פתיחת התפריט הראשי

הצופה שנרדם

ספר מאת פרופסור אורי בן יוסף

הצופה שנרדם - הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה הוא ספר שכתב פרופסור אורי בר-יוסף מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. הספר יצא לאור בשנת 2001 ובו מתאר בר-יוסף בשישה שלבים את המאורעות שהביאו לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא מתייחס לאירועים שקרו מהתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים ועד ל-6 באוקטובר 1973 היום שבו פרצה מלחמת יום הכיפורים.

הצופה שנרדם
הצופה שנרדם.jpg
מידע כללי
מאת אורי בר-יוסף
שפת המקור עברית
סוגה היסטוריה
הוצאה
הוצאה הוצאת זמורה ביתן
שנת הוצאה מהדורה ראשונה - 2001
מהדורה שנייה - 2013
מספר עמודים 532
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 002174745, 003577232

תוכן הספר בקצרהעריכה

שנות הסתגלות והתשהעריכה

ביולי 1967, תקופה קצרה לאחר מלחמת ששת הימים, החלו מדינות ערב ובעיקר מצרים בפעולות נגד ישראל. הפעולה המצרית הגדולה ביותר ב-1967 הייתה הטבעת המשחתת אח"י אילת מול חופי מצרים. ישראל הגיבה בהפגזת בתי הזיקוק המצריים בעיר סואץ, שעלו באש. אירועים אלו יהיו לראשונים מבין תקריות רבות בין ישראל למצרים אשר רובן התרחשו בין מרץ 1969 לאוגוסט 1970, וכונו בישראל מלחמת ההתשה. לפי בר-יוסף הייתה מלחמת ההתשה פועל יוצא של ההכרה המצרית באי יכולתם לכבוש מחדש את חצי האי סיני בכוח, ובהבנתם כי יצירת דה-מורליזציה בקרב הישראלים היא גישה טובה וזולה יחסית בקורבנות.

מלחמת ההתשה הלכה והחריפה ככל שנהרגו יותר חיילים ישראלים במוצבים ובדרכים לאורך תעלת סואץ. המצרים הפעילו ארטילריה יעילה ומארבי קומנדו, וכתגובה הכניסה ישראל לפעולה את חיל האוויר הישראלי. מטוסי חיל האוויר תקפו בעומק מצרים במסגרת מבצעי פריחה, מולם לא הייתה למצרים תשובה. המצרים פנו לברית המועצות, וזו הסכימה להעביר למצרים דיוויזיה של כוחות הגנה אווירית.

סוללות הנ"מ החלו לפעול כבר באביב 1970. ירי הטילים הביא לדחיקת חיל האוויר מזרחה לעבר התעלה על ידי יצירת אזורים מוכי טילים שמנעו את פעולת מטוסי החיל מערבה להם. אט אט קידמו המצרים את הסוללות למרחק בו הגנו על כל השטח ממערב לתעלה. לאחר החתימה על הסכם הפסקת האש באוגוסט 1970 קידמו המצרים את הסוללות עד לקרבת תעלת סואץ, והביאו לכך שמטוסי חיל האוויר לא היו יכולים לטוס כ-20 ק"מ ממזרח לתעלה (אזור שהיה בשליטה קרקעית ישראלית). הפרה זו של ההסכם אומנם הובאה לידיעת המעצמות, אך אלו לא עשו מספיק כדי לטפל בבעיה זו שתהיה אחת מהבעיות החמורות ביותר איתן התמודד צה"ל במלחמת יום הכיפורים.

שנות הקיפאון: אוגוסט 1970 – אוקטובר 1972עריכה

 
כריכת הספר, גרסת 2013

בספטמבר 1970, כחודש לאחר סיום מלחמת ההתשה מת גמאל נאצר נשיא מצרים. במקומו עלה לשלטון אחד מסגניו, לאו דווקא המועמד המוביל לתפקיד – אנואר סאדאת. סאדאת, כממשיכו של נאצר, דגל בחשיבות החזרת סיני אל מצרים, אך הבין כי אין למצרים יכולת צבאית לקחת אותו בחזרה מישראל. מכיוון שסאדאת נתפס כ"מנהיג החדש" וה"לא מנוסה" של מצרים, ובשל מידה מסוימת של פאן-ערביות שנותרה, היה לו צורך להוכיח את עצמו בפני העם המצרי והעולם הערבי ולהראות להם כי הוא המנהיג הנכון להם. סאדאת ניסה לגשת לבעיה הישראלית בשתי דרכים: האחת, לפעול בכיוונים דיפלומטים בתיווך המעצמות להשגת הסדר נסיגה ישראלי מסיני; והשנייה, לפעול לחיזוקה הצבאי של מצרים כדי שבבוא היום תהיה לו אופציה צבאית מול ישראל.

ישראל, שבאותה תקופה ניזונה ממידע מודיעיני ראשון במעלה ממצרים, הכירה את הפוליטיקה המצרית ואת דרכי החשיבה של צמרת המדינה. ישראל ידעה כי מצרים יודעת שאינה מוכנה למלחמה. על בסיס ידיעה זו התגבשה תאוריה, שזכתה בהמשך לכינוי המפורסם "הקונספציה", שהסבירה מהו סף המינימום אליו צריכה מצרים להגיע מבחינה צבאית כדי לצאת למלחמה.

ראשי ההנהגה בישראל קיבלו את הקונספציה כפי שהתקבעה באמ"ן. מכיוון שהקונספציה גרסה, כאמור, כי צריכים להתקיים תנאי סף מסוימים כדי שמצרים תתחיל במלחמה, התקיימו סקירות מודיעיניות שוטפות שמטרתן הייתה לבדוק האם תנאי הסף המצריים מתקרבים להתממשות.

לאורך השנתיים הללו המשיך צה"ל להצטייד בטנקים חדישים מסוג פטון ומטוסים חדישים, בעיקר A-4 סקייהוק וF-4 פנטום. עוצמתו של צה"ל גברה משמעותית מאז מלחמת ששת הימים, ומקבלי ההחלטות בישראל האמינו כי צה"ל הוא צבא חזק ולמעשה בלתי מנוצח בסביבתו במזרח התיכון.

הפער נפער: אביב – סתיו 1973עריכה

לפי בר-יוסף, סאדאת הבין ב-1972 כי ייתכן ויצטרך לפעול בכוח על מנת להתניע תהליך מדיני. זאת, לאחר כישלון יוזמות מדיניות שונות; חלקן הועלה על ידי מצרים, חלקן על ידי ישראל וחלקן על ידי האו"ם. סאדאת ידע שמצרים אינה מוכנה למלחמה עם ישראל, אך למרות זאת הודיע לסגל ההנהגה הבכיר במצרים ב-24 באוקטובר 1972 כי ייצא למלחמה גם ללא השלמת תנאי הסף שנקבעו.

סאדאת הורה להכין את הצבא המצרי למלחמה על פי יכולותיו ובהתבסס על האמצעים העומדים לרשותו. הדבר לא הציב קשיים גדולים במיוחד בפני הפיקוד המצרי, מכיוון שעמדו לרשותו שבע דיוויזיות שהיו מגויסות באופן קבוע מאז מלחמת ששת הימים. בנוסף, מערך ההגנה האנטי אווירי היה מאויש כבר בחיילים מצריים, לאחר גירוש הסובייטים באותה השנה.

למרות התחמשות הצבא והכנתו למהלך קרבי המשיך סאדאת ללחוץ בכיוון של פשרה מדינית באמצעים דיפלומטיים. ב-25 בפברואר נפגש חאפז איסמעיל, יו"ר המועצה לביטחון לאומי של מצרים, עם מזכיר המדינה של ארצות הברית הנרי קיסינג'ר. בשיחות אלו, האחרונות לפני פרוץ המלחמה, הציעו המצרים יותר ממה שהציעו בעבר, אך הצעות אלה עדיין כללו דרישות שלא היו יכולות להתקבל על ידי הצמרת המדינית-ביטחונית המצומצמת של ישראל ("המטבח של גולדה"). השיחות הסתיימו באופן מזורז וללא הסכמות, והדרך למלחמה נראתה ברורה מתמיד.

החל מראשית 1973 החלו להגיע לישראל ידיעות על כוונתן של מצרים וסוריה לתקוף את ישראל. ההתרעות החשובות ביותר במחצית השנה הראשונה הגיעו באמצע אפריל 1973, ובראשן התרעתו של אשרף מרואן, "המלאך", אשר קבעה כי מתקפה משולבת מצרית-סורית על ישראל אמורה להיפתח ב-19 במאי 1973.

גולדה מאיר כינסה את "מטבחה" ב-18 באפריל עם הגעת הידיעה המודיעינית. בפגישה סוכם כי אין חשש גדול ממתקפה ערבית, שגם אם תבוא צה"ל יהיה מוכן לקראתה. ואולם, בעקבות ההתרעה הוחלט בכל זאת להעלות את הכוננות. צעדי הכוננות נקראו כוננות כחול לבן, וכללו הכנות שונות, שהיו אמורות לסייע לצה"ל במידה ויותקף בהפתעה או שלא בהפתעה. הצעדים המרכזיים בכוננות כחול לבן היו קירוב מחסני החירום של יחידות המילואים הצפוניות לחזית, הקמת שלד אוגדתי נוסף לאוגדת מילואים מטכ"לית חדשה (אוגדה 210 בפיקוד דן לנר), וכן רענון תוכניות המלחמה של צה"ל וביצוע תרגילים המדמים התמודדות עם מתקפה של אויב.

בניגוד למחשבה המקובלת כי במסגרת הכוננות גויסו גם כוחות מילואים, גורס בר-יוסף כי הדבר אינו נכון. לדבריו חטיבות השריון שגויסו באפריל 1973 גויסו על מנת שיהיה ניתן לשחרר את החטיבות הסדירות לצורך מצעד יום העצמאות.

בסופו של דבר לא פרצה מלחמה במאי 1973, בעיקר מכיוון שסוריה, שותפתה של מצרים, לא הייתה מוכנה לקרב. נשיא סוריה חאפז אל-אסד נפגש עם סאדאת ב-23 באפריל 1973 והסביר כי אינו מוכן למלחמה מפני שמערך ההגנה האווירי שלו אינו מוכן. סאדאת ואסד החליטו על דחיית המלחמה לסתיו, וסאדאת טס למוסקבה כדי לסייע לסורים ברכישת סוללות הטילים הנחוצות להם.

השקט שלפני הסערה: קיץ 1973עריכה

בר-יוסף מתאר, כי התקופה בין "כוננות כחול לבן" עד לסוף אוגוסט 1973 הייתה השלווה ביותר בחזית המצרית מאז סיום מלחמת ההתשה. הדבר נבע מכך שסאדאת השקיע מאמצים רבים בשמירת סוד היציאה למלחמה, אפילו מראשי צבאו ומאנשיו הקרובים ביותר. הכוחות המצריים הגדולים שהיו מוצבים בקרבת התעלה לא נתפסו כאיום על צה"ל, מכיוון ששהו שם כבר כשש שנים. תזוזות של כוחות לא ניכרו באופן משמעותי ונדמה היה כי המצרים אינם מתכוונים למבצע מהלכים מאיימים.

גורם נוסף שתרם לתחושת השלווה, על פי בר-יוסף, הייתה הקונספציה, שהשתרשה עמוק בהשקפת העולם של הממשלה והצמרת הצבאית. על פי התפיסה כי מצרים אינה מוכנה למלחמה בגלל תנאי הסף שעדיין לא מולאו, היה אמ"ן בטוח שהמלחמה אינה באופק. איש באמ"ן לא האמין כי המצרים באמת יצאו למלחמה בלעדי אותם תנאי סף.

בעוד מצרים וסוריה קולטות ציוד סובייטי חדיש, מאמנות כוחות רבים ושומרות בקנאות על סוד הפתיחה באש, ישראל הייתה עסוקה בקיץ 1973 בעיקר בבחירות המתקרבות. הבחירות היו אמורות להיות סיומה של הקדנציה הראשונה של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, ואווירת "מצבנו מעולם לא היה טוב יותר" הייתה אמורה להביא את הניצחון בבחירות שוב למערך.

עיניים עצומות לרווחה: סוף אוגוסט – 6 באוקטובר 1973עריכה

עד 1 באוקטוברעריכה

החשש העיקרי של צה"ל ושל הצמרת המדינית ממתקפת פתע היה מחדירה סורית לאורך הגבול ברמת הגולן, לביצוע מחטף של יישוב או מוצב צה"ל. ב-13 בספטמבר 1973 הופלו על ידי חיל האוויר 12 מטוסי מיג 21 סוריים בשני קרבות אוויר שהתפתחו בעקבות גיחת צילום של חיל האוויר בסוריה. אירוע זה גרם להעלאת מצב הכוננות בצבא סוריה ולא גרר חשדות מצידה של ישראל ש"הבינה" את הגורמים לכך.

ב-25 בספטמבר הגיע חוסיין מלך ירדן לפגישה דחופה עם גולדה מאיר. חוסיין מסר כי הסורים והמצרים מתכננים לתקוף את ישראל, והבהיר שהוא סירב לשתף עמם פעולה. גולדה מאיר העבירה את המידע לשר הביטחון, משה דיין, ולראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא. ואולם, אלה הרגיעו אותה שאין מקום לדאגה, וטענו כי המידע שהעביר חוסיין מקורו בטעות.

למרות זאת החליט הרמטכ"ל לתגבר את החזית ברמת הגולן בעוד שתי פלוגות טנקים מחטיבה 7 (כ-20 טנקים), כדי לסייע לשני הגדודים של חטיבה 188 שהוצבו שם דרך קבע.

ב-30 בספטמבר הגיעה לאמ"ן ידיעה על תרגיל המתחיל במצרים, האמור להסתיים בצליחת התעלה. הידיעה לא הועברה לגורמים אחרים. לאחר המלחמה יתברר שהייתה מדויקת.

1 באוקטוברעריכה

ביום זה החל במצרים תרגיל תחריר (שחרור) 41, תרגיל עצום בהיקפו שנועד לדמות את כיבוש סיני מידי ישראל. אנשי גדוד 68 של החטיבה הירושלמית, גדוד מילואים שאייש את המעוזים על התעלה במסגרת תעסוקה מבצעית, היו יכולים לראות בבירור תנועות גדולות של כוחות צבא מעבר לתעלה.

ביום זה הגיעה אל שר הביטחון ואל המטכ"ל הידיעה שהגיעה לאמ"ן ביום הקודם. הידיעה הועברה על ידי אלי זעירא בישיבת הבוקר, והוחלט להעלות עוד כוחות לרמת הגולן. בסך הכל תוגבר הכח ברמה ל-113 טנקים פעילים, ועוד גדוד מזווד (כלומר טנקים מצוידים ומוכנים לקרב) אך ללא צוותים. בסיני החלה היערכות להעברת חטיבה 460 של בית הספר לשריון לסיני, ולעבות את הכוח בחצי האי לכ-300 טנקים.

2 באוקטוברעריכה

תצפיתנים ומפענחי תצלומי אוויר מבחינים כי המצרים פועלים במרץ על מנת לחזק את כוחם הצבאי בגדה המערבית של התעלה. ציוד צליחה מצרי רב מרוכז בקרבת תעלת סואץ, ושיירה אדירה של כ-300 משאיות תחמושת נראתה בדרכה מקהיר לגזרת התעלה. למרות תכונה זו לא הוחלט על העברת כוחות נוספים לחזיתות.

3 באוקטוברעריכה

ביום זה נסע שר המלחמה המצרי אחמד איסמעיל עלי לדמשק, לדון עם הנשיא חאפז אל-אסד על המועד המדויק של פתיחת המלחמה. סוכם על ה-6 באוקטובר, בשעה 14:00. יחסי הכוחות בחזית הסורית הגיעו ביום זה ל-1:10 בשריון ול-1:50 בארטילריה לרעת צה"ל.

4 באוקטוברעריכה

תצלומי אוויר נוספים שהגיעו ביום זה החלו לעורר חששות באמ"ן, ולפוגג את אווירת הביטחון העצמי והשאננות. הצילומים הראו מערך חירום בסוריה ומערך מאיים של הכוחות המצריים בגדה המערבית של התעלה. הוחלט לתגבר את כוחות צה"ל ברמה בשני גדודי שריון נוספים.

לקראת 22:00 הגיעה ידיעה לאמ"ן שמסרה כי היועצים הסובייטים שהיו מוצבים במצרים עולים עם משפחותיהם על מטוסי חברת התעופה אירופלוט וחוזרים לברית המועצות. עזיבה מיידית ופתאומית זו הדליקה נורה אדומה באמ"ן בקשר למתרחש במצרים, אך לא הביאה לשינוי מערכתי בתפיסה.

5 באוקטוברעריכה

יום שישי, 5 באוקטובר היה ערב יום הכיפורים תשל"ד. מדינת ישראל התכוננה ליום הקדוש, אך עם זאת באמ"ן נערכו פעולות קדחתניות כדי להבין את פשר העזיבה של הסובייטים ואת הקשר שלה עם ההתראות המלחמתיות. במקביל הודיע ראש המוסד צבי זמיר, על כך שהוא עומד לנסוע להיפגש עם "המלאך" בלונדון, בקשר למידע קריטי וחשוב.

בבוקרו של היום התכנסה ישיבה של המטכ"ל ובה נסקרו האירועים האחרונים. נדמה היה כי הכוננות ליציאה למלחמה אצל צבאות ערב נמצאת ברמה גבוהה מאד, וכי ישראל איננה מוכנה מספיק מולם. עם זאת, ראש אמ"ן אלי זעירא עדיין עמד על דעתו כי מלחמה אינה עומדת לפרוץ. למרות עמדתו של זעירא הוחלט על ביטול חופשות יום כיפור של חיילים רבים, ויחידות ובסיסים נדרשו להעלות את רמת העירנות והכוננות.

בסביבות השעה 17:00 הגיעה לקצין התורן ביחידה 848 (שמה הקודם של יחידה 8200, יחידת ההאזנות של צה"ל) ידיעה ודאית ממקור שכונה "יחמור" (ועל כן נקראה הידיעה "ידיעת יחמור"), על פיה הסובייטים עזבו לאחר שקיבלו הודעה רשמית ממצרים וסוריה על כוונתן לתקוף את ישראל. הידיעה הופצה לאמ"ן מחקר ב-17:15. הקצין התורן הבין את משמעות הידיעה והתלבט לגבי הפצתה; בשעה 23:00 קיבל הוראה מראש אמ"ן לא להעביר את הידיעה. הרמטכ"ל, דוד אלעזר, טען לאחר המלחמה כי אם הידיעה הייתה מגיעה אליו עוד באותו הערב, הוא יכול היה להורות על גיוס מילואים ועל הזזת כוחות סדירים, וכך היה ניתן למנוע את הבקעת הקו ברמת הגולן ולצמצם מאד את ההישג המצרי.

6 באוקטובר עד 14:00עריכה

בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר הגיעה לישראל הידיעה שהביא צבי זמיר מפיו של אשרף מרואן, על הכוונה הסורית והמצרית לפתוח במלחמה בשעה 18:00. המטה הכללי של צה"ל התכנס עוד לפני 06:00 במוצב הפיקוד העליון ("הבור"). הדיון הדחוף עסק באפשרות של מכה מקדימה של חיל האוויר ויכולתו של חיל האוויר לבצע את המתקפה, ובשאלת גיוס המילואים והיקפו הנדרש. שר הביטחון דיין רצה לגייס מספר קטן של אנשי מילואים ואילו הרמטכ"ל, דדו, רצה בגיוס מלא של מערך המילואים, חמש אוגדות.

בשעה 08:05 החל הדיון בלשכת ראש הממשלה בשאלות גיוס המילואים ועל המכה המקדימה. ראש הממשלה סירבה לאשר מכה מקדימה, מחשש שפתיחת מלחמה ביוזמה ישראלית תפגע ביחסיה עם ארצות הברית, ותביא לסירוב מצידה לסייע לישראל. מנגד אישרה גולדה את דרישתו של הרמטכ"ל לגיוס מלא של מערך המילואים. הוחלט גם על מבצע "ילד", לפינוי הנשים והילדים מרמת הגולן.

מלחמה: 7-6 באוקטובר 1973עריכה

ממשלת ישראל גילתה על המלחמה הקרבה רק בישיבת ממשלה חסויה שכונסה בתל אביב בשעה 12:00. בשעה 14:00 נשמעה האזעקה באולם הישיבות.

בחזית הצפון היו לצה"ל 177 טנקים, ובסיני היו 300 טנקים. רק חטיבה אחת בסיני הייתה קרובה באופן יחסי לתעלה. במעוזי קו בר-לב היו קצת פחות מ-500 חיילים, רובם חיילי גדוד 68 מהחטיבה הירושלמית, שהייתה חטיבת מילואים. המתקפה המצרית-סורית החלה בהרעשה ארטילרית של כחצי שעה, ולאחריה החלו כוחות סוריים לחצות את הקו הסגול ולפלוש לשטח ישראל. חיילים מצריים החלו לחצות את תעלת סואץ בסירות גומי ולהקים ראש גשר במזרחה.

אוגדה 252 בפיקודו של אלברט מנדלר, לא הספיקה להיערך לכוננות שובך יונים להצלת המעוזים, כיוון שמועד הפתיחה באש היה אמור להיות 18:00. כאשר החלו הטנקים של צה"ל להתקרב לתעלה הם החלו להיפגע מאש נ"ט שנורתה עליהם על ידי חי"ר מצרי. הכוחות של אוגדה 252 לא נעו בצורה מרוכזת, מכיוון שכל מחלקה נעה אל המעוז שעמו הייתה צריכה לחבור בעת חירום. עקב כך לא נוצר "אגרוף שריון" מסיבי שיכול היה להדוף את הצליחה המצרית, והשריון הישראלי ספג אבדות כבדות.

ברמת הגולן החלו כוחות שריון וחי"ר סוריים לתקוף בדרום ובצפון רמת הגולן. מולם עמדו חטיבה 188, שאיישה את הקו, וחטיבה 7 שהייתה בעתודה. חטיבה 7 החזיקה מעמד בזכות תוואי השטח הנוח יותר בצפון הרמה, אך חטיבה 188 שלחמה בעיקר בדרום הרמה ספגה אבדות כבדות ונסוגה אל מרכז הרמה. למרות נחיתותם המספרית העצומה הצליחו הכוחות הישראליים להסב אבדות כבדות לכוחות הסוריים התוקפים, אך אלה המשיכו בתנופתם והגיעו למחרת עד למחנה נפח. רק עם הגעת כוחות המילואים נהדפה ההתקפה הסורית.

תובנותעריכה

ספרו של בר-יוסף סוקר את השתלשלות האירועים המדיניים, החברתיים והצבאיים שהביאו מ"אופוריית ששת הימים" ל"קטסטרופה של מלחמת יום הכיפורים". בר-יוסף מתמקד בהשוואה בין ההיערכות הישראלית לזו הערבית. הוא מדגיש את השאננות הישראלית מול הסודיות והקפדנות הערבית.

בר-יוסף טוען עוד כי גם כאשר ברור היה כי הערבים מתעצמים צבאית, קברניטיה של מדינת ישראל לא היו מסוגלים להשתחרר מקיבעון "הקונספציה", וזו משלה בכיפה של המחשבה האסטרטגית. בר-יוסף מציג את רצף ההתראות שהתקבלו באמ"ן ובמוסד טרם המלחמה, אשר לטענתו היו די והותר כדי לשכנע בצורך בגיוס מילואים לפחות כמה ימים לפני ה-6 באוקטובר.

האשם העיקרי במחדל ההפתעה במלחמת יום הכיפורים על פי בר-יוסף הוא המודיעין הישראלי. בר-יוסף מתייחס מעט פחות לכישלון הדוקטרינה הצבאית הישראלית בנקודות ספציפיות. זאת לעומת פרשנים אחרים הרואים בו כישלון לא פחות קריטי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה