הקרב על כיפה עגולה קטנה

הקרב על כיפה עגולה קטנה היה קרב שהתחולל ב-2 ביולי 1863, היום השני של קרב גטיסבורג, במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית הקרב קרוי על שם גבעה קטנה שהיה מוקד הקרבות והיא הקטנה מבין שתי גבעות סלעיות מדרום לגטיסברג שבמדינת פנסילבניה. מקומה האסטרטגי של הגבעה במסגרת שדה הקרב ריכז סביבה מאמץ של שני הצבאות הלוחמים - מצד אחד ארמיית הפוטומק של צבא האיחוד, בפיקוד גנרל ג'ורג' מיד ומצד שני ארמיית צפון וירג'יניה של צבא קונפדרציית המדינות של אמריקה בפיקודו של הגנרל רוברט לי.

הקרב על כיפה עגולה קטנה

תאריכי הסכסוך	2 ביולי 1863
מקום	גטיסבורג
קואורדינטות	39°47′31″N 77°14′11″W

במהלך הקרב ניסו יחידות של צבא הקונפדרציה להסתער על הכיפה ולכבוש אתה מידי חיילי צבא האיחוד אך נהדפו כל פעם לאחור בסדר קרבות קשים ונואשים שברגעי השיא הפכו לקרבות פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים. בתום הקרבות נותרה הכיפה בידי צבא האיחוד.

רקע

בסוף חודש אפריל 1863 פלשה ארמיית הפוטומק של צבא האיחוד, בפיקוד גנרל ג'וזף הוקר לשטחי הקונפדרציה. ואולם, בתחילת חודש מאי (1 - 3 במאי) הביסה ארמיית צפון וירג'יניה, בפיקוד גנרל רוברט אי. לי את הצבא הצפוני בקרב צ'אנסלורזויל. בעקבות הניצחון החליט לי להוביל את הארמייה שלו צפונה, אל תוך שטחי מדינות האיחוד. לפלישה לצפון היו עוד יתרונות מבחינת צבא הדרום. העברת הלחימה לשטחי מדינות הצפון הייתה יכולה לתת מנוחת מה לווירג'יניה, שסבלה קשות מהקרבות הרבים שנערכו על אדמתה. חיילי הדרום יכולים היו ליהנות מן היבולים העשירים באדמות הצפון. צבאו הגדול של לי (שמנה 72,000 חיילים) יכול היה להוות איום מוחשי על ערי הצפון החשובות: פילדלפיה, בולטימור ווושינגטון הבירה.

ב-3 ביוני החל צבאו של לי לנוע צפונה. כדי לייעל את מערכת הפיקוד, חילק הגנרל לי את שני הקורפוסים הגדולים שלו לשלושה קורפוסים חדשים. הקורפוס הראשון נותר תחת פיקודו של לוטננט גנרל ג'יימס לונגסטריט, והקורפוס השני חולק לשני קורפוסים חדשים: על הראשון פיקד לוטננט גנרל ריצ'רד יוול (Ewell) ועל השני פיקד לוטננט גנרל א. פ. היל. דיוויזיית הפרשים הייתה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג.א.ב. סטיוארט (J.E.B Stuart).

ארמיית הפוטומק של צבא הצפון מנתה 94,000 איש, והייתה בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'וזף הוקר. בארמייה היו שבעה קורפוסים של חיל רגלים, קורפוס פרשים, ויחידת תותחנים בעתודה. ואולם, זמן קצר לאחר תחילת הפלישה לצפון החליט נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן, להחליף את הוקר, בעקבות כישלונו בקרב צ'אנסלורזויל. המפקד החדש של ארמיית הפוטומק היה מייג'ור גנרל ג'ורג' מיד.

שדה הקרב

הגבעה הידועה בשם "כיפה עגולה קטנה" היא שלוחת-אוכף של כיפה סמוכה הידועה בשם "כיפה עגולה גדולה" ונמצאת כ-3 קילומטר מדרום לגטיסבורג. הגבעה עשויה ברובה מסלע געשי מסוג דיאבז המקביל לבזלת. פסגת הגבעה בצורה אליפטית היוצרת קו רכס קצר עם הכיפה הגדולה ומתנשא לגובה 200 מטר מעל פני הים ו-19 נטר מהנקודה הנמוכה של האוכף בין הגבעות. מהגבעה משתפל, לכיוון מערב, מדרון מחוספס ותלול המתנשא לגובה 46 מטר ערוץ שנקרא נחל פלאם (Plum Run Valley). המדרון המערבי של הגבעה היה בע הקרב נקי יחסי מצמחייה, הפסגה והמדרונות המזרחיים והדרומיים היו מיוערים קלות. הפסגה הגדולה יותר הנמצאת מדרום לכיפה הקטנה מתנשאת לגובה 40 מטר מעל האוכף ומיוערת בצפיפות.

אין ראיות לכך שהשם "כיפה עגולה קטנה" שימש חיילים או אזרחים במהלך הקרב, ידוע שהגבעה הגדולה יותר הייתה ידועה לפני הקרב בשמות " הר הפסגה העגולה" או "הפסגה העגולה". במסמכים שנכתבו ב-1863 התייחסו לגבעה הקטנה יותר עם מגוון שמות: " גבעת ככר הסוכר" גבעת הסלע" ואחרים. אחד השימושים הציבוריים הראשונים של "Little Round Top" היה על ידי המדינאי האמריקאי אדוארד אברט בנאום שנשא בטקס חנוכת בית הקברות הלאומי לחללי הקרב ב-19 בנובמבר 1863.

שני המפקדים לא תכננו להילחם בגטיסברג. מִיד תכנן להתבצר בעמדות בצפון מרילנד, ואילו לִי, שריכז את כוחותיו בקשאטאון, קיווה שמִיד יתקוף אותו שם. מצבו של לִי היה בעייתי: זה היה הקרב הראשון שבו לא הצליח להכתיב את שדה הקרב. הוא היה מרוחק מבסיסיו, תלוי בקו אספקה ארוך ופגיע, ומעבר לכול, היה עליו להשיג ניצחון מכריע. כוחו של הצפון הלך והתעצם מחודש לחודש, ולא היה די בניצחון פשוט. היה עליו להכריע את ארמיית הפוטומק אחת ולתמיד, כדי לכפות על הצפון משא ומתן לשלום. זה לא היה הקרב שרצה בו, אך המאורעות בשטח הכתיבו את ההתרחשות.

יום הלחימה הראשון של קרב גטיסברג החל לפני שהצבאות הצליחו להביא את כל הכוחות לשדה הקרב והתאפיין בקרבות גישוש ראשוניים ותפיסת עמדות לקראת הקרב העיקרי. במהלך הערב של היום הראשון והלילה של תחלית יום הלחימה השני הגיעו לשדה הקרב שאר הכוחות של הארמיות היריבות. הערכות ארמיית הפוטומק באזור גטיסברג הושלמה עם הגעת הקורפוסים הנותרים שלה - הקורפוס השני, השלישי, החמישי, השישי והשנים עשר - לשדה הקרב. גם ארמיית צפון וירג'יניה השלימה את היערכותה, למעט הדיוויזיה השלישית בקורפוס של לונגסטריט, בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ורג' פיקט, שהגיעה רק אחר הצהריים ביום השני.

מערך ההגנה שתפס צבא האיחוד דמה לקרס דיג: קו ההגנה החל בגבעת קאלפ (Culp's Hill) מדרום מזרח לעיר, נע צפון מערבה לגבעת בית הקברות (Cemetery Hill, מדרום לעיירה), ומשם המשיך דרומה לאורך רכס בית הקברות (Cemetery Ridge), והסתיים מעט צפונה מכיפה עגולה קטנה. הקורפוס ה-12 התבסס בגבעת קאלפ; היחידות שנותרו מקורפוסים ה-1 ו-11, שהובסו ביום הלחימה הראשון מצפון לעיר, נערכו להגנה בגבעת בית הקברות; הקורפוס השני נערך לאורך חציו הצפוני של רכס בית הקברות; והקורפוס השלישי נצטווה לתפוס עמדות באגפו הדרומי. צבא הקונפדרציה נערך בקו מקביל, במרחק כקילומטר וחצי מקווי הצפון. הקו הדרומי היה פרוש ממערב ומול רכס בית הקברות, ומשם פנה צפונה דרך העיירה גטיסברג, ודרום מזרחה עד מול גבעת קאלפ. שתי הכיפות היו בשלב זה מחוץ לתשומת הלב של הצבאות הלוחמים למרות חשיבותן כעמדות השולטות על אחד האגפים של צבא האיחוד.

מהלך הקרב

תוכנית הקרב של לִי ליום השני, 2 ביולי, כללה מתקפה מדורגת של היחידות בחלקו המערבי של שדה הקרב, על בסיס כביש אמיטסברג. למיטב ידיעתו של לִי, קו ההגנה של הצפוניים הסתיים באגפו המערבי, השמאלי, ברכס בית הקברות. הוא תכנן להניע את הקורפוס ה-I של ג'יימס לונגסטריט בחשאי אל מדרום מערב לקו הצפוני, ואז לתקוף את האגף כדי למוטט את היערכות צבא האיחוד. תחילה היו אמורות לתקוף הדיוויזיות של מייג'ור גנרל ג'ון בל הוד ומייג'ור גנרל לאפייט מקלאו; כיוון התקיפה היה אמור להיות לאורך כביש אמיטסברג. לאחריהן הייתה אמורה לתקוף הדיוויזיה של מייג'ור גנרל ריצ'רד ה. אנדרסון, מהקורפוס השלישי של א. פ. היל. דיוויזיה זו הייתה אמורה לתקוף את רכס בית הקברות בנקודה צפונית יותר; התקיפה המדורגת נועדה ליצור לחץ מתמשך על הקו הצפוני ולמנוע ממיד את האפשרות לתגבר את הקו שלו. במקביל, תכנן לי התקפת הסחה על האגף הימני של הקו הצפוני, מול גבעת קאלפ וגבעת בית הקברות, על ידי הקורפוס השני של ג'ובאל ארלי ודיוויזיה נוספת מן הקורפוס של היל. גם כאן הייתה המטרה לרתק כוחות צפוניים למקומם ולמנוע אפשרות של תגבור הקו במקומות אחרים; בנוסף, לי הורה על ניצול הזדמנות בעת הצורך: התקפת ההסחה הייתה יכולה להתפתח להתקפה מלאה על פי ההתפתחויות בשטח.

עם תחילתה של המתקפה נתקלו שתי הדיוויזיות של לונגסטריט בקורפוס השלישי של האיחוד. בריגדיר גנרל ג'ון בל הוּד, מפקד הדיוויזיה שהוצבה בקצה הדרומי של מערך הקורפוס, שלח מסר דחוף ללונגסטריט ודרש לשנות את כיוון ההתקפה ולתקוף מזרחה (ולא לצפון מזרח, כמתוכנן), לכיוון "מאורת השטן" (Devil's Den) ושתי כיפות שולטות, כיפה עגולה גדולה וכיפה עגולה קטנה הוא התווכח עם מפקדו, לונגסטריט, שעמד על כך שפקודותיו של לִי ימולאו כלשונן. הוּד התווכח שוב ושוב, ולבסוף החליט להתעלם מהפקודה, לסטות מנתיב ההתקפה המתוכנן ולתקוף מזרחה. אחד הרגימנטים של הוּד הצליח לכבוש, לאחר טיפוס וקרב קשה, את הפסגה "כיפה עגולה גדולה". החיילים הדרומיים הבחינו שהפסגה הסמוכה, "כיפה עגולה קטנה", ריקה כמעט מחיילי הצפון.

הקרב על הכיפות

בשלב זה של קרב גטיסברג כיפה עגולה קטנה הייתה שטח הפקר בין הצבאות הלוחמים האלוף ג'ורג' מיד, מפקד ארמיית הפוטומאק, הורה למייג'ור גנרל דניאל סיקלס, מפקד הקורפוס השלישי של ארמיית הפוטומק להגן על הקצה הדרומי של רכס הקברות, סיקלס לא היה מרוצה מהעמדות שהוקצו לו ונע על דעת עצמו לשטח גבוה יותר, קו שהחל ב"מאורת השטן" (Devil's Den), נע לצפון מערב למטע השזיפים ושוב לצפון כך נוצר מבלט שהיה קשה מאוד להגנה, מכיוון שהיה חשוף להתקפות משני צדדים. כאשר מיד גילה את המצב הזה, הוא שיגר את המהנדס הראשי שלו, בריגדיר גנרל גוברנר וורן, לנסות להתמודד עם המצב מדרום לעמדתו של סיקלס. גנרל וורן הגיע לכיפה עגולה קטנה הוא ראה נצנוץ של כידונים בשמש מדרום מערב והבין שמתקפה של צבא הקונפדרציה על אגף האיחוד קרובה. וקרא לתגבורת.

התגובה לבקשת עזרה זו הגיעה מג'נרל ג'ורג' סייקס, מפקד הקורפוס החמישי של צבא האיחוד. הוא הורה למפקד הדיוויזיה הראשונה שלו בריגדיר גנרל ג'יימס בארנס, לתפוס את כיפה עגולה קטנה. יחידות מהבריגדה השלישית תחת פיקודו של קולונל סטרונג וינסנט תפסו עמדות על הכיפה כ-10 דקות בטרם החלה מתקפת צבא הדרום. המדרון המערבי של הכיפה נתפס על ידי גדוד חיל רגלים ה-16 של מתנדבים ממישגן, בצמוד אליו נפרש גדוד חיל רגלים ה-44 של מתנדבים מניו-יורק, לאחריו גדוד חיל רגלים ה-83 של פנסילבניה ולבסוף, בקצה הקו במדרון הדרומי, גדוד חיל רגלים ה-20 של מתנדבים ממיין.

היחידות מצבא הקונפדרציה שתקפו את כיפה עגולה קטנה היו חטיבת אלבמה מהדוויזיה של הוד ובו הגדודים ה-4, 15 ו-47, מחוזקים בגדודים ה-4 וה-5 של טקסס בפיקודו של בריגדיר גנרל אוונדר לאו. החיילים בצבא התוקפים היו מותשים, לאחר שצעדו יותר 32 ק"מ באותו יום כדי להגיע לעמדות ההתקפה. עם מעט זמן להתארגנות תקפו חיילי הקונפדרציה את הכוחות המגינים על הכיפה ונהדפו לאחור במטח אש מדויק ונסוגו לזמן קצר כדי להתארגן מחדש. גדוד הרגלים ה-15 מאלבמה תמרן לכוון האגף הימני בניסיון למצוא את האגף השמאלי של האיחוד שכלל 386 קצינים ואנשי רגימנט ה-20 של מיין וה-83 של פנסילבניה. לאחר שראה את גדודי צבא הקונפדרציה מתמרנים על מנת לתקוף את אגף שמאל של האיחוד סביב האגף שלו, צ'מברלין מתח תחילה את הקו שלו עד לנקודה שבה היו אנשיו בקו יחיד, ואז הורה לחצי הדרומי ביותר של הקו שלו לתמרן ותפוס עמדה בזווית לקו הראשי בניסיון למנוע מצבא הקונפדרציה אפשרות לאגף את קו ההגנה. למרות אבידות כבדות, הגדוד ה-20 של מיין החזיק מעמד בשני גלים של התקפה על ידי הגדוד ה-15 של אלבמה בלחימה רצופה של כשעה וחצי. בשלב זה נגמרה התחמושת של חיילי הגדוד ה-20 של מיין והיה ברור שהם לא יצליחו להדוף התקפה נוספת, מפקד הגדוד נתן הוראה להרכיב את כידוני הרובה ולתקוף את יחידות צבא הדרום ההתקפה שתפסה את חיילי הגדוד ה-15 של אלבמה בהפתעה גרמה לאבידות של ממש בקרב חיילי הדרום. מתקפה זו שהתנהלה בשימוש בנשק קר בלבד נחשבת לאחת ממתקפות הכידונים המפורסמות של מלחמת האזרחים ובזכותה קיבל מפקד הגדוד ה-20 של מיין - קולונל ג'ושוע לורנס צ'מברלין את מדליית הכבוד. במהלך נסיגתם, חיילי הקונפדרציה נחשפו והותקפו במטחים מדויקים של צלפים שהוצבו מבעוד מועד על ידי צ'מברלין מאחורי חומת אבן במרחק של 150 מטר ממזרח במטרה להגן על אגף הגדוד ה-20 מתמרון של איגוף.

למרות ההצלחה בחזית הלחימה של גדוד ה-20 ממין שאר הגדודים של צבא האיחוד על הגבעה היו במצוקה קשה. במקביל להתקפות הכושלות של הגדודים מאלבמה הגדודים ה-4 וה-5 מטקסס תקפו את הגדוד ה-16 ממישיגן שהיה בעל מצבת כוח האדם הנמוכה ביותר עם כ-263 לוחמים בסך הכל. ההתקפות הנחושות שנערכו מספר פעמים אחת אחרי השנייה הביאו להתפוררות קווי ההגנה הצליחו מפקדי צבא האיחוד של הגזרה להזרים תגבורות נוספות ובהם הגדוד ה-140 מניו יורק וסוללת ארטילריה של 4 תותחי-שדה שהועלו המאמץ גדול בידי חיילי האיחוד לראש הגבעה. תגבורות אלו הצליחו להדוף את ההתקפות של הגדודים מטקסס ולהבטיח את שליטת צבא האיחוד בעמדה האסטרטגית של כיפה עגולה קטנה.

עם הפסקת הלחימה על כיפה עגולה קטנה עברו הצדדים הלוחמים לצליפות וירי מעמדות קבועות. במקביל המשיכו יחידות צבא איוד להזרים תגבורות לגבעה ובהם חמישה גדודים של יחידות המילואים של פנסילבניה, סוללת ארטילריה של 6 תותחי-שדה. יחדות אלו עסקו בבנית עמדות וביצורים שנראים למבקר על הגבעה גם בתחילת המאה ה-21.

משמאל וממערב לקרב על שתי הכיפות, נלחמו חטיבות נוספות בשטח מסולע וטרשי שנקרא "מאורת השטן" בשל הקרב הכבד שהתחולל בו. הדרומיים תקפו בעוצמה רבה, אך נהדפו במתקפת נגד של הצפון. הקרב שהתחולל היה מבולבל ונואש, והסתיים במתקפה נוספת של הדרומיים שהצליחו להשתלט על השטח ועל הרכס שמעליו. הדיוויזיה של מקלאו תקפה את הקווים הדלילים של הקורפוס השלישי דרך שדה חיטה, והצליחה להבקיע דרכה באזור מטע השזיפים. חיילי הדרום החלו להתקדם בערוץ שנקרא נחל פלאם (Plum Run Valley), וזכה לכינוי "עמק המוות"; מתקפת נגד של דיוויזיית העתודה של הקורפוס החמישי של הצבא האיחוד, שירדה אל הערוץ מכיפה עגולה קטנה הדפה את חיילי הדרום חזרה. הקורפוס השלישי של ארמיית הפוטומק נפגע כה קשה בקרבות, עד שחדל להיות יחידה לוחמת.

מבין 2,996 חיילי האיחוד שנלחמו על כיפה עגולה קטנה היו 565 נפגעים (134 נהרגו, 402 פצועים, 29 נעדרים). אבידות צבא הקונפדרציה מתוך 4,864 חיילים היו 1,185 (279 נהרגו, 868 פצועים, 219 נעדרים).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הקרב על כיפה עגולה קטנה בוויקישיתוף