קרב הייבורי
קרב הייבורי היה השם שהוענק למשחק הכדורגל בין נבחרת אנגליה לנבחרת איטליה, שנערך באצטדיון הייבורי ב-14 בנובמבר 1934. המשחק הסתיים בניצחון 3 - 2 לטובת אנגליה, והתפרסם בזכות התנהלותו הקשוחה.
| אירוע | משחק ידידות | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| תאריך | 14 בנובמבר 1934 | ||||||
| מיקום | אצטדיון ארסנל, לונדון | ||||||
| שיפוט |
 אוטו אולסון | ||||||
| צופים | 56,044 | ||||||
  | |||||||
רקע עריכה
משחק זה היה הראשון של איטליה מאז שזכתה במונדיאל 1934 בקיץ, ולעומת זאת אנגליה לא השתתפה במונדיאל כיוון שהתאחדות הכדורגל האנגלית פרשה מפיפ"א ב-1928. אנגליה נחשבה לאחת הנבחרות הטובות ביותר באירופה באותה תקופה, והמשחק תואר כשווה ברמתו לגמר המונדיאל. המשחק היה כה חשוב עבור האיטלקים עד כדי כך שבניטו מוסוליני הציע לכל שחקן בונוסים נכבדים אם ינצחו במשחק.
במשחק זה נקבע שיא כיוון שהוא היה הפעם הראשונה (ועד כה היחידה) שבה השתתפו שבעה שחקנים הרשומים באותו מועדון (במקרה זה ארסנל) במדי נבחרת אנגליה[1][2]. מלבד שבעת השחקנים של ארסנל (פרנק מוס, ג'ורג' מייל, אדי הפגוד, וילף קופינג, ריי באודן, טד דרייק וקליף באסטין) השתתפו במשחק גם סטנלי מתיוס הצעיר שערך את הופעתו השלישית בנבחרת, קליף בריטון, ג'ק בארקר ואריק ברוק. ההרכב האנגלי לא היה מנוסה, כאשר לכל אחד מהשחקנים היו 10 הופעות במדי הנבחרת עד למשחק זה.
מהלך המשחק עריכה
המשחק היה קשוח והתאפיין בעבירות רבות כבר בתחילתו; לואיס מונטי האיטלקי שבר את רגלו לאחר תיקול של טד דרייק, ונאלץ לרדת כבר בדקה השנייה. באותה תקופה אסור היה להחליף שחקנים, כך שהאיטלקים היו בנחיתות מספרית. שחקני איטליה כעסו על מה שאירע למונטי, ולא חששו מהיתקלות פיזית עם האנגלים: אדי הפגוד שבר את אפו ונאלץ לרדת מהמגרש למשך רבע שעה, באודן נפגע בקרסולו, דרייק ספג אגרוף וברוק סבל מסדק בידו.
ברוק החמיץ פנדל בדקה ראשונה לאחר הכשלת דרייק על ידי השוער האיטלקי קרלו סרסולי. אולם, ברוק הפך לגיבור המשחק לאחר שהבקיע שער בנגיחה (דקה 3) ושער בבעיטה חופשית (דקה 10). טד דרייק כבש שער נוסף בדקה ה-12. המחצית הסתיימה ביתרון 3 - 0 לטובת אנגליה.
איטליה התאוששה בתחילת המחצית השנייה. ג'וזפה מאצה הבקיע שני שערים (הדקה ה-58 וה-62), והחמיץ את ההזדמנות להשוות את תוצאת המשחק בגלל יכולתו הגבוהה של השוער פרנק מוס ולאחר שהכדור פגע פעם אחת בקורת השער. וילף קופינג האנגלי זכה בתואר השחקן המצטיין של המשחק בזכות נחישותו ותיקוליו במרכז מערך המשחק של האנגלים.
למשחק לא הייתה משמעות מעשית כלשהי. אנגליה יכלה לטעון לניצחון ולעליונות של שחקני הצעירים, אך מנגד איטליה יכלה לטעון שהיא שיחקה בנחיתות מספרית לאורך רוב המשחק. האלימות של המשחק הייתה המאפיין העיקרי שלו; התאחדות הכדורגל האנגלית שקלה להפסיק לשלוח את הנבחרת למשחקים בינלאומיים, ומאוחר יותר אמר סטנלי כי היה זה אחד מהמשחקים האלימים ביותר שהוא השתתף בהם.
הרכבי הנבחרות עריכה
|
| |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ היסטוריונים אחדים טוענים כי היו שני מקרים (1894 ו-1895) שבהם היו שבעה שחקנים ממועדון הכדורגל קורינתיאן שיחקו במדי נבחרת אנגליה נגד נבחרת ויילס. אולם, שחקנים רבים של קורינתיאן היו רשומים במועדונים אחרים כאשר המועדון עצמו היה בעיקר מועדון חובבני שהשתתף מדי פעם במשחקי ידידות. מקורות אחדים מאותה תקופה (כגון United Kingdom & Éire International Database (Jeff Hurley/AFS, 1998)) טוענים כי במשחק של 1894 השתתפו שלושה שחקנים קורינתיאנים לכל היותר, ושניים לכל היותר במשחק של 1895. בדו"ח השנתי של התאחדות הכדורגל האנגלית אין הכרה בנכונותה של טענה זו. ראו גם
- ^ המקרה היחיד הנוסף שבו שבעה שחקנים מאותו מועדון היו על המגרש במדי נבחרת אנגליה התרחש ב-28 במרץ 2001, כאשר טדי שרינגהאם ממנצ'סטר יונייטד עלה כמחליף במשחק נגד נבחרת אלבניה. חמשת השחקנים האחרים של יונייטד פתחו בהרכב, ואילו וס בראון עלה כמחליף לפני שרינגהאם