הרולד פינטר

סופר בריטי

הרולד פינטראנגלית: Harold Pinter;‏ 10 באוקטובר 193024 בדצמבר 2008) היה מחזאי, שחקן, תסריטאי, במאי תיאטרון ומשורר יהודי-בריטי. כתב לתיאטרון, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע. עבודותיו הראשונות קשורות בתיאטרון האבסורד. חתן פרס נובל לספרות לשנת 2005.

הרולד פינטר
Harold Pinter
צילום מ-2005
צילום מ-2005
לידה 10 באוקטובר 1930
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 בדצמבר 2008 (בגיל 78)
לונדון, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות קנסאל גרין עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה David Baron עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1947–2003 (כ־56 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
בן או בת זוג
צאצאים Daniel Brand עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
http://www.haroldpinter.org/
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים

עריכה

פינטר נולד בהאקני שבלונדון, למשפחה יהודית ממעמד הפועלים. מוצאם של אביו ג'ק פינטר ושל אימו פרנסס מוסקוביץ הוא מזרח-אירופי. בגלל שם אביו פינטר הדומה לשם פינטו הנפוץ בתפוצות הספרדיות באנגליה היו ספקולציות (אולי בעידוד הסופר עצמו) כי הוא ממוצא יהודי פורטוגזי. כשהגיע לגיל הגיוס סירב פינטר לשרת בצבא מטעמי מצפון. הוא למד באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה, אך לא סיים את לימודיו[1].

עבודותיו המוקדמות

עריכה

בצעירותו פרסם שירה והחל לעבוד בתיאטרון כשחקן ובמאי בשם הבמה דייוויד בארון. מחזהו הראשון, "החדר", הוצג לראשונה בידי סטודנטים באוניברסיטת בריסטול בשנת 1957.

"מסיבת יום הולדת" (1958) היה בתחילה כישלון, למרות ביקורות חיוביות בסאנדיי טיימס בידי מבקר התיאטרון המוביל הרולד הובסון, אך בעקבות הצלחת "השַמָּש" (The Caretaker), שביסס אותו, הוא חזר להיות מקובל. מחזות אלה, ושאר עבודותיו הראשונות כמו "הביתה" (The Homecoming) (1964), תויגו לעיתים כמציגים "קומדיה של הסכנה". לרוב החלו מחזותיו בסיטואציה תמימה, והפכו לאיום ואבסורד בכך שהדמויות שיחקו בדרך שנראית לא מוסברת הן לקהל והן לעיתים, לדמויות האחרות. בעבודותיו של פינטר ניכרת השפעתו של סמואל בקט, ושני המחזאים הפכו לחברים לאורך שנים רבות. פינטר היה נשוי (1956–1980) לשחקנית ויוויאן מרצ'נט. היו אלה נישואים משבריים. הוא אביו של בן אחד - דניאל, המנוכר ממנו. ב-1980 נישא פינטר לסופרת ליידי אנטוניה פרייזר. נפטר בגיל 78 ממחלת הסרטן.

כיוונים חדשים

עריכה

פינטר החל לביים לעיתים קרובות יותר בשנות השבעים, והפך לבמאי חבר בתיאטרון הלאומי ב-1973. מחזותיו המאוחרים הפכו קצרים יותר ועסקו בנושאים שנחשבו פוליטיים יותר. לעיתים קרובות הם נטו להיות אלגוריות אודות דיכוי. בתחילת שנות השבעים החל פינטר להביע את קולו בנושאים פוליטיים, כשהוא נוקט בעמדות שמאלניות. הוא מחה על הפרות של זכויות האדם ודיכוי והעלה אותם לדעת הקהל. מכתבים פרי עטו התפרסמו לעיתים תכופות בעיתוני בריטניה כמו הגארדיאן והאינדיפנדנט.

בשנת 1985 נסע פינטר לטורקיה ביחד עם המחזאי האמריקני ארתור מילר ופגש קורבנות רבים של הדיכוי הפוליטי שם. באירוע שערכה השגרירות האמריקנית לכבודו של מילר, במקום להחליף בדיחות, דיבר פינטר על אנשים שעברו הלם חשמלי באברי המין, דבר שגרם לזריקתו החוצה מהאולם. מילר, בתמיכה, עזב את השגרירות יחד עמו. ניסיונו של פינטר בעריצות בטורקיה ובדיכוי השפה הכורדית נתנה לו השראה למחזה משנת 1988 "שפת ההר". בשנת 1985 זכה בפרס דייוויד כהן.[2] בשנת 1999 ביקר פינטר את הפגזות נאט"ו בקוסובו. הוא גם התנגד לפלישת ארצות הברית לאפגניסטן ועיראק. פינטר הפך למבקר קיצוני של ממשלות ישראל, בסוגיית הכיבוש והשליטה בשטחי יהודה ושומרון[1]. עם זאת היה חשוב לו מאוד שקולו ויצירותיו יישמעו בישראל, ואף שלח את נאומו בטקס קבלת פרס נובל למתרגמו העברי, אברהם עוז, על מנת שיתורגם ויפורסם (בעיתון הארץ) במקביל לשידורו בטקס בסטוקהולם[דרוש מקור].

ב-2005 הכריז כי הוא פורש מכתיבת מחזות ומבקש להקדיש את זמנו לפעילות פוליטית. הוא זכה לחברות כבוד במועדון מקבלי התארים האציליים הבריטיים בשנת 2002 לאחר שקודם לכן סירב לתואר אבירות מלא. היה חבר בקבוצת השמאל הבריטית RESPECT. פינטר אף שלח ידו, מעת לעת, בבימוי מחזות וסרטים, (על פי רוב כאלו שאינם מבוססים על כתיבתו)- הוא נחשב לתסריטאי איכותי ומבוקש- בין סרטיו היותר ידועים:- "אהובת הקצין הצרפתי" ,"הטייקון האחרון","אוכל הדלעת", "התאונה" ,"סיום בברלין", "המקשר", "המשרת" ועוד. כמו כן הופיע כשחקן על הבמה ובקולנוע ובטלוויזיה (זכורה במיוחד הופעתו השנונה, האחרונה, בסרט החייט מפנמה). כשנתיים לפני מותו הופיע פינטר בתיאטרון רויאל קורט בלונדון במחזה-היחיד סרטו האחרון של קראפ מאת סמואל בקט.

ב-13 באוקטובר 2005 הודיעה האקדמיה השוודית למדעים כי פינטר הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2005. בשל בריאותו הרופפת נבצר ממנו לבוא לטקס קבלת הפרס, אבל נאומו, 'אמנות, אמת ופוליטיקה', שנכתב במיוחד, הוקלט ושודר בטקס.

בינואר 2007 ראש ממשלת צרפת דומיניק דה וילפן, העניק להרולד פינטר את הגבוה בעיטורי צרפת, את אות לגיון הכבוד.

שירה ופרוזה

עריכה

פינטר החל לכתוב שירה ופרוזה שנים לפני שכתב את מחזהו הראשון. שיריו הראשונים מגלים השפעות מודרניסטיות כאלה של ת"ס אליוט ואחרים.

מאוחר יותר השתנה גם סגנונו השירי. שירתו המאוחרת כוללת שירים פוליטיים בוטים, בייחוד אנטי אמריקאיים, ושירים אישיים שמוטיב המוות והכיליון בולט בהם במיוחד.

מבחר בן 18 משיריו, המוקדמים והמאוחרים, כלול בספר "הרולד פינטר - מחזות זיכרון: ארבעה מחזות ומבחר שירים", הוצאת רסלינג (ת"א, 2009) בתרגום אברהם עוז.

כתביו שיצאו לאור בתרגום לעברית

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • חנה שקולניקוב, להתבונן בשואה מבעד לחלון: "אפר אל אפר" מאת הרולד פינטר, נדפס בבמה, רבעון לדרמה, 162, תשס"א 2001.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא הרולד פינטר בוויקישיתוף

כתבות

עריכה

יצירות

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 שרה ליבוביץ-דר, מחאה מאת הרולד פינטר, באתר הארץ, 4 בפברואר 2003
  2. ^ Winners, David Cohen Prize for Literature (באנגלית)