חינוך פורמלי

חינוך פורמלי הוא כינוי לצורת הלימוד הנפוצה בבתי ספר. זאת בניגוד לחינוך בלתי פורמלי. בצורת חינוך זו, הדמות המרכזית האחראית על חינוך התלמידים היא המורה.

בית הספר חביב בראשון לציון

מאפיינים מקובלים של החינוך הפורמלי הקיימים ברוב בתי־הספר, בניגוד לחינוך הבלתי-פורמלי, הם התייחסות מרובה לדמות הסמכות של המורה, שמירה על משמעת וסדר, שימוש בציונים ובשיטות הערכה פורמליות כדרך להערכת התלמידים, ועוד, וזאת הן כחלק מהחינוך הערכי והן ככלי המאפשר את תהליך החינוך כולו.

חינוך פורמלי מודרני

תלמידים במסגרת החינוך הפורמלי. נהוג להשתמש בהצבעה כדי לבקש רשות דיבור במהלך השיעור.

בית הספר המודרני הוא לרוב מוסד גדול הפעיל בשעות הבוקר, ומכיל כיתות רבות, המחולקות לפי שנתונים (כלומר, כיתה הכוללת בני שנת לידה מסוימת). מחזורים אלו נקראים שכבות, המורכבות לרוב ממספר כיתות של בני אותו שנתון. כמו כן קיימת חלוקה לבתי ספר שונים, אף היא על פי גיל התלמידים (בית ספר יסודי, חטיבת ביניים, בית ספר תיכון, חטיבה עליונה, וכדומה).

במרבית בתי הספר בחינוך הפורמלי קיימת פורמליות משמעותית, המתבטאת בין היתר בשיטות הערכה פורמליות, ובשמירה על סדר ומשמעת ברורים (שעות לימוד לפיהן מחולקים מקצועות הלימוד, רישום תלמידים, ציונים מספריים ועוד). כחלק מהסדר נשמר מדרג תפקידים ברור, בו נמצאים התלמידים בעמדה בה הם נדרשים למלא מטלות הניתנות על ידי המורים, שבתורם מקבלים הנחיות מהנהלת בית הספר. הנוכחות בשיעור ומילוי המטלות נחשבים לחובה במרבית בתי הספר, ובאחרים נדרש מינימום השתתפות מהתלמיד.

מאפיינים אלו עשויים ליצור לעיתים דפוסים הדומים למאפייני הבירוקרטיה, למשל חוסר הזדהות של המורה עם מלאכת החינוך, יצירת הרגלה (דפוסי פעולה קבועים) ועוד.

תכונותיו הפורמליות של בית ספר המודרני, מביאות אותו להשתמש בהערכה ומדידה פורמליות על מנת לבדוק את רמת התלמידים בהבנת החומר הנלמד. ההערכה ניתנת לרוב כציונים מספריים, הניתנים באופן אישי לכל תלמיד, על בסיס הישגיו האישיים. הציונים נקבעים על פי מספר קטגוריות משתנות, שהעיקרית שבהן היא מבחן - שאלון לבדיקת ידע. התמריץ עבור תלמיד להשקיע בלימודיו הוא השאיפה לקבלת ציון גבוה. ציונים הם גם המדד העיקרי להערכת הצלחת בית הספר, ולכן העברת תוכנם של המקצועות הנלמדים - שהוא תחום ההערכה העיקרי של המבחנים - הופכת למטרה המרכזית לשמה פועל לעיתים קרובות בית הספר המודרני.

לבית הספר קיימת גם שאיפה משנית - לקיים פעילויות חינוכיות נוספות, שהדגש בהן אינו חומר הלימוד (פעילות לשם הנאה, סדנאות בנושאים הקשורים לתרבות וחברה, ועוד). כמו כן כל בית ספר מעצב במודע תפיסה חינוכית בקרב הסגל המחנך, הבאה לידי ביטוי בצורת ההתייחסות לתלמידים.

ערכי החינוך הפורמלי

החינוך במערכת החינוך הפורמלית מושפע מערכי החברה המודרנית כולה, ובתורו משפיע עליהם. מערכת קביעת הציונים, לדוגמה, נגזרת מהצורך של המשק החופשי בהערכה מוחלטת, סופית וניתנת לכימות של יכולותיהם של העובדים, ומנטייתם (אותם ספגו מהתרבות סביב) לרצות אך ורק בהישגיהם ובאושרם האישיים.^{[דרוש מקור][מפני ש...]} השימוש בציונים מעצב תודעה של תחרות חברתית בעולם התלמידים, בה מתוגמל האדם על פי הישגיו האובייקטיביים, תודעה העשויה להגביר את מידת האינדיבידואליזם בחברה.

דוגמה אחרת היא יכולת בחירת מקצועות הלימוד, המתאפשר בעיקר בגילאים הגבוהים. המקצועות הרבים מהם יכול התלמיד לבחור נובעים מהדרישה החברתית בהתמקצעות (שכן תחומי העיסוק בחברה כולה הופכים למגוונים יותר ויותר ודורשים מיומנות גבוהה). בית הספר מושפע מתהליך זה ומשמר אותו, בכך שהוא מרגיל את התלמיד לחשיבה המתמקדת בתחום עיסוק מסוים.

אף על פי שמאפיינים אלו משותפים לרוב בתי הספר המודרניים, ישנם סוגים רבים של בתי ספר, המיישמים שיטות חינוך שונות (כדוגמת בית ספר דמוקרטי מול רגיל) ומקצועות שונים (כדוגמת החינוך המקצועי מול העיוני). בבתי הספר מופעלות שיטות חינוך מגוונות, הפועלות על פי עקרונות הנעה שונים של התלמידים, הקשורים להתנהלות הכללית של החברה.

עקרונות הנעה נפוצים בחינוך הפורמלי המודרני:^{[דרוש מקור]}

• בניית דמות מורה סמכותית, על ידי הבלטת פער הגילאים, שימוש בעונשים, התנהגות סמכותית וכדומה. כלי זה משקף ערכי חברה המבוססים על סמכות חזקה.
• שימת דגש על ציוני התלמיד, ויצירת מערכת תגמולים וענישה המתבססת על שאיפתו להגדיל את מעמדו היחסי לעומת שאר התלמידים. על פי גישה זו ניתנת לתלמיד יכולת בחירה גבוהה, ולכל מעשה שלו מוצמד "תג מחיר" המתבטא בשינוי ציוניו. גישה זו מבטאת ערכי חברה אינדיבידואליים ותחרותיים.
• יצירת יחס רגשי חיובי של התלמיד עם הלימודים, החומר הנלמד ועם בית הספר, על ידי יצירת מאפיינים משפחתיים, מערכת אמון עם המורה, פעילויות מהנות ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה הומניים.
• שיתוף התלמידים בתהליכי החינוך, על ידי מנגנונים כמו מועצות תלמידים, שילוב בעיצוב מראה בית הספר ועוד. גישה זו נובעת מערכי חברה דמוקרטיים ושיתופיים.

לרוב נעשה שימוש בשילוב של ארבע הגישות או חלקן.

הוראה בחינוך הפורמלי

במסגרת החינוך הפורמלי המורה עוסק בשני תהליכים, המשולבים זה בזה: עיצוב הלמידה ועיצוב ההתנסות של הדור הבא. בתחום עיצוב הלמידה הנקרא הוראה, עוסק המורה בהעברת מידע לו זקוק התלמיד על מנת לתפקד בעולם (מתמטיקה, היסטוריה, מדע, דת, אומנות, שפה וכדומה). שיטות הלמידה משתנות מתרבות לתרבות, אך לרוב מדובר בהעברה ישירה של החומר הנלמד מהמורה לתלמיד, באמצעות כלים שונים (כדוגמת ספרי לימוד). בתחום עיצוב ההתנסות, הנקרא גם חינוך ערכי, מנסה המורה לעצב את תפיסותיו ותודעתו של התלמיד, במגוון דרכים (כגון הסבר לגבי צורת ההתנהגות הנאותה, ענישה ותגמול, קביעת מבנה הכיתה ועיצובה הפיזי, דוגמה אישית ועוד).

ביקורת על החינוך הפורמלי

מרכזיותו של החינוך הפורמלי עבור החברה האנושית, ותכונותיו השונות, הביא עם השנים לביקורת מצד גורמים רבים. קיימות ביקורות כלפי מוסד החינוך הפורמלי וכנגד הגישה הפונקציונליסטית עליה הוא מושתת, למשל יש המתארים את בית הספר כ"פס ייצור לתלמידים" או "בית חרושת לציונים". ביקורת אחרת מתארת את בית הספר כמוסד שאינו מתחשב בצורכי הפרט ובייחודיות של כל תלמיד. אחרים מבקרים את יעילות השיטה בהשגת מטרותיה הפנימיות. ביקורת נוספת מתארת את בית הספר כמקום דוגמטי, שמנסה להכניס את כל התלמידים לסד מחשבתי אחד.

כתוצאה מביקורת זו הוקמו ברחבי הארץ מספר מוסדות חינוך "פתוח", וכן מסגרות להכשרת מורים בחינוך מסוג זה (למשל במכללת דוד ילין ומכון כרם בירושלים). במקומות אלו מושם דגש על פיתוח הלמידה העצמית של התלמידים באמצעים שונים, וביטול המבחנים כמדד ליכולתו של התלמיד.

ראו גם

• אוטודידקציה
• מונחים בהערכה פורמלית