.

עלייתו בנובמבר 1970 של חאפז אל-אסד לשלטון בסוריה לאחר מהפכת התיקונים, הביאה לתקופה של יציבות יחסית במדינה, מה שאפשר למדינה לבנות את כוחה הצבאי ולהתכונן למהלך להשבת רמת הגולן אותה איבדה שלוש שנים קודם לכן לישראל. שלטונו של אל-אסד בשנים שקדמו לפרוץ המלחמה, התאפיין בפתיחות כלפי פנים וחוץ, יציבות וחיזוק רעיון האחדות הפאן ערבית. מצב זה הביא לחיזוק הקשר בין דמשק לקהיר מה שהביא החל משנת 1971 לברית צבאית בין השניים, ברית שהייתה הכרחית לשיפור מאזן הכוחות לקראת המתקפה על ישראל.[2] המטרות המדיניות של סוריה כפי שהתגבשו בתקופה זו, קראו מאבק לייצוב פנימי של סוריה, ביסוס עמדה איתנה בעולם הפאן ערבי ומעל הכל נותרה המטרה של החזרת הכבוד הסורי שאבד עם כיבוש רמת הגולן על ידי ישראל במלחמת ששת הימים. השלטון הסורי רצה להחזיר לחייליו את תחושת הכבוד והיכולת ולהראות לעולם שסוריה מסוגלת לשמר את כוחה וריבונותה; עד שכבוד זה לא יוחזר לסוריה ומאזן הכוחות יתוקן, לא יהיה גם סיכוי אמיתי למשא ומתן עם ישראל.[2]

ב-3 באוקטובר שיגרה ברית המועצות לווין לתצפית מעל המזרח התיכון (כשבוע לפני כן ארצות הברית שיגרה לווין דומה). באותו היום, צוותי הסיוע וההדרכה הסובייטים הוצאו ממצרים, ויומיים לאחר מכן גם מסוריה.[3]

מבצע התקיפה המתואם של סוריה ומצרים נקרא "באדר"[4], לו קדם מבצע הונאה נרחב (מבצע ניצוץ). התאריך אשר נקבע היה ה-6 באוקטובר 1973, כאשר שעת ה-"ש" נקבעה ל-14:30, זאת משום ששני הצדדים רצו לתקוף עם השמש בגבם אך הכיוונים היו הפוכים ולכן הוסכם על שעת ביניים.[5] בפועל, שעת ה-"ש" קבעה את השעה בה הצבאות יחצו את המכשול ויכנסו לקרבות הבקעה כנגד קו ההגנה של צה"ל, עם זאת פתיחת האש שתקדים תקיפה זו נקבעה להתחיל ב-"ש" מינוס 35 דקות, כלומר 13:55.

תוכנית ההתקפהעריכה

הפיקוד הסורי בנה את תוכנית המתקפה שלו בהשפעת הדוקטרינה הסובייטית של "קרב עומק". בהתאם לדוקטרינה זו הבקעת מערך ההגנה של האויב תתבצע במספר נקודות, ולא במאמץ עיקרי אחד, בעזרת סיוע ארטילרי מאסיבי. בשלב השני של המתקפה, בהתאם להתפתחות הלחימה, יתבצעו פעולות בעורף מערך ההגנה, כולל תקיפת כוחות עתודה בדרכם לקו החזית ותקיפה של מרכזי הפיקוד, הקשר והלוגיסטיקה של האויב. לכן תיכנן הפיקוד הסורי לתקוף את קו ההגנה הישראלי ברמת הגולן בשלוש גזרות שונות, במטרה להגדיל את הסיכוי להשיג הבקעה לפחות באחת מהן. בנוסף תוכנן שימוש נרחב בכוחות מיוחדים לצורך כיבוש מרכזי שליטה, קשר ומודיעין של צה"ל, והפעלת מארבים לאורך צירי תנועה וצמתים חשובים בעומק שטח רמת הגולן כדי למנוע הגעת תגבורות ואספקה לכוחות הישראלים בקו החזית.

 
נשיא סוריה חאפז אל-אסד ומשמאלו שר הביטחון מוסטפא טלאס בביקור בחזית.

תוכנית המתקפה הסורית, שקיבלה בשלבי התכנון שלה את שם הקוד מבצע "אל-אעודה" (עד הסוף/כל הדרך), שאפה ליצור מצב שבו הכוחות הישראלים בקו החזית, (חטיבה 188 וחטיבה 7), יותקפו במקביל מחזיתם ומעורפם (על ידי כוחות קומנדו סוריים), ויאלצו להילחם תחת הפגזה ארטילרית מאסיבית ותקיפות אוויריות. הדגש על פגיעה במפקדות ובציוד הקשר של צה"ל נועד לגרום לבידוד הכוחות המגינים בקו החזית, ולתרום ליצירת בלבול בקרבם.[6]

ההבקעה הראשונית הייתה מתוכננת להתרחש בשעות הערב של יום המלחמה הראשון, כאשר בלילה הראשון הכוחות הסורים יתארגנו מחדש ויקבלו אספקה. למחרת, הכוחות היו מתוכננים להשלים את טיהור רמת הגולן מכוחות צה"ל, לחימה כנגד כוחות מילואים העולים לתגבר את הסדירים ולחימה כנגד כיסי התנגדות אחרונים. בכל מקרה, כיבוש הרמה כולה תוכנן להימשך עד 30 שעות מפתיחת הלחימה, כלומר עד ערב היום השני ללחימה[7], זאת בעיקר משום ההבנה כי בתוך 24 שעות מערך המילואים הישראלי יכנס ללחימה ויקשה על הישגי הכוחות הסורים.[8]

 
מסוק תובלה מיל מי-8, מהסוג ששימש הנחתת כוחות קומנדו בעורף רמת הגולן.

בגיבוש תוכנית ההבקעה של הקו הישראלי בגולן, העריך הפיקוד הסורי כי קו ההגנה הוא מסוג "מערך סדור", כלומר מערך הגנה קבוע אך ללא עומק ומספר רצועות הגנה. סיווג זה נעשה על בסיס הדוקטרינה הסובייטית המסווגת את אופי ההגנה של האויב לשלושה סיווגים (מערך חפוז, מערך סדור ומערך מבוצר) כדי להעריך כיצד יש להבקיע אותו. תפיסה זו של הפיקוד הסורי מלמדת שהוערך כי מערך ההגנה הצה"לי לא הושלם במלואו, המשמעות הדוקטרינית של הערכה הובילה את מתכנני ההתקפה לבחור בהתקפה מתוך מגע ישיר, מה שאיפשר לכוחות הסורים לאחר שלב ההבקעה הראשוני לעצור בשטחי כינוס מעבר לקו הישראלי ולהעריך מחדש את מערך ההגנה כמו גם לבחון את המשך ההתקפה והמהלכים האופרטיבים.[9]

בנוסף לכך וגם בהתאם לדוקטרינה של קרב העומק, שלב ההבקעה של הכוחות הסורים תוכנן להתרחש בחזית רחבה, כלומר במספר נקודות לאורך רוב קו הגבול (כ-56 ק"מ). באופן זה יהיה קשה לאתר מאמצי פריצה והצלחות הבקעה ולבלום אותם. יתרון נוסף הוא הגמישות היחסית לעשיית שימוש בנקודות הבקעה מוצלחות ולהזרמה משם של כוחות אל מאחורי כוחות צה"ל.

המרכיב המשלים של הבקעת דיוויזיות הקו היה כאמור הנחתה של צוותי קומנדו לשתי משימות עיקריות; כיבוש ושליטה בנכסים אסטרטגיים וטקטים ברחבי רמת הגולן, ושליטה על צירים עיקריים כדי לשבש את הגעתם של כוחות המילואים לסיוע בקרבות. ערב המלחמה, פיקוד הכוחות המיוחדים בפיקודו של עלי חיידר כללו 7 גדודי קומנדו, זאת בנוסף למספר יחידות קומנדו ששירתו ביחידות המשמר כמו פלוגות ההגנה שלא היו מיועדות להשתתף באופן ישיר בקרבות. התוכנית המקורית קראה להנחתה של יחידות אלו במוצבי שליטה עיקריים של צה"ל, בהם מוצב החרמון, תל פארס והר בנטל, כיבושם של אלו על כל ציוד התצפית והמודיעין בהם, הייתה מעניקה לסוריה יתרון ותורם לערפל הקרב בצד הכוחות הישראלים.
המשימה השנייה של יחידות הקומנדו הייתה נחיתה במספר מוקדים לאורך צירי תנועה חשובים ובעיקר תפיסה ושליטה בגשרי הירדן העיקריים. מארבים של צוותי קומנדו בנקודות רגישות אלו יהיו מסוגלים לשבש ואף למנוע את הגעתם של כוחות המילואים של צה"ל (שלפי המודיעין הסורי היו אמורים להיכנס לקרבות בערך תוך 24 שעות).

פריסת הכוחות הסוריםעריכה

 
היערכות הכוחות הסוריים ערב פרוץ המלחמה, וצירי ההבקעה המתוכננים העיקריים של הצבא הסורי.

הכוחות הסוריים באזור רמת הגולן ובמרחב דמשק היו ערוכים בארבעה דרגים. שלוש דיוויזיות החי"ר שהוצבו בקו הראשון, תוגברו כל אחת בחטיבת שריון נוספת (בנוסף לחטיבת השריון האורגנית שלהן). הן חילקו את החטיבות שלהם לשני דרגים, כאשר הדרג הראשון נועד לבצע את ההבקעה של קו ההגנה הישראלי, ואילו חטיבות הדרג השני (חטיבות השריון) נועדו לנצל את ההצלחה לצורך תנועה לעומק שטח רמת הגולן. דיוויזיית השריון ה-1 וכוח רפעת אל-אסד (כוח בסדר גודל של חטיבת שריון) היוו את הדרג השלישי, והוחזקו בעתודה במחנות במרחב דמשק, כדי לתגבר במידת הצורך את מאמצי ההבקעה של יחידות הקו הראשון, וככוח עתודה להדיפת התקפות נגד ישראליות לאחר כיבוש רמת הגולן. מאחרי כוחות אלו הוצבו יחידות הדרג הרביעי, שנועדו להגן על מבואות דמשק. דיוויזיית השריון ה-3, שנמצאה עדיין בתהליך הקמה, שלחה את אחת משתי חטיבות השריון שלה (חטיבה 81) לתגבר את ההבקעה הסורית בגזרה הצפונית של רמת הגולן, ויחידותיה הנותרות נשמרו כחלק מהעתודה המטכ"לית של הצבא הסורי.

  • הדיוויזיה החמישית קיבלה את הגזרה הדרומית של חזית המתקפה הסורית ברוחב כ-20 ק"מ, בין ואדי הרוקאד (הבלתי עביר לתנועת שריון) באזור תל סאקי ורמת מגשימים בדרום, לבין אזור תל פארס בחלקה הצפוני של הגזרה. במרכז הגזרה עבר ציר הנפט אשר הוביל היישר למרכז הרמה ולמחנה נפח, מרכז הפיקוד והלוגיסטיקה של אוגדה 36 הישראלית. בחלקה הצפוני נמצאה "פיתחת רפיד", בין תל פארס לרכס שעף סינדין-תל עכשה. תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-112 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של הגזרה והחטיבה הממוכנת ה-61 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי. מאחורי חטיבות הדרג הראשון נערכו שלוש חטיבות דרג שני; חטיבת השריון ה-46 (עם 95 טנקים), החטיבה הממוכנת ה-132 (עם 41 טנקים) וחטיבת השריון ה-47 (עם 95 טנקים), שסופחה לדיוויזיה.
  • הדיוויזיה התשיעית קיבלה את הגזרה המרכזית של הרמה, ברוחב כ-25 ק"מ, בין תל פארס לעיר קוניטרה. במרכז הגזרה נמצא רכס בשנית, שמשני עבריו היו שטחים נוחים להבקעת כוחות שריון - "פיתחת כודנה" (בין תל פארס לחלקו הדרומי של רכס בשנית) בדרום הגזרה, ו-"פתחת קוניטרה דרום" (בין תל עשנייה והר אביטל) בחלקה הצפוני. פתחת כודנה הייתה במרחק של כ-5 ק"מ בלבד מחושניה וציר הנפט, עובדה שאיפשרה תנועה מהירה ממנה למרכז רמת הגולן. מצד שני, פתחת קוניטרה דרום היוותה את הנתיב המהיר ביותר למחנה נפח (כ-10 ק"מ של שטח מישורי). תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-52 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של הגזרה והחטיבה הממוכנת ה-33 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי של הגזרה. מאחורי חטיבות הדרג הראשון היו שתי חטיבות דרג שני; החטיבה המשורינת ה-43 (עם 95 טנקים) והחטיבה המשוריינת ה-51 (עם 95 טנקים), שסופחה לדיוויזיה.
  • הדיוויזיה השביעית קיבלה את הגזרה הצפונית של רמת הגולן ברוחב כ-20 ק"מ, בין העיר קוניטרה למדרונות החרמון והכפר מג'דל שמס. מבחינה טופוגרפית הגזרה הצפונית הייתה קשה יותר לתנועת כוחות ממונעים וכוחות שריון ולכן הייתה פחות נוחה להבקעה. הגזרה הצפונית התאפיינה בחלקה הצפוני בשטחים הרריים של מדרונות הר החרמון, במרכז הגזרה ניצב הר חרמונית ובאזור הדרומי נמצא רכס הבוסטר. רק בחלק הדרומי של הגזרה הצפונית, באזור שכונה "פיתחת קוניטרה צפון", פני השטח המישוריים היו נוחים יותר לכוח תוקף ממונע, אך גם אזור זה נשלט על ידי רכס הבוסטר. בתוכנית ההגנה של הצבא הישראלי, הושם דגש על הגנת הגזרה הצפונית, משום שהבקעה באזור זה, הייתה מאפשרת לסורים להגיע למדרונות הצפונים של הרמה ומשם לעמק החולה בנתיב הקצר ביותר. אולם תוכנית ההתקפה הסורית נתנה עדיפות דווקא לגזרה הדרומית והמרכזית של הרמה, שם פני השטח היו הרריים פחות ונוחים יותר לכוח התוקף.[10] תחת פיקוד הדיוויזיה היו בדרג הראשון החטיבה הממוכנת ה-68 (עם 41 טנקים) בחלק הצפוני של הגזרה והחטיבה הממוכנת ה-85 (עם 41 טנקים) בחלקה הדרומי. מאחורי כוחות הדרג הראשון נפרסו שתי חטיבות דרג שני; חטיבת השריון ה-78 (עם 95 טנקים) והחטיבה הממוכנת ה-121 (עם 41 טנקים). בנוסף ליחידות אלו סופחה לדיוויזיה חטיבת חי"ר ה-1 (שכללה 30 טנקים) מחיל המשלוח המרוקאי.

מהלכי המלחמהעריכה

 
טנק גישור MT-55 המבוסס על ה-T-55, כלים אלו שימשו את הכוחות הסורים למעבר מכשול הנ"ט של צה"ל.
  ערך מורחב – זירת הצפון במלחמת יום הכיפורים

המתקפה הסורית ברמת הגולן (6-7 באוקטובר)עריכה

בסביבות השעה 13:55, ה-6 באוקטובר 1973, במקביל למתקפה המצרית בגזרת תעלת סואץ, יצאו הכוחות הסורים למתקפה לאורך קו הגבול עם ישראל ברמת הגולן. כ-800 קני ארטילריה מסוגים שונים פתחו באש אל עבר מוצבי צה"ל, בסיסים, מתקני קשר ופיקוד, צירי תנועה, שטחי כינוס ואף ירו אש מדויקת לעבר עמדות לחימה של טנקי צה"ל ("רמפות"). האש הסורית המדויקת נבעה מעבודת איסוף מודיעין ותצפית ארוכה, שאיפשרה טיווח של כל המטרות בעלות החשיבות ברמת הגולן, כך שברגע האמת לכל סוללה ארטילרית סורית הוקצו מספר מטרות לפי הטווחים והמיקומים המדויקים שלהן.[11] בהפגזה הראשונית, שארכה כחמש דקות, ירתה הארטילריה הסורית קרוב ל-30,000 פגזים כריכוך והכנה למתקפה הקרקעית.[12]

מייד לאחר מכן החלו חטיבות הדרג הראשון (חטיבות חי"ר ממוכן) לנוע לעבר קו ההגנה של צה"ל ומכשולי הנ"ט שנחפרו לאורך קו הגבול ברמת הגולן. כל דיוויזיה סורית בקו הראשון ביצעה שני מאמצי הבקעה, האחד עיקרי והשני משני, ובכל אחד משניהם נערכו הכוחות התוקפים בשני דרגים. חטיבות הדרג הראשון נעו בהתאם לדוקטרינה הסובייטית בטור, כל חטיבה לעבר גזרת ההבקעה שנקבעה לה. הכוחות הראשונים שיגיעו למכשול הנ"ט היו מיועדים לפנות נתיבים דרך שדות המוקשים, להקים גשרים מעל תעלת הנ"ט ולאבטח אותם. בשלב הבא, טורי השריון והנגמ"שים היו מתוכננים לחצות את המעברים המאובטחים ולהתפרס להסתערות על הכוחות הישראלים המגינים.[13]

הנחתת יחידות קומנדו בעורף המערך הישראלי וכיבוש מוצב החרמוןעריכה

  ערך מורחב – הכיבוש הסורי של החרמון

לפי התוכנית הסורית המקורית תוכננה הנחתת כוחות קומנדו בצירים היורדים מרמת הגולן לעמק החולה ולעמק הירדן, במגמה לכבוש ולאבטח את הגשרים על נהר הירדן, ולהכין מארבי נ"ט לכוחות המילואים הישראלים, בדרכם לתגבר את הכוחות הסדירים ברמת הגולן. בהתאם לתוכנית זו, כוחות החלוץ הסוריים היו אמורים לחבור לכוחות הקומנדו כבר בתום ליל הלחימה הראשון. אולם תוכנית זו בוטלה ברגע האחרון, מה שאפשר הפניית כוחות הקומנדו למשימות אחרות וגם גמישות רבה יותר לכוחות שנדרשו להבקיע את מערך ההגנה הישראלי ברמת הגולן. הסיבה העיקרית לביטול התוכנית המקורית הייתה שינוי שעת תחילת המתקפה הסורית ברמת הגולן משעות הבוקר המוקדמות לשעות הצהריים. הנחתה של כוחות קומנדו במסוקים בעומק רב מאחרי קו החזית דרשה ביצוע בשעות החשכה או עם שחר, וביצוע המשימה בשעות היום היה מקטין מאוד את סיכויי הצלחתה.[14]

הבקעה בדרום ובלימה בצפוןעריכה

 
השטח שנכבש על ידי הצבא הסורי ברמת הגולן ביומיים הראשונים למלחמה.
  ערך מורחב – קרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן

הקרב על נפחעריכה

  ערך מורחב – הקרב על נפח

מתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן (8-10 באוקטובר)עריכה

"כיס חושניה"עריכה

  ערך מורחב – הקרב על חושניה (1973)

הלחימה סביב המובלעת בסוריה (11-24 באוקטובר)עריכה

פיקוד ויחידות הצבא הסוריעריכה

מבנה הצבאעריכה

בבסיסו נשען הצבא הסורי על חמש דיוויזיות שהיוו את עמוד השדרה של יכולות הצבא, בהם שלוש דיוויזיות ממוכנות[15] ושתי דיוויזיות משוריינות.

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
המטה הכללי
(יוסוף שאקור)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוויזיית החי"ר ה-5
(עלי אסלאן)
 
דיוויזיית החי"ר ה-7
(עומאר אברש)
 
דיוויזיית החי"ר ה-9
(חסן טורקמאני)
 
דיוויזיית השריון ה-1
(תופיק ג'האני)
 
דיוויזיית השריון ה-3
(מוסטפא שרעבה)
 
משמר הרפובליקה
 
 
 
 
 
 
 
 
קבוצת הקומנדו ה-1
(7 גדודים)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חטיבת החי"ר ה-30
 
 
הגדוד המוצנח ה-82
 
 
 
החטיבה ה-112
 
החטיבה ה-68
 
החטיבה ה-52
 
החטיבה ה-4
 
החטיבה ה-20
 
 
 
 
 
 
 
חטיבת החי"ר ה-90
 
 
גדוד משמר המדבר
 
 
 
החטיבה ה-61
 
החטיבה ה-85
 
החטיבה ה-53
 
החטיבה ה-91
 
החטיבה ה-65
 
 
 
 
 
 
 
חטיבת החי"ר ה-62
 
 
 
 
 
החטיבה ה-132
 
החטיבה ה-1
 
החטיבה ה-43
 
החטיבה ה-2
 
החטיבה ה-15
 
 
 
 
 
 
 
חטיבת השריון ה-88
 
 
 
 
חט' ארטילריה ה-50
 
חט' ארטילריה ה-70
 
חט' ארטילריה ה-89
 
חט' ארטילריה ה-64
 
חט' ארטילריה ה-13
 
 
 
 
 
 
 
חטיבת השריון ה-141
 
 
 
חט' השריון ה-47
 
חט' השריון ה-78
 
חט' השריון ה-51
(עצמאית)
 
 
חט' השריון ה-46
(עצמאית)


הרכב החטיבותעריכה

 
 
 
 
 
חטיבה משוריינת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חטיבה ממוכנת/חיל רגלים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גדוד חיל רגלים
 
 
גדוד שריון
(40 טנקים)
 
 
גדוד ארטילריה
 
 
גדוד חיל רגלים
 
 
גדוד שריון
(40 טנקים)
 
 
גדוד ארטילריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גדוד שריון
(40 טנקים)
 
 
מחלקת סיור
(4 טנקי סיור PT-76)
 
 
גדוד חיל רגלים
 
 
 
 
 
 
 
מחלקת סיור
(4 טנקי סיור PT-76)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גדוד שריון
(40 טנקים)
 
 
 
 
 
 
 
גדוד חיל רגלים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


מפקדי הצבא הסוריעריכה

מפקדי הצבא הסורי במלחמת יום הכיפורים
תפקיד שם הערות
נשיא סוריה חאפז אל-אסד  
שר הביטחון מוסטפא טלאס  
ראש המטה הכללי יוסוף שאקור  
מפקד פיקוד הכוחות המיוחדים עלי חיידר
ראש מטה המבצעים עבדול ראזאק דרדרי  
- סגן ראש מטה המבצעים עבדול הבייסי היה אחראי בפועל על תכנון תוכנית התקיפה
ראש מטה המודיעין ג'יבריל ביטאר  
ראש המטה למבצעים מיוחדים עלי אסלאן גם מפקד הדיוויזיה ה-5
מפקד חיל האוויר הסורי נאג'י ג'אמיל  
ראש המודיעין הצבאי הסורי חיכמת שיהאבי  
- סגן ראש המודיעין הצבאי עלי דובא  
מפקד הדיוויזיה ה-1 תאופיק ג'האני  
- מפקד החטיבה המשורינת ה-91 שאפיק פאיד  
מפקד הדיוויזיה ה-3 מוסטפא שרעבה  
מפקד הדיוויזיה ה-5 עלי אסלאן  
מפקד הדיוויזיה ה-7 עומאר אברש נהרג במהלך קרב עמק הבכא
מפקד הדיוויזיה ה-9 חסן טורקמאני  
- מפקד החטיבה המשורינת ה-51 (עצמאית) ווליד חאמדון  

דוקטרינה, טקטיקה ואימוןעריכה

כוחות השריוןעריכה

חיל רגליםעריכה

קומנדועריכה

ציוד לחימה עיקריעריכה

 
נגמ"ש לחימה BMP-1 סורי שנפגע במהלך הקרבות ונפל שלל בידי צה"ל.

טנקי T-54/55: עיקר הכוח המשוריין של סוריה במהלך המלחמה נשען על טנקי ה-T-55/54 המיושנים. טנקים אלו פותחו בברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה וייצורם החל במהלך שנות ה-50. ברית המועצות החלה לספק לצבא הסורי טנקים אלו לאחר הפיכת הבעת' בסוריה של שנת 1963, כאשר הקשר בין המדינות החל להתחזק וסוריה הפכה למעשה למדינת חסות שלה. טנקים אלו כללו תותח 100 מ"מ, מיגון 20-130 מ"מ פלדה וצוות של ארבעה.
טנקי T-62: החל משנת 1970, עם ביסוס משטרו של חאפז אל-אסד בסוריה וכחלק מההתחמשות המחודשת של סוריה לאחר מלחמת ששת הימים, החלה ברית המועצות לספק לה את הגרסה המתקדמת יותר של ה-T-55.‏ טנקי ה-T-62 הוכנסו ליחידות הצבא באופן מצומצם בלבד, בעיקר בחטיבות המשוריינות של הדיוויזיה הראשונה והדיוויזיה השלישית. הם השתתפו בלחימה כחלק ממאמץ הדיוויזיה הראשונה בדרום הרמה ובהמשך בקרב על נפח, בנוסף טנקים אלו נלחמו בגזרה הצפונית כחלק מחטיבות שסופחו מהדיוויזיה השלישית לזו השביעית, וכך נלחמו בקרבות הבלימה בעמק הבכא.

נגמ"שים: היחידות הממוכנות עשו שימוש במספר סוגי נגמ"שים שסיפקה ברית המועצות לסוריה בשנים שקדמו למלחמה. שלושת הדגמים העיקריים היו ה-BTR-152, ה-BTR-50 וה-BTR-60. ה-BTR-152 שהיה נפוץ יותר היה מסוגל לשאת 18 לוחמים בנוסף לשני אנשי צוות וכלל מיגון קל (4-14 מ"מ פלדה), גג פתוח ועמדת מקלע בקדמת הכלי. לעומתו, ה-BTR-50 היה נגמ"ש זחלי בעל עבירות גבוהה אך פחות מהיר בהרבה, הוא היה מסוגל לשאת 20 לוחמים בנוסף לשני אנשי הצוות. ה-BTR-60 היה נגמ"ש בעל 8 גלגלים, עם מיגון פחות עבה מקודמו (5-9 מ"מ פלדה) אך בעל גג סגור עם צריחון למקלע ומקום לשאת 6 לוחמים בנוסף לשני אנשי צוות.
נגמ"שי לחימה BMP-1: בנוסף לנגמ"שים הרגילים לנשיאת לוחמים לשדה הקרב, ברית המועצות סיפקה לסוריה גם מספר נגמ"שי לחימה מסוג BMP-1. כלים אלו היו שייכים לתפיסה חדשה של ניוד לוחמים לשדה הקרב ומתן סיוע אש מהכלי עצמו, משום כך חומש ה-BMP-1 בתותח 73 מ"מ שהורכב בתוך צריח על גג הכלי, בנוסף למשגר טיל נ"ט (בדרך כלל מסוג סאגר). ה-BMP היה פחות מהיר מהנגמ"שים האחרים, אך כלל מיגון רב יותר (6-33 מ"מ פלדה), כוח אש רב יותר והוא התבסס על זחלים במקום גלגלים כך שעבירותו בשטח הייתה טובה יותר. מלבד שלושה אנשי צוות, ה-BMP היה מסוגל לשאת עוד 8 לוחמים.

ביקורת על תפקוד הצבא הסורי במלחמהעריכה

 
מדליית השישה באוקטובר, שהוענקה לחיילים הסוריים, שנטלו חלק במלחמת יום הכיפורים

הצבא הסורי התחיל את המלחמה עם נתוני פתיחה מרשימים הן מבחינת יחסי כוחות אל מול צה"ל והן מבחינת ציוד ואימון. בנוסף כאמור, ההתקפה החלה כמעט בהפתעה מוחלטת כאשר מצרים גם היא תקפה מה שתרם לבלבול ופיצול כוחו של צה"ל. עם זאת, הצבא הסורי לא הצליח בביצוע משימתו של כיבוש רמת הגולן, זאת אף על פי שקו ההגנה הישראלי בגזרה הדרומית אכן הובקע וכוחות העתודה (בעיקר הדיוויזיה ה-1) הוכנסו ללחימה והגיעו עד מרכז הגולן.

מקורותעריכה

ישנה בעיתיות רבה בכל הקשור למקורות עליהם מבוסס המחקר אודות הצבא הסורי בכלל והתנהלותו במהלך המלחמה בפרט. שני המקורות העיקריים הם המידע, הארכיונים והמחקר בישראל אל מול אלו בסוריה, כאשר המידע בסוריה הוא ללא ספק המדויק והנרחב יותר. מעבר לשני מקורות אלו, ישנה חשיבות רבה גם לארכיונים, הערכות ומחקר שהתקיימו במעצמות ארצות הברית וברית המועצות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Asher, Jerry & Hammel, Eric. Duel for the Golan: The 100-hour battle that saved Israel. US: Pacific Military, 1987.
  • Blum, Howard. The eve of destruction: The untold story of the Yom Kippur war. US: Harper-Collins, 2004.
  • Dunstan, Simon. Centurian Vs. T-55: Yom Kippur war 1973. UK: Osprey Publishing, 2009.
  • Berger, Josef. Unknown Syrian Helicopter Landings During the Yom Kippur War: How a military systm …. US: Amazon Kindle 2017
  • Dunstan, Simon. The Yom Kippur War 1973: Golan Heights. UK: Osprey Publishing, 2003.
  • Gawrych, George W. The 1973 Arab-Israeli war: The albatros of desisive victory. US: Leavenworth Papers, No. 21, 1996.
  • Katz, Samuel M. Arab armies of the Middle East wars (2). UK: Osprey Publishing, 1988.
  • Laffin, John. Arab armies of the Middle East wars 1948-73. UK: Osprey Publishing, 1982.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 סימון דאנסטן (Dunstan, 2003, עמ' 18) העריך כי כוח הצבא הסורי מנה 1,400 טנקים ו-800 קנים ארטילרים, בעוד שדני אשר (אשר, 2008, עמ' 24-25) העריך מספר גבוה יותר עם 1,500 טנקים ו-1,000 קנים ארטילרים.
  2. ^ 2.0 2.1 אשר, 2008, עמ' 21.
  3. ^ Dunstan, 2003, עמ' 27.
  4. ^ על שם קרב באדר, שמקובל לציין אותו ב-6 באוקטובר 624, בו ניצח הנביא מוחמד כוחות משבט קורייש.
  5. ^ Dunstan, 2003, עמ' 26.
  6. ^ Asher & Hammel, 1987, עמ' 53.
  7. ^ Asher & Hammel, 1987, עמ' 56.
  8. ^ אשר, 2008, עמ' 81.
  9. ^ אשר, 2008, עמ' 25-26.
  10. ^ ברקאי, 2009, עמ' 215-216.
  11. ^ ברקאי, 2009, עמ' 135.
  12. ^ כפיר, 2013, עמ' 45.
  13. ^ אשר, 2008, עמ' 81-85.
  14. ^ אשר, 2008, עמ' 83-84.
  15. ^ הדיוויזיות הממוכנות כונו 'דיוויזיות חיל רגלים', אף על פי שבפועל על סמך הרכבם הם היו דיוויזיות ממוכנות.