הקו הגותי

הקו הגותי (בגרמנית: Gotenstellung; באיטלקית: Linea Gotica) היה קו הגנה גרמני בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה. קו זה נבחר כקו ההגנה האחרון של פילדמרשל אלברט קסלרינג והפיקוד העליון הגרמני בקיץ 1943, בנסיגתם מפני צבאות בעלות הברית באיטליה, בפיקודו של הגנרל סר הרולד אלכסנדר. הקו חצה את צפון איטליה ממרכזה בין הים הטירני והים האדריאטי. מרבית הקו התפרש בהרי האפנינים.

הקו הגותי

עמדות הגנה גרמניות בצפון איטליה, 1944
מערכה: הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
מלחמה: מלחמת העולם השנייה
תאריכי הסכסוך	אוגוסט 1944 – מרץ 1945 (כ־30 שבועות ו־3 ימים)
קרב לפני	הקרב על מונטה קאסינו
קרב אחרי	מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה
מקום	צפון איטליה
תוצאה	ללא הכרעה
הצדדים הלוחמים הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית ארצות הברית קנדה הודו דרום אפריקה פולין ממלכת יוון המחתרת האיטלקית מפקדים מפקדי קבוצת ארמיות C: אלברט קסלרינג היינריך פון ויטינגהוף יואכים למלזן רודולפו גרציאני אלפרדו גוצוני מפקדי מטה בעלות הברית: הרולד אלכסנדר מארק קלארק אוליבר ליס (עד ספטמבר 1944) ריצ'רד מקרירי (מספטמבר 1944) ז'ואו בטיסטה מסקרניאש דה מוראיש כוחות הארמייה העשירית הארמייה ה-14 ארמיית ליגוריה הארמייה החמישית הארמייה השמינית כוח המשלוח הברזילאי אבדות בין 26 באוגוסט ל-7 באוקטובר: 42,000 אנשים (אומדן של הגנרל אלכסנדר) בין 26 באוגוסט ל-7 באוקטובר: 30,000 אנשים מתוכם מעל 4500 קנדים (אומדן של הגנרל אלכסנדר)
נהרגו 60,000 אזרחים איטלקים.

המערכה נערכה בשתי חזיתות: באזור הים האדריאטי, בו פעלה הארמייה השמינית הבריטית, ובמרכז איטליה (בעיקר באפנינים), שבו פעלה הארמייה החמישית האמריקנית.

היטלר היה מודאג לגבי מצב ההכנה של הקו הגותי: הוא חשש שבעלות הברית ישתמשו בלוחמה אמפיבית כדי לאגף את ההגנות. כדי להמעיט בחשיבותו, בעיני בעלי בריתו ואויביו, הוא ציווה על שינוי השם, עם הקונוטציות ההיסטוריות שלו, בהיגיון שאם בעלות הברית יצליחו לפרוץ אותו, הן לא יוכלו להשתמש בשם המרשים כדי להגביר את תחושת הניצחון שלהן. בתגובה לפקודה זו, קסלרינג שינה את השם ל"קו הירוק" (Grüne Linie) ביוני 1944.

באמצעות יותר מ-15,000 עובדי כפייה, בנו הגרמנים יותר מ-2,000 עמדות מקלעים מבוצרות היטב, בונקרים, עמדות תצפית, ועמדות ארטילריה במטרה להדוף כל ניסיון של בעלות הברית לפרוץ את הקו הגותי. תחילה נפרץ קו זה במהלך "מבצע אולייב" (הידוע גם בשם "הקרב על רימיני"), אך כוחותיו של קסלרינג הצליחו לסגת בצורה מסודרת. כך נמשך המצב עד מרס 1945, כאשר הקו הגותי נפרץ, אך ללא פריצת דרך מכרעת; מצב זה לא יתקיים שוב עד אפריל 1945 במהלך מתקפת האביב של בעלות הברית.

מבצע "אולייב" תואר כקרב הגדול ביותר שנערך אי פעם באיטליה. במערכה השתתפו למעלה מ-1,200,000 חיילים. הקרב התנהל בצורה תנועת מלקחיים, שבוצעה על ידי הארמייה השמינית הבריטית והארמייה החמישית של ארצות הברית נגד הארמייה העשירית הגרמנית והארמייה ה-14 הגרמנית. על רימיני, עיר אשר נפגעה מהתקפות אוויריות קודמות, נורו 1,470,000 כדורים על ידי כוחות היבשה של בעלות הברית. לדברי לוטננט גנרל אוליבר ליס, מפקד הארמייה השמינית הבריטית:

"הקרב על רימיני היה אחד הקרבות הקשים ביותר שבהן השתתפה הארמייה השמינית. הלחימה הייתה דומה לאל-עלמיין ולקו גוסטב (מונטה-קאסינו)".

רקע

לאחר פריצות הדרך בקאסינו ואנציו במסגרת מבצע נזר באביב 1944, נוצרה למדינות בעלות הברית הזדמנות ללכוד את הגרמנים בתנועת מלקחיים. תוכניתו של לוטננט-גנרל הרולד אלכסנדר, מפקד קבוצת הארמיות ה-15 הייתה - תקיפת קו גוסטב כדי למשוך אליו תגבורות, ותנועת הקורפוס השישי של הגנרל לוסיאן טראסקוט, לצפון מזרח, לעבר ולמונטונה, על מנת לנתק את הארמייה העשירית של ויטינגהוף. קלארק, שהיה באותו זמן על סף פרנויה, חשב כנראה שתוכניתו של אלכסנדר היא מזימה בריטית שכל כוונתה לגזול ממנו את הניצחון, ולמסור אותו לארמייה השמינית במקום זאת.

ב-25 במאי נמצאה הדיוויזיה המשוריינת הראשונה שהייתה תחת פיקודו של טראסקוט במרחק הסתערות מוולמונטונה, והוא היה יכול לנתק את ציר הנסיגה של הארמייה העשירית בתוך 24 שעות, אלא שבשעות הצהריים קיבל טראסקוט פקודה מקלארק לשנות את ציר ההתקדמות שלו לכיוון צפון-מערב, לכיוון רומא. למרות המצוקה הרבה שטראסקוט ומפקדי הדיוויזיות שתחת פיקודו חשו, הוא מילא בנאמנות אחר פקודותיו של קלארק, אשר הסתיר את כוונותיו מהגנרל אלכסנדר. דיוויזיית חי"ר אמריקנית הצליחה להסתנן דרך פרצה בקו ההגנה הגרמני האחרון ברומא וגרמה להתמוטטות. ב-4 ביוני כבר הגיע קלארק עם כוחותיו לרומא.

שגעונו של קלארק גרם לרבים לחשוב שהוא יצא מדעתו. נסיונותיו להצדיק את עצמו לאחר מעשה היו מבולבלים ומלאי סתירות והוא אף טען שבשלב מסוים הוא איים על אלכסנדר שיורה לחייליו לפתוח באש על חיילי הארמייה השמינית, אם אלו ינסו להגיע לרומא לפניו. אלכסנדר כינה את התנהגותו כ"נטולת הסבר" ולמרות זאת אמר שהוא יכול רק לשער שהפיתוי הקרוב כל כך של רומא, והתהילה הכרוכה בו, הם אלו ששכנעו את קלארק לשנות את כיוון ההתקדמות של הארמייה החמישית.

כתוצאה משינוי התוכנית של קלארק, הצליחו רוב כוחות הארמייה העשירית הגרמנית לסגת בחזרה לצפון איטליה. הם התבצרו בסוף יוני על קו טרסימן (שנמתח מדרום לאנקונה בחוף המזרחי, על פני החופים הדרומיים של אגם טראסימנו ליד פרוג'ה וכן על החוף המערבי מדרום לגרוסטו) וביולי על קו ארנו (שנמתח מהחוף המערבי לאורך קו הנהר ארנו ועד הרי האפנינים מצפון לארצו). מהלך זה נתן זמן כדי לייצב את הקו הגותי, כ-16 ק"מ מדרום ללה ספציה, שעל החוף המערבי, דרך החומה הטבעית של האפנינים, ועד לכיוון הים האדריאטי בין פזארו ורוונה, שבחוף המזרחי. היו מספר נקודות בקו בגובה של מעל ל-2,100 מ'. הקו נמתח באופן כמעט רצוף מחוף לחוף, וכלל קו ביצורים גדול בהן חפירות רבות של בטון מזוין, 2,376 קני מקלעים עם אש משולבת, 479 עמדות נ"ט, מרגמות ותותחים, 120,000 מטר של תיל דוקרני, ועוד קילומטרים רבים של תעלות נגד טנקים. מעוז אחרון זה הוכיח את נחישות הגרמנים להמשיך בלחימה.

אף על פי כן, למזלן של בעלות-הברית, בשלב זה של המלחמה, הפכו כוחות הפרטיזנים האיטלקיים ליעילים ביותר בשיבוש ההכנות הגרמניות, בעיקר בהרים הגבוהים. בספטמבר 1944 כבר לא יכלו הגנרלים הגרמנים לנוע בחופשיות באזור שמאחורי הקווים העיקריים שלהם בגלל פעילות פרטיזנים. גנרל לוטננט פרידולין פון זנגר אונד אטרלין, מפקד קורפוס הפאנצר ה-14, כתב כי הוא נסע לטיול בפולקסווגן קטן "(לא מציג) את דרגת הגנרל שלו - לא כובע מצחייה, לא זהב או דגלים אדומים ... ". אחד מעמיתיו שהתעלם מהזהירות הזאת - וילהלם קריזולי, מפקד דיוויזיית השדה של הלופטוואפה ה-20), נתפס וחוסל בידי פרטיזנים כשחזר מכנס במטה הקורפוס.

בניית הביצורים הוכשלה גם היא על ידי בטון באיכות ירודה בכוונה שסופק על ידי יצרנים איטלקיים מקומיים. על כל פנים, לפני ההתקפה של בעלות הברית, הכריז קסלרינג על שביעות רצונו מעבודת הביצורים שנעשתה, בייחוד בצד האדריאטי שבו הוא "... הרהר בהתקפה על האגף השמאלי ... בביטחון מסוים".

האסטרטגיה של בעלות הברית

בסוף 1944, הדיוויזיה הברזילאית, עדיין לא מילאה את החלל שנוצר כתוצאה מההסטה של דיוויזיית הרגלים האמריקנית ה-92 (בצילום) לדרום צרפת.

החזית האיטלקית נתפסה בידי בעלות הברית כבעלת חשיבות משנית לעומת המערכה בנורמדי בצרפת, והדבר הודגש על ידי הנסיגה של שבע דיוויזיות מהארמייה החמישית האמריקנית בקיץ 1944 כדי להשתתף בנחיתה בדרום צרפת, במבצע דרגון. ב-5 באוגוסט ירד כוחה של הארמייה החמישית מ-249,000 חיילים ל-153,000, והיו להם רק 18 דיוויזיות, מולן עמד כוח משולב של הארמייה העשירית והארמייה ה-14 שמנה כ-14 דיוויזיות ועוד ארבע עד שבע דיוויזיות בעתודה.

אף על פי כן, וינסטון צ'רצ'יל וראשי המטות הבריטים היו להוטים לפרוץ את ההגנות הגרמניות ולפתוח את הדרך לצפון-מזרח דרך "פרצת ליובליאנה" לאוסטריה ולהונגריה. אף על פי שמהלך זה היה מאיים על העורף הגרמני, הדאגה הגדולה יותר של צ'רצ'יל הייתה למנוע את התקדמות הצבא האדום למרכז אירופה. בשל להיטות זו, צ'רצ'יל קרא בועידת קוויבק ב-13 בספטמבר 1944 להמשיך לקדם את המערכה באיטליה מעבר לקו הגותי אשר נמתח בין פיזה לבין רימיני ולקריאתו הצטרפו אלכסנדר וקלארק. מאחר שראשי המטות הבריטיים טענו שהזירה האיטלקית היא בעלת חשיבות משנית, הוא השתכנע שהם קושרים בחשאי קשר נגדו וסירב להשלים עם הרעיון שגם אם כוחותיו של אלכסנדר יפרצו לעמק הנהר פו, ההתקדמות לצפון מזרח דרך פתחת ליובליאנה שבהרי האלפים, ומשם לעבר וינה, בירת אוסטריה, תהיה בלתי אפשרית למעשה, מול התנגדות גרמנית נחושה בהרים. ראשי המטות האמריקנים התנגדו בתוקף לאסטרטגיה זו. עם זאת, בעקבות ההצלחות של בעלות הברית בצרפת במהלך הקיץ, נכנעו ראשי המטות בארצות הברית, ונוצרה הסכמה מלאה בין ראשי המטות המשולבים בוועידת קוויבק.

תוכנית ההתקפה של בעלות הברית

הקו הגותי, אוגוסט 1944 ותוכנית מבצע "אולייב". החצים הכחולים כהים מייצגים את התקפות הגדולות של בעלות הברית.

התוכנית המקורית של הגנרל סר הרולד אלכסנדר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באיטליה, כפי שגובשה על ידי ראש המטה שלו, לוטננט גנרל סר ג'ון הרדינג, הייתה להסתער על הקו הגותי במרכזו, שם רוב כוחותיו כבר היו מרוכזים. זה היה המסלול הקצר ביותר למטרה שלו, מישורי לומברדיה, וניתן היה לבצע אותה במהירות. הוא תכנן מבצע הטעייה כדי לשכנע את הגרמנים כי המכה העיקרית תונחת דווקא בחזית האדריאטית.

ב-4 באוגוסט נפגש אלכסנדר עם לוטננט גנרל סר אוליבר ליס, מפקד הארמייה השמינית הבריטית, וגילה שליס אינו תומך בתוכנית. הוא טען כי בעלות הברית איבדו את חילות המשלוח הצרפתיים שלהם למבצע דרגון, וכי כוחה של הארמייה השמינית טמון בטקטיקה המשלבת שימוש חי"ר, שריון וכלי נשק אחרים, שלא ניתן היה להשתמש בהם בהרים הגבוהים של האפנינים המרכזיים. עוד נרמז כי ליס לא אהב לעבוד עם קלארק אחרי המהלך הבעייתי של הארמייה החמישית ברומא בראשית יוני, והשתוקק שהארמייה השמינית תנצח במערכה בכוחות עצמה. הוא הציע התקפה פתאומית לאורך החוף האדריאטי. אף על פי שהרדינג לא היה שותף להשקפתו של ליס וצוות התכנון של הארמייה השמינית כבר דחה את הרעיון של מתקפה אדריאטית, בעיקר כי יהיה קשה להביא את הריכוז הנחוץ של הכוחות, הגנרל אלכסנדר לא היה מוכן לאלץ את ליס לאמץ תוכנית אשר הייתה נגד נטייתו ושיקול דעתו, והרדינג השתכנע לשנות את דעתו.

על הארמייה השמינית של ליס הוטל לתקוף את החוף האדריאטי לעבר פזארו ורימיני ולמשוך את העתודות הגרמניות ממרכז הארץ, במתקפה שנקראה "מבצע אולייב". לפי תוכנית המבצע, הארמייה החמישית של קלארק תתקוף לאחר מכן את האפנינים המרכזיים שמצפון לפירנצה, לכיוון בולוניה, בעוד שהקורפוס ה-13 הבריטי יערוך מתקפה על האגף הימני של החזית הנעה לעבר החוף, כדי ליצור מגננה עם התקדמות הארמייה השמינית. פירושו של דבר היה, שכמהלך הכנה, היה צורך להעביר את עיקר הארמייה השמינית ממרכז איטליה לחוף הים האדריאטי, תוך בזבוז שבועיים יקרי ערך, ותוכנית ההטעיה הטקטית החדשה ("מבצע אלסטר") תשכנע את קסלרינג שההתקפה העיקרית תהיה במרכז.

חזית הים האדריאטי (הארמייה השמינית הבריטית)

הערכות הארמייה השמינית במבצע "אולייב"

משחית הטנקים M10 הבריטי (וולברין) ורגימנט הרגלים החמישי (Sherwood Foresters), במהלך ההתקדמות לקו הגותי, 27-28 באוגוסט 1944.

על החוף, עמד לרשות גנרל אוליבר ליס, מפקד הארמייה השמינית הבריטית, הקורפוס הפולני השני שכלל את דיוויזיית קרסובה החמישית בקו החזית ואת הדיוויזיה הקרפטית השלישית בעתודה. משמאל לקורפוס הפולני פעל הקורפוס הקנדי הראשון, שבו הייתה דיוויזיית חיל הרגלים הקנדית הראשונה (עם חטיבת הטנקים הבריטית ה-21 תחת פיקודו) בקו החזית והדיוויזיה המשוריינת הקנדית החמישית בעתודה. בשלב הפתיחה התחזקה הארטילריה של הקורפוס, שקיבל את הארטילריה של דיוויזיית חיל הרגלים הבריטית הרביעית.

ממערב לכוחות הקנדיים היה הקורפוס הבריטי החמישי, אשר כלל את דיוויזיית חיל הרגלים הבריטית ה-46 מימין והדיוויזיה הרביעית ההודית משמאל. בעתודה היו דיוויזיית חיל הרגלים הבריטית ה-56, הדיוויזיה הבריטית המשוריינת הראשונה, וחטיבות הטנקים ה-7 וה-25. בעורף הייתה הדיוויזיה הבריטית ה-4, אשר חיכתה לקריאה להתקדם כדי להצטרף לקורפוס.

האגף השמאלי של חזית הארמייה הבריטית השמינית היה מוגן על ידי הקורפוס הבריטי העשירי, אשר השתמש בדיוויזיית חיל הרגלים ההודית העשירית ושני רגימנטים של כלי רכב משוריינים, ה-12 וה-27.

לפני ההתקפה היה הקורפוס הקנדי הראשון מחופה על ידי יחידות פרשים פולניות והקורפוס החמישי על ידי יחידות סיור של חיל-השחרור האיטלקי. בעתודה הייתה גם הדיוויזיה הניו זילנדית השנייה.

הערכות הארמייה העשירית הגרמנית

כנגד הארמייה השמינית התייצב קורפוס הפאנצר ה-76 של הארמייה הגרמנית העשירית. בתחילה הוא כלל רק שלוש דיוויזיות: דיוויזיית הצנחנים הראשונה, מול הפולנים, דיוויזיית חיל הרגלים ה-71 בפנים הארץ, מימין לדיוויזיית הצנחנים והדיוויזיה ה-278 באגף הימני של הקורפוס, אשר הייתה בתהליך החלפת הדיוויזיה ההררית החמישית. הארמייה העשירית הייתה בעלת חמש דיוויזיות נוספות שנכללו בקורפוס ההררי ה-51, שכיסה 80 מייל (130 ק"מ) בקו הקדמי מימין לקורפוס ה-76, ושתי דיוויזיות נוספות - דיוויזיית חיל הרגלים ה-162 ודיוויזיית חיל הרגלים ה-98 (אשר הוחלפה על ידי דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-29 ב-25 באוגוסט) - אשר כיסו את החוף האדריאטי מאחורי הקורפוס ה-76. בנוסף, עמדו לרשות קסלרינג שתי דיוויזיות בעתודה: דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-90 ודיוויזיית הפאנצר ה-26.

מתקפת הארמייה השמינית

הארמייה השמינית הבריטית חצתה את נהר מטאורו (Metauro) ב-24 באוגוסט, התקדמה מרחק של 2–3 ק"מ מעבר לו ופתחה בהתקפה על המאחזים של הקו הגותי ב-25 באוגוסט. כיוון שהקורפוס השני הפולני, על החוף, והקורפוס הקנדי הראשון, על מישור החוף משמאל לקורפוס הפולני, התקדמו לעבר פזארו, קו החוף הצטמצם, ותוכנן שהקורפוס הפולני, שנחלש על ידי אבדות רבות, יעבור לעתודה והחזית במישור החוף תהיה באחריות הקורפוס הקנדי בלבד. עד 26 באוגוסט השיגו הכוחות התקדמות של כ-15 ק"מ על פני שטח נרחב.

הגרמנים הופתעו, עד כדי כך שגם פון וייטינגוף, וגם מפקד קורפוס הצנחנים הראשון, הגנרל ריכרד היידריך, יצאו לחופשה. הם היו בתהליך של משיכת היחידות הקדמיות שלהם לביצורים של הקו הגותי המתוקן. קסלרינג לא היה בטוח אם הייתה זן תחילתה של מתקפה גדולה, או שהארמייה השמינית רק התקדמה על מנת לכבוש שטחים שהתפנו, בעוד ההתקפה העיקרית של בעלות הברית תגיע מכיוון הארמייה החמישית כנגד הכוחות הגרמניים בבולוניה. ב-27 באוגוסט הוא עדיין סבר שההתקפה היא הסחת דעת ולכן לא שלח עתודות לחזית. רק ב-28 באוגוסט, כשראה עותק של פקודת היום של ליס לארמייה שלו לפני ההתקפה - קסלרינג הבין כי מתקיימת התקפה גדולה, ושלוש דיוויזיות של תגבורות נשלחו מבולוניה אל החזית האדריאטית, ועדיין נזקקו ליומיים לפחות כדי להגיע לעמדות.

ב-30 באוגוסט הגיעו הקורפוס הקנדי והבריטי לעמדות ההגנה העיקריות בקו ההגנה הראשון שהמשיכו לאורך הרכסים בצד הרחוק של נהר פוגליה. תוך ניצול יתרונן בכמות החיילים פילסו הקנדים את דרכם ועד 3 בספטמבר התקדמו עוד 24 ק"מ לקו השני של ההגנות, שנמשך מהחוף בסמוך לריצ'ונה. בעלות הברית היו קרובות לפרוץ לרימיני ולמישור הרומאני. עם זאת, קורפוס הפאנצר ה-76 באגף השמאלי של הארמייה ה-10 של הצבא הגרמני נסוג היטב מאחורי הקו של נהר קונקה. התנגדות עזה מצד דיוויזיית הצנחנים הראשונה של הקורפוס, בפיקודו של היידריך, ונתמכת על ידי ירי ארטילרי אינטנסיבי מרכס קוריאנו בגבעות משמאל לקנדים, הביאה לעצירת התקדמותם.

בינתיים, הקורפוס הבריטי החמישי התקשה להתקדם בשטח סלעי ובדרכים בעלות עבירות נמוכה. ב-3–4 בספטמבר, בעוד הקנדים תוקפים שוב לאורך מישור החוף, הכין הקורפוס החמישי מתקפה משוריינת כדי לעקור את הגנת רכס קוריאנו ולהגיע אל נהר מראנו. היה זה כדי לפתוח פתח למישור שניתן היה לנצל באופן מהיר באמצעות הטנקים של הדיוויזיה המשורינת הבריטית הראשונה, שהוכנו למטרה זו. עם זאת, לאחר יומיים של לחימה מבעיתה עם אבדות כבדות לשני הצדדים, נאלצו בעלות הברית לבטל את תקיפתן ולהעריך מחדש את האסטרטגיה שלהן. מפקד הארמייה השמינית, אוליבר ליס, החליט לאגף את העמדות ברכסי הקוריאנו בנסיעה מערבה לעבר ג'מאנו וקרוצ'ה כדי להגיע לעמק מאראנו שהתעקל מאחורי עמדות קוריאנו אל החוף, במרחק של כ-3 ק"מ מצפון לריצ'ונה.

קרבות לג'מאנו וקרוצ'ה

הקרב על ג'מאנו זכה לכינוי של כמה היסטוריונים כ"קאסינו של הים האדריאטי". לאחר 11 תקיפות בין 4 ל-13 בספטמבר, תחילה על ידי הדיוויזיה הבריטית ה-56 והדיוויזיה הבריטית ה-46, היה זה תורה של הדיוויזיה ההודית הרביעית, שלאחר הפצצה כבדה פתחה בהתקפה ב-15 בספטמבר, ולבסוף הצליחה להבקיע את עמדות ההגנה הגרמניות. בינתיים, בצפון, בצידו האחר של עמק הקונקה, התקיים קרב עקוב מדם בשטח שמחוץ לקרוצ'ה. הדיוויזיה הגרמנית ה-98 החזיקה בעמדותיה בנחישות רבה, ורק לאחר חמישה ימים של לחימה מתמדת, לעיתים קרובות מדלת לדלת ופנים מול פנים, כבשה הדיוויזיה ה-56 את קרוצ'ה.

כיבוש קוריאנו והתקדמות לעבר רימיני וסן מרינו

לאחר התקדמות איטית בג'מאנו, החליט ליס לחדש את ההתקפה על קוריאנו. לאחר הפגזה משתקת עם 700 קני ארטילריה ומפציצים, הדיוויזיה המשוריינת החמישית הקנדית והדיוויזיה המשוריינת הבריטית הראשונה פתחו בהתקפה בליל 12 בספטמבר. העמדות בקוריאנו נכבשו לבסוף ב-14 בספטמבר.

שוב, הדרך לרימיני הייתה פתוחה. כוחותיו של קסלרינג ספגו אבדות כבדות, ולשלוש דיוויזיות תגבורת שנשלחו לחזית האדריאטית ייקח לפחות יום נוסף להגיע. מזג האוויר התערער וגשם שוטף הפך את הזרימה בנהרות לעזה. פעולות התמיכה האווירית נעצרו. התנועה הקרקעית שוב נעצרה, ולמגנים הגרמנים הייתה הזדמנות להתארגן מחדש, ולבצר את עמדותיהם על נהר מראנו. הפתח אל מישור לומברדיה נסגר, והארמייה השמינית שוב התמודדה עם קו הגנה מאורגן, קו רימיני.

בינתיים, כאשר קרוצ'ה ומעבר מונטסקודו היו בטוחים למעבר, האגף השמאלי של הארמייה השמינית התקדם אל נהר מאראנו ואל גבול סן מרינו. הגרמנים כבשו את סן מרינו הנייטרלית שבוע קודם לכן כדי לזכות במיקומה הגבוה של עיר המדינה הקטנה. ב-19 בספטמבר, העיר הייתה מוקפת ונפלה לידי בעלות הברית ללא אבדות רבות.

במהלך הלילה של 19 בספטמבר, בריגדיר ריצ'רד גודבודי, שפיקד על חטיבת השריון השנייה, הורה, עם ספק רב, לרגימנט המשמר המלכותי השני לתקוף בשעה 10:50 את מוצב 153, בו ישבו התותחנים הגרמניים, שהשתמשו בתותחי נ"מ 88 מ"מ. הרגימנט איבד 24 טנקי שרמן, וחשוב יותר, 64 אנשי צוות מיומנים נהרגו. לרגימנט נותרו שלושה טנקים בלבד. רגימנט נושאי הרומח המלכותי ה-9 שתוכנן לתקוף דרך יחידת המשמר השנייה קיבלה הוראה לעצור את המתקפה.

מימין, הקורפוס הקנדי ה-1 פרץ את העמדות הגרמניות על נהר אוסה ב-20 בספטמבר 1944 אל עבר מישור לומברדיה, והבריגדה ההררית היוונית השלישית נכנסה לרימיני בבוקר 21 בספטמבר, כשהגרמנים נסוגו מעמדותיהם על קו רימיני מאחורי אוסה לעמדות חדשות במרסיה.

למרות זאת, קסרלינג הצליח להרוויח זמן דרך טקטיקת ההגנה שלו, עד תחילת הגשמים בסתיו. ההתקדמות של הארמייה השמינית הפכה איטית מאוד לאחר שגשמים חזקים גרמו למפולות בוץ אשר חסמו את הדרכים. למרות שהארמייה עברה את ההרים, המישור היה מוצף, ומנע מהשריון של הארמייה השמינית לנצל את פריצת הדרך. חיל הרגלים של הקורפוס הבריטי החמישי והקורפוס הקנדי הראשון (יחד עם הדיוויזיה הניו זילנדית השנייה) התקדמו באיטיות בעוד פון ויטינגהוף מסיג את כוחותיו מאחורי הנהר הבא מעבר למרסיה, כמה קילומטרים מעבר לרימיני. העמדות בנהר אוסה נכבשו ב-26 בספטמבר, והארמייה השמינית הגיעה לנהר הבא, פיומיצ'ינו, ב-29 בספטמבר. ארבעה ימי גשם כבדים חייבו את הכוחות לעצור שוב, והקורפוס החמישי היה מוכרח התארגן מחדש.

מאז תחילת מבצע "אולייב", סבלה הארמייה השמינית מ-14,000 נפגעים. כתוצאה מכך נאלצו הגדודים הבריטים להקטין את מספר הפלוגות מארבע לשלוש בשל מחסור חמור בכוח אדם. מול הארמייה השמינית, קורפוס הפאנצר ה-76 סבל מ-16,000 נפגעים. בזמן התארגנות הארמייה השמינית בסוף ספטמבר 1944, נשלח ליס לפקד על כוחות היבשה של בעלות-הברית בדרום-מזרח אסיה, ולוטננט גנרל ריצ'רד מקרירי הועבר מפיקוד על הקורפוס העשירי לפקד על הארמייה השמינית.

חזית מרכזית (הארמייה החמישית)

היווצרות הארמייה החמישית של ארצות הברית

הארמייה החמישית של ארצות הברית, שהייתה בפיקודו של גנרל מארק קלארק, הורכבה משלושה קורפוסים: הקורפוס הרביעי בראשות מייג'ור גנרל ויליס ד. קריטנברגר באגף שמאל, שכלל את הדיוויזיה המשוריינת הראשונה של ארצות-הברית, דיוויזיית השריון הדרום-אפריקנית השישית ושתי קבוצות רגימנט קרביות ("RCT"), אחת מדיוויזיית הרגלים ה-92 של ארצות הברית ("חיילי הבופאלו") והשנייה מהדיוויזיה הברזילאית הראשונה (כוח המשלוח הברזילאי); במרכזה היה הקורפוס האמריקאי השני, תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ג'פרי קיז (עם דיוויזיות הרגלים ה-34, ה-85, ה-88 וה-91  אשר נתמכו על ידי שלושה גדודי טנקים); ועל ידי הקורפוס ה-13 הבריטי, תחת פיקודו של לוטננט גנרל סידני קירקמן (שהורכב מדיוויזיית חיל הרגלים הבריטית הראשונה והדיוויזיה המשוריינת הבריטית השישית, דיוויזיית חיל הרגלים ההודית השמינית והבריגדה הקנדית הראשונה). כמו הארמייה השמינית, גם הארמייה החמישית נחשבה חזקה בשריון וקצרה בחי"ר, בהתחשב בשטח שבו הן תקפו.

המבנה הגרמני באפנינים המרכזיים

בקו החזית מול כוחותיו של קלארק היו חמש דיוויזיות של הארמייה ה-14 הגרמנית בפיקודו של יואכים למלזן (דיוויזיית השדה של הלופטוואפה ה-20, דיוויזיית פאנצרגרנדיר אס אס ה-16, דיוויזיות חיל הרגלים ה-65, ה-362 ודיוויזיית הצנחנים הרביעית) ושתי דיוויזיות בקצה המערבי של הארמייה העשירית (דיוויזיות הרגלים ה-356 וה-715). בסוף השבוע הראשון בספטמבר הועברו דיוויזיית השדה של הלופטוואפה ודיוויזיית חיל הרגלים ה-356 לחזית הים האדריאטי, יחד עם דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-29 ועם העתודה המשוריינת של דיוויזיית הפאנצר ה-26. הארמייה ה-14 לא הייתה איכותית כמו הארמייה ה-10: היא נפגעה קשות בנסיגה מאנציו, וחלק ממנה הוחזר במהירות וקיבל הכשרה מהירה כדי לשוב ולהילחם.

תוכנית בעלות הברית

תוכניתו של קלארק הייתה שהקורפוס השני יתקוף לאורך הדרך מפירנצה לפירנצוולה ואימולה, דרך המעבר של איל ג'וגו כדי לאגף את ההגנות הקשות של מעבר פוטה (בכביש הראשי של פירנצה-בולוניה), בעוד שמימינם, הקורפוס הבריטי ה-13 יתקדם דרך הקו הגותי במטרה לחתוך את כביש 9 בפינזה. העברת דיוויזיית הרגלים ה-356 לחזית האדריאטית החלישה את ההגנות סביב מעבר איל ג'וגו (il Giogo), שכבר היווה נקודת תורפה חלשה באזור, כשהיה על הגבול בין הארמייה העשירית והארמייה ה-14.

הקרב

פסגת איל ג'וגו בקו הגותי, מבט לצפון

במהלך השבוע האחרון של אוגוסט, הקורפוס האמריקני השני והקורפוס הבריטי ה-13 החלו לנוע אל ההרים כדי לתפוס עמדות למתקפה העיקרית על ההגנות העיקריות בקו הגותי. הם נתקלו בהתנגדות עזה במאחזים, אך בסוף השבוע הראשון בספטמבר, לאחר שהתארגנו מחדש ולאחר נסיגה של שלוש דיוויזיות גרמניות כדי לתגבר את החזית האדריאטית, נסוגו הגרמנים אל ההגנות העיקריות של הקו הגותי. לאחר הפצצה ארטילרית, החלה המתקפה העיקרית של הארמייה החמישית לפנות ערב של ה-12 בספטמבר. קיס ניסה לאגף את איל ג'וגו על ידי תקיפת שתי פסגות - מונטיקלו ומונטה אלטוצ'ו באמצעות דיוויזיית החי"ר ה-91 (המכונה "דיוויזיית המערב הפרוע") בניסיון נועז להזיז את הגרמנים מעמדותיהם, אך מהלך זה נכשל.

מתקפת הארמייה החמישית בין ה-10 עד ל-27 בספטמבר 1944.

ההתקדמות במעבר איל ג'וגו הייתה איטית, אבל מימין לקורפוס השני, הקורפוס ה-13 הבריטי השיג התקדמות טובה יותר. קלארק ניצל את ההזדמנות כדי להפנות חלק מהקורפוס השני לעתודה (רגימנט הרגלים ה-337 מדיוויזיית הרגלים ה-85), כדי לנצל את הצלחות הקורפוס ה-13. בהתקפה ב-17 בספטמבר, אשר נתמכה על ידי הארטילריה האמריקאית והבריטית, נלחמו החי"ר בדרכם אל מונטה פראטון, במרחק של 3–5 ק"מ ממזרח למעבר איל ג'וגו, ומיקום מפתח בקו הגותי. בינתיים, הקורפוס האמריקאי השני חידש את תקיפתו על מונטה אלטוצ'ו, השולט בצד המזרחי של מעבר איל ג'וגו. עמדות אלטוצ'ו נפלו בבוקר ה-17 בספטמבר, לאחר כחמישה ימי לחימה. נפילתן של אלטוצ'ו ופראטונה, כמו גם מונטה ורוקה ביניהם, הביאה לכך שההגנות האדירות של מעבר פוטה נאגפו, ולמלסן נאלץ לסגת לאחור, תוך כדי שהוא מאפשר את כיבוש המעבר בידי בעלות הברית לאחר לחימה קלה ב-22 בספטמבר.

באגף השמאלי, הקורפוס הרביעי נאבק בדרכו אל עבר הקו הגותי הראשי: בעיקר רגימנט הרגלים ה-370 של ארצות-הברית, שהדף את כוחות הציר מגזרתו לצפון, מעבר לכביש 12 לכיוון גאליקאנו, וקבוצת הקרב הרגימנטלית הברזילאית ה-6, אשר כבשה את מסרוסה, קמיורה וערים קטנות אחרות בדרכה צפונה. בסוף החודש כבש כוח המשלוח הברזילאי את מונטה פראנו והשיגה שליטה על אזור עמק סרצ'יו מבלי להיפגע. באוקטובר, היא גם כבשה את מפעל התחמושת של פורנאצ'י ושל ברגה, בשעה שקבוצת הרגימנט ה-370 קיבלה תגבורות מיחידות אחרות של "חיילי בופאלו" (365 ו -371), כדי לאבטח את האגף השמאלי של הארמייה החמישית בגזרת הים הליגורי.

באגף הימני המרוחק של הארמייה החמישית, מימין לקורפוס ה-13, הדיוויזיה ההודית ה-8, שנלחמה על פני שטח ללא מעברי הרים, כבשה את גבעותיה של פמינה מורטא, ודיוויזיית השריון הבריטית ה-6 כבשה את מעבר סן גודנצו שעל כביש 67 לכיוון פורלי, שניהם ב-18 בספטמבר.

בשלב זה, עם ההתקדמות האיטית בחזית האדריאטית, החליט קלארק שבולוניה תהיה מרוחקת מדי במערב לאורך כביש 9 על מנת ללכוד את הארמייה העשירית הגרמנית. לפיכך, הוא החליט להכין את הקורפוס ה-2 להתקפה מזרחית עוד יותר לכיוון אימולה תוך שהקורפוס ה-13 ימשיך ללחוץ באגף הימני לכיוון פינזה. הארמייה החמישית, בדיוק כמו הארמייה השמינית לפניה, גילתה כי אף על פי שעברה את הקו הגותי, תנאי השטח וההגנות היו קשים יותר. בין ה-21 בספטמבר ל-3 באוקטובר, הדיוויזיה ה-88 של ארצות הברית נבלמה ונעצרה לגמרי בדרך לאימולה תוך שהיא סופגת 2,105 הרוגים ופצועים, בערך כמו של כל יתר יחידות הקורפוס ה-2 במהלך פריצתו הממשית של הקו הגותי.

הלחימה לעבר אימולה משכה כוחות גרמנים מההגנות של בולוניה, וקלארק החליט להעביר את המתקפה העיקרית שלו בחזרה לעבר ציר בולוניה. הקורפוס האמריקאי השני לחץ בהתמדה דרך מעבר ראטיקוסה, ועד ה-2 באוקטובר, הוא הגיע למונגהידורו כ-20 ק"מ מבולוניה. עם זאת, כפי שהיה על החוף האדריאטי, גשם ועננות נמוכה מנעו סיוע אווירי, בעוד הדרכים חזרה למצבורי האספקה בפירנצה הפכו בוציות.

ב-5 באוקטובר חידש הקורפוס השני את מתקפתו לאורך חזית של 23 ק"מ. הם נתמכו באגף הימני בידי הקורפוס הבריטי ה-13 שכלל את דיוויזיית הרגלים הבריטית ה-78, שחזרה לאיטליה לאחר שלושה חודשים של התארגנות מחדש במצרים. ההתקדמות ההדרגתית נעשתה כנגד ההתנגדות הקשוחה, כאשר הארמייה ה-14 הגרמנית העבירה כוחות מהגזרה השקטה יותר מול הקורפוס האמריקאי ה-4. ב-9 באוקטובר הם תקפו בעוצמה מאחורי ליברגננו, שנראתה בלתי ניתנת לכיבוש. עם זאת, מזג האוויר התבהר בבוקר ה-10 באוקטובר כדי לאפשר שימוש בארטילריה ובתמיכה אווירית. אף על פי כן, רק בסוף ה-15 באוקטובר נתפסו המדרונות ההריים. מימין לקורפוס האמריקני ה-2, הקורפוס הבריטי ה-13 חווה לחימה אינטנסיבית בתנאי שטח קשים.

הזמן אוזל עבור בעלות הברית

במחצית השנייה של אוקטובר כבר נעשה ברור יותר ויותר לגנרל אלכסנדר, שלמרות הלחימה העיקשת במישור הרומאני המוצף ובהרי האפנינים המרכזיים, ככל שהסתיו התקדם, התשישות והאבדות הרבות בקרבות השפיעו יותר ויותר על כוחותיו, ועל כן, לא צפויה להיות פריצת דרך לפני סיומו של החורף.

בחזית האדריאטית הארמייה השמינית הבריטית חידשה את התקדמותה באגף השמאלי דרך הגבעות לעבר פורלי על כביש 9. ב-5 באוקטובר חצתה הדיוויזיה ההודית ה-10, שהועברה מהקורפוס הבריטי ה-10 לקורפוס הבריטי ה-5, את נהר פיומיצ'ינו. היא אילצה את יחידות ההגנה של הארמייה העשירית הגרמנית לרדת במורד הנהר לכיוון בולוניה. במובן מסוים, מהלך זה עזר לקסלרינג כיוון שקיצר את אורך החזית עליה היה צריך להגן, וקיצר את המרחק בין שתי הארמיות שלו, דבר שהעניק לו גמישות רבה יותר ואיפשר החלפת יחידות בין שתי החזיתות שכוחותיו היו פרוסים בהן. ב-21 באוקטובר חצה הקורפוס הבריטי ה-5 את נהר סביו. ב-25 באוקטובר סגרו על נהר רונקו, כ-16 ק"מ מעבר לסביו, שאליה נסוגו הגרמנים. בסוף החודש הגיעה ההתקדמות לפורלי, באמצע הדרך בין רימיני לבולוניה.

ניתוק הקשר בין הארמיות נשאר יעד מרכזי. ואכן, מאוחר יותר אמר קסלרינג כי אם באמצע אוקטובר לא ניתן היה להחזיק בחזית שמדרום לבולוניה, הרי שכל העמדות הגרמניות ממזרח לבולוניה אבודות. אלכסנדר וקלארק החליטו לערוך התקפה אחרונה לכיוון בולוניה לפני שהחורף יגיע.

ב-16 באוקטובר נערכה הארמייה החמישית של ארצות הברית למאמץ אחרון לכבוש את בולוניה. כוחותיהן של בעלות הברית באיטליה היו חסרי תחמושת ארטילרית. מצבורי הנשק של הארמייה החמישית הוקצו במידה כזו, שכמות הפגזים שנורו בשבוע האחרון של אוקטובר הייתה נמוכה מכמות הפגזים שנורו במהלך 8 שעות ב-2 באוקטובר. אף על פי כן, הקורפוס האמריקאי השני והקורפוס הבריטי ה-13 נשחקו במהלך 11 הימים הבאים. מעט התקדמות במרכז נעשתה לאורך הכביש הראשי לבולוניה. מימין, הייתה התקדמות טובה יותר, וב-20 באוקטובר הדיוויזיה ה-88 של ארצות הברית כבשה את מונטה גרנדה, רק 6 ק"מ מכביש 9, וכעבור שלושה ימים פרצה הדיוויזיה הבריטית ה-78 למונטה ספדורו. עם זאת, ששת הקילומטרים הנותרים היו על פני שטח קשה, והוחזקו על ידי שלוש הדיוויזיות הגרמניות הטובות ביותר באיטליה - דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-29, דיוויזיית הפאנצרגרנדיר ה-90 ודיוויזיית הצנחנים הראשונה - שקסלרינג הצליח לסגת מהרומאנה בשל החזית המקוצרת שלו. בסוף אוקטובר, קבוצת הקרב הרגימנטלית הברזילאית ה-6 הדפה את כוחות הציר דרך נפת לוקה לבארגה, שם נעצרה התקדמותו.

אחרית דבר

בחודשים נובמבר ודצמבר התמקדה הארמייה החמישית בנישולם של הגרמנים מעמדות הארטילריה שלהם, שהיו המפתח למניעת התקדמות בעלות הברית לעבר בולוניה ועמק הפו. בעזרתם של הכוחות הברזילאים והאמריקאים, תקפה הארמייה החמישית של ארצות הברית את העמדות הללו אחת אחת, אך ללא תוצאות חיוביות. עד סוף השנה הוכיח מתחם ההגנה שהקימו הגרמנים סביב מונטה קסטלו (בליזאנו), בלוודר, דלה טורצ'יה, קסטלנואובו (די ורגטו), טורה די נרון, לה סרה, סופרסאסו וקסטל ד'איאנו יכולת התאוששות מהירה.

בינתיים, הארמייה הבריטית השמינית שהחזיקה בפורלי שעל כביש 9, המשיכה לנוע משני צידי החוף האדריאטי וכבשה את רוונה ב-5 בנובמבר. בתחילת חודש נובמבר התחדשה המתקפה במעלה כביש 9. ב-17 בדצמבר הותקף הנהר לאמון ופאנזה נוקתה מגרמנים. הארמייה העשירית הגרמנית התבססה על גדות הנהר סניו, שהיו גבוהות יותר מהמישור הסובב אותן, ונמשכו מעבר לקו ההתקדמות של הארמייה השמינית, ממש מעבר לפאנזה, ועד לים האדריאטי מצפון לרוונה. עם בוא השלגים, כל ניסיון לחצות את הסניו היה בלתי אפשרי, ומסע הכיבושים של הארמייה השמינית נקטע.

בסוף דצמבר, בהתקפה האחרונה לשנת 1944, השתמשו הגרמנים ביחידות איטלקיות מדיוויזיית מונטרוזה האיטלקית על מנת לתקוף את האגף השמאלי של הארמייה החמישית של ארצות הברית (קרב גרפגננה) בעמק סרצ'יו מול לוקה כדי לרתק את כוחות בעלות הברית שחנו שם. ללא פעולה זו, בעלות הברית היו יכולות להעתיק את הכוחות את החזית המרכזית. שתי בריגדות מדיוויזיית החי"ר ההודית ה-8 עברו במהירות על פני האפנינים כדי לתגבר את דיוויזיית החי"ר האמריקנית ה-92. עם הגעת התגבורות, כוחות הציר פרצו לבארגה וכבשו אותה, אבל בפעולה החלטית של מפקד הדיוויזיה ההודית ה-8 דדלי ראסל נעצרה ההתקדמות, החזית יוצבה, ובארגה נכבשה מחדש לאחר המעבר לשנה החדשה.

באמצע דצמבר הפך הרולד אלכסנדר למפקד העליון של הזירה הים תיכונית. מארק קלארק תפס את מקומו כמפקד של צבאות בעלות הברית באיטליה (קבוצת הארמיות ה-15), והפיקוד על הארמייה החמישית האמריקאית הוענק ללוסיאן טראסקוט. באמצע פברואר, עם השתפרות מזג האוויר, חזרה הארמייה החמישית לתקוף את עמדות הארטילריה הגרמניות, ב"מבצע הדרן". הפעם כלל הקורפוס ה-4 שתי דיוויזיות חי"ר מלאות כדי להשלים את המשימה: הדיוויזיה הברזילאית, שהוטל עליה לכבוש את מונטה קסטלו, את סופראסאסו ואת קסטלנובו די ורגטו; והדיוויזיה ההררית העשירית האמריקאית, שהוטל עליה לכבוש את בלוודר, דלה טורצ'ה וקסטל ד'איאנו. "מבצע הדרן" החל ב-18 בפברואר והושלם ב-5 במרץ, בתור הכנה למתקפה הסופית של בעלות הברית באיטליה.

בשל ההתנגדות הגרמנית הממושכת, העקשנית והבלתי צפויה, הכוחות הבריטיים והאמריקאים סבלו ממחסור קשה בתחמושת ארטילרית, וניסיונותיהן הקשים במערכות חורף באיטליה אילצו אותן לדחות את המתקפה הכללית לאביב.

ב-6 באפריל, פתחה קבוצת הארמיות ה-15, שהייתה עתה תחת פיקודו של קלארק, במתקפה שהבקיעה את הקו הגותי צפונה, לעבר נהר פו. הארמייה החמישית האמריקנית והארמייה השמינית הבריטית נעשו בינתיים בינלאומיות עוד יותר, עם הדיוויזיה הקנדית הראשונה, שכבשה את רימיני בספטמבר, הדיוויזיה ההודית השמינית, הדיוויזיה הניו זילנדית השנייה, הדיוויזיה המשוריינת הדרום אפריקאית השישית, הקורפוס הפולני השני, שתי עוצבות איטלקיות, דיוויזיה הררית יוונית, כוחות ברזילאים ואף הבריגדה היהודית. ב-21 באפריל הצליחה הדיוויזיה הקרפטית הפולנית השלישית, שפעלה במסגרת הארמייה החמישית, לכבוש את בולוניה, ואילו הארמייה השמינית כבשה את פררה והגיעה לעמק הפו. ב-2 במאי נכנעו כוחותיו של הגנרל פון ויטינגהוף בצפון איטליה לבעלות הברית.

ראו גם

• הבריגדה היהודית
• הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה
• מבצע דרגון
• מתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה

לקריאה נוספת

• אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, ידיעות ספרים, 2014
• וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה: ניצחון וטרגדיה, הוצאת עם הספר, 1957.

• Luciano Cysella: The European War of Liberation: Tuscany and the Gothic Line. La Nuova Europa, 1983
• W. G. F. Jackson, The Battle For Italy, B.T. Batsford. 1967

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקו הגותי בוויקישיתוף