השלכת הרימון בכנסת

תקרית בה משה דואק השליך במשכן הכנסת הזמני רימון ופצע את בן-גוריון, גולדה מאיר, ומשה כרמל.

תקרית השלכת הרימון בכנסת התרחשה ב-29 באוקטובר 1957. משה דואק, בן 24, השליך רימון יד אל מליאת הכנסת, ששכנה באות עת בבית פרומין. כתוצאה מהשלכת הרימון נפצעו ראש הממשלה ושלושה מהשרים.

בית פרומין, ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, שבו שכנה הכנסת בשנים 1950 - 1966, ובו התרחש אירוע השלכת הרימון. תמונה מראשית שנות ה-50 של המאה ה-20

אירועים קודמיםעריכה

לאירוע השלכת הרימון בכנסת קדמו מספר התקפות. ב-12 בספטמבר 1949 חדר אברהם צפתי, עולה חדש מאיראן, למשכנה הזמני של הכנסת בבניין קולנוע קסם בתל אביב. הוא ניסה לפתוח באש מתת-מקלע סטן על חברי הכנסת ועל חברי הממשלה. סדרני הכנסת השתלטו עליו לפני שהספיק לפתוח באש והוא התגלה כאדם מעורער בנפשו. בשנת 1951 ניסתה מחתרת דתית קיצונית בשם "ברית הקנאים", לפגוע בכנסת כמחאה על גיוס נשים לצה"ל.

זורק הרימוןעריכה

  ערך מורחב – משה דואק
 
יציע האורחים בבית פרומין, מעל האולם שבו התכנסה מליאת הכנסת. תמונה מ-1964, 7 שנים לאחר אירוע השלכת הרימון, ולאחר התקנת מחיצה משוריינת ביציע שנועדה למנוע הישנות מקרה דומה
 
אולם המליאה: דוכן הנואמים, שולחן הממשלה ומאחוריו שולחן למומחים שאינם חברי הכנסת. הרימון הושלך מלמעלה ונחת בין דוכן הנאומים לשולחן הממשלה

זורק הרימון, משה דואק (או דוויק) נולד בחלב, סוריה ב-1933. בגיל 13 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. תחילה התגורר בקיבוץ דורות ואחר-כך בגליל ים. בצה"ל שירת בחיל הקשר[1] והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות.

באוקטובר 1953 תבע את הסוכנות היהודית על נזק שנגרם לו, לטענתו, במהלך קטטה בקיבוץ גליל ים.[2] תביעתו נדחתה והוא ערער לבית המשפט העליון כשהוא מייצג את עצמו ומגיש את טענותיו בחוברת של 50 עמודים, שכללה ביטויים חריפים נגד השופט שפסק נגדו.[3] בית המשפט העליון דחה את ערעורו, אך לבקשת נשיא בית המשפט יצחק אולשן הבטיח נציג הסוכנות שייעשו מאמצים לסייע לדואק במציאת עבודה.[4] במאי 1956 שלח דואק מכתב לנשיא בית המשפט העליון, בו איים על מוסדות ואישים שונים בחבלה גופנית אישית אם לא יחודש בירור תביעתו נגד הסוכנות ועליית הנוער. בעקבות זאת נעצר דואק ואושפז במרכז הרפואי לבריאות הנפש בבאר יעקב למספר חודשים.[5][6]

האירועעריכה

דואק הגיע למשכן הכנסת ביום שלישי, ד' בחשוון תשי"ח, 29 באוקטובר 1957. הכנסת שכנה באותה תקופה בבית פרומין, ברחוב המלך ג'ורג'. בכניסה לבניין לא הייתה אבטחה למעט שני נוטרים לא חמושים שעמדו בכניסה. יום הדיונים היה אמור להיות שגרתי ולא הוקדשה תשומת לב מיוחדת לנכנסים. דואק נכנס בקלות לבניין, וקיבל ללא בעיה אישור להיכנס ליציע האורחים.[7]

ישיבת הכנסת ה-347 של הכנסת השלישית[8] החלה בשעה 16:05 בדיון ביטחוני, בדברים של חבר הכנסת יוחנן בדר, ואחריו פרץ ברנשטיין ומאיר ארגוב. אחריהם עלה לדוכן הנואמים חבר הכנסת יצחק רפאל. במהלך נאומו, בסביבות השעה 18:00, השליך דואק את הרימון, מסוג מילס אל האולם.[9] רפאל הבין את המתרחש, צעק "פצצה" ונשכב על הרצפה. בכך כנראה ניצל מפגיעה קשה. הרימון התפוצץ בין דוכן הנואמים ושולחן הממשלה ושר הדתות, משה שפירא, שהיה הקרוב ביותר לפיצוץ, נפצע קשה מרסיס בבטנו. שר התחבורה, משה כרמל, שישב לידו נפצע קל יותר וידו נשברה מעוצמת הפיצוץ. שר החינוך, זלמן ארן, שהיה סמוך אליהם ניצל מכיוון שקם מכסאו זמן קצר לפני כן. ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, ששאל "מי עשה זה?" נפצע קל, וכך גם שרת החוץ, גולדה מאיר.[7][10]

סגן יושב ראש הכנסת, ישראל ישעיהו-שרעבי, שהיה יו"ר הישיבה, הודיע על הפסקת הישיבה בשעה 18:17.[8] כמה חברי כנסת ניגשו מיד לטפל בראש הממשלה, שפונה מחוץ לבניין למכונית, שלקחה אותו לבית החולים. חבר הכנסת ד"ר שמשון יוניצ'מן, רופא בהכשרתו, טיפל בשפירא ולאחר מכן בכרמל. גולדה מאיר ביקשה שיטפלו לפניה בפצועים האחרים, ולבסוף קיבלה סיוע מחבר הכנסת אליעזר שוסטק. שלושתם פונו לבית החולים.[10]

בכנסת התעוררה מהומה רבה. דואק ניסה להימלט, אך נלכד על ידי אנשים שהיו לידו וראו אותו משליך את הרימון לתוך האולם. אנשי ביטחון שהיו בסיור שגרתי בבניין השתלטו על דואק והחלו בחקירה ראשונית שלו, שהוקלטה. הוא נשמע מבולבל, בכה והביע חרטה. החשש הראשון היה שמדובר בפיגוע על רקע לאומני, על רקע טבח כפר קאסם שיום השנה הראשון להתרחשותו היה אמור להיות יומיים לאחר מכן, ב-29 באוקטובר, או כנקמה על מבצע סיני, שיום השנה הראשון להתרחשותו חל גם הוא ב-29 באוקטובר. תוך זמן קצר זוהה דואק, והמשטרה הודיע ליושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק כי מדובר באדם לקוי בנפשו.[7]

לאחר האירועעריכה

תוך זמן קצר התאספו ליד בית פרומין אנשים רבים. אף על פי שכבר בשעה 19:00 נמסרה הודעה בחדשות קול ישראל על האירוע וצוין שהמניע אינו לאומני, ניסו רבים להתנפל על דואק כאשר הוצא מן הבניין על ידי השוטרים, ואלו הצליחו בקושי למנוע לינץ'.[7][10] לאחר ניקוי האולם וסידורו, חודשה ישיבת הכנסת בשעה 20:52.[8]

כמה שעות אחרי האירוע שלח בן-גוריון מכתב אל הוריו של משה דואק, שהתגוררו אז בפרדסיה. המכתב הובא אליהם למחרת על ידי קצין משטרה. במכתב נכתב: "אני יודע כי אתם מצטערים יחד עם כל בני ישראל על הפשע המתועב והאווילי שביצע אתמול בנכם. אין זו אשמתכם. אתם חיים במדינת ישראל, ובה שולט צדק ויושר, ואני מקווה שלא יאונה לכם ולשאר בניכם כל רע. והלוואי שתצליחו לחנך שאר הילדים שלכם למעשים טובים ולאהבת ישראל".[7]

בחקירת המשטרה נתגלו עוד שני רימונים ליד ביתו של דואק, והתברר כי הוא גנב אותם מצה"ל. דואק ביקש לשחרר אותו בערבות במהלך החקירה, אך בקשתו נדחתה על ידי בית המשפט. יומיים לאחר האירוע שחזר דואק את המעשה, ואמר כי ביקר בבניין הכנסת כמה פעמים כדי להכיר את המקום. לדבריו לא התכוון לפגוע בשרים ובחברי הכנסת, אך לא הצליח להסביר מדוע השליך את הרימון, למעט אמירתו כי ביקש לעורר תשומת לב למצוקתו. בחקירה התברר עוד כי דואק נפגש עם בן-גוריון בשדה בוקר עוד לפני השלכת הרימון, ובן-גוריון זיהה אותו לאחר המקרה.[10]

בן-גוריון אושפז בבית החולים הדסה. מספר ימים לאחר האירוע בכנסת, ב-2 בנובמבר, התאבד מזכירו הצבאי ומקורבו של בן-גוריון, נחמיה ארגוב, לאחר תאונת דרכים בה היה מעורב. היה חשש שאם תגיע לאוזני בן-גוריון הידיעה המצערת על ההתאבדות, הדבר יפגע בבריאותו. משום כך, ביום בו פורסמה הידיעה, הדפיסו חלק ממערכות העיתונים מספר קטן של גליונות שיועדו במיוחד עבור ראש הממשלה, ובהם לא אוזכרה התאבדותו של ארגוב. אותם גיליונות עיתונים שהגיעו לידיו, היו מקור המידע העיקרי של בן-גוריון בענייני אקטואליה במהלך אשפוזו אז, וכך אכן נדחה המועד בו הגיע לאוזניו המידע.

בעקבות האירוע נבחנו מחדש סידורי הביטחון בכנסת. ביציע האורחים הותקנה מחיצה משוריינת, וקצין הכנסת החל לבצע בדיקות לנכנסים לבניין, כולל חיפוש בתיקים. בעקבות האירוע הוחלט על הקמת היחידה לאבטחת אישים של השב"כ, שהוקמה ב-1958,[11] ועל הקמת משמר הכנסת.[7]

בן-גוריון, גולדה מאיר ומשה כרמל החלימו במהירות. משה שפירא עבר תקופת החלמה ממושכת יותר, במהלכה נוסף לשמו השם "חיים".[10]

דואק נידון ל-15 שנות מאסר. לאחר שהיה כלוא במשך 10 שנים פנה לבית המשפט הגבוה לצדק בדרישה שיצווה על שר הפנים באותה עת, משה חיים שפירא, להמליץ בפני הנשיא על חנינה עבורו. בית המשפט דחה את עתירתו.[12] דואק שב לתודעה הציבורית בשנת 1988, כשהקים את מפלגת "תרשיש" - מפלגה דתית-מזרחית, שקראה בין השאר להקמת מכללה על בסיס של תורה ועבודה בנתניה, והתפרסמה בקריאה "נוער-נוער-נוער", אך לא הצליחה לעבור את אחוז החסימה.[10]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה