השלטון הישראלי ביהודה ושומרון

השלטון בשטחי יהודה ושומרון מאז 1967
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: טענות לחוסר נייטרליות ולניסוחי שפה לקויים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

השלטון הישראלי ביהודה ושומרון הוא צורת השליטה של ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים (יוני 1967) ביהודה, השומרון ובקעת הירדן. האזור מכונה בישראל "יהודה ושומרון" או "השטחים", ובעולם "הגדה המערבית".[א] ברוב השטח מתנהלת שליטה זו באמצעות ממשל צבאי, שהוא הארוך ביותר בהיסטוריה שלאחר מלחמת העולם השנייה.[1]

מפת יהודה ושומרון בינואר 2006: בצהוב - מרכזים עירוניים פלסטיניים; בוורוד בהיר - שטחים צבאיים סגורים, תחומי ההתנחלויות ואזורים המבודדים באמצעות גדר ההפרדה; בוורוד כהה - התנחלויות, מאחזים ובסיסים צבאיים; הקו השחור מייצג את תוואי גדר ההפרדה

במסגרת הסכמי אוסלו ב-1994, העבירה ישראל לידי הרשות הפלסטינית את השליטה האזרחית והביטחונית בשטח A, ואת השליטה האזרחית (אך לא הביטחונית) בשטח B. שטחי A ו-B מהווים ביחד 40% משטחי יהודה ושומרון וכוללים 90% מהאוכלוסייה הפלסטינית. שטח C נשאר בשליטה ישראלית מלאה, אזרחית וגם ביטחונית, והוא מהווה 60% משטחי יהודה ושומרון וכולל 10% מהאוכלוסייה הפלסטינית. אזורי השליטה של הרשות הפלסטינית אינם רציפים בשטחם; שטחי A ושטחי B מקוטעים כארכיפלג ל-165 איים המכילים 90% מהאוכלוסייה הפלסטינית, מוקפים בשטחי C.[2] ישראל פועלת צבאית בכל שלושת האזורים.[3]

בשטח שנכבש בידי ישראל במלחמה כלול גם אזור מזרח ירושלים, שהוא אזור בן כ-70 קמ"ר העוטף את מערב ירושלים ממזרח, דרום וצפון, שסופח למדינת ישראל בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) תשכ"ז-1967,[4] ונמצא תחת מנהל ישראלי-אזרחי.

המעמד המשפטיעריכה

  ערך מורחב – מעמדם המשפטי של יהודה ושומרון

מבחינת המשפט הבין לאומי, האו"ם בהחלטה 242 של מועצת הביטחון התנסח "מן הראוי ששלום זה יכלול את נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון". מספר גופים בין לאומיים אחרים, בהם בית הדין הבין-לאומי בהאג[5] והוועד הבין-לאומי של הצלב האדום[6] הכירו בשלטון הישראלי ככיבוש.[7][8][9] בית המשפט העליון הישראלי קבע שמכיוון שמדינת ישראל נמנעה מלהחיל את החוק הישראלי על השטח עד כה, הרי הוא נתון ב"תפיסה לוחמתית".[10]

עם זאת, ארגוני ימין בישראל טוענים כי שלטון המדינה בשטח הוא חוקי, הן מפני שהשטח נכבש במלחמת-מנע הגנתית, והן מפני שלדבריהם השטח לא היה חלק ממדינה ריבונית אחרת. זאת בניגוד לארגוני שמאל, המסכימים לעיתים עם טענות האו"ם, וחלקם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית.

שפת הסכסוך והסיקור באקדמיה ובתקשורתעריכה

סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני לוקה לעיתים קרובות בהטיה בטרמינולוגיה, כך נטען.[11] פיטר ביינארט אף הציע שיש דפוס של "הונאה לשונית ותרבות של יופמיזם אורווליאני" בסיקור הסכסוך.[3] למעשה, לכל צד יש את קבוצת מילות התיאור המועדפת עליו. במחקר שנעשה על משדרי חדשות של התקשורת הבריטית על האינתיפאדה השנייה התגלתה העדפה לפרספקטיבה הישראלית; הסברים היסטוריים, האופי הצבאי של הסכסוך, והשקפתם של הפלסטינים כי הם נלחמים נגד כיבוש, לרוב הושמטו. המילה "כיבוש", אינה בשימוש בכלי התקשורת המרכזיים של ארצות הברית, והפכה כמעט לטאבו.[11]

מצד שני, מחקרים ישראליים טענו כי סיקור העיתונות הישראלית הוא ברובו שמרני, ומשקף בעיקרו את ראייתם של הממסד הפוליטי והצבאי, כשהטיות דומות צוינו בדיווח הפלסטיני.[12] תמר ליבס, שכיהנה כראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים, טענה כי ישראלים העובדים כעיתונאים ומוציאים לאור "רואים את עצמם כשחקנים בתנועה הציונית, ולא כגורמים חיצוניים ביקורתיים".[13]

בנוסף לערוצי ההסברה הישראלית, שמטרתה להתמודד עם יחסי ציבור שליליים למדינה, ישנם גם ארגונים פרו-ישראליים פרטיים רבים, בהם Camera, Flame, Honest Reporting, מבט לתקשורת פלסטינית, Canary Mission והליגה נגד השמצה הטוענים כי דיווחים רבים מעוותים נגד ישראל, והמונח פאליווד (הלחם פלסטינים-הוליווד) הומצא על ידם כהגדרה של תעמולה במסווה תיעוד, במכוונה להשמיץ את ישראל.[14]

איכות הסיקור התקשורתי של השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, כמו גם המחקר והוויכוחים בקמפוסים באוניברסיטאות, הפכו יעד לניתוח ומחקר אינטנסיביים. בהקשר לנעשה בקמפוסים ואוניברסיטאות, ארגונים כמו קמפוס ווטש מדווחים מקרוב ומוקיעים את מה שהם רואים כעמדות "אנטי ישראליות". במקביל, נעשו ניסיונות להשתיק כמה מבקרים בעלי שם רב על מדיניות ישראל בשטחים, בהם טוני ג'אט, נורמן פינקלשטיין, ג'וזף מסאד, נדיה אבו אל-חאג' וויליאם רובינסון. מבקרי ישראל מואשמים באופן תדיר באנטישמיות.

רקע היסטוריעריכה

בשליטת המנדט הבריטיעריכה

  ערך מורחב – המנדט הבריטי

עם התפוררות האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה (1917), ועם ההכרה בזכות העמים לשלטון עצמי, החל הצורך להגדיר את אזורי הזכות הלאומית של עמי המזרח התיכון, שהוגדרו בוועידת פריז ובוועידת סן רמו. הוועידה, וחבר הלאומים שהוקם בעקבותיה, מסרה לבריטניה מנדט על אזור במערב הים התיכון להקים עליו "בית לאומי לעם היהודי", שגבולותיו הסופיים הוגדרו בהסכם ניוקומב-פולה. בתוך האזור הזה היה רוב ערבי (שעדיין לא הוגדר כפלסטיני) ומיעוט יהודי. האזור כונה על ידי הבריטים פלסטינה, שם רומאי-אירופי (מבחינתם). במהלך התקופה הזו לא היו הבדלים בין יהודה ושומרון או עזה לשאר הארץ. במשך כל ימי המנדט היו חיכוכים בין הרוב הערבי והמיעוט היהודי הגדל, כשהערבים מרגישים כמאוימים בהשתלטות יהודית על ארצם. על רקע זה פרצו מאורעות תרפ"א (1921), תרפ"ט (1929) והמרד הערבי הגדול (1936-9). בריטניה השיבה את כתב המנדט שלה אל האו"ם ב-1947 תוך בקשת עצה "כיצד לעשות את המנדט בר ביצוע", דבר שהביא לייסוד ועידת אונסקו"פ ובסופו של דבר ל"תוכנית החלוקה", שחילקה את הארץ בין היהודים והערבים, כשבאזורי השליטה היהודית והערבית מצויות "מובלעות" של אוכלוסייה אחרת.

בשליטת ממלכת ירדןעריכה

  ערך מורחב – יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן

בסופו של דבר, מלחמת העצמאות והנלווה אליה הותירו את היישוב היהודי שולט על אוכלוסייה ערבית, בעוד שהאוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון ועזה גורשה. יהודה ושומרון נותרו תחת שלטון ירדני ורצועת עזה תחת שלטון מצרי.

כלכלת ישראל הייתה גדולה פי 10 מזו של יהודה ושומרון ערב הכיבוש, אך חוותה שנתיים של מיתון. אוכלוסיית יהודה ושומרון עמדה על 585,500–803,600 איש, ובמהלך הכיבוש הירדני היוותה 40% מהתוצר המקומי בירדן, עם שיעור צמיחה שנתי של 6%–8%. הבעלות על קרקעות הייתה בדרך כלל קולקטיבית, ושלטון האדמה העות'מאני של המאה ה-19 נותר בתוקף, ולפיו סווגו הקרקעות לחמישה סוגים – ווקף, מולק, מירי, מטרוק ומוואט – כשהשלושה האחרונים היו אדמות מדינה רשמית.

החינוך היה בראש סדר העדיפויות של האוכלוסייה הפלסטינית.[15] שיעור ההרשמה לבתי הספר היה בממוצע גידול שנתי של 7% לעומת העשור שלפני כן, ובשנת 1966 היה הנוער הפלסטיני בשיעור ההרשמה הגבוה ביותר מכל מדינות ערב. בהשוואה לישראל, לגדה המערבית היה בסיס חינוכי נוח, בשל ההוראות הקיימות במערכת בתי הספר הירדנית שכללו 12 שנות חינוך חינם וחובה. 84.4% מהישראלים בקבוצת הגיל 6–11, לעומת 80.5% מילדי יהודה ושומרון, למדו בבית הספר, אך הפער מתהפך בקרב בני 15–17, כאשר 44.6% מבני הנוער מיהודה ושומרון פקדו את הלימודים, בהשוואה ל-22.8% מהישראלים בגיל זה.[דרוש מקור]

מלחמת ששת הימיםעריכה

  ערך מורחב – מלחמת ששת הימים

לפני מלחמת ששת הימים התקיים הסכם לא כתוב בין ישראל לממשלת ירדן לקיים את נייטרליות הגבול בין שתי המדינות לאורך הקו הירוק. לטענת המלך חוסיין, לאחר שישראל נקמה פעולות של חדירות גרילה וחבלנות הנתמכות בידי סוריה, בביצוע מתקפה על סמוע בגדה המערבית, אזור שנוהל על ידי ירדן, ב-13 בנובמבר 1966, ההסכם נשבר.

ב-5 ביוני 1967 בשעה 8 בבוקר, לאחר שישראל פתחה במלחמה נגד מצרים, התערבה ירדן במלחמה, והחלה להפגיז יעדים ישראליים במערב ירושלים ויישובים לאורך הגבול ואז, לאחר שהתעלמה מאזהרה ישראלית, תקפה שדות תעופה ישראליים ברמת דוד, כפר סירקין ובנתניה. בתגובה, צה"ל השתלט במערכה מהירה על מזרח ירושלים, ועל יהודה ושומרון במלואם עד הצהריים ב-8 ביוני.

ישראל גירשה אנשים רבים מאזורי הלחימה, החל בתושבי הכפרים בית נובא, יאלו ועמואס שבלטרון.[16][17] לאחר הגירוש פוצצו כל שלושת הכפרים; על חורבות בית נובא שוכנת כיום מבוא חורון, ועל חורבותיהן של יאלו ועמואס שוכן כיום פארק קנדה. עשרות אלפי פלסטינים ברחו לירדן ממחנות הפליטים עקבת ג'אבר ועין א-סולטאן לאחר שישראל הפציצה את המחנות.[18] המספר הכולל של פלסטינים שנעקרו עקב המלחמה ההיא מוערך בכ-280,000–325,000, מתוכם כ-120,000–170,000 הפכו לפליטים בפעם השנייה, לאחר שנעקרו קודם לכן במהלך מלחמת העצמאות.[19] מתוכם, בין 50,000 ל-200,000 התגוררו לפני המלחמה בבקעת הירדן.[20]

הממשל הצבאיעריכה

  ערכים מורחבים – הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה, המנהל האזרחי

במהלך מלחמת ששת הימים ישראל מינתה ממשל צבאי לשטחים שכבשה במלחמה, כשיהודה ושומרון נמצאים תחת שליטתו של אלוף פיקוד המרכז, ו"מושלי משנה" ממונים על אזורים מסוימים, קטנים יותר[21]. מתוקף תפקידו המושל מונה לשמור על החוק הירדני, למעט במקרים המנוגדים לזכויות ישראל ככוח כובש.

הממשל הצבאי הישראלי ביהודה ושומרון וחבל עזה פורק בשנת 1981 (בצו צבאי 947), והוחלף במנהל האזרחי,[22] האמון על ניהול המערכת האזרחית, יהודית וערבית כאחד, בשטח.

במסגרת הסכמי אוסלו, העבירה ישראל לידי הרשות הפלסטינית את האחריות המלאה לגבי האוכלוסייה הפלסטינית, ואחריות המנהל האזרחי צומצמה לאחריות סביבתית לשטחי C לאחריות כלפי התושבים הישראלים.

מאז 1967 יצאו כ-1,800 צווים צבאיים הנוגעים לגדה המערבית.[23] בצו הצבאי השלישי, שהוצא יומיים לאחר הכיבוש, נקבע כי בתי המשפט הצבאיים יחילו את הוראות אמנת ז'נבה הרביעית בדבר הגנת אזרחים באזור מלחמה; תוך ארבעה חודשים הנחיה זו נמחקה מהצו.[24]

התנחלויות והפקעת אדמהעריכה

  ערך מורחב – התנחלות

ישראל, הטוענת שהשליטה הישראלית אינה כיבוש, אינה רואה בהתיישבות הישראלית באדמות יהודה ושומרון עבירה על החוק הבינלאומי. יתירה מכך, כיוון שבמהלך הכיבוש הירדני של יהודה ושומרון גורשו היהודים יושבי הארץ, הם מוּכּרים כהחזרת אזרחים שפונו בניגוד לחוק הבינלאומי. לעמדה הישראלית שותפה ארצות הברית שהכריזה על כך בהצהרת פומפאו.

מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהתיישבות ביהודה ושומרון הפרה של החוק הבינלאומי.[25] מועצת הביטחון של האו"ם קיבלה מספר החלטות[26] הקובעות כי ההתנחלויות מהוות "הפרה בוטה של החוק הבינלאומי", שכן על פי אמנת ז'נבה הרביעית חל איסור על כוח כובש להעביר אזרחים לשטח כבוש.[8]

מעמד קרקעות ותפיסתןעריכה

  ערכים מורחבים – מעמד הקרקעות ביהודה ושומרון, תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון

רישום המקרקעין בארץ תחת השלטון העות'מאני היה מצומצם מאוד, בעיקר בשל אי רצון להתחייב בגיוס לצבא העות'מאני; רישום האדמות על שם התושבים הפלסטיניים נמשך בקצב איטי מאוד במהלך המנדט הבריטי והשלטון הירדני, ונעצר בצו צבאי ב-1968, לפי הפרשנות הישראלית לחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, המסווג אדמות כאלה כ"אדמות מדינה".[27][28]

על פי החוק הבינלאומי, כוח כובש מחויב להגן על רכוש האוכלוסייה הכבושה אך עם זאת, מותר לכוח הכובש לתפוס חזקה זמנית במקרקעין ובמבנים לצורך שיכון כוחות צבאיים. בהתבסס על כך, ובטענה שהדבר דרוש לצרכים צבאיים, נהגה ישראל בתחילה להפקיע אדמות בצו צבאי על מנת להקים יישובים יהודים, כמו מתתיהו, נווה צוף, רימונים, בית אל, כוכב השחר, אלון שבות, אלעזר, אפרת, הר גילה, מגדל עוז, גיתית, ייט"ב וקריית ארבע.[29][30] בבג"ץ בית אל ב-1977 אושרה הפקעה מנימוקים כאלו, אך בבג"ץ אלון מורה ב-1979 פסק כי ההפקעה אינה לצרכים ביטחוניים וביטל אותה, וממשלת ישראל קיבלה החלטת ממשלה הקובעת כי לא ייעשה עוד שימוש בצווי הפקעה, והתנחלויות יוקמו על אדמות מדינה בלבד.[31]

על פי נתוני המנהל האזרחי, 99.76% (כ-674,459 דונם) מסך אדמות המדינה שביהודה ושומרון שהוקצו לשימוש, הוקצו לטובת ההתנחלויות. מנגד, לפלסטינים הוקצו, לכל היותר, 0.24% מהם (כ-1,625 דונם); כאשר 80% מההקצאות לפלסטינים (1,299 דונם) נעשו לצורך הקמת התנחלויות (669 דונם) ולצורך העברה בכפייה של בדואים (630 דונם), כך שלצורכי הפלסטינים עצמם הוקצו לכל היותר 326 דונם.[32]

נוהל נוסף לתפיסת אדמות הוא "הצו בדבר נכסים נטושים" מ-1967, שקבע כי נכס שהיה ברשות פלסטיני שיצא מיהודה ושומרון, בין אם לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה או אחריה, יועבר לחזקת ממונה מטעם צה"ל, הרשאי לעשות בו כראות עיניו. עם זאת, לפרקים נכס הוגדר כנטוש גם אם זהות בעליו לא הייתה ידועה; בית חורון, לדוגמה, הוקמה על אדמות שבעליהן חי בזמן מכירתן ביהודה ושומרון. ועדת העררים קבעה כי אף על פי שאין כל ספק לבעלותו על האדמות, העסקה למכירתן לא תבוטל מסיבות של תום לב.[33]

אמצעי נוסף בו השתמשה ישראל להפקעת אדמות פלסטיניות היה ייעודן לצורכי ציבור. על פי החוק הירדני, כאשר מפקיעים אדמות לצורכי ציבור יש לפרסם תחילה את הכוונה לעשות זאת, לתת זמן לערעור, ולקבל אישור מהמלך. ישראל שינתה זאת בכך שהאצילה את הכוח להפקעה למפקדים צבאיים אזוריים, וביטלה את הדרישה לפרסם את הכוונה להפקיע בעיתון רשמי. ערעורים לא טופלו עוד בבתי משפט מקומיים אלא במערכת בתי המשפט הצבאיים. ההתנחלות מעלה אדומים יושבת על 30,000 דונם של אדמות פלסטינים שהופקעו באופן זה.[34]

ההתנחלויות גיתית, מכורה ובקעות הוקמו על אדמות הכפר עקרבה, לאחר שהתבואה שגידלו המקומיים במקום רוססה על ידי מטוס בקוטל עשבים, וכך הושמדה.[35]

מעמדן החוקי של ההתנחלויותעריכה

בטרם המשיכה בפרויקט ההתנחלויות, ביקשה הממשלה ייעוץ משפטי ממומחה בנוגע לדין הבינלאומי, תיאודור מירון. במִזכּר הסודי שכתב ציין באופן חד משמעי כי האיסור על התיישבות כזו הוא מוחלט, וכי "התיישבות אזרחית בשטחים המנוהלים נוגדת את ההוראות המפורשות של אמנת ז'נבה הרביעית." מזכר זה מצביע על כך שראש הממשלה לוי אשכול היה מודע לעובדה שקידום ההתנחלויות בגדה המערבית יהיה בלתי-חוקי.[36] ישראל הרשמית טוענת כי יהודה ושומרון איננה שטח כבוש, כיוון שלפני מלחמת ששת הימים היא לא חסתה תחת ריבונות מוכרת של מדינה אחרת; עמדה זו נדחתה בידי גורמים בינלאומיים, כמו גם על ידי בית המשפט העליון, שציין כי תחולת דיני הכיבוש תלויה בקיומה של שליטה צבאית אפקטיבית מחוץ לגבולות המדינה, בלי קשר לקיומה של ריבונות קודמת של מדינה כלשהי על השטח.[9]

בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי ההתנחלויות ישראליות בגדה המערבית הוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי בחוות דעת מייעצת משנת 2004.[37] בשנת 1980 סירבה ישראל לחתום על אמנת וינה משנת 1969, המחייבת את החוקים הלאומיים להידחות בפני החוקים הבינלאומיים כאשר השניים מתנגשים, והיא מתעקשת להסדיר את ההתנחלויות במונחים של חוקים משלה, תוך טענה כי כל גופי האו"ם הרלוונטיים השופטים את הנושא הם "אנטי-ציוניים ואנטישמיים".[38]

התיישבות ישראלים ביהודה ושומרוןעריכה

נכון לשנת 2017, היו ביהודה ושומרון 237 התנחלויות, ובהן כ-580,000 תושבים (כולל השכונות שמעבר לקו הירוק בירושלים).[39] בגדה המערבית למעט מזרח ירושלים, חיו ב-2017 כ-383,000 ישראלים, כש-40% מהם (כ-170,000 איש ב-106 התנחלויות) חיים מחוץ לגושי ההתנחלות הגדולים.[40]

ההתנחלות הראשונה שהוקמה ביהודה ושומרון הייתה כפר עציון שגוש עציון, שהוקמה על הריסות ישוב שחרב במלחמת העצמאות כבר בספטמבר 1967. הצנזורה הצבאית אסרה לפרסם ידיעות על בנייה אזרחית הכוללת ישיבה במקום, כדי לא לפגוע בטענה שהפקעת האדמות שם הייתה לצרכים צבאיים.[41] בין השנים 1967–1977 הייתה ההתיישבות הישראלית בקנה מידה קטן יחסית; בסוף עידן ממשלת העבודה בשנת 1977, 4,500 ישראלים התיישבו בכ-30 התנחלויות, וכ-50,000 איש במזרח ירושלים.[42] עם המהפך ועליית הליכוד לשלטון, בראשות מנחם בגין שהאמין ב"תאולוגיה של ארץ ישראל השלמה", החלה ההרחבה ההדרגתית אך המואצת של פרויקטים אלה.[38] בראייתו של אורן יפתחאל, היה זה שיא הפרויקט האתנוקרטי של ישראל, שבמסגרתו יהודה ושומרון משמשים כ"בסיס הזהות הלאומית היהודית".[43] חל שינוי במיקוד הטריטוריאלי, וההתנחלויות קודמו כעת לצד מרכזי אוכלוסייה פלסטיניים, בלב "אדמות התנ"ך" של יהודה ושומרון.[44] למתנחלים הוענקו תמריצים הכוללים סובסידיות ממשלתיות ומשכנתא לדיור, תמריצי מס, מענקים עסקיים, פרויקטים בתשתיות ולימודים בחינם.[38] הצנזורה הצבאית אסרה על העיתונות הפלסטינית המקומית לדווח חדשות על ההתנחלויות, על הפקעות ועל מהלכים משפטיים לחסימתן.

בשנת 1983 מנו המתיישבים 28,400 איש, בשנת 1993 110,000 ובשנת 2010 310,000 (למעט מזרח ירושלים). מהסכמי אוסלו עד שנת 2002 אוכלוסיית המתנחלים הוכפלה.[38] בין השנים 1967–2003, התיישבו כ-230,000 אזרחים יהודים ל-145 התנחלויות בגדה המערבית ועזה ולכ-110 מאחזים. עד שנת 2016 כ-42% מכוח העבודה בהתנחלויות (55,440) מצא עבודה בהתנחלויות אלה.[45] גם לחרדים חלק משמעותי במפעל ההתנחלויות: תוך תשעה חודשים, בשנת 2000, אוכלוסיית ביתר עילית, אשר יושבת על שטח בן 1,500 דונם שהופקע מאדמותיה של נחאלין,[46] גדלה ב-18.3%, ואילו מודיעין עילית, שנבנתה על אדמות הכפרים נעלין, ח'רבת'א בני חרית, סאפא, בילעין ודיר קדיס,[47] גדלה ב-16.3%.[48]

לפני 1967 היו בעמק הירדן בין 200,000 ל-320,000 פלסטינים, אשר יחד עם צפון ים המלח מכסים 30% מיהודה ושומרון והיוו את "עתודת היבשה המשמעותית ביותר" לפלסטינים; כיום, ל-85% משטח זה אסור להם להיכנס. עד שנת 2011 הוקמו 37 התנחלויות בבקעה. על פי ARIJ, עד שנת 2015 רק 3 מתוך 291 הכפרים הפלסטינים שבאזור C קיבלו אישור בנייה ישראלי (על 5.7 דונם בלבד) וכל בנייה מחוץ לכך הייתה נתונה להריסה. בשנת 2015, לפי חישוביהם, החרימה ישראל 41,509 דונם נוספים, הרסה 482 בתים – ובכך עקרה 2,450 בני אדם, ועקרה 13,000 עצים. פלסטינים ורכושם היו נתונים באותה שנה להתנפלות בכ־898 מקרים שונים. התנחלויות ישראליות היוו 6% מהשטח, ואילו אזורי צבא הוכרזו על מעל 29% ממנו.

רוב החקלאות הישראלית ביהודה ושומרון נובעת מחוזים עם ההסתדרות הציונית העולמית העוקפים חוזים ישירים עם הממונה בישראל, ורבים מהם ניתנו על אדמות בבעלות פלסטינית.[45]

היחס לאוכלוסייה הפלסטיניתעריכה

ישראל סופגת ביקורת על הפרה תדירה של זכויות האדם של האוכלוסייה הפלסטינית.[39][49] מתנחלים ואזרחים ישראלים העוברים בגדה המערבית כפופים לחוק אזרחי ישראלי, בעוד פלסטינים המתגוררים באותו תא שטח כפופים למשטר צבאי.[50] מציאות זו, לצד העובדה שפלסטינים בגדה המערבית לא מורשים להצביע בבחירות בישראל, ובכך לבחור בממשלה ששולטת בחייהם, הביאו להשוואות בין מדיניות ישראל למשטר האפרטהייד שהתקיים בדרום אפריקה במאה ה-20.[51]

עקירת אוכלוסייה וגירושעריכה

על פי הערכה אחת, בין 1967 ל-1978 גירשה ישראל כ-1,151 אנשים, כולל שני שבטים שלמים, שנעקרו מאזור בקעת הירדן בדצמבר 1967 ובמאי 1969. על מנת לתת נופך חוקי לאמצעים אלה, אשר עומדים בניגוד לאמנת ז'נבה הרביעית, החילה ישראל את חוק 112 מימי תקנות ההגנה לשעת חרום של ממשלת המנדט הבריטית, שקדמה לאמנת ז'נבה בארבע שנים.[52] היה נוהג לעצור אבות בבתיהם ולקחת אותם למקום מדבר מדרום לים המלח, שם נאלצו, תוך איומי אקדח וירי, לחצות לירדן.[53]

בשנים הראשונות לשלטון ישראל בגדה המערבית גורשו פעילים פוליטיים רבים שהביעו את נאמנותם, כביכול, לירדן. כמו כן, הייתה מגמה לגרש אנשים שהביעו בפומבי התנגדות לשלטון הישראלי בשטחים; בין אלה היו מנהלי בתי-ספר ומפקחים שמחו על צנזורה בספרי לימוד, מורים ותלמידים שארגנו שביתות בבתי־ספר, ועורכי-דין שארגנו שביתות של חבריהם למקצוע.[54]

ב-1986 גורשו כל תושבי סוסיא מבתיהם לאחר ששטח הכפר הוכרז על ידי המינהל האזרחי כגן לאומי שבמרכזו אתר ארכאולוגי התושבים נאלצו להעתיק את מגוריהם לאדמות חקלאיות שבבעלותם, הנמצאות במרחק של כמה מאות מטרים דרומית-מזרחית לכפר המקורי.[51] בדרום הר חברון, הוכרז ב-1981 שטח אש 918, שהשתרע על כ-30 אלף דונם ובו נכלל אזור מסאפר יטא, הכולל 19 כפרים פלסטינים. באוגוסט 1999 קיבלו רוב הכפרים צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". בנובמבר 1999 פינו כוחות הביטחון יותר מ-700 תושבים, הרסו בתים והחרימו רכוש, והתושבים נותרו חסרי בית.[51] בשנת 2018 אישר בית המשפט העליון הישראלי לפנות את תושבי ח'אן אל-אחמר ליישוב ערב אל-ג'האלין.[55][56]

בדצמבר 1995 החל משרד הפנים לנקוט במדיניות חדשה לגבי מעמד התושבות של תושבי מזרח ירושלים, השוללת את מעמד התושבות של פלסטינים שמרכז חייהם לא נמצא בירושלים ובגבולות ישראל. לצורך זה, משרד הפנים פירש מחדש את חוק הכניסה לישראל מ-1952.[57][58] מכ-14,500 פלסטינים ממזרח ירושלים נשללה התושבות כי עזבו את העיר.[59]

הריסות בתיםעריכה

  ערכים מורחבים – הריסת בתי מחבלים, הריסת מבנים בפעילות מבצעית של צה"ל, הריסת בנייה בלתי חוקית ביהודה ושומרון
 
כוחות ישראליים בדרכם להרוס את ח'רבת עין כרזליה, ב-8 בינואר 2014. ההתנחלות הפלסטינית, בת 25 איש, כוללת 15 קטינים.

על פי חוקי הכיבוש חל איסור על הרס רכוש, למעט מטעמים של צורך צבאי מוחלט.[39] הפרקטיקה של הריסת בתים החלה תוך יומיים מסיום מלחמת ששת הימים, עם הרס שכונת המוגרבים שבעיר העתיקה בירושלים; על חורבותיה יושבת כיום רחבת הכותל המערבי. מסיום המלחמה ועד שנת 2015, על פי הערכה של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, הרסה ישראל 48,488 מבנים, תוך עקירתם של מאות אלפי אנשים.[60]

סיבה שניתנת תדיר להריסות בתים היא "בנייה ללא היתר", שהסיכוי להשיג אותו כמעט אפסי.[61] משנת 2006 ועד 31 באוגוסט 2020 הרסה ישראל בתואנה זאת לפחות 1,602 יחידות דיור של פלסטינים בגדה המערבית, לא כולל במזרח ירושלים, וגרמה ל-6,970 בני אדם לפחות – כולל לפחות 3,501 קטינים – לאבד את בתיהם.[62] משנת 2004 ועד 31 באוגוסט 2020 נהרסו 1,063 יחידות דיור של פלסטינים במזרח ירושלים מסיבות דומות; 3,459 בני אדם איבדו את בתיהם, כולל 1,847 קטינים.[63]

לעיתים ישראל הורסת גם בקתות של רועי צאן, עליהן שולם מס כדין.[64]

מערכת ההיתריםעריכה

  ערך מורחב – היתר כניסה לישראל

החל משנת 1967, כמעט כל היבט בחיי היומיום הפלסטיניים הרגילים הפך כפוף לתקנות צבאיות מקיפות, החל בהרחבות בתים וכלה בנטיעת עצים וייבוא ספרים.[65] הצו הצבאי 101 שלל מתושבי יהודה ושומרון את הזכות להחזיק כל סוג של דבר מודפס שיש בו "משמעות מדינית" – בין אם זה ספרים, פוסטרים, תצלומים ואפילו ציורים מישראל ומחוצה לה – אלא אם כן התקבל לכך אישור מראש מהצבא.[66] בשני העשורים הראשונים נדרשו הפלסטינים להגיש בקשה להיתרים ורישיונות למספר עצום של דברים כמו רישיון נהיגה, טלפון, סימן מסחרי ורישום לידה ותעודת התנהגות טובה לאבטחת מקומות עבודה במקצועות רבים. קבלת אישורים כאלה תוארה כקשה מאוד. מעולם לא הובהרו הקריטריונים המדויקים שיש לעמוד בהם לקבלת היתרים. קיימים 42 סוגי היתרים הנדרשים על ידי הרשויות הישראליות נכון ל-2018.[67]

על פי ארגון Human Rights Watch, ישראל מסרבת פעם אחר פעם להנפיק לפלסטינים היתרים לבניית בתי ספר בגדה המערבית והורסת בתי ספר שנבנו ללא היתרים כאלה. על פי ממצאי הארגון, רשויות הצבא הישראלי הרסו והחרימו מבנים ורכוש של בתי ספר פלסטיניים 12 פעמים בשנים 2016–2018, כשהצבא פוגע שוב ושוב בבתי ספר מסוימים. על פי נתוני האו"ם, ביותר משליש מהקהילות הפלסטיניות השוכנות בשטח C אין בתי ספר יסודיים, ו-10,000 ילדים לומדים באוהלים, בצריפים או במבנים אחרים בהם אין חימום או מיזוג אוויר.[68]

מערכת המשפטעריכה

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאופיין בא-סימטריה משפטית, המגלמת מערכת שיפוטית מפוצלת בגדה המערבית, שבה מוצאו של האדם קובע באיזו מערכת משפט יישפט. עד 1967 אנשים בגדה המערבית חיו תחת מערכת חוקים מאוחדת אחת שהוחלה על ידי מערכת משפט אחת. אך מאז מלחמת ששת הימים המתנחלים בגדה המערבית כפופים לחוק האזרחי הישראלי, בעוד הפלסטינים כפופים לחוק הצבאי של צה"ל.[50]

בשנת 1988, ישראל תיקנה את קוד הביטחון שלה, באופן שלא ניתן יהיה להשתמש בחוק הבינלאומי לפני שופטים בבתי הדין הצבאיים.[69] לאורך עשרות שנות כיבוש, קיבל בג"ץ רק ערעור אחד בלבד כנגד פקודה צבאית, מתוך יותר מ-1,000 פקודות שהוטלו מ-1967 ועד 1990 ומחייבות משפטית בשטחים הכבושים.

לפי נתוני ארגון יש דין, מתוך 1,045 אירועים של פגיעה בפלסטינים בידי ישראלים שסוקרו בין השנים 2005 ל-2014, 91.4% מהחקירות בישראל נסגרו מבלי להגיש כתבי אישום.[70] בניתוח של בצלם על 119 מקרים של מתנחלים שהרגו פלסטינים, התברר כי רק 13 נשלחו למאסר: שישה הורשעו ברצח, רק אחד מהם נידון למאסר עולם, ואילו מתוך שבעה שהורשעו בהריגה, אחד מהם קיבל עונש מאסר בפועל של שבע וחצי שנים על הריגת ילד, והשאר קיבלו עונשים קלים.[71]

דיכוי הפגנותעריכה

צו צבאי מס' 101 אסר על התקהלות של יותר מעשרה אנשים במקום "בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה" ללא היתר מפקד צבאי. בחודש מאי 2010 הצבא הישראלי פרסם את צו צבאי מס' 1651, המוכר גם בשם "חוק העונשין", שנועד להחליף עשרים צווים מרכזיים שהוצאו בין השנים 1967–2005. הצו גם מתייחס לצווים אחרים ומתבסס עליהם, ובכלל זה צו צבאי מס' 101 וכן תקנות ההגנה. הצו מגדיר כעבירות פליליות "הסתה ותמיכה בארגון עוין", למשל באמצעות ניסיון "בין בעל פה ובין באופן אחר, להשפיע על דעת הקהל באזור באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי", עבירה שדינה עשר שנות מאסר. התרחשות תדירה היא שהצבא מכריז לפתע על מיקומה של ההפגנה "שטח צבאי סגור" ומעמיד לדין מכוח צו צבאי מס' 1651, בגין מעורבות בהפגנה, פלסטינים שאינם עוזבים את המקום מייד. בין התאריכים 1 ביולי 2014 ו-30 ביוני 2019, הועמדו לדין 4,590 פלסטינים בגין "הפרת הוראה בדבר סגירת שטח". במהלך תקופה זו, בתי משפט צבאיים הרשיעו 4,519 אנשים בעבירה זו.[72]

הטכניקות הישראליות לפיזור הפגנות משתנות בהתאם למוצא האתני של המפגינים. בקרב מתנחלים יהודים השיטות הנהוגות באופן כללי הן גישות השיטור הנהוגות במדינות המערב. לעומת זאת, אצל פלסטינים מאומצות טקטיקות צבאיות.[73] הפגנות אלו טופלו בגז שגורם לפריחה;[74] רימוני גז מדמיע;[75] ירי בכדורי מתכת מצופים גומי, שגרם לעשרות הרוגים;[76] שימוש בתחמושת חיה;[77] שטיפת מפגינים בתרסיס בואש;[78] מכונות לזריקת חצץ;[79] מכשירים המניבים גלי קול רועשים; רימוני הלם; סילוני מים; גז פלפל המכיל קפסאיצין; וירי ספוגים, כדורי פיינטבול[75] וכדורי דום-דום, שהשימוש בהם נאסר באמנת האג משנת 1899.[74][80]האינתיפאדה השנייה התלקחה לעימות צבאי רחב היקף הכולל פיגועי התאבדות כאשר, על פי מעריב, נורו 700,000 כדורי תחמושת לעבר המוני מפגינים בגדה המערבית, כמו גם 300,000 כדורי תחמושת ברצועת עזה, והרגו 118 פלסטינים, כולל 33 בני נוער.[81][82]

מאסרים ומעצרים מנהלייםעריכה

מספר הפלסטינים שנעצרו על ידי ישראל בין השנים 1967–2005 הגיע ל-650,000,[83] אחד מכל שלושה מכל הפלסטינים בשני העשורים הראשונים בלבד. מערכת בתי המשפט הצבאית, הנחשבת למרכז המוסדי של הכיבוש, מתייחסת לפלסטינים כאל "אזרחים זרים"[1] ומונהגת על ידי שופטים ישראלים-יהודים.[84] המערכת נשענת על החוק הבריטי המנדטורי, שהפנייתו כלפי יהודים בתקופת המנדט הביאה למחאה נמרצת של היישוב. מאפייני המעצר כוללים מאסר ממושך של חשודים ללא תקשורת, עיכוב גישה לעורך דין ושימוש בשיטות תחקור כפייתיות להשגת הודאה באשמה.[84]

במשך השנים הכניסה ישראל אלפי פלסטינים למעצר מנהלי, המבוסס על ראיות שלא נחשפות בפני העציר.[85] תייסיר ערורי, פרופסור לפיזיקה מאוניברסיטת ביר זית, נעצר ב-22 באפריל 1974 והיה במאסר עד 18 בינואר 1978, לאחר 45 חודשים ללא משפט או אישומים. הוא שוחרר בעקבות קמפיין בינלאומי, ולאחר שהוכר על ידי אמנסטי אינטרנשיונל כאסיר מצפון; לבסוף הוא גורש מיהודה ושומרון ב-1989.[86][87] ב-2018 ציין ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כי "מאות פלסטינים, כולל ילדים, מנהיגי חברה אזרחית ועובדים לא ממשלתיים היו במעצר מינהלי באופן קבוע", והכיר בחלקם, כמו ח'אלדה ג'ראר ואחמד קטאמש, כאסירי מצפון.[88][89]

עינוייםעריכה

מדינות מחויבות על פי אמנת ז'נבה הרביעית למנוע עינויים, כולל סבל נפשי.[90] לדברי ליסה הג'אר וד"ר רחל סטרומזה, מנהלת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, עינויים היו מאפיין קבוע של שיטות חקירה ישראליות של פלסטינים.[91][92] דיווחים על עינויים החלו להופיע בשנות ה-70 של המאה העשרים ומתועדים בפירוט על ידי הארגון הלא ממשלתי אל-חאק באמצע שנות השמונים. מונח הסלנג של הצבא, טרטור, קשור למדיניות שהנהיג רפאל איתן, שהורה על חיילי הצבא ומשמר הגבול לעסוק במעצרים חוזרים ונשנים והשפלה של מספר גדול מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. הכוונה הייתה לאסוף קבוצות אנשים מהפגנות לאומיות של פלסטינים, לאלץ לשיר את ההמנון הלאומי הישראלי, לסטור אחד לשני ולזחול ולנבוח כמו כלבים. המשטרה עצרה גם אלפי פלסטינים מדי שנה באשמות "ביטחוניות", שנעו בין פעילות טרור לקריאת ספרים ממה שישראל ראתה "רשימה שחורה".[93]

היחס לילדיםעריכה

על פי עמותת בצלם וקרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, נראה כי טיפול לקוי בילדים פלסטיניים במערכת המעצר הצבאית הישראלית נרחב, שיטתי וממוסד.[94][95] על פי החוק הבינלאומי, כל הילדים הנמצאים בקשר עם מערכות המשפט מחויבים לקבל יחס של כבוד בכל עת. על פי מחקר משנת 2013 של קרן האו"ם לילדים, שעסק ב-10 שנים של טענות על התעמרות בילדים כחלק מהפרקטיקות הצבאיות של ישראל בגדה המערבית, הראיות ממספר משקיפים חיצוניים מעל עשור מצביעות על כך שילדים פלסטינים שנמצאים במעצר צבאי של ישראל סובלים מיחס אכזרי ומשפיל. האיסור על נהגים כאלה לפי חוק הוא מוחלט ובלתי מותנה, ואפילו שיקולי ביטחון או איומי מלחמה אינם יכולים לעקוף את הכלל.[95]

על פי הסניף השוודי של ארגון "להציל את הילדים", בין 23,600 ל-29,900 ילדים נדרשו לטיפול רפואי לאחר שנפגעו ממכות צה"ל בשנתיים הראשונות של האינתיפאדה הראשונה, שליש מהם בני 10 ומטה.[96] קטינים (בני 16 ומטה) היוו 35-40% מתוך 130,000 הפלסטינים שסבלו מפציעות קשות מצד חיילים ישראלים בהתקוממות זו. בקרב ילדים בני 15 ומטה שנדרשו לטיפול רפואי, 35% נפצעו מירי ישראלי, 50% ממכות ו-14.5% סבלו מגז מדמיע.[97] מספטמבר 2000 עד דצמבר 2003, 109 ילדים נהרגו על ידי כדור אחד בראשם, 4 באמצעות ירי כדור בצווארם ו-56 מירי לאזור החזה וההלב. 90 נוספים נהרגו באמצעות שניים או שלושה כדורים. בסך הכל באותה תקופה נורו למוות 427 ילדים על ידי כוחות צה"ל ומתנחלים.[98]

צנזורהעריכה

בגדה המערבית הן "תקנות החירום להגנה מ-1945, מס' 88" מימי המנדט הבריטי – הקובעות כי "כל מאמר, תמונה, פרסומת, צו והודעה על פטירה חייבים להיות מוגשים לצנזורה הצבאית", והן "צו מס' 101" של הצבא הישראלי, שתוקן ב"צו 718 (1977)" וב"צו מס' 938 (1981)", ונוגע ב"איסור על הסתה ותעמולה שלילית", היוו את הבסיס לצנזורה של פרסומים בגדה המערבית, שירה והפקות ספרותיות. ברם, לא קיימות בנושא הנחיות ברורות, כך שאפילו יצירות שתורגמו מהעיתונות העברית, או הפקות תיאטרון המותרות בישראל, כמו המלט, הפכו יעד לצנזורה. ביקורת על התנחלויות נאסרה, וכך גם ביטויים לרגשות גאווה לאומיים. אפילו אזכור המילה "פלסטין" נאסר. לפי הצו הצבאי הישראלי 101, נאסר על פלסטינים הכפופים לחוק הצבאי להפגין ולפרסם כל מה שקשור ל"עניין פוליטי".

עיתונים עלולים לאבד את רישיונם, ללא כל סיבה שהיא, על בסיס תקנות החירום משנת 1945 (סעיף 92/2). היתרי נסיעה שהיו מאפשרים לאנשי ציבור פלסטיניים כמו אליאס פריג', ראש עיריית בית לחם, להתראיין בחו"ל, נשללו. כתובות גרפיטי נגד הכיבוש נאסרו, אלא אם כן אושרו על ידי הצבא, והאחריות להן הוטלה על בעלי החומות שנצבעו ואז נקנסו על כתובות הגרפיטי. היה על הפלסטינים לאסור לבסוף בעצמם על הנוהג, לאחר שהפך למקור הכנסות גדול לישראל.

מיסויעריכה

לפי החוק הבינלאומי אין לכוח כובש זכות להטיל מיסים בנוסף לאלו שהיו קיימים לפני הכיבוש. על פי הצו הצבאי 31 מיום 27 ביוני 1967, ישראל העבירה לידיה את השליטה על מערכת המיסוי הירדנית, תוך שינוי ניכר: לישראלים שעברו להתנחלויות ניתן פטור, מתוקף היותם ממוסים לפי חוקי ישראל, בעוד שעל הפלסטינים הוחלו מדרגות מס שונות.

בשנת 1988 התארגן בעיירה הנוצרית האמידה בית סאחור, שהיו בה כמה מאות עסקים, קמפיין של מרד מיסים. החרם היה מבוסס על עקרון שציינו מנהיגי המורדים האמריקאים באימפריה הבריטיתאין מיסוי ללא ייצוג. בתגובה הוטל על בית סאחור עוצר של 42 יום, שבמהלכם ישראל חסמה משלוחים של מזון לעיירה, ניתקה קווי טלפון, והחרימה מיליוני דולרים במזומן וברכוש בפשיטות על בתים. בתי ספר, חנויות ומרפאות נסגרו. לאחר תשעה חודשים, הקמפיין הסתיים; הוא לא אומץ בשום מקום אחר בגדה המערבית.[99]

החוק הישראלי ביהודה ושומרוןעריכה

 
העיר ביתר עילית. החלת החוק הישראלי עליה מחייבת צו אלוף

מתוקף מעמדם כשטחים בתפיסה לוחמתית, יהודה ושומרון כפופים לחוק הצבאי, אך על אזרחים ישראלים ועל ההתנחלויות חל החוק הישראלי.[100][101] הוראות החוק של המשפט האזרחי מוחלות על בסיס אישי, כך שהן חלות על תושבי ישראל ולא על בסיס שטח. להחלת החוק נדרש צו אלוף.[102] יישום החוקים יצר "מובלעות" של החוק הישראלי ביהודה ושומרון,[103][104] המונחים "משפט המובלעות" או "צדק מבוסס מובלעת" משמשים לתיאור מערכת המשפט במקום.[105]

המשפט הפלילי הישראלי מוחל על תחומי ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון על בסיס שטח, כאשר בשאר השטח חל הדין הירדני, העות'מאני והבינלאומי.[103] מאז ינואר 2018, כל החוקים המוצעים בכנסת דרושים ייעוץ משפטי כיצד ניתן להחילם על ההתנחלויות.[106][107][108]

טרמינולוגיהעריכה

את המונח "משפט המובלעות" טבע במאמר משנת 1987 אמנון רובינשטיין,[109] חוקר ישראלי למשפט חוקתי.[110] לגבי תחולת החוק הישראלי בהתנחלויות ביהודה ושומרון, רובינשטיין ציין כי:

"(השטחים ש)פעם נתפסו כ"escrow" על פי כללי החוק הבינלאומי - כלומר כפיקדון - הפכו ל"בן כלאיים משפטי" ובהדרגה שולבו בפועל לתחום שלטון ישראל".[111]

בדו"ח משנת 2009 שחיברה וירג'יניה טילי, עבור מועצת המחקר למדעי הרוח בדרום אפריקה, נכתב כי "התוצאה של ההחלה החוץ-טריטוריאלית של חקיקה ישראלית על בסיס אישי, בשילוב עם משפט המובלעות כמתואר לעיל, היא שמתנחל חי במסגרת החוק בגדה המערבית רק באופן חלקי ביותר".[112] הדו"ח ציטט אז את עבודתו של רובינשטיין משנת 1986:

"תושב מעלה אדומים, למשל, כפוף לכאורה לממשל הצבאי ולחוק הירדני המקומי, אך למעשה הוא חי על פי חוקי ישראל הן ביחס לחוקו האישי והן ביחס לעירייה המקומית שבה הוא חי. הממשלה הצבאית אינה אלא סמל שדרכו פועלים החוק והממשל בישראל".[112]

יישום בפועלעריכה

היבטים טריטוריאליים של "משפט המובלעות" מיושמים דרך "ניקוזם" למתנחלים, בשיטה המכונה בלועזית "pipelining" (התקנת צנרת).[103] לפי שיטה זו, דרך הצווים הצבאיים הישראליים, המהווים את עיקר החקיקה ביהודה ושומרון, מוחלים החוקים הישראליים באופן ספציפי לתחומי השיפוט של ההתנחלויות. שיטה זו משמשת כדי לתת למשרדי ממשלת ישראל, כמו משרד החינוך ומשרד הבריאות, סמכות שיפוט על מתקנים ציבוריים, כמו בתי ספר ובתי חולים ביהודה ושומרון.

מערכת משפטית כפולהעריכה

באמצעות מערכת זו, המתנחלים הישראלים כפופים לחלקים גדולים מהחוק הישראלי ואילו הפלסטינים כפופים לשילוב של החוק הצבאי הישראלי וחלק מהחוקים המקומיים המבוססים על החוק הירדני.[103][113]

חוקים ישראליים החלים על אזרחים ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון הם לרוב בעלי אופי מינהלי וכוללים מיסוי, פיקוח על מוצרים, ביטוח לאומי,[104] חינוך, רווחה, בריאות, עבודה ומעמד אישי,[114] אך אינם כוללים חוקים הנוגעים לטריטוריה עצמה כגון חוקי קרקע ותכנון. לפי פסיקת בית המשפט העליון, חוקי עבודה המיושמים בדרך זו חלים גם על עובדים פלסטינים בהתנחלויות.

מערכת משפטית כפולה זו היא אחד הנימוקים הבולטים בטענות למדיניות אפרטהייד על ידי ישראל.

פעילות פרלמנטריתעריכה

בנובמבר 2014 אושרה הצעה בקבינט המחייבת לבחון את יישום כל החוקים הישראליים החדשים להתנחלויות, אך היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין התנגד לכך.[115] במאי 2016 הושקה היוזמה מחדש על ידי איילת שקד.[116]

בינואר 2018 הסכימה ועדה בכנסת להורות ליועצים משפטיים לדון בהחלה של כל בקשת הצעת חוק חדשה של הכנסת ליישובי יהודה ושומרון במהלך הליך החקיקה.[106][107] כמה שבועות לאחר מכן, דנה הכנסת לראשונה אי פעם בהחלת החוקים המוצעים על ההתנחלויות ביהודה ושומרון.[108]

פיתוח כלכליעריכה

השפעה כלכלית ראשונית של השלטון הישראליעריכה

בתחילת ימי הכיבוש הוצבו מגבלות קשות על השקעות ציבוריות ועל תוכניות פיתוח מקיפות בשטחים. בנקים מסחריים בריטיים וערביים, שפעלו בגדה המערבית, נסגרו זמן קצר לאחר כיבוש השטח. בנק לאומי פתח אז תשעה סניפים, מבלי להחליף בהצלחה את המערכת הקודמת. חקלאים יכלו לקבל הלוואות, אך אנשי עסקים פלסטיניים נמנעו מלקחת אותן כיוון שנגבו עליהן שמונה עד תשעה אחוזים של ריבית, לעומת חמישה אחוזי ריבית בירדן.[117] מערכת הרישוי הישראלית קבעה כי לא ניתן לבנות מפעל תעשייתי ללא קבלת היתר ישראלי מראש, דבר שהיה קשה במיוחד בשל חששות ביטחוניים. בקשתם של יזמים לקבל היתר להקמת מפעל מלט בחברון – נדחתה, גידול מלונים נאסר, ייבוא ענבים ותמרים נאסר, כדי להגן על חקלאים ישראלים, והוטלו מגבלות על כמות המלפפונים והעגבניות שניתן לגדל.[118] לדברי איאן לוסטיק, ישראל מנעה למעשה השקעה בתעשייה ובחקלאות בידי האוכלוסייה המקומית.[119] בשנת 1986 אמר שר הביטחון יצחק רבין: "לא יהיה שום פיתוח יזום בידי ממשלת ישראל, ולא יינתנו אישורים להרחבת חקלאות או תעשייה, העלולה להתחרות עם מדינת ישראל."[120]

חקלאותעריכה

מאז תחילת הכיבוש, הציבה ישראל מכשולים על סקטור החקלאות הפלסטיני, שהגבילו את כושר הפיריון והגידול שלו. בנוסף על הגבלות על מים והפקעת קרקעות, אסרה ישראל על השקעות הון בתשתיות פיזיות והגבילה את הפיתוח של מערכות תמיכה, כמו שיווק ואשראי, כמו גם מערכות תמיכה אזוריות. ישראל נקבה בספציפיות והגבילה בקשיחות אלו יבולים מותר לחקלאים פלסטיניים לגדל, היכן ובאיזו דרך הם יכולים לשווק אותם, וכן הלאה. מדיניות ישראל הובילה לירידה בחלקה של החקלאות בתוצר של יהודה ושומרון – חלקם של העובדים החקלאיים בשוק העבודה, מ-1969 עד 1985, ירד מ-46% עד 27%; התפוקה החקלאית, משנת 1993 עד 1995, ירדה ב-40.12%.[121] לאחר 1967 הוטלו מגבלות על סוגי עצי הפרי שניתן לנטוע והירקות שניתן לגדל, ואפילו ייבוא טרקטור נדרש להיתר ישראלי.[122] ההקצאה המגבילה של מים לחקלאות הפלסטינית נותרה קבועה ועומדת על 84 מיליון קוב לשנה מאז 1967. על פי הסכמי אוסלו היה על ישראל לספק 70–80 מיליון קוב נוספים, אך לאחר שני עשורים סופקה כמות של רק כמחצית מההיצע הנוסף.[123]

כלכלת המרעה הייתה אבן יסוד בכלכלה הפלסטינית. מתוך 2,180 קמ"ר של שטחי מרעה בגדה המערבית, ישראל הותירה בשנים הראשונות של המאה ה-21 רק 225 קמ"ר למרעה.[124] באזורים מסוימים, כמו בדרום הר חברון, הופצו באדמות רועים בדואים פלסטיניים כדורי רעל שהרגו את עדריהם.[125] בשטח C קיימים כמעט 500,000 דונם של אדמות חקלאיות, שהגישה הפלסטינית אליהם מוגבלת מאוד ואילו 187,000 מעובדים או תפוסים על ידי התנחלויות ישראליות. אם 326,400 דונם היו זמינים לשימוש פלסטיני, העריך הבנק העולמי, היה הדבר מוסיף 1,068 מיליארד דולר ליכולות הייצור הפלסטיניות. ניתן היה לנצל עוד 1,000,000 דונם למרעה או לייעור, אם ישראל הייתה מסירה את מגבלותיה.[126] הבנק העולמי מעריך כי אם החקלאות הפלסטינית הייתה מקבלת גישה למקורות מים טובים יותר, היא הייתה מרוויחה מגידול בתפוקה החקלאית כמיליארד דולר בשנה.[127] מתוך 708,000 דונם של קרקעות להשקיה בגדה המערבית רק 247,000 דונם מוקצים למטרה זו, נזק שחושב ב-2009 כקרוב ל-480 מיליון דולר בשנה, כ-10% מהתמ"ג. על פי הערכה אחת, עומדת ההשפעה העקיפה של אובדן בגין תעסוקה פוטנציאלית בתחום על קרוב ל-10,000 משרות. הבנק העולמי ציין שרק 35 אחוז מהאדמות הפלסטיניות המושקות מושקות בפועל, מה שעולה למשק 110,000 משרות ו-10% מהתמ"ג.[128][129]

עץ הזית, מלבד חשיבותו הכלכלית, הוא סמל הלאום הפלסטיני, ושאיפתו לעצמאות. 15% מהשטחים – 45% מהאדמה החקלאית בהם – מכוסים במטעי זיתים, שמהווים משאב מרכזי, והמסיק שלהם בסתיו, שאורך כחודשיים, הוא תקופה בעלת חשיבות סוציו-אקונומית משמעותית למשפחות ברוב הכפרים בגדה המערבית. מסיק הזיתים מהווה בסביבות 40% (נכון ל-2009) מהתפוקה החקלאית בגדה המערבית. עקירת עצי זית על ידי סוכנויות המדינה או המתנחלים היא אירוע יומיומי בגדה המערבית.[130] בניתוח אחד בשנת 2006 התברר כי מבין כל התלונות על הסגת גבול בידי מתנחלים והרס עצי זית פלסטיניים, 4% בלבד מהם הובילו אי פעם לדין.[131] גורמים רשמיים בישראל רואים בעיבוד מטעי זיתים "אחת מטכניקות הבעלות הטובות ביותר". פקיד ישראלי אחד השווה עצי זית פלסטיניים לילדים פלסטיניים: הם נראים נאיביים אך כמה שנים לאחר מכן הם הופכים לפצצות מתקתקות.[130]

במטרה להגביר את הביטחון להתנחלויות, ולהגדיל את הראות במערכת הכבישים הפנימית שלה בגדה המערבית, המשרתת את פרויקט ההתנחלויות, הוחרבו על ידי ישראל מטעים ברחבי יהודה ושומרון. בניית מחסום ההפרדה, שהוקם בעיקר על אדמות יהודה ושומרון, הובילה לעקירת עשרות אלפי עצי זית. בכפר אחד בלבד, קפין, המסלול של החומה הוביל לעקירתם של 12,000 עצי זית, ניתק את התושבים ממטעיהם, והשאיר 100,000 עצים בצד הישראלי במרחב התפר, אליהם התושבים יכולים לגשת רק פעם בשנה. לצד מעשי המדינה, מתנחלים גנבו, עקרו, קצצו ושרפו מטעי זיתים פלסטינים מקומיים, לרוב כחלק מפעולות תג מחיר.[130]

מיםעריכה

בעקבות מלחמת ששת הימים ביטלה ישראל את זכויות המים הפלסטיניות בגדה המערבית, ועם הצו הצבאי 92 מאוגוסט 1967 העבירה את מלוא הסמכויות לניהול המים לרשויות הצבאיות.[132] מקור מ-1996 ציין כי אף פלסטיני לא קיבל היתר לקדוח באר מאז מלחמת ששת הימים.[133] אותו מקור ציין כי עד אותה שנה מקורם של שליש מהמים המתוקים של ישראל ו-50% ממי השתייה שלה היו מיהודה ושומרון.[134] על פי ארגון Human Rights Watch, החרמת מימי יהודה ושומרון בידי ישראל מפרה את תקנות האג משנת 1907, האוסרות על כוח כובש להפקיע את משאבי השטח הכבוש לטובתו.[45]

פלסטינים מחו כי כלכלתם וחקלאותם נפגעים קשות מדלדול מי הכפרים לטובת אספקת מים להתנחלויות. כחלק ממדיניותה, ישראל הטילה הגבלות על משתמשי המים הפלסטיניים ביהודה ושומרון. ההתנחלויות צרכו פי 8 עד 10 ממה שהותר לפלסטינים, והיו הבדלים גדולים בעלויות המים: ההתנחלויות שילמו חצי ש"ח למ"ק, בעוד שהכפרים הפלסטיניים שילמו 1.8 ש"ח למ"ק; ובזמן שהאספקה להתנחלויות הייתה יומית, האספקה לפלסטינים הוגבלה ליום או יומיים בשבוע.[133]

בשנת 2013, ההערכה הייתה כי לפלסטינים בגדה המערבית סופקו בממוצע 70 ליטר לנפש ביום, לעומת 280–300 ליטר למתנחלים יהודים. לפעמים הניגודיות בולטת יותר: 20 ליטרים שסופקו לאדם ביום באל-חדידייה, לעומת 431 ליטר לאדם ביום הנצרכים בהתנחלות השכנה רועי, השואבת את מימיה מבאר הקדוחה באדמת אל-חדידייה.[135]

ההתנחלויות הישראליות דחפו גם להשתלטות על מעיינות רבים השייכים לכפרים הפלסטיניים למטרות שימוש עצמי, תוך שהן מנכסות את חלקן ליצירת פארקים סמוכים המתאימים לתיירות. למקומות אלה נאסרת גישה לפלסטינים.[136][137]

פסולתעריכה

ישראל אשררה את אמנת בזל הבינלאומית ב-14 בדצמבר 1994, לפיה כל העברת פסולת חייבת להתבצע תוך מודעות לסכנות הנשקפות לאוכלוסיות מוחלשות. האמנה אוסרת על יצירת "אזורי הקרבה סביבתיים". ישראל, כך נטען, משתמשת בגדה המערבית כאזור "הקרבה" להצבת 15 מתקני טיפול בפסולת, הנמצאים שם תחת כללים פחות מחמירים מאלה הנדרשים בישראל מכיוון שמערכת משפט שונה התמסדה בנוגע לנושא החומרים המסוכנים שעלולים להזיק לאנשים המקומיים ולאיכות הסביבה. רשויות הצבא אינן מפרסמות את פרטי הפעולות הללו. חומרים אלה כוללים דברים כמו בוצת שפכים, פסולת רפואית זיהומית, שמנים משומשים, ממיסים, מתכות, פסולת אלקטרונית וסוללות.[138]

בתוך ישראל חלים חוקים סביבתיים מחמירים. מתוך 121 התנחלויות שנחקרו בשנת 2007, 81 היו עם מתקני שפכים, רבים מהם נתונים לפירוק, כשנוזל ביוב זורם לנחלים המשפיעים על הכפרים הפלסטיניים הסמוכים. ישראל בנתה ארבעה מפעלים לפסולת פלסטינית בשנות השבעים: נכון ל-2007, רק אחד תיפקד, והיעדר תשתיות נאותות שהשאירו את מרבית הביוב הפלסטיני ללא טיפול הוסבר בבעיות תקציביות ישראליות.[139] מזבלה ליד פארעה אל-ג'יפתליק שבנפת יריחו, שנבנתה על רכוש פלסטיני נפקד ללא תכנון או ניתוח השפעה על הסביבה, מיועדת לשימוש בפסולת, של 1,000 טון ליום, המיוצרת על ידי התנחלויות ויישובים בישראל בלבד. הפלסטינים מוגבלים לשלוש מזבלות, ובקשות להקמת מזבלות נוספות נדחו אלא אם כן נטען שניתן יהיה להשתמש באתרים אלו גם להטלת אשפה של ההתנחלויות. גם אם ניתן היתר ללא הסכם זה, פסולת מתנחלים בליווי צבאי עדיין מושלכת לשם.[45]

משאביםעריכה

על פי אמנות האג (סעיף 55), מעצמה כובשת רשאית להפיק ערך כלשהו ממשאבי השטח הכבוש אך לא לרוקן את נכסיו: השימוש בנכס אמור להועיל לאנשי האוכלוסייה הכבושה. על פי הסכמי אוסלו, יש להעביר זכויות כרייה לרשות הפלסטינית.[45]

ישראל נתנה זיכיון להפעלת 11 מחצבות. הבנק העולמי מעריך כי ניתן לפתוח 275 מחצבות בשטח C, וכי המגבלות הישראליות עולות לכלכלה הפלסטינית 241 מיליון דולר בשנה. הפלסטינים גם לא מקבלים זיכיונות להפיק מינרלים מים המלח, כמו ברום, שכ-75% מהייצור העולמי שלו מגיע מאזור זה, ואילו חברות ישראליות כמו AHAVA עושות זאת ומייצאות את תוצריהן לאיחוד האירופי. מגבלות אלו עולות לכלכלה הפלסטינית על פי הערכות 642 מיליון דולר.[140]

תקשורתעריכה

במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל הסכימה כי לשטחים הפלסטיניים יש זכות לבנות ולהפעיל רשת תקשורת עצמאית. בשנת 2016 ניתוח הבנק העולמי הגיע למסקנה כי הוראות הסכם זה לא יושמו, והיו לכך השפעות מזיקות ניכרות על הפיתוח הכלכלי הפלסטיני. עברו 8 שנים עד שישראל נענתה לבקשה להקצות לפלסטינים תדרים לשירותי 3G, והתדרים שניתנו היו מוגבלים, כך שנוצר צוואר בקבוק שהותיר את המתחרים הישראלים עם יתרון שוק ברור. התחרותיות של מפעילת הסלולר המקומית וַטַנִייה מובייל נפגעה מהגבלות ועיכובים ישראליים, והמפעילים הישראלים הבלתי חוקיים בגדה המערבית, שכבר תמכו בשירותי 4G במועד זה, נשארו עם יתרון לא הוגן על חברות פלסטיניות. ישראל מטילה שלושה חסמים נוספים שפוגעים בתחרותיות הפלסטינית: מגבלות על יבוא ציוד לחברות טלקום ותקשוב, מגבלות על תנועה לשיפור הפיתוח והתחזוקה של תשתיות באזור C, ולבסוף, הגישה של התקשורת הפלסטינית לקישורים בינלאומיים חייבת לעבור דרך חברות שרשומות בישראל. משנת 2008 עד 2016, מסכם הניתוח של הבנק העולמי, ההתקדמות במשא ומתן על פתרונות לבעיות אלה הייתה "קלושה מאוד".[141]

עסקיםעריכה

ביהודה ושומרון פועלים עסקים ישראליים רבים, המנוהלים לרוב על ידי מתנחלים הנהנים מההטבות בדמות סבסוד ממשלתי, דמי שכירות נמוכים, שיעורי מס מופחתים וגישה לעבודה פלסטינית זולה. ארגון Human Rights Watch טוען כי "החותם הפיזי" של פעולות מסחריות אלה, חקלאיות ואחרות, הכוללות יותר מ-20 אזורי תעשייה ישראליים שעד 2016 הספיקו להשתרע על 1,365 דונם, הוא נרחב יותר מזה של ההתנחלויות עצמן. המגבלות על יזמות פלסטינית בשטח C גורמות לאבטלה שמנוצלת על ידי אזורי תעשייה, שיכולים להעסיק פלסטינים חסרי סיכוי למצוא עבודה, מלבד בהתנחלויות. מספר עובדים פלסטינים באזור התעשייה ברקן התלוננו בעילום שם כי שילמו להם פחות משכר המינימום הישראלי לשעה (5.75 דולר), כאשר השכר שקיבלו נע בין 1.50 ל-2–4 דולר לשעה, במשמרות של עד 12 שעות, ללא חופשות, ימי מחלה, תלושי שכר או הטבות סוציאליות. על פי הדו"ח של Human Rights Watch, יצרנים רבים הפועלים בהתנחלויות תלויים במידה רבה ביצוא, וכך הופכים עסקים ברחבי העולם לשותפים בהפרות המתוארות בדו"ח, דרך שרשרת האספקה שלהם.[45]

תיירותעריכה

יהודה ושומרון מהווים מוקד משיכה מרכזי לעולי רגל ולתיירים ויש להם מורשת עשירה בעלת משמעות עמוקה עבור בני הדתות האברהמיות. מאז 1967 מפסידה כלכלת יהודה ושומרון רווח פוטנציאלי בשל סיפוח מזרח ירושלים לישראל. מכל דולר שמשלמים תיירים, בין 92 ל-94 סנט מגיעים לישראל, שמחזיקה למעשה במונופול. ישראל שולטת בכל נקודות הגישה לאטרקציות התיירותיות העיקריות במזרח ירושלים, בבית לחם וביריחו, ומלונות פלסטיניים ברוב אזורי יהודה ושומרון נותרים ריקים למחצה.[142]

מכשולים ישראליים מנעו בעבר מפלסטינים להגיע לים המלח לצורך רחצה ובילוי, ומונעים מפלסטינים לפתח מיזמי תיירות סביב חופיו. הבנק העולמי מעריך כי 126 מיליון דולר בשנה ו-2,900 משרות היו נוספים לכלכלה המקומית אם היה מתאפשר ליזמים פלסטינים לפעול בתנאים דומים ליזמים ישראלים.[140] בשנת 2008 הוגשה עתירה לבג"ץ על כך שצה"ל מונע מפלסטינים להגיע לחופי ים המלח, כאשר העותרים טענו שהגישה נחסמה מחשש שנוכחות פלסטינים בחופים תפגע בהכנסות של עסקים ישראליים במקום, ואילו צה"ל השיב שהגישה נחסמה משיקולים ביטחוניים. בעקבות הגשת העתירה, צה"ל החליף את החסימה בבידוק ביטחוני, ואינו מונע עוד מפלסטינים את הגישה לחופיו הצפוניים של ים המלח.[143]

רכוש תרבותיעריכה

אתרים רבים ביהודה ושומרון בעלי חשיבות דתית, היסטורית או תרבותית (הן ליהודים והן לפלסטינים) פותחו על ידי המנהל האזרחי ונמצאים למעשה בשליטה ישראלית ללא אפשרת ביקור לפלסטינים, בהם קבר רחל, קבר יוסף בשכם, אתר ההרודיון וקבר ישי ורות המוכר במסורת הערבית המקומית כדיר אל-ארבעין.[144] אתר מערת המכפלה חולק בין הפלסטינים והישראלים.

בהתאם לחוק העתיקות, בסמכות הממשל הצבאי להפקיע אדמות המוכרזות כאתר ארכאולוגי ולמנוע בנייה במקום.[145][146] על פי אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין, אסור לכוח כובש להוציא ממצאים ארכאולוגיים משטח כבוש, אך מוצגים ארכאולוגיים שנמצאו בחפירות ביהודה ושומרון מוצגים במוזיאונים ישראליים. בשנת 2019 פסק בית המשפט העליון כי מחשש לחרם אקדמי, ניתן לבצע עבודות ארכאולוגיות מבלי לפרסמן.[147]

התנגדות לשלטון הישראליעריכה

בחברה הישראליתעריכה

התנגדות אידאולוגית לכיבוש הופיעה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר הוגים כישעיהו ליבוביץ ואחרים הזהירו מפני ההשלכות של שלטון ממושך על הפלסטינים,[148] אך רווחה בעיקר בקרב השמאל הרדיקלי. ההתנגדות האידאולוגית לכיבוש הלכה והתקבלה בשיח הציבורי בשנות ה-70, עם הקמת מפלגת רצ ותנועת שלום עכשיו, וביתר שאת בשנות ה-80, כאשר מפלגת העבודה אימצה את האופציה הירדנית ומאוחר יותר את פתרון שתי המדינות. עם השנים, סיום הכיבוש הפך לאחד מהעקרונות המרכזיים של השמאל הפוליטי בישראל.

טענות על השחתה מוסריתעריכה

במאמר שפורסם לראשונה בשנת 1968 טען ישעיהו ליבוביץ כי

"לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה...בתחום שלטוננו פירושה: חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי...והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד"

ישעיהו ליבוביץ, "שטחים"[149]

עם השנים הפכה הטענה כי הכיבוש גורם להשחתה מוסרית לאחד הנימוקים העיקריים נגד הכיבוש בשיח הפוליטי בישראל.[150] לפי הטענה, שלטון צבאי של עם אחד על עם אחר יוביל בהכרח להשחתה מוסרית של שני העמים, ולכן סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי קיומי.

באוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית" (מוסד ביאליק, 2013) מציגים צ'ארלס גרינבאום ויואל אליצור מספר מחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין הכיבוש להתגברות האלימות בחברה הישראלית בכלל ובאלימות של חיילים ומתנחלים כלפי פלסטינים בפרט.[151]

אדי קאופמן טען כי השפעת הכיבוש היא אחד הגורמים להתגברות האתנוצנטריות בחברה הישראלית ולשחיקת התמיכה בדמוקרטיה ובזכויות האדם. על פי קאופמן, ”השוואה של דאגות החיילים בדבר התנהגות הומאנית כלפי האויב הערבי החמוש לאחר מלחמת 1967... עם דאגות החיילים בדבר התמודדות עם אזרחים לא–חמושים לאחר המלחמה בעזה ב–2009, מעידה על שחיקת הערכים הבסיסיים מן היסוד”.[152]

סרבנותעריכה

  ערך מורחב – סרבנות בישראל

סירוב לשרת בצה"ל הוא אקט של מחאה נגד הכיבוש, שננקט על ידי צעירים לפני גיוס או על ידי חיילי מילואים. מאז שנות ה-70 היו מספר התארגנויות של סרבנות לשרת בצה"ל בכלל ומעבר לקו הירוק בפרט, וקיימת גם סרבנות לא מאורגנת של יחידים. בין הקוראים לסרבנות כמחאה לגיטימית נגד הכיבוש היה ישעיהו ליבוביץ, אחד ההוגים המרכזיים של השמאל הרדיקלי בישראל.

אלימות וטרורעריכה

  ערכים מורחבים – האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, גל הטרור הפלסטיני (2015–2016), גל הטרור בישראל (אביב 2022)

במהלך האינתיפאדה הראשונה, ההתנגדות הפלסטינית החמושה לכיבוש כללה זריקת אבנים במהלך עימותים עם כוחות צבא ישראליים, על כלי רכב צבאיים או של מתנחלים, שריפת צמיגים, השלכת בקבוקי תבערה והצבת מחסומים.

שנים לאחר מכן, באינתיפאדה השנייה, הסלימה האלימות: פיגועי התאבדות, שבוצעו לעיתים בידי צעירים, הפכו למאפיין מרכזי של האינתיפאדה בין השנים 2001–2005. מלבד הפתח של אש"ף, סיעות מיליטנטיות חמושות רבות, מרקסיסטיות, אסלאמיות או אחרות, היו מעורבות כמו התנזים, גדודי חללי אל-אקצה, חמאס, תנועת הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני, החזית העממית לשחרור פלסטין, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין וועדות ההתנגדות העממית.

בעשור השני של המאה ה-21 הוחלפו חגורות הנפץ באמצעים פרימיטיביים יותר, ופיגועי דריסה ופיגועי דקירה נעשו נפוצים, בייחוד בזמן גל הטרור של 2015–2016.

ארגונים פלסטיניים שונים מנסים להצדיק את הפגיעה באזרחים ישראלים בטענות שונות. בין השאר, נטען ש"כל האמצעים כשרים" במאבק נגד הכיבוש, או שאי חוקיותן של ההתנחלויות מצדיקה פגיעה במתנחלים. לטענות אלו אין בסיס, ופגיעות אלו מהוות הפרה חמורה של החוק הבינלאומי.[153]

לקריאה נוספתעריכה

  • משה דרורי, החקיקה באזור יהודה והשומרון, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי עייש הרי סאקר, 1975

קישורים חיצונייםעריכה

ביאוריםעריכה

  1. ^ הכינוי מתייחס לגדה המערבית של הירדן, ביחס לגדה המזרחית, ממלכת ירדן.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 ליסה הג'אר, סכסוך שפיטתי: מערכת בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית ובעזה, עמ' 2
  2. ^ ניית'ן ת'ראל, השפה היחידה שהם מבינים: לכפות פשרה בישראל ופלסטין, עמ' 144
  3. ^ 1 2 פיטר ביינארט, ג'ורג' אורוול והכיבוש ה'דמוקרטי' של ישראל של הגדה המערבית, באתר הארץ, 12 בפברואר 2014
  4. ^ הצו הוצא על ידי ממשלת ישראל בתאריך 28.6.1967 על פי סעיף 11ב' לפקודת סדרי השלטון והמשפט ופורסם בקובץ התקנות 2064 http://www.nevo.co.il/Law_word/law06/tak-2064.pdf
  5. ^ חוות דעתו של בית הדין הבינלאומי לצדק, באתר בצלם, ‏1 בינואר 2011.
  6. ^ אמנת ז'נבה, באתר BBC, 10 בדצמבר 2009.
  7. ^ "The Separation Fence in the International Court of Justice and the High Court of Justice: Commonalities, Differences and Specifics"
  8. ^ 1 2 אמנת ז'נבה, באתר BBC, 10 בדצמבר 2009
  9. ^ 1 2 יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 25
  10. ^ בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, ניתן ב-28 בדצמבר 1983
  11. ^ 1 2 ג'וליאנה טיריפלי, תקשורת ושלום במזרח התיכון: תפקיד העיתונות בישראל-פלסטין, עמ' 24
  12. ^ דניאל בר-טל ואלעאי אלון, תפקיד האמון בפתרון סכסוכים: המקרה הישראלי-פלסטיני ומעבר, עמ' 324
  13. ^ יונתן מנדל, איך להפוך לעיתונאי ישראלי, באתר London Review OF BOOKS, 6 במרץ 2008
  14. ^ רות אגלש, ישראלים קוראים לה 'שירלי טמפר'. פלסטינים קוראים לה גיבורה., באתר וושינגטון פוסט, 19 בדצמבר 2017
  15. ^ Philip E. Davies, The Educated West Bank Palestinians
  16. ^ עמוס קינן, לא כל הארץ פארק קנדה, דבר, 17 בנובמבר 1981
  17. ^ Meron Benvenisti, Sacred Landscape, University of California Press, p. 327
  18. ^ איאן בלאק, אויבים ושכנים: ערבים ויהודים בפלסטין ובישראל, 1917-2017, עמ' 277
  19. ^ רוברט בווקר, פליטים פלסטיניים: מיתולוגיה, זהות, והחיפוש אחר שלום, עמ' 81
  20. ^ אייל הראובני, נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח, באתר בצלם, מאי 2011, עמ' 8
  21. ^ רמת הגולן הייתה באחריות אלוף פיקוד הצפון, ורצועת עזה וסיני באחריות אלוף פיקוד הדרום.
  22. ^ צו בדבר הקמת מינהל אזרחי, באתר צה"ל
  23. ^ החקיקה באזור יהודה והשומרון - סקירה, באתר צה"ל
  24. ^ רג'א שחאדה, לכבוש את פלסטין מרקיב את ישראל מבפנים. שום הסכם במפרץ לא יכול להסתיר זאת, באתר הגרדיאן, 17 בספטמבר 2020
  25. ^ ראו למשל למשל החלטה זו של האספה הכללית של האו"ם מנובמבר 2020, והחלטות רבות נוספות
  26. ^ החלטה 446 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 452 של מועצת הביטחון של האו"ם, החלטה 465 של מועצת הביטחון של האו"ם והחלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם
  27. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 44-47
  28. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 41
  29. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 42
  30. ^ נולדו בחטא: הקמת התנחלויות על קרקע פרטית בצו תפיסה צבאי, באתר שלום עכשיו, 25 ביולי 2016
  31. ^ בג"ץ 390/79 עזת מחמד מוסטפא דויקאת, ו-16 אחרים נגד ממשלת ישראל ואחרים, ניתן ב-22 באוקטובר 1979
    שלומית גרינפילד גילת, 1979 - מַשָּׁק כנפי הפרפר של בג"ץ דוויקאת, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 20 במרץ 2019
  32. ^ אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד, שלום עכשיו, ‏2018-07-18
  33. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 51-52
  34. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 50-51
  35. ^ אמיר בן-דוד, משל עקרבה, באתר זמן ישראל, 10 ביוני 2020
  36. ^ גרשום גורנברג, האימפריה המקרית: ישראל ולידת ההתנחלויות, 1967-1977
  37. ^ חוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק
  38. ^ 1 2 3 4 מיכאל גלצ'ינסקי, ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית: החוק הבינלאומי והמשפטנות הישראלית, 2004
  39. ^ 1 2 3 Human Rights Watch, ישראל: 50 שנים של עוולות כיבוש, 4 ביוני 2017
  40. ^ יותם ברגר, כמה מתנחלים באמת חיים בגדה המערבית? תחקיר הארץ חושף, באתר הארץ, 15 ביוני 2017
  41. ^ יותם ברגר, ישראל השתמשה בצנזורה הצבאית כדי להסתיר את ההתנחלויות הראשונות מהציבור, מסמך חושף, 7 בספטמבר 2016
  42. ^ יחזקאל ליין ואיל ויצמן, גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, באתר בצלם, מאי 2002, עמ' 11
  43. ^ אורן יפתחאל, אתנוקרטיה: אדמה ופוליטיקת זהויות בישראל/פלסטין, עמ' 64
  44. ^ פאול ריבלין, הכלכלה הישראלית מהקמת המדינה למאה ה-21, עמ' 143
  45. ^ 1 2 3 4 5 6 כיבוש בע"מ, באתר Human Rights Watch, 19 בינואר 2016
  46. ^ גארי פילדס, שטח מגודר: נופים פלסטיניים באספקלריה היסטורית, עמ' 173
  47. ^ מרי קינג, ג'יהאד אזרחי: מאבק לא אלים, דמוקרטיזציה וממשל במזרח התיכון, עמ' 149
  48. ^ באתר ynet
  49. ^ זכויות האדם בשטחים הכבושים, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
  50. ^ 1 2 שלטון אחד, שתי מערכות חוק: משטר הדינים של ישראל בגדה המערבית, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל
  51. ^ 1 2 3 מיכאל ספרד, הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ופשע האפרטהייד: חוות דעת משפטית, באתר יש דין, יוני 2020
  52. ^ אן מ. לסץ', גירוש ישראלי של פלסטינים מיהודה ושומרון ומרצועת עזה, 1967-1978, Journal of Palestine Studies, כרך 8, גיליון 2, עמ' 101-131
  53. ^ ישראל שחק, הענשת החף מפשע, Journal of Palestine Studies, כרך 4, גיליון 1, עמ' 184
  54. ^ גירוש פלסטינים מהשטחים והגירוש ההמוני בדצמבר 1992, באתר בצלם, יוני 1993, עמ' 15
  55. ^ בג"צ 3287/16 כפר אדומים ואחרים נ' שר הביטחון ואחרים, ניתן ב-24 במאי 2018
  56. ^ יהושע (ג'וש) לייפר, המזבלה והייאוש מחכים למפונים מח'אן אל אחמר, 16 ביוני 2018
  57. ^ הטרנספר השקט נמשך, באתר בצלם, ספטמבר 1998, עמ' 6-7
  58. ^ Human Rights Watch, ישראל גוזלת את מעמדם של פלסטינים ירושלמים, 8 באוגוסט 2017
  59. ^ מזרח ירושלים, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  60. ^ הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, סקירה של מדיניות ההריסה הישראלית
  61. ^ מדיניות התכנון בגדה, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  62. ^ הריסת בתים שנבנו ללא רישיון בגדה המערבית (לא כולל מזרח ירושלים), באתר בצלם, 6 בספטמבר 2020
  63. ^ נתונים על הריסת בתים שנבנו ללא רישיון במזרח ירושלים(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021), באתר בצלם, 6 בספטמבר 2020
  64. ^ דוד שולמן, חופש וייאוש: הערות מדרום הר חברון, עמ' 28
  65. ^ ג'ולי מארי פטיט, הכתיבה על החומות: הגרפיטי של האינתיפאדה, מאי 1996
  66. ^ צו בדבר איסור פעילות הסתה ותעמולה עוינת, באתר בצלם
  67. ^ נאסר אל-קאדי, משטר ההיתרים הישראלי: מציאות וקשיים, באתר המכון למחקר יישומי - ירושלים, 2018
  68. ^ ישראל: הצבא הורס בתי ספר בגדה המערבית, באתר Human Rights Watch, 25 באפריל 2018
  69. ^ איל בנבנישתי, החוק הבינלאומי של הכיבוש, עמ' 216
  70. ^ העמדה לדין של אזרחים ישראלים החשודים בפגיעה בפלסטינים בגדה המערבית, באתר יש דין, מאי 2015
  71. ^ נווה גורדון, הכיבוש של ישראל, עמ' 144
  72. ^ נולדו ללא זכויות אזרח, באתר Human Rights Watch, 17 בדצמבר 2019
  73. ^ פיט ואן רנן, הגנה על ילדים במהלך עימות פוליטי מזוין: פרספקטיבה רב-תחומית, עמ' 382
  74. ^ 1 2 טניה ריינהרט, ישראל/פלסטין: איך לסיים את המלחמה של 1948
  75. ^ 1 2 אמצעים לפיזור הפגנות בשטחים, באתר בצלם, דצמבר 2012
  76. ^ דף מידע דצמבר 1998, באתר בצלם
  77. ^ יש לאסור על השימוש בירי תחמושת חיה בנסיבות שאינן מסכנות חיים בגדה המערבית, באתר בצלם, 18 ביוני 2009
  78. ^ שרה גליים, מי בואש: נשק שמשתמש בסירחון כדי לשלוט בהמונים, באתר HowStuffWorks
  79. ^ ג'יימס אלן גרף, להציב ילדים כמטרה, עמ' 168
  80. ^ באתר Vice
  81. ^ יואב פלד, המאבק לריבונות: פלסטין וישראל, 1948-2005, עמ' 48
  82. ^ יואל פיטרס, האיחוד האירופי והאביב הערבי: קידום דמוקרטיה וזכויות אדם במזרח התיכון, עמ' 80
  83. ^ סארי מקדיסי, פלסטין לעומק: כיבוש יום-יומי, עמ' 142
  84. ^ 1 2 ליסה הג'אר, סכסוך שפיטתי: מערכת בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית ובעזה, עמ' 5
  85. ^ מעצר מנהלי, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017
  86. ^ באתר על חייו של תייסיר ערורי
  87. ^ אדוארד ויטן, אל תגרשו את תייסיר ערורי, 4 בספטמבר 1989
  88. ^ סקירה של ארגון אמנסטי אינטרנשיונל על מצב זכויות האדם בעולם, 2017-2018(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021)
  89. ^ פעולה דחופה(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021), באתר אמנסטי אינטרנשיונל, 25 בינואר 2018
  90. ^ ג'יימס רון, עינויים וטיפול לקוי: חקירת פלסטינים מהשטחים הכבושים בידי ישראל, עמ' 86
  91. ^ ליסה הג'אר, סכסוך שפיטתי: מערכת בתי המשפט הצבאיים הישראליים בגדה המערבית ובעזה, עמ' 195
  92. ^ מיכאל אהרוני, האם זה אפשרי להשתקם מעינויים? שיעורים מניצול השואה והפילוסוף ז'אן אמרי, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2018
  93. ^ עינויים והטלת אימה בגדה המערבית, באתר אל-חאק
  94. ^ יעל שטיין, נוער בסיכון, באתר בצלם, מרץ 2018
  95. ^ 1 2 ילדים במעצר צבאי ישראלי(הקישור אינו פעיל, 13.9.2021), באתר קרן החירום הבינלאומית של האומות המאוחדות לילדים, פברואר 2013
  96. ^ ג'ון מרשהיימר וסטפן וולט, הלובי של ישראל ומדיניות החוץ של ארצות הברית, עמ' 90]
  97. ^ ג'יימס אלן גרף, להציב ילדים כמטרה, עמ' 157
  98. ^ פרנק מ. אפליטו, אש פתוחה: תרבויות ירי עולמיות, עמ' 47-48
  99. ^ דילמות של זיקה: זהות ושייכות בקרב נוצרים פלסטיניים, עמ' 93
  100. ^ Is a New Israeli Bill Creeping Annexation of West Bank?, Yonah Jeremy Bob, Jerusalem Post, 5 September 2017
  101. ^ Fearing International Ire, Netanyahu Blocks Annexation – but Promotes Applying Israeli Laws to Settlements, Haaretz, Jonathan Lis, 17 February 2018
  102. ^ "מה שמתחולל בגזרת צו האלוף הוא ביזיון ושערורייה", סרוגים, ‏2017-06-06
  103. ^ 1 2 3 4 Orna Ben-Naftali; Michael Sfard; Hedi Viterbo (10 במאי 2018). The ABC of the OPT: A Legal Lexicon of the Israeli Control over the Occupied Palestinian Territory. Cambridge University Press. pp. 52–. ISBN 978-1-107-15652-4. {{cite book}}: (עזרה)
  104. ^ 1 2 Gilead Sher, The Application of Israeli Law to the West Bank: De Facto Annexation?, INSS Insight No. 638, December 4, 2014
  105. ^ ACRI 2014, p. 21.
  106. ^ 1 2 Jerusalem Post, Knesset Committees to Discuss Applying New Laws to West Bank, 3 January 2018: "Legislative committees will be instructed to discuss each new bill’s application to the West Bank, the Knesset House Committee decided on Wednesday... House Committee chairman Yoav Kisch (Likud) originally proposed a change to the Knesset rules that would require committees to discuss how to apply each bill to the West Bank, whether in the text of the law or through a military order. Knesset Legal Adviser Eyal Yinon suggested that he instruct committee legal advisers to hold such discussions, instead of changing Knesset regulations, and the House Committee accepted the idea."
  107. ^ 1 2 Arutz Sheva, Shaked: We'll remain in Judea & Samaria for another 5,000 years, 3 January 2018: "The Knesset House Committee today discussed the interaction between the Knesset and Israeli citizens in Judea and Samaria, against the background of Justice Minister Ayelet Shaked's directive that any new government legislation would require reference to Judea and Samaria."
  108. ^ 1 2 Israeli Ministers Deliberate on Applying 12 Bills to West Bank Settlements; Justice Minister Ayelet Shaked calls move the correction of an injustice 'that has lasted for 50 years'
  109. ^ Michael Sfard (23 בינואר 2018). The Wall and the Gate: Israel, Palestine, and the Legal Battle for Human Rights. Henry Holt and Company. p. 465. ISBN 978-1-250-12271-1. {{cite book}}: (עזרה)
  110. ^ Orna Ben-Naftali (13 בינואר 2011). International Humanitarian Law and International Human Rights Law. OUP Oxford. pp. 148–. ISBN 978-0-19-100160-4. {{cite book}}: (עזרה)
  111. ^ Aeyal Gross (6 באפריל 2017). The Writing on the Wall: Rethinking the International Law of Occupation. Cambridge University Press. pp. 176–. ISBN 978-1-107-14596-2. {{cite book}}: (עזרה)
  112. ^ 1 2 Occupation, colonialism, apartheid?: a re-assessment of Israel's practices in the occupied Palestinian territories under international law, 2009, pages 108–109
  113. ^ John Ehrenberg; Yoav Peled (29 ביולי 2016). Israel and Palestine: Alternative Perspectives on Statehood. Rowman & Littlefield Publishers. pp. 192–. ISBN 978-1-4422-4508-2. {{cite book}}: (עזרה)
  114. ^ אבירם, אמיתי, שיערוך כספים המוחזרים על ידי רשויות ציבוריות באזור יהודה והשומרון: בכך הרחיב המחוקק בצורה עקיפה את תחולת האיסור הקבוע בחוק על האזורים. זאת ועוד, בעבר הוחלו הוראות חוק ישראליות שונות, דרכה של תחיקת הביטחון החלה באזורים, בשטחן של הרשויות המקומיות הישראליות באזורים (החלה זו יצרה את התופעה המכונה "משפט המובלעות"). יודגש כי החוקים הישראליים שהוחלו בדרך זו בעלי צביון פרסונלי מובהק (דוגמת נושאי חינוך, רווחה, בריאות, עבודה, מעמד אישי וכיוצא בזה עניינים) ולא בעלי צביון טריטוריאלי-קרקעי
  115. ^ Times of Israel, three articles on 9 November 2014:
    * Bill would require IDF to copy Israeli civil law for settlements
    * Ministers back bill forcing army to extend civil law to settlements
    * MKs charge ‘civil law’ bill will lead to settlement annexation
  116. ^ Times of Israel, Plan to apply Israeli law in West Bank: Equal rights or ‘creeping annexation’?
  117. ^ אסת'ר רוזלינד כהן, זכויות האדם בשטחים הכבושים על ידי ישראל, 1967-1982, עמ' 245
  118. ^ ג'ון ב. קוויגלי, התיק עבור פלסטין: נקודת מבט מהמשפט הבינלאומי, עמ' 186
  119. ^ איאן לוסטיק, מדינות לא מיושבות, אדמות במחלוקת: בריטניה ואירלנד, צרפת ואלג'יריה, ישראל והגדה המערבית-עזה, עמ' 11
  120. ^ המחיר הכלכלי של הכיבוש הישראלי של השטחים הפלסטיניים הכבושים, באתר המכון למחקר יישומי - ירושלים, 2015, עמ' 4
  121. ^ שריל רובנברג, הפלסטינים: חיפוש אחר שלום צודק, עמ' 123-124
  122. ^ פאטמה זיאיי, הכלכלה הפוליטית של שלום במזרח התיכון: ההשפעה של אג'נדות סחר מתחרות, עמ' 136
  123. ^ פרנצ'סקה דה שאטל, שייח'י מים ובוני סכרים: סיפורים על אנשים ומים במזרח התיכון, עמ' 131
  124. ^ שריל רובנברג, הפלסטינים: בחיפוש אחר שלום צודק, עמ' 382
  125. ^ תקווה אפלה: לעבוד עבור השלום בישראל ובפלסטין, דייוויד שולמן, עמ' 72
  126. ^ אזור C ועתיד הכלכלה הפלסטינית, עמ' 19-20
  127. ^ טום ג'ויס, החקלאים הפלסטינים הנלחמים בהגבלות הגבול ובמחסור המים, באתר הגרדיאן, 12 באפריל 2016
  128. ^ העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי לעם הפלסטיני, באתר ועידת האו"ם לסחר ופיתוח, 21 ביולי 2016, עמ' 7
  129. ^ הערכת ההגבלות על פיתוח סקטור המים הפלסטיני, באתר UNISPAL, אפריל 2009, עמ' 26-27
  130. ^ 1 2 3 אירוס ברוורמן, עקירת זהויות: הרגולציה של עצי זית בגדה המערבית הכבושה, נובמבר 2009
  131. ^ נווה גורדון, הכיבוש של ישראל, עמ' 143
  132. ^ איל בנבנישתי, החוק הבינלאומי של הכיבוש, עמ' 215
  133. ^ 1 2 סטיבן לונרגן, קונפליקט והאקלים, עמ' 380
  134. ^ סטיבן לונרגן, קונפליקט והאקלים, עמ' 379
  135. ^ לורן גלפונד פלדינגר, הפוליטיקה של המים, באתר הארץ, 13 באפריל 2013
  136. ^ גדעון לוי ואלכס ליבק, 'המקום הזה הוא ליהודים בלבד': מעיינות האפרטהייד של הגדה המערבית, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2019
  137. ^ איך נישול מתרחש, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים בשטח הפלסטיני הכבוש, מרץ 2012
  138. ^ תוצרת הארץ: ניצול שטח פלסטיני לטיפול בפסולת ישראלית, באתר בצלם, דצמבר 2017
  139. ^ שפכים ללא גבולות: הזנחת הטיפול בשפכי הגדה המערבית, באתר בצלם, יוני 2009
  140. ^ 1 2 אזור C ועתיד הכלכלה הפלסטינית, עמ' 58-60
  141. ^ סקטור הטלקומוניקציה בשטחים הפלסטיניים: הזדמנות מוחמצת להתפתחות כלכלית, באתר הבנק העולמי, 1 בפברואר 2016
  142. ^ ראמי אייסאק, תיירות ומלחמה, עמ' 144-147
  143. ^ להסיר את מחסום צפון ים המלח, באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל, 11 ביוני 2008
  144. ^ לשלוט בעבר, לתפוס בעלות על העתיד: השימושים הפוליטיים של הארכאולוגיה במזרח התיכון, עמ' 142
  145. ^ זיו שטהל, מנכסים את העבר, באתר יש דין, דצמבר 2017, עמ' 11-16
  146. ^ לשלוט בעבר, לתפוס בעלות על העתיד: השימושים הפוליטיים של הארכאולוגיה במזרח התיכון, עמ' 148
  147. ^ ניר חסון, על חפירות ארכאולוגיות בגדה המערבית לא להיעשות פומביות, בית המשפט העליון פוסק, באתר הארץ, 19 במאי 2019
  148. ^ מיכל אהרון, 'לא ימות משיח, אלא ימי הביניים': הוגי דעות חזו ב-1967 את העתיד לבוא", באתר הארץ
  149. ^ ישעיהו ליבוביץ, 'שטחים', פורסם לראשונה: ידיעות אחרונות 1968
  150. ^ ישעיהו ליבוביץ', יהודים וערבים בישראל, 1980
  151. ^ צ'ארלס גרינבאום ויואל אליצור, "ההשלכות הפסיכולוגיות והמוסריות של כיבוש השטחים הפלסטיניים על החברה הישראלית", מתוך האוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", עורכים דניאל בר טל ויצחק שנל, מוסד ביאליק 2013, עמ' 310
    וראו בעיקר: השפעת הכיבוש על חיילים עמ' 316
    וכן: התפתחות תוקפנות של חיילים נגד אזרחים, עמ' 322-323
  152. ^ אדי קאופמן, "השפעת הכיבוש על זכויות האדם בתוך ישראל", מתוך האוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", עורכים דניאל בר טל ויצחק שנל, מוסד ביאליק 2013, עמ' 373
    וראו בפרט עמ' 382-382, 385
  153. ^ פגיעה באזרחים ישראלים על-ידי פלסטינים, באתר בצלם, 11 בנובמבר 2017