הקומפניון דה לה שנסון

הקומפניון דה לה שנסון (בצרפתית: Les Compagnons de la chanson) הייתה חבורת זמר צרפתית שפעלה בצרפת במשך ארבעה עשורים (1941–1985) ופרסמה עשרות להיטים. הלהקה, שכללה גברים בלבד, הופיעה בישראל חמש פעמים, והשפיעה רבות על המוזיקה הישראלית בשנות החמישים והשישים, בין השאר על סגנון הלהקות הצבאיות, ובמיוחד על להקת התרנגולים. אחדים משיריה זכו בשנות ה-60 וה-70 לגרסאות עבריות.

הקמת הלהקה עריכה

הלהקה הוקמה ב-1941, בתחילת הכיבוש הגרמני בצרפת במלחמת העולם השנייה. תחילה נקראה הקבוצה "Les Compagnons de la Musique" (ידידי המוזיקה) ורק ב-1946 שינתה את שמה ל-"Les Compagnons de la chanson" (ידידי השיר).

ב-1941, בליון שהייתה תחת ממשל צבאי גרמני, הקים מנצח המקהלות הצעיר לואי לייבאר (Louis Liébard) חבורת זמר שהורכבה מצעירים בני משפחות "Compagnons de France" - גילדת בעלי מלאכה וקרא לחבורה "Les Compagnons de la Musique". חבורת הזמר הופיעה תחילה באזור מרכז צרפת והרפרטואר שלה כלל שירי עם. לייבאר היה מנצח מחמיר והקפיד על טכניקת השירה ועל משמעת אמנותית. פרד מלה (Fred Mella), בנו של מהגר איטלקי, הצטרף ללהקה ב-1943 כדי להתחמק מהגרמנים וקולו הייחודי הפך אותו במהרה לסולן הלהקה. במהלך שנותיה הראשונות של הלהקה לא היה הרכבה יציב וחלק מחבריה עזבו את הלהקה עם סיום המלחמה.

ב-1944, ערכו את הופעותיהם הראשונות בפריז. באחת מההופעות, שהייתה חלק מקונצרט חגיגי שהוקדש לעובדי מסילת הברזל, השתתפה גם אדית פיאף, שהייתה כבר באותה עת כוכבת. היא התרשמה מהאיכות הקולית של הלהקה והחליטה לכוון אותם לרפרטואר מודרני יותר. בעת שחרור צרפת הצטרפו הקומפניון למקהלת תיאטרון הצבא הצרפתי ונעו בעקבות הכוחות הלוחמים של הארמייה הראשונה בפיקודו של ז'אן דה לטר (Jean de Lattre de Tassigny) שנלחמה עדיין בצפון צרפת. באותה עת הצטרפו שני חברים חדשים ללהקה וב-1946, לאחר שהמנצח לייבאר עזב את הקומפניון, הצטרף חבר נוסף וגובש ההרכב של תשעה גברים שהיה קבוע במשך שנותיה המוקדמות של הלהקה:

פרד מלה (Fred Mella)
ז'אן-לואי ז'ובר (Jean-Louis Jaubert)
גי בורגיניון (Guy Bourguignon)
מרק אראן (Marc Herrand)
ז'אן אלבר (Jean Albert)
ז'ו פרשון (Jo Frachon)
ז'ראר סבאט (Gérard Sabbat)
אובר לנסלו (Hubert Lancelot)
פול ביסונו (Paul Buissonneau)

ההצלחה עריכה

ההצלחה הגיעה ב-1946, בעת שהלהקה ליוותה את אדית פיאף באחד משיריה המפורסמים, "Les Trois Cloches" (שלושת הפעמונים), שנכתב על ידי ז'אן וילאר ז'יל (Jean Villard Gilles). התקליט נמכר במיליון עותקים והקומפניון הפכו במהירות ללהקה מוכרת ואהודה בצרפת. פיאף גם לקחה אותם למסע ההופעות שלה בניו יורק ואחר כך בחלקים נוספים בארצות הברית והם זכו להצלחה רבה במידה כזו שמסע ההופעות נמשך חמישה חודשים. ב-1948 הם שבו לארצות הברית, הפעם ללוס אנג'לס ולחוף המערבי ושוב זכו להצלחה גדולה. ב-1949, בעת שערכו מסע הופעות בקוויבק נישאו שניים מחברי הלהקה לנשים מקומיות. אחד מהם, פול ביסונו, השתקע בקוויבק ועזב את הלהקה ובמקומו הצטרף אחיו הצעיר של פרד מלה, רנה.

הלהקה החלה להופיע באולמות הגדולים של פריז והמשיכה לשתף פעולה עם אדית פיאף ולצאת למסעות הופעות מעבר לים. תקליטיהם זכו להצלחה וכל תקליט נמכר טוב יותר מקודמו. להיטיהם הגדולים בסוף שנות ה-40 היו "Céline", "Dans les prisons de Nantes" ו-"C'est pour ça", ו-"le Galérien" (ללחנו של לאו פול, אביו של מישל פולנרף) ב-1950. ב-1952 החליף ז'אן ברוסול את מארק אראן שעזב על מנת להיות הזמר המוביל בלהקה אחרת. כך זכתה הלהקה לחבר שהיה גם מחבר וגם מעבד מוזיקלי. בשנות החמישים חלק גדול מהרפרטואר של הקומפניון היה גרסאות כיסוי של להיטי התקופה, גם להיטים צרפתיים וגם זרים (בייחוד להיטים אמריקאים). בין השנים 1950 ו-1955 הופיעה הלהקה תשע פעמים במופע של אד סאליוון^[1].

ב-1956 חל שינוי נוסף בהרכב הלהקה. ז'אן אלבר פרש במטרה לפתח קריירת סולו והחליף אותו ז'אן-פייר קלווה שהיה גיטריסט צעיר ובעל קול ערב. במהלך שנות החמישים הוציאה הלהקה להיטים נוספים וביניהם: "Lettre à Virginie", "le Violon de tante Estelle", "San Francisco", "Gondolier", "Guitares et tambourins", "Si tu vas à Rio" ו-"le Marchand de bonheur".

ב-1961 חגגו הקומפניון 20 שנה ליסוד הלהקה. במהלך שנים אלו יצרו חברי הלהקה, בינם ובין עצמם, חלוקת תפקידים, דבר שיצר עבורם מסגרת חיים מאורגנת והקל עליהם את ההתמודדות עם ההצלחה ועם שגרת מסעי ההופעות. כל חבר ראה עצמו כמחויב וכאחראי לתחום מסוים בחיי הלהקה. ז'ובר היה אחראי לחוזים וליחסי הציבור. בורגיניון להעמדה הבימתית, סאבה לכספים ולתאורה, רנה מלה לתלבושות, ברוסול לכתיבת השירים ולעיבוד המוזיקלי (לעיתים נעזר בקלווה בתחום ההלחנה) ולנסלו היה אחראי לתיעוד. כל הפרטים היו מתוכננים ומאומה לא הושאר ליד המקרה. חשיבות יתרה ניתנה לתחום החוזים הכספיים, לביטחון הכספים ולחלוקתם השווה בין חברי הלהקה. אופי התנהלות זה היה אחד מהגורמים החשובים שאפשרו ללהקה קריירה כה ארוכה.

עלייתם של הזרמים הפופולריים במוזיקה המערבית הקלה הפופ והרוקנ'רול לא פגעו בפופולריות של הלהקה והיא המשיכה להופיע בהצלחה רבה בצרפת ובכל רחבי העולם. ב-1964 הם הופיעו באולם אולימפיה בפריז במשך חמישה שבועות ואז פנו לברית המועצות, שם הופיעו ב-25 קונצרטים. משם המשיכו להופעות בישראל (היה זה ביקורם הרביעי בישראל) ולהופעות באפריקה, בקנדה ובארצות הברית. בשנים אלו נמכרו כ-500,000 תקליטים של הלהקה מדי שנה. בשנות השישים בלטו להיטיהם: "Verte campagne" ,"Roméo" ,"Un Mexicain" ,"la Chanson de Lara" ,"En écoutant mon coeur chanter" ו-"Quand la mer monte".

הקומפניון היו ביחסי ידידות עם הזמר והיוצר שארל אזנבור והוא כתב חלק מלהיטיהם דוגמת: "la Mamma", "Que c'est triste Venise" ו-"Sur ma vie". כמו כן, שיתף אזנבור פעולה עם ברוסול בכתיבת: "Roméo" ו-"Un Mexicain".

השנים האחרונות עריכה

באוקטובר 1969 יצאה הלהקה למסע הופעות נוסף ובמהלכו, ב-31 בדצמבר, נפטר חבר הלהקה גי בורגיניון. חברי הלהקה החליטו לא לצרף חבר חדש במקומו והמשיכו את פעילותם בהרכב של שמונה חברים. ב-1972 פרש מהחבורה ז'אן ברוסול. הוא המשיך לכתוב ללהקה חומר ובמקביל החל לעבוד עם אמנים אחרים כמו סשה דיסטל. הפעם צירפו אליהם הקומפניון חבר חדש בדמותו של מישל קאסה הצעיר שנגן במספר רב של כלים ועבד קודם לכן עם קלוד פרנסואה.

ההרכב המשיך בסיוריו העולמיים במהלך שנות ה-70. בשנים אלו הם ביצעו שירים של כותבים חדשים כמו הצמד ז'אן-קלוד מסולייה (Jean-Claude Massoulier) ואנדרה פופ (André Popp) ומישל מלה (Michel Mella) - בנו של פרד מלה חבר הלהקה. במקביל, המשיכו לבצע גרסאות כיסוי ללהיטים בינלאומיים כמו "la Marche de Sacco et Vanzetti" (על פי להיטה של ג'ואן באאז) ו-"Parle plus bas" על פי נעימת הנושא בסרט הסנדק. מבין השירים המקוריים שהוציאה הלהקה באותן שנים בולטים "Mouche", "On se quitte", ו-"On a déjà vu ça".

בראשית שנות ה-80, עם הגיעם ל-40 שנים לקיום הלהקה, החלו הקומפניון לחשוב על פרישה. הם הודיעו ב-1980 על מסע הופעות פרידה, אולם המסעות נמשכו עוד ועוד. לאחר הופעות ברחבי צרפת, בלגיה ושווייץ, עבר פרד מלה, ב-1982, ניתוח לב אך הלהקה לא פסקה מהופעותיה. ב-30 באוגוסט 1983 קיימו את המופע האחרון שלהם באולם אולימפיה בפריז, מופע בו נמכרו כל הכרטיסים מראש חמישה שבועות לפני המועד. באותה שנה ערכו את הופעותיהם האחרונות בארצות הברית, קנדה, מצרים וישראל. ב-15 במרץ 1985 קיימו קונצרט נוסף ואחרון של החבורה.

לאחר פרישתם מהופעות, עסקו חברי הלהקה בעיסוקים פרטיים ובתחביבים ורובם נמנעו מכל מגע עם עסקי המוזיקה והבידור. ב-1989 נפטר ז'אן פייר קלווה, ב-1992 ז'ו פרשון וב-1995 אובר לנסלו.

עם פרישתם השלימו הקומפניון מעל ל-40 שנות הופעה, 400 שירים ו-8,000 הופעות. בשנות קיומם היוו הקומפניון נדבך חשוב בתרבות הצרפתית. פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, ביקש ששירם "L'enfant aux cymbales" ינוגן בהלווייתו בינואר 1996.

השפעה על הזמר העברי עריכה

הקומפניון דה לה שנסון הופיעו מספר פעמים בישראל. בין היתר, בשנים 1957, 1959, 1963 ו-1968.^[2] להקת התרנגולים הוקמה בכוונה להיות הגרסה הישראלית של הלהקות הצרפתיות הקומפניון דה לה שנסון והפרר ז'אק.^[3]

שירים עם נוסח עברי עריכה

"Le pacha", "חולשה של בת" - מילים ולחן: ז'אן קונסטנטין, נוסח עברי: דן אלמגור, ביצוע: להקת הנח"ל והתרנגולים
Au Printemps Tu Reviendras, "באביב את תשובי חזרה", מילים ולחן: שארל אזנבור, נוסח עברי: אבי קורן, ביצוע: צוות ההווי של הנח"ל
Si Tous Les Oiseaux, "אילו ציפורים", מילים: ז'אן ברוסול, לחן: ז'אן-פייר קלווה, נוסח עברי: נעמי שמר, ביצוע: להקת הנח"ל
Sarah, "שרה שרה", מילים ולחן: שארל אזנבור, נוסח עברי: יוסי גמזו, ביצוע: הגשש החיוור