ויקיפדיה

השטן לובשת פראדה

סרט דרמה-קומית אמריקאי
פירוש נוסף ערך זה עוסק בסרט קולנוע. אם התכוונתם לספר עליו מתבסס הסרט, ראו השטן לובשת פראדה (ספר).

השטן לובשת פראדה (באנגלית: The Devil Wears Prada) הוא סרט דרמה קומית אמריקאי משנת 2006 בבימויו של דוד פרנקל, ובכיכובן של זוכת פרס אוסקר מריל סטריפ, אן האת'וויי ואמילי בלאנט. הסרט מבוסס באופן חופשי על דמותה של אנה וינטור, עורכת מגזין "ווג" העולמי, ומגולל את סיפורה האישי של לורן וייסברגר, סופרת אמריקאית ומחברת הספר "השטן לובשת פראדה", שלפיו נוצר הסרט.

השטן לובשת פראדה
The Devil Wears Prada
כרזת הסרט
כרזת הסרט
מבוסס על הספר "השטן לובשת פראדה" של לורן וייסברגר
בימוי דייוויד פרנקל עריכת הנתון בוויקינתונים
הופק בידי ונדי פיינרמן עריכת הנתון בוויקינתונים
תסריט אליין ברוש מקקנה עריכת הנתון בוויקינתונים
עריכה מארק ליבולסי עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים מריל סטריפ
אן האת'וויי
אמילי בלאנט
סטנלי טוצ'י
אדריאן גרנייה
סיימון בייקר
מוזיקה תיאודור שפירו עריכת הנתון בוויקינתונים
צילום פלורין בלהאוס עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת הפקה פוקס המאה ה-20 עריכת הנתון בוויקינתונים
חברה מפיצה InterCom, נטפליקס עריכת הנתון בוויקינתונים
שיטת הפצה וידאו על פי דרישה עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 30 ביוני 2006, ארצות הברית
משך הקרנה 106 דקות
שפת הסרט אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה דרמה קומית, סרט דרמה, סרט מבוסס יצירה ספרותית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום התרחשות ניו יורק, פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 35,000,000‏$
הכנסות 326,551,094‏$
הכנסות באתר מוג'ו devilwearsprada
פרסים מועצת ביקורת הקולנוע האמריקנית: עשרת הסרטים הטובים ביותר עריכת הנתון בוויקינתונים
www.devilwearsprada.com
דף הסרט ב־IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בשנת 2003, רכשה חברת פוקס המאה ה-20 את הזכויות לעיבוד קולנועי של הרומן של וייסברגר לפני שהושלם לפרסום; הפרויקט לא קיבל אישור ירוק עד שסטריפ לוהקה לתפקיד הראשי. הצילומים העיקריים נמשכו 57 ימים, בעיקר בניו יורק מאוקטובר עד דצמבר 2005. צילומים נוספים בוצעו בפריז, צרפת.

לאחר הקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים של לוס אנג'לס ב-22 ביוני 2006,[1] הסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-30 ביוני. הסרט זכה לביקורות חיוביות מצד המבקרים, כאשר הופעתה של סטריפ זכתה לשבחים רבים מצד המבקרים, וכך זיכתה אותה בפרסים ומועמדויות רבות, כולל פרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מחזמר, מועמדויות לפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר ולפרס גילדת שחקני המסך להופעה מצטיינת של שחקנית בתפקיד ראשי. האת'ווי ובלאנט זכו גם הם לביקורות חיוביות ולמועמדויות שונות על הופעתם. הסרט גרף למעלה מ-326 מיליון דולר ברחבי העולם, לעומת תקציב של 41 מיליון דולר, והיה הסרט ה-12 הכי מכניס בעולם בשנת 2006.

למרות שהסרט מתרחש בעולם האופנה, ומתייחס למוסדות ואנשים ידועים בתעשייה זו, רוב המעצבים ואישי אופנה בולטים אחרים נמנעו מלהופיע כעצמם מחשש שלא ימצאו חן בעיני עורכת ווג האמריקאית אנה וינטור, אשר נחשבת כהשראה לפרייסטלי.[2][3] וינטור התגברה מאוחר יותר על הספקנות הראשונית שלה, ואמרה שהיא אהבה את הסרט ואת הופעתה של סטריפ בפרט.[4]

עלילת הסרט

עריכה

הסרט מגולל את סיפורה של אנדריאה סאקס (אן האת'וויי), עיתונאית צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה באוניברסיטה ומנסה לפרוץ לעולם התקשורת. היא מתקבלת לעבודה במגזין אופנה יוקרתי בניו יורק בשם "מסלול", תחת פיקודה של העורכת האנוכית והמרשעת מירנדה פריסטלי (מריל סטריפ). העורכת רודה בעובדיה ומשפילה אותם עד כדי כך שהם מתפטרים מעבודתם. הג'וב שקיבלה אנדריאה נחשב יוקרתי, אך היא רק עוזרת שנייה זוטרה ואינה עיתונאית.אם תשרוד שנה בתפקידה, ייפתחו בפניה דלתות לעולם העיתונות והתקשורת. משפט זה חוזר מספר פעמים בסרט ומהווה מניע להישארותה בתפקיד על אף התלאות שהיא עוברת.

למרות תנאי העבודה הקשים והדרישות הבלתי אפשריות של מירנדה, מצליחה אנדי בעבודתה. פריסטלי, שמכנה את כל עוזרותיה בשם אמילי על שם מזכירתה הראשית אמילי (אמילי בלאנט), מתחילה לכנות את אנדי, בצעד יוצא דופן, בשמה המלא, אנדריאה. זאת, להבנתה של אנדי, מאחר ש"כנראה שעשיתי משהו בסדר".

אנדי מתחילה להשתנות, היא עוברת להתלבש בבגדי מעצבים, במותגים מובחרים, ונעדרת ממפגשים עם חבריה עקב מסירותה הבלתי נלאית לעבודה. כך בלי לשים לב היא משנה את גישתה לעבודתה, עד שבן זוגה, טבח ב"דאון טאון" (אדריאן גרנייה), מציג בפניה מראה למצבה. הדבר בא לידי ביטוי באופן הברור ביותר כאשר נודע לו שהיא טסה לפריז במקום אמילי, והוא שוטח בפניה את הטענה כי "היית נוהגת לצחוק על הבנות של 'מסלול', מה קרה לך? עכשיו נהיית אחת מהן!".

לשיא הצלחתה בתפקיד מגיעה אנדי כאשר מירנדה לוקחת אותה איתה לשבוע האופנה בפריז, במקום אמילי. בעקבות שיחה עם מירנדה אנדי מתפטרת. היא מתקבלת לעבודה כעיתונאית בכתב עת ניו-יורקי, בין השאר בזכות המלצתה של מירנדה.

שחקנים ודמויות

עריכה
שם השחקן/ית שם הדמות או התפקיד
מריל סטריפ מירנדה פריסטלי
אן האת'ווי אנדראה "אנדי" זאקס
אמילי בלאנט אמילי צ'רלטון
סטנלי טוצ'י נייג'ל קיפלינג
סיימון בייקר כריסטיאן תומפסון
אדריאן גרנייה נייט קופר
ג'יזל בינדשן סרינה
טרייסי תומס לילי
ריץ' סומר דאג
דניאל סונג'אטה ג'יימס הולט
ג'יימס נוטון סטיבן
קולין דנגל קרוליין פריסטלי
סוזן דנגל קאסידי פריסטלי
דיוויד מרשל גרנט ריצ'רד זאקס
טיבור פלדמן אירו רביץ
רבקה מאדר ג'וסלין
אליסה סאת'רלנד קלקר
אינס ריברו קלאקר במעלית
סטפני שוסטק ג'קלין פולט
דיוויד קלגאטי מאסימו
פול קיני שומר סנט רג'יס

שחקני אורח

עריכה
ולנטינו גאראווני הופעה בתפקיד עצמו
ג'אנקרלו ג'אמטי (אנ') הופעה בתפקיד עצמו
קרלוס דה סוזה הופעה בתפקיד עצמו
ברידג'ט הול הופעה בתפקיד עצמה
לורן וייסברגר המטפלת של התאומים
רוברט ורדי עיתונאי אופנה בפריז שמראיין את מירנדה
היידי קלום הופעה בתפקיד עצמה
ג'ן טיילור לו
נייג'ל בארקר הופעה בתפקיד עצמו

הפקת הסרט

עריכה

כשהכנו את זה הייתי נאיבית. אני יודעת עכשיו כמה נדיר למצוא מצבים שבהם הכוכבים מסתדרים. -  אלין ברוש מק'קנה, תסריטאית.[5]

בראשית המאה ה-21 שימשה לורן וייסברגר, כעוזרתה האישית של עורכת מגזין האופנה היוקרתי "ווג", אנה וינטור[6]. וייסברגר עזבה את ווג, ועברה לעבוד ככותבת במגזין Departures, לצדו של ריצ'רד סטורי, ותחת חסותו החלה בכתיבת רומן הביכורים שלה "השטן לובשת פראדה".

הבמאי דיוויד פרנקל והמפיקה ונדי פינרמן קראו את "השטן לובשת פראדה" כשהיה עדיין הצעת ספר. עבור פרנקל, זה היה סרט קולנוע שני וגדול במיוחד, עם תקציב מוגבל וסיכון גבוה. הוא, הצלם ומעצבת התלבושות התבססו על ניסיונם מ"סקס והעיר הגדולה". פרנקל סיפר שחשו שהם "על קרח דק" ושאם הסרט ייכשל, זו עלולה להיות נקודת הסיום שלהם.[7]

מאמינים כי הדמות מירנדה מבוססת על אנה וינטור, עורכת ווג, לשעבר המעסיקה של הסופרת לורן וייסברגר. בשל כך, היו חששות מתגובתה, שהקשו על שיתוף פעולה מצד גורמים באופנה ובקולנוע.[8]

קדם הפקה

עריכה

פוקס רכשה את זכויות הספר עוד לפני שהושלם. סגנית נשיא האולפן התרשמה כבר מהמאה העמודים הראשונים והחליטה לרכוש את הזכויות מיד, כשתיארה את מירנדה כאחת ה"נבלות" הגדולות בתולדות הקולנוע.[7]

כתיבה

עריכה

עבודת התסריט החלה עוד לפני שסיימה לורן וייסברגר לכתוב את הספר. לאחר שהפך לרב־מכר, שולבו בו אלמנטים נוספים. אך מאחר שלספר לא היה סוף ברור, היה צורך להמציא מערכה שלישית מקורית.[7]

למרות מועמדים רבים, נבחר דייוויד פרנקל לביים – למרות שהיה חסר ניסיון משמעותי בבימוי קולנועי. בתחילה הסתייג מהפרויקט, אך לאחר שכנוע, הצטרף ותרם חזון ברור ושיפורים לתסריט.[9][10]

ארבעה תסריטאים עבדו על הפרויקט.[9] הגרסה שהצליחה לאזן בין הקומדיה לדרמה הייתה של אלין ברוש מק'קנה, שהביאה את נקודת המבט שלה כצעירה בתחילת דרכה המקצועית בניו יורק.[9] היא שינתה את מבנה הסיפור, צימצמה את ההשוואה לספר, והתמקדה בעימות בין אנדי למירנדה. מקנה תיארה את הסרט כ"גירסת פאוסט או 'וול סטריט' לנשים".[9][11]

בהתחלה ריככה מקנה את דמותה של מירנדה לבקשת הבמאי,[12] אך לאחר מכן החזירה את אופיה הנוקשה כדי להתאימו לשחקנית מריל סטריפ. היא הושפעה מהסגנון של דון ריקלס וכתבה כבר מראש את שורת המחץ: "קחי סיכון. שכרו את הבחורה השמנה והחכמה".[13]

בראיון ל-Entertainment Weekly בשנת 2017, מק'קנה חשפה שהדמות שהיא ופרנקל ניהלו עליה הכי הרבה דיונים היה נייט, בן זוגה של אנדראה. היא השוותה את תפקידו בסיפור לזה שמגלמת בדרך כלל חברתו או אשתו של גיבור זכר, שמזכירות לו באופן קבוע אחריות בבית שהוא הזניח. "[רצינו] לוודא שהוא לא מעצבן, אבל הוא האדם שמנסה לומר, 'האם זה מי שאתה רוצה להיות מבחינה מוסרית?'".[14]

האתגר הגדול היה לדייק את עולם האופנה – רבים בתעשייה חששו לשתף פעולה מחשש לתגובה של אנה ווינטור, שעליה התבססה ככל הנראה דמות מירנדה.[12] בעקבות הערות של אנשי אופנה, שונתה למשל סצנה שבה נייג'ל מחזק את אנדי – לגרסה קרירה יותר, בהתאם לרוח העולם הזה: "אף אחד שם לא נחמד – פשוט אין זמן לזה", כשמק'קנה פשוט מצטט בכיר בתחום האופנה.[15]

נאום הסוודר הכחול

עריכה

נאום "הסרוליאן", שבו מירנדה מסבירה לאנדי את הקשר שבין תעשיית האופנה לבין הסוודר הכחול-תכלת שהיא לובשת, נחשב לרגע מכונן בסרט. מירנדה משתמשת בנאום כדי לבטל את הזלזול של אנדי באופנה, ומסבירה לה כיצד טרנדים בתעשייה מחלחלים מטורי המעצבים הגבוהים ועד לבחירות הלבוש היומיומיות של אנשים מן השורה.[16][17][18]

לנאום היה מקור מוקדם יותר בטיוטות שנגנזו, אך מריל סטריפ ביקשה להחזיר אותו – והוא הלך והתפתח. מה שהתחיל כביקורת קצרה על לבושה של אנדי הפך לנאום שלם על חשיבות האופנה בעיני מירנדה. סטריפ הסבירה שמבחינתה הסצנה עוסקת לא ב"כיף של אופנה", אלא באחריות הכבדה שמוטלת על אשת מקצוע שעומדת בראש מותג עולמי – מדובר בשיווק ועסקים, לא רק באסתטיקה.

התסריטאית אלין ברוש מקנה שיפרה את הנאום שוב ושוב בהתאמה לסטריפ ולבמאי דייוויד פרנקל. עד כמה ימים לפני הצילומים, לא היה ברור אם הסצנה תישאר. היא כתבה את הגרסה הסופית בבית קפה, והבינה שמירנדה לא תשתמש במילה כללית כמו "כחול" – אלא תבחר גוון מדויק, שישקף את שליטתה בפרטים ואת עולם המונחים של תעשיית האופנה.[19] סטריפ בחרה במילה "סרוליאן", גוון תכלת מסוים, שנבחר גם כי נראה טוב על המסך. כל ההקשרים ההיסטוריים והאזכורים לקולקציות בעבר שהוזכרו בנאום – בדויים, ונכתבו סביב הגוון שבחרו.[20][21]

הנאום תופס כמעט עמוד שלם בתסריט – חריג לסרט מיינסטרים. עם הזמן הוא הפך לסצנה המזוהה ביותר עם הסרט, ואף כונה "הנאום המובהק ביותר בתולדות האופנה הקולנועית". רבים טוענים שזה הרגע שבו באמת הבינו איך תעשיית האופנה פועלת – ואיך היא משפיעה על חיי היום־יום של כל אחד.[22]

המונולוג זכה לניתוחים רבים: הניו זילנד הראלד ציין שכל מילה בו טעונה משמעות, ואף תיאר את האופן שבו סטריפ מותחת את המילה "ready" כאילו היא עצמה לא מוכנה – מחווה דרמטית ששיקפה את השליטה של מירנדה בכל סיטואציה. גם שיתוף הפעולה הקטן של אמילי בלאנט – כשהיא מהנהנת כדי לעצור את אנדי מלהפריע – נחשב לתוספת מהנה לסצנה.[23]

מעבר לאסתטיקה, מדובר גם בנאום עם עומק פילוסופי: בעוד מירנדה נראית מרוחקת ומשועממת, הנאום שלה הוא הגנה עמוקה על משמעות העבודה שלה ועל האופן שבו היא תופסת שליחות ומקצוענות.

גם אנשי אופנה אמיתיים אימצו את רוח הנאום: ונסה פרידמן, מבקרת האופנה של ניו יורק טיימס, השתמשה בו כהצדקה לסיקור תצוגות אופנה עילית. מורוונה פרייהר מ"הגרדיאן" הסכימה, וציינה שגם אם הפרטים הבדיוניים – רוח הדברים מדויקת: כל מי שקונה בגדים מושפע, במודע או לא, מבחירות של אחרים. היא הביאה כדוגמה את שמלת המט גאלה הצהובה של ריהאנה (2015), שהובילה לגל של פריטי לבוש בגוון זה במשך שנתיים.[24][25]

עם זאת, חלק מהמבקרים טענו שבימינו – בעידן המדיה החברתית – פחות מדויק לומר שהאופנה "מטפטפת מלמעלה". מגמות רבות דווקא נולדות ברחוב או ברשת.[26] מותגים כמו Vetements (אנ') ושמות כמו Champion (אנ') התבססו דווקא על לבוש של מעמדות נמוכים – עד שנהיו אופנתיים מדי בעבורם.[27]

ב-2016 נכתב במגזין Mic שהנאום אפילו מחדד את הבעייתיות שבהשתלטות תרבותית: כשאנשים מאמצים תסרוקות או לבוש ממקורות תרבותיים בלי להבין את המשמעות המקורית שלהם – בדיוק כמו שהסוודר של אנדי "נבחר" עבורה בלי שתדע איך ולמה.[28]

לבסוף, מאמר ב-Slate הגדיר את הנאום כדוגמה מושלמת לדמות נשית שמשדרת עליונות רגשית דרך אדישות. סטריפ לא מתעצבנת, לא מתרגזת – אלא "מחנכת" את אנדי בקור רוח, שמעמיד את מירנדה כדמות ששולטת לחלוטין ברגע.[29]

"פרחים? באביב? מהפכני!"

עריכה

התגובה הסרקסטית של מירנדה להצעה של העורכת-המזכירה ג'וסלין לכתבה על הדפסי פרחים בקולקציות האביב, נחשבת לשורת המחץ האייקונית ביותר של הסרט.[30] מדי שנה בעונת האביב, משתמשים בה שוב ושוב ככותרת או כהתייחסות צינית לטרנדים עונתיים צפויים. גם כתבים בעולם האופנה מרבים לצטט אותה כשמדווחים על חזרת הפרחים לאופנת האביב.[31][32]

התסריטאית אלין ברוש מקנה סיפרה בראיון ב-2019 ל־Thrillist (אנ') שהמשפט נכנס לסלנג כי הוא לוכד אמת פשוטה שהרבה נשים מכירות: "כל סתיו מנסים למכור לך משבצות, וכל אביב – הדפסי פרחים. יש לך כנראה כבר עשרה כאלה בארון, ובכל זאת הם מנסים לשכנע אותך שוב לקנות את מה שכבר יש לך". לדבריה, זו מעין "שפה סודית" שמובנת לנשים – מין קוד תרבותי של מחזוריות אופנתית שמתחזה לחידוש.[30]

מקנה כתבה את הסצנה מראש כשחשבה על מריל סטריפ, שהפכה את המשפט למיתולוגי גם בזכות הביצוע הקולי שלה. בתחילת העבודה המשותפת, סטריפ אמרה שמאוד אהבה משפט אחר בתסריט – "By all means, move at a glacial pace. You know how that thrills me" ("בשמחה, תמשיכי בקצב קרחוני. הרי את יודעת כמה שזה מרגש אותי", בתרגום חופשי לעברית) – והוסיפה לכך את הסרקזם המפורסם שלה. את משפט הפרחים היא אמרה בטון מתנשא, כמעט שואל, אף על פי שבמקור בתסריט נכתבו נקודות בסוף כל מילה: Florals. For spring. Groundbreaking. האינטונציה של סטריפ העניקה לכל מילה עוקץ משלה.

מקנה משווה את האופן שבו סטריפ אמרה את המילה "Florals" לאותו משפט קודם על "glacial pace" – יש בה עוצמה פסיכולוגית שקטה, שמכה בביטחון העצמי של הדמות שמולה, בעדינות אבל ביעילות.[30]

גם כתבי אופנה שהתבקשו להתייחס למשפט הודו שבאמת יש משהו בדבריה של מירנדה. אמנם הם הגנו על הפרחים כקלאסיקה אביבית, אבל הסכימו שזהו מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב. אתר E! כתב: "נכון, ללכת על פרחים באביב זה לא להמציא את הגלגל, אבל למה בעצם צריך? כמו קלישאות – גם קלאסיקות הן קלאסיקות מסיבה טובה". גם Tatler הסכים: "יכול להיות שמירנדה פריסטלי צדקה – אין שום דבר מהפכני בפרחים לאביב. אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות את זה טוב ובסטייל".[31][32]

ליהוק

עריכה
ליהוק מריל סטריף לתפקיד מירנדה פריסטלי
עריכה

המפיקה וונדי פינרמן סיפרה שסטריפ כמעט נפסלה מהתפקיד כי חלק מהאנשים חשבו ש"היא לא הייתה מצחיקה יום בחייה".[33] מקורות אחרים טוענים כי שחקניות נוספות שנשקלו לתפקיד כללו את מישל פייפר, גלן קלוז וקתרין זיטה-ג'ונס.[34] הסופרת לורן וייסברגר לא דמיינה את סטריפ בתפקיד, אך כשהגיעה לסט הבינה מיד עד כמה היא מושלמת. הליהוק שלה סייע גם להתמודד עם ההתנגדות של אנה וינטור לפרויקט.

למרות שסטריפ זיהתה את הפוטנציאל של הסרט, ההצעה הכספית הראשונית שקיבלה נראתה לה מעליבה. האולפן הכפיל את שכרה לכ-4 מיליון דולר, והיא חתמה – מה שאפשר לאולפן לפתח את הסרט.[35] סטריפ ראתה בכך הזדמנות "לעקוץ את גבירות עולם האופנה", שכן היא הרגישה שמגזינים כאלה משחיתים את סדרי העדיפויות של נשים צעירות. בנוסף, הסרט עמד במבחן בקדל, דבר שהיה חשוב לה.[35]

סטריפ התעקשה להוסיף את נאום ה"סרולין" (הסוודר הכחול) האייקוני, וכן את הסצנה שבה מירנדה חושפת לרגע את עצמה ללא איפור ומדברת על גירושיה. היא הסבירה שזו הייתה הדרך לראות את פניה האמיתיים, בלי "הזיגוג המגן".[36]

ליהוק אן האת'אוויי לתפקיד אנדי

הליהוק של אנדי היה אתגר. האולפן רצה שחקנית מוכרת שתמשוך קהל, וראו ברייצ'ל מקאדמס מועמדת אידאלית לאחר הצלחותיה ב"Mean Girls" ו"היומן". מקאדמס סירבה שוב ושוב, בטענה שהיא רוצה להתרחק מפרויקטים הוליוודיים מיינסטרימיים.[36] קייט הדסון דחתה את התפקיד עקב לוח זמנים צפוף, והביעה חרטה על כך בהמשך.[37] גם קריסטן דאנסט, נטלי פורטמן וסקרלט ג'והנסון נשקלו.[38]

לעומת זאת, אן האת'אוויי נאבקה על התפקיד. היא אף שרטה את המילים "תשכרו אותי" בחול של גן זן במשרד המפיקה כדי להשאיר רושם.[7] הבמאי דייוויד פרנקל חיבב אותה מספיק כדי לא לדרוש אודישן, אך ידע שהאולפן לא ראה בה מועמדת מועדפת. בסופו של דבר, הם התרשמו מהקהל שהיה לה לאחר "יומני הנסיכה".[35] האת'אוויי עצמה רצתה לעבוד עם סטריפ והתרגשה מאוד כשהתקבלה לתפקיד.[39]

ליהוק אמילי בלאנט לתפקיד אמילי

יותר ממאה שחקניות נשקלו לתפקיד. אמילי בלאנט קראה את השורות בסיום אודישן לסרט אחר (אראגון) והוקלטה בטייפ באולפני פוקס רגע לפני שעלתה על טיסה ללונדון.[40] למרות שהתפקיד נכתב במקור כאמריקאי, היא השתמשה במבטא הבריטי שלה. הבמאי התרשם מיד, אך נדרש אודישן נוסף בלבוש מתאים.[41] היא התעקשה לשמור על המבטא הבריטי – וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהדמות.[42]

גם האת'אוויי וגם בלאנט ירדו במשקל לצורך התפקיד, והאת'אוויי סיפרה שהיו רגעים שבהם "הן התחבקו ובכו כי היו כל כך רעבות".[43] בלאנט טענה שהרזייה לא הייתה דרישה של ההפקה.[44][45]

שחקנים נוספים

קולין וסוזן דנגל, התאומות שגילמו את בנותיה של מירנדה, התקבלו שבועיים לאחר אודישן שבו גרמו למפיקים לצחוק – כנראה מה שסייע להן להתקבל. הן התרגשו במיוחד מהאפשרות לשחק מול אן האת'אוויי, שהייתה גיבורת ילדותן בעקבות "יומני הנסיכה".[46]

סטנלי טוצ'י, שגילם את נייג'ל, היה מהאחרונים שהצטרפו. הוא חתם שלושה ימים לפני תחילת הצילומים, לאחר ש-150 מועמדים נשקלו, ביניהם שמות מוכרים מעולם האופנה כמו סימון דונאן, גרהם נורטון ורוברט ורדי. טוצ'י לא ידע שנעשה שימוש במועמדים אחרים רק לצורכי השראה. הוא ביסס את הדמות על כמה אנשים שהכיר, והתעקש ללבוש את המשקפיים המפורסמים.[38]

שחקנים נוספים שנשקלו לתפקידים אחרים: דניאל סונג'טה (לנייג'ל, אך העדיף לנסות לתפקיד אחר), וסיימון בייקר, ששלח וידאו אודישן בו לבש את הז'קט הירוק המוכר מהסרט.[47]

היחסים עם עולם האופנה והופעות אורח

אנה וינטור הזהירה מעצבים שלא להשתתף בסרט, תוך איום שיוחרמו ממגזין Vogue.[48] אף אחד מהם לא הסכים להופיע, אך עזרו ברקע – נתנו גישה לאולמות תצוגה, ייעוץ תסריט וכדומה.[49] Vogue ומגזינים דומים סירבו לסקר את הסרט או את הספר.[48]

ולנטינו גרוואני היה היחיד שהופיע כעצמו – בעידודה של פטרישיה פילד (מעצבת התלבושות), כשהיה במקרה בניו יורק בזמן הצילומים.[48][50] הופעות אורח נוספות: היידי קלום, ג'יזל בונדשן (בתנאי שלא תשחק דוגמנית),[51] והסופרת לורן וייסברגר, בתור האומנת של התאומות.[52] סצנה של הבת של סטריפ כבריסטה נחתכה בעריכה.[53]

צילומים

עריכה

הצילומים הראשיים התקיימו לאורך 57 ימים בניו יורק ובפריז, בין אוקטובר לדצמבר 2005.[51] תקציב הסרט עמד בתחילה על 35 מיליון דולר, והתכנון המקורי כלל צילומים בניו יורק בלבד. התקציב המוגבל יצר בעיות מול מספר אתרי צילום – הצוות לא הצליח לקבל אישור לצלם במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) או בפארק בראיינט, והם מייחסים זאת גם לחשש מהשפעתה של אנה ווינטור. גם ועדות הדיירים של כמה בנייני מגורים סירבו לאפשר לצוות להשתמש בדירותיהן לצילומי דירתה של מירנדה – וגם את זה פרנקל מייחס להשפעתה של ווינטור.[35]

 
האת'וויי בין הטייקים בזמן צילום סצנה במרכז מנהטן.

בהצעת פיינרמן ופרנקל, בנה הצלם בלה באלהאוס כמה שיותר שוטים – פנימיים וחיצוניים – כך שיכללו לפחות חלק מרחובות ניו יורק הסואנים ברקע, במטרה לשקף את ההתרגשות שבעבודה בעולם נוצץ בעיר הגדולה. הוא גם השתמש במצלמה ניידת (handheld) במהלך חלק מהסצנות העמוסות יותר במשרד של מירנדה, כדי להעביר את תחושת הדינמיות של המתרחש, וכן השתמש בהילוך איטי (slow motion) כאשר אנדי נכנסת למשרד לאחר המהפך החיצוני שלה. כמה שוטים בעיבוד דיגיטלי היו הכרחיים, בעיקר כדי להוסיף נופים חיצוניים מבעד לחלונות של סטים או של המרצדס שבה מירנדה ואנדי מנהלות את השיחה הדרמטית ביניהן.[51]

פוקס סירבה בתחילה לאפשר לפרנקל לצלם סצנות מהמערכה השלישית בפריז, על אף שהעלילה מתרחשת שם, בגלל התקציב המצומצם. לאחר שישה שבועות של צילום אותם תיאר כ"סיוטיים", ערך פרנקל סרטון קצר שהציג רגעים נבחרים (sizzle reel) מהחומרים שכבר צולמו. הסרטון שכנע את האולפנים להעלות את התקציב ולאפשר צילומים מוגבלים בפריז. מריל סטריפ לא נסעה לפריז, מכיוון שפוקס האמינו שזה יהיה יקר מדי; לכן נעשה שימוש בצילומי מסך ירוק (green screen) ובכפילת גוף שלה במקום.[54][55]

מחלוקות

עריכה

בין אנה וינטור ודמותה הספרותית/קולנועית מירנדה פריסטלי קיימים קווי דמיון רבים; היא בריטית, יש לה שני ילדים, ומשמשת כדירקטורית בחבר המנהלים של מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, משרדה של פריסטלי בסרט דומה מאוד בעיצובו למשרדה המקורי של וינטור[56] (בעקבות הסרט שופץ המשרד ומראהו שונה[57]).

במהלך הפקת הסרט ב-2005 נטען כי וינטור הודיעה לאנשים בולטים בעולם האופנה, במיוחד מעצבים, כי היא תיצור "רשימה שחורה" של כל מי שיופיע בסרט בתפקיד עצמו והם לא יפורסמו ב"ווג"[58]. היא הכחישה זאת באמצעות הדובר שלה, שאמר: "וינטור מעוניינת בכל דבר שיתמוך באופנה". בפועל מסתבר שיש אמת בטענה, מאחר שבעוד שמעצבים וצלמים רבים בהם פטריק דמרשלייה וכן דוגמניות רבות מוזכרים בסרט, הרי שרק שלושה מהם, ולנטינו גראביני (Valentino Garavani), היידי קלום וברידג'ט הול, הופיעו בסרט בתפקיד עצמם[58].

במחווה הפגנתית, הגיעה וינטור להקרנת הבכורה של הסרט כשהיא לבושה בפראדה מכף רגל ועד ראש. לכתבים נמסר כי תגובתה לסרט הייתה שהסרט בוודאי יופץ מיידית ב-DVD. בראיון שהעניקה לברברה וולטרס ושודר ביום הפצת ה-DVD, אמרה וינטור כי לדעתה הסרט "ממש מבדר" ושיבחה אותו על כך שהתייחס לאופנה כ"מבדרת, זוהרת ומעניינת... אני תמכתי בו במאה אחוז[59]."

הצלחה

עריכה
  • הסרט יצא לאקרנים באמצע 2006 וזכה להצלחה קופתית גדולה, הוא גרף הכנסות של מעל 326 מיליון דולרים ברחבי העולם.
  • השחקנית מריל סטריפ זכתה לשבחים על אופן הופעתה המקורית (והסימפתית יותר) במשחקה כפריסטלי, בצורה שונה מהמתואר בספר.
  • העובדה שמעצבים רבים נתנו לשימוש בסרט את מיטב המותגים של בגדיהם ואביזרי האופנה (אקססוריס) שלהם, הפכה את הסרט לסרט בעל קולקציית התלבושות היקרה ביותר בכל הזמנים[60].
  • הסרט היה מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה הטובה ביותר, אמילי בלאנט ששיחקה לצידן של הת'וואי וסטריפ הייתה מועמדת לפרס בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר ומריל סטריפ זכתה בפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט קומדיה או מוזיקלי.
  • מריל סטריפ הייתה מועמדת על משחקה בפרס השחקנית הטובה ביותר של גילדת שחקני המסך וכן הייתה מועמדת לפרס אוסקר בקטגוריה זו. במהלך טקס האוסקר עלו לבמה עוזרותיה בסרט הת'וואי ובלאנט (אנדי ואמילי) בקטע קומי קצר מאוד כאשר שסטריפ שיתפה עימן פעולה וקימטה את מצחה במבט "פריסטלי" לא מרוצה בטרם קבלת הפרס מידן.
  • בדצמבר 2006 יצא DVD לסרט שהכיל בנוסף קטעי ראיונות של העורכים והתסריטאים, קטעי פספוסים וקטעי מאחורי הקלעים. ה-DVD הפך לאחד הסרטים המושכרים ביותר בארצות הברית והכניס לסרט 26.5 מיליון דולר נוספים עד סוף אותה שנה. עד חודש מרץ, ההכנסות הוכפלו. עד סוף שנת 2007, נמכרו קרוב ל-5.6 מיליון דיסקים, שהכניסו לסרט מעל 94 מיליון דולר נוספים.

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: השטן לובשת פראדה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: השטן לובשת פראדה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ L. A. Times Archives, 'Devil Wears Prada' will open L.A. Film Festival, Los Angeles Times, ‏2006-05-31 (באנגלית אמריקאית)
  2. ^ How Similar Is Anna Wintour to Miranda Priestly? The Anna Book Sheds New Light, E! Online
  3. ^ Samantha Bergeson, After Seeing ‘Devil Wears Prada,’ Anna Wintour Didn’t Remember Former Assistant Who Wrote Novel, IndieWire, ‏2022-05-03 (באנגלית אמריקאית)
  4. ^ A. B. C. News, The 10 Most Fascinating People of 2006, ABC News (באנגלית)
  5. ^ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  6. ^ Weisberger, Lauren.Author Lauren Weisberger laurenweisberger.com. מתוך דף הבית של לורן וייסברגר
  7. ^ 1 2 3 4 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  8. ^ 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  9. ^ 1 2 3 4 Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  10. ^ Jennifer Merin interviews David Frankel re “The Devil Wears Prada” – ALLIANCE OF WOMEN FILM JOURNALISTS, ‏2006-12-13 (באנגלית אמריקאית)
  11. ^ 3. Girl World: Clueless, Mean Girls, and The Devil Wears Prada, University of Texas Press, 2010-12-31, עמ' 77–98
  12. ^ 1 2 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  13. ^ Julie Miller, How Meryl Streep Terrified The Devil Wears Prada’s Screenwriter, Vanity Fair, ‏2016-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  14. ^ 'The Devil Wears Prada' screenwriter knows everyone hates Nate, EW.com (באנגלית)
  15. ^ Aline Brosh McKenna: Screenwriters Lecture | BAFTA Guru, web.archive.org, ‏2013-09-04
  16. ^ Julie Miller, How Meryl Streep Terrified The Devil Wears Prada’s Screenwriter, Vanity Fair, ‏2016-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  17. ^ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  18. ^ במאמר המשווה את עלילת הסרט למיתוס הפסיכה , ג'נט ברנן קרופט מאוניברסיטת אוקלהומה אומרת שהנאום "חותר תחת הרעיון שאופנה, האולטימטיבית בעבודה נשית, היא טריוויאלית", הנחה של אנדי שתפקידה של מירנדה לתקן, כפי שקורה לגבי אפרודיטה במיתוס המקורי ודמויות דומות של אם-מנטורית בסיפורים אחרים של "מסע הגיבורה": "המונולוג של מירנדה על צבע הסוודר הכחול הגבשושי של אנדי ומקומו ברשת כלכלית עצומה (שהיא די גלויה לגבי שליטתה האישית) חוגג את הכוח הנשי".
  19. ^ Julie Miller, How Meryl Streep Terrified The Devil Wears Prada’s Screenwriter, Vanity Fair, ‏2016-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  20. ^ Julie Miller, How Meryl Streep Terrified The Devil Wears Prada’s Screenwriter, Vanity Fair, ‏2016-06-29 (באנגלית אמריקאית)
  21. ^ What That Famous 'Devil Wears Prada' Scene Actually Gets Wrong, HuffPost, ‏2014-01-24 (באנגלית)
  22. ^ Connie Wang, Stop Quoting The Cerulean Speech Because It’s Not Even Right, www.refinery29.com (באנגלית)
  23. ^ Why This Scene From 'The Devil Wears Prada' Is Significant, NZ Herald, ‏2020-06-20 (ב־New Zealand English)
  24. ^ Ferrier, Morwenna (2018-08-14). "Why is everyone still talking about this cerulean blue jumper?". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2025-05-11.
  25. ^ Friedman, Vanessa (2018-06-30). "Why We Cover High Fashion". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2025-05-11.
  26. ^ Connie Wang, Stop Quoting The Cerulean Speech Because It’s Not Even Right, www.refinery29.com (באנגלית)
  27. ^ Jael Davis, DePaul University, 'The Devil Wears Prada,' the Fashion Industry's Trickle-Down Effect, and the Infamous Blue Sweater Scene, Study Breaks, ‏2021-07-05 (באנגלית אמריקאית)
  28. ^ How, In One Monologue, 'The Devil Wears Prada' Nailed the Cultural Appropriation Issue, Mic, ‏2016-06-30 (באנגלית)
  29. ^ Goffe, Nadira (2022-12-13). "An Expressive Ode to Expressionless Women". Slate (באנגלית אמריקאית). ISSN 1091-2339. נבדק ב-2025-05-11.
  30. ^ 1 2 3 Esther Zuckerman, How Aline Brosh McKenna Wrote One of the Best Lines of the 21st Century for 'The Devil Wears Prada', Thrillist, ‏2019-06-13 (באנגלית)
  31. ^ 1 2 Esther Zuckerman, How Aline Brosh McKenna Wrote One of the Best Lines of the 21st Century for 'The Devil Wears Prada', Thrillist, ‏2019-06-13 (באנגלית)
  32. ^ 1 2 Amalissa Hall, Florals? For spring? It can be groundbreaking when done right—here’s how to wear this motif in 2023, Tatler Asia (באנגלית)
  33. ^ Zack Sharf, Meryl Streep’s ‘Devil Wears Prada’ Casting Got Pushback, Producer Was Told: ‘Are You Out of Your Mind? She’s Never Been Funny a Day in Her Life’, Variety, ‏2023-12-08 (באנגלית אמריקאית)
  34. ^ 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  35. ^ 1 2 3 4 Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  36. ^ 1 2 Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ Armando Tinoco, Kate Hudson Regrets Not Making Time To Star In ‘The Devil Wears Prada’: “That Was A Bad Call”, Deadline, ‏2025-02-21 (באנגלית אמריקאית)
  38. ^ 1 2 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  39. ^ Selecting Your Methods: How To Make The Right Choices, 1 Oliver’s Yard, 55 City Road London EC1Y 1SP: SAGE Publications Ltd, 2017, עמ' 144–160
  40. ^ Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  41. ^ 3. Girl World: Clueless, Mean Girls, and The Devil Wears Prada, University of Texas Press, 2010-12-31, עמ' 77–98
  42. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:קישור כללי
    פרמטרי חובה [ כותרת ] חסרים         {{{כותרת}}}, באתר web.archive.org
  43. ^ Anne Hathaway Gets Fit for Get Smart - Diet & Fitness, Get Smart, Anne Hathaway : People.com, web.archive.org, ‏2008-09-17
  44. ^ Devil Wears Prada Forced Emily Blunt To Emaciate Herself, web.archive.org, ‏2009-01-23
  45. ^ Emily Blunt Biography - Yahoo! Movies, web.archive.org, ‏2007-07-16
  46. ^ "12 Things You Need To Know About The Twins From "The Devil Wears Prada"". BuzzFeed (באנגלית). נבדק ב-2025-05-18.
  47. ^ Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  48. ^ 1 2 3 Fresh Intelligence November 09 2005 : Radar Online, web.archive.org, ‏2006-05-06
  49. ^ 'The Devil Wears Prada' oral history: Cast reunites to dish on making the best-dressed hit, EW.com (באנגלית)
  50. ^ Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  51. ^ 1 2 3 Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  52. ^ Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  53. ^ Şefik ÖZDEMİR, Mobbing Perspektifiyle Transmedya Hikâyeciliği ve Örgütsel Davranış: “The Devil Wears Prada” Filmi Örneği, Erciyes İletişim Dergisi 6, 2019-07-22, עמ' 1029–1044 doi: 10.17680/erciyesiletisim.480012
  54. ^ Ramin Setoodeh, ‘The Devil Wears Prada’ Turns 10: Meryl Streep, Anne Hathaway and Emily Blunt Tell All, Variety, ‏2016-06-23 (באנגלית אמריקאית)
  55. ^ Anne Thompson, ‘The Devil Wears Prada’ At 10: Meryl Streep and More on How Their Risky Project Became a Massive Hit, IndieWire, ‏2016-07-01 (באנגלית אמריקאית)
  56. ^ ראו תצלומים המשווים בין שני המשרדים.
  57. ^ Melissa Whitworth, The Devil has all the best costumes, Daily Telegraph, June 9, 2006.
  58. ^ 1 2 THE DEVIL YOU KNOW, ON LINE ONE, the original, November 9, 2005.
  59. ^ Barbara Walters, Anna Wintour: Always in Vogue in: The 10 Most Fascinating People of 2006, abcnews.go.com, December 12, 2006
  60. ^ Whitworth, Melissa; June 9, 2006; "The Devil has all the best costumes"; The Daily Telegraph; retrieved January 10, 2007.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=השטן_לובשת_פראדה&oldid=41057939"