פתיחת התפריט הראשי

השלכת הרימון בכנסת

תקרית בה משה דואק השליך במשכן הכנסת הזמני רימון ופצע את בן-גוריון, גולדה מאיר, ומשה כרמל.

השלכת הרימון בכנסת הייתה תקרית שהתרחשה ב-29 באוקטובר 1957, בה השליך משה דואק, בן 24, רימון יד בכנסת במשכנה בבית פרומין.

היסטוריהעריכה

פיצוץ הרימון גרם לפציעתו הקשה של שר הדתות משה שפירא, וכן פצע באורח קל את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שרת החוץ גולדה מאיר, ושר התחבורה משה כרמל. דואק, שגנב את הרימון מצה"ל, לא הספיק לזרוק שני רימונים נוספים שהיו בידו. מניעיו לא היו ברורים, אך ככל הנראה נבעו ממצוקה אישית, ולא היו פוליטיים. דואק ביקש מאוחר יותר סליחה מהשר משה שפירא.

עקב פציעתו באירוע, אושפז בן-גוריון בבית החולים הדסה. מספר ימים לאחר האירוע בכנסת, ב-2 בנובמבר, התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, לאחר תאונת דרכים בה היה מעורב. היה חשש שאם תגיע לאוזני בן-גוריון הידיעה המצערת על ההתאבדות, הדבר יפגע בבריאותו. משום כך, ביום בו פורסמה הידיעה, הדפיסו חלק ממערכות העיתונים מספר קטן של גליונות שיועדו במיוחד עבור ראש הממשלה, ובהם לא אוזכרה התאבדותו של ארגוב. אותם גיליונות עיתונים שהגיעו לידיו, היו מקור המידע העיקרי של בן-גוריון בענייני אקטואליה במהלך אשפוזו אז, וכך אכן נדחה המועד בו הגיע לאוזניו המידע.

להתקפה זו, שכוונה נגד חברי הכנסת, קדמו מספר התקפות: בשנת 1951 ניסתה מחתרת דתית קיצונית, "ברית הקנאים", לפגוע בכנסת כמחאה על גיוס חובה של נשים לצה"ל; ב-12 בספטמבר 1949 חדר אברהם צפתי, עולה חדש מאיראן, למשכנה הזמני של הכנסת בבניין קולנוע קסם, הוא ניסה לפתוח באש מתת-מקלע סטן על חברי הכנסת ועל חברי הממשלה. סדרני הכנסת השתלטו עליו לפני שהספיק לפתוח באש והוא התגלה כאדם מעורער בנפשו.

בעקבות האירוע הוקמו בשנת 1958 היחידה לאבטחת אישים של השב"כ[1] ומשמר הכנסת.

משה דואק, זורק הרימון, שב לתודעה הציבורית בשנת 1988, כשהקים את מפלגת "תרשיש" - מפלגה דתית-מזרחית, שקראה להקמת מכללה על בסיס של תורה ועבודה בנתניה, והתפרסמה בקריאה "נוער-נוער-נוער", אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה