הצבא של בני הזולו

הצבא של בני הזולו היה אחד הצבאות הילידים החזקים באפריקה. בעזרת צבא זה, הצליחו שאקה וצאצאיו לבנות ולשמור על אימפריה גדולה יחסית במונחים אפריקניים ברחבי הזולולנד במהלך המאה ה-19.

לוחמי זולו בסוף המאה ה-19 (רואים כמה אירופאים ברקע)

הרפורמות של שאקה עריכה

לפני הרפורמות של שאקה, הצבא של בני הזולו גויס לפעולות אד הוק כמו פתרון סכסוכים מקומיים והורכב בעיקר מכוחות מיליציה. שאקה התחיל בגיוס צבא הקבע על בסיס השיטה החטיבתית, הזהה לשיטה שהייתה נהוגה בשבט המתתווה, בו בילה את מרבית חייו הבוגרים לפני שתפס את השלטון על בני הזולו בשנת 1816. בנוסף לכך, שינה את כלי נשקם העיקרי של בני הזולו מכידון הטלה המוכר בשם אסאגאי לחנית קצרה וכבדה בעלת להב רחב וארוך, הידועה בשם "איקלווה". האסאגא המשיך לשרת נאמנה את בני הזולו, אך תפקידו הפך למשני. גם המגן עבר שינוי, והפך לגדול יותר.

המשמעת בקרב הייתה אחד המאפיינים הבולטים של הצבא החדש. במקום להטיל את כידוניהם ולקוות שחלקם יפגעו באויב, בני הזולו התנגשו בהם בקרב עקוב מדם, בו ניצחו בזכות הטקטיקה והאימונים.

ארגון הצבא עריכה

הצבא הושתת על מגויסי חובה וכוחות מילואים רבים. בהגיעו לגיל הבגרות, גויס הנער ל"אינטנגה" עם נער מבוגר יותר שהיה אחראי עליהם. אינטנגה הורכבה מבני שכבת גיל זהה. במסגרת האינטנגה הנערים עברו אימונים צבאיים, שדאות, בישול, ציד וכו'. כשהאינטנגה הגיעה לגיל 20, הן פוצלו ל"ראשים" בני 40-50 איש כל אחד וזומנו לחצרו של המלך. במהלך המסדר שהתקיים בכפרו, הראשים הרכיבו את האיבותו (החטיבות של בני הזולו). חלק מהאינטנגות פוזרו בין חטיבות קיימות על מנת להשלים אבדות שבאו כתוצאה מהקזת הדם בקרבות, פרישת לוחמים ותיקים וכו'.

אינטנגה הייתה יחידה צבאית בגודל של פלוגה וכמה "אינטנגות" הרכיבו "איוויו" (גדודים). האיוויו כונס ל"איבותו" (אפשר להשוות את היחידה הזאת לחטיבה).

לכל איביתו היה מגן בצבע שונה. המגן הראשון שהיו מקבלים בני הזולו היה בצבע שחור וסופק על ידי האוצר המלכותי. עם צבירת הוותק, השחור היה מפנה את מקומו ללבן, כאשר כמות הצבע הלבן סימנה את ותק החטיבה. אם אינטנגה צעירה שולבה בתוך איביתו ותיק, החיילים הצעירים היו מקבלים את המגן היוקרתי למרות גילם הצעיר.

ה"אינדונה" היה מקבל פיקוד על החטיבה הצעירה והיא הייתה נשלחת ל"כפר צבאי", השם שנתנו בני הזולו לבסיסים צבאיים. רק האינדונה היה רשאי להביא את אשתו לבסיס. לא רק זאת, אלא שהלוחמים הצעירים היו צריכים להראות את אומץ לבם בקרב לפני שהיו זוכים בחתונה. האינדונה היה בעל הכח המוחלט בבסיס ויכול היה להוציא את הלוחמים הצעירים להורג, אילו חפץ בכך. האינדונה בדרך כלל לא היה מפקד החטיבה בקרב, אלא שימש בעיקר כמדריך. תחת האינדונה היו סגנו ושני מפקדי "אגפים", כל אחד אחראי על מחצית הבסיס. תחתם היו מפקדי הפלוגות, ה"אמאוויו", כל אחד מהם מפקד על אינטנגה משלו. המפקד הצבאי של באיביתו מונה ישירות על ידי המלך ונשא בתואר של "אינדונה אנקולו".

גודלו של האיבותו נע בין 500 ל-2000 לוחמים בגלל מיזוג חטיבות, אבדות בקרבות וקבלת תגבורות, אם כי בדרך כלל השתדלו לשמור על גודל קבוע של 1000 לוחמים.

כלי הנשק עריכה

בהתחלה, כלי הנשק של בני הזולו לא היו שונים בהרבה מכלי נשקם של עמים אחרים בדרומה של אפריקה. הם כללו שילוב בין כידוני הטלה או חניתות ומגן מעור תאו והיה אמור לכסות את כל גופו של הלוחם. מעורו של תאו אחד אפשר היה להכין שני מגנים בלבד. בדרך כלל השתדלו לבנות את המגן מעורם של פרים זכרים כי הוא עבה יותר, אם כי בעתות מלחמה השתמשו גם בעורן של נקבות.

הרפורמה של שאקה איזנה בין הצורך בהגנת הלוחם וכלי הנשק ההתקפיים על מנת לייעל אותם עד כמה שאפשר. הוא ביטל את הגרזנים הקטנים בעלי צורות שונות שהיו מקובלים לפניו. האסאגאי, כידון ההטלה, נשאר ללא שינוי. השינוי העיקרי היה בחנית הדקירה שקיבלה את הבמה המרכזית. חנית זו, הידועה בשם "אילווה" הייתה קצרה למדי והגיע עד אורך של מטר - מטר וחצי. היא הייתה בעלת חוד רחב וכבד שהגיע לאורך ממוצע של 25 ס"מ. לצד החנית, הייתה לבני הזולו אלת קרב מעץ, הידוע בשם "איוויסה".

הטקטיקה ואסטרטגיה עריכה

הטקטיקה של בני הזולו הושתתה על מבנה האימפי. בשדה הקרב, הצבא חולק ל-4 חלקים, 2 באגפים ושניים במרכז. האגפים היו אמורים לאגף את האויב ואילו תפקידו של החלק המרכזי היה להשמידם. מאחורי המרכז ניצבה עתודה של וטרנים. המילה "אימפי" מתארת גם עוצבה צבאית עצמאית של בני הזולו במסע מלחמה. אימפי יכול היה להגיע ל-10,000 לוחמים ולעיתים להיות אף גדול יותר.

לפני היציאה למערכה, מפקד האימפי קיבל תדרוך מידי המלך ומועצת המלחמה. אחרי התדרוך, המפקד היה מקבל עצמאות מוחלטת ולא היה חייב בדיווח לאיש. במסע האימפי כמעט ולא הוביל איתו מטען והלוחמים היו אמורים להשיג את האוכל בכוחות עצמם. לפעמים החיילים לא קיבלו מזון במשך 2-3 ימים. אוהלים, מעט אוכל ובירה נסחבו על ידי נערים בני 12 שליוו את הצבא.

בני הזולו ידועים בניידותם הרבה - הם כיסו בקלות מרחק של 70 קילומטר ביום אחד. בהגיעם לטריטוריה עוינת, האימפי שיגר קבוצת סיירים בת כמה מאות לוחמים על מנת לסרוק את השטח.