פתיחת התפריט הראשי

פוליטיקה של ישראל

פוליטיקה ישראלית
(הופנה מהדף השמאל הישראלי)

הפוליטיקה הישראלית כוללת תנועות, מפלגות וארגונים רבים. האידאולוגיה השלטת בישראל היא הציונות, ומרבית המפלגות במדינה מציינות את ערכיה כבסיס למצעיהן. הגושים הפוליטיים העיקריים בפוליטיקה הישראלית ובכנסת בפרט משויכים לזרמים האידאולוגיים של השמאל, הימין והמרכז. חלוקה זו אמנם דומה לפוליטיקה במדינות רבות בעולם - אך בישראל יש לה משמעויות ויישומים ייחודיים. ובדומה בחברות ומדינות בעולם, משתנה מעת לעת משמעות המונחים בציבוריות ובתקשורת בישראל.

בנוסף לשלושת הגושים המרכזיים וגם במקביל להן, קיימות קבוצות סקטוריאליות מוגדרות באוכלוסייה: החילונים (והמסורתיים), הדתיים, החרדים, העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, והערבים. אל חלוקה זו נוספה גם החלוקה העדתית המיטשטשת בקרב היהודים: למזרחים ולאשכנזים.

התגבשות הזרמים הפוליטיים בישראל החלה עוד בתקופת היישוב בשנות ה-20 של המאה ה-20, בדמותם של תנועת העבודה, הציונות הדתית, החוגים "האזרחיים" (כגון הציונים הכלליים) והרוויזיוניסטים.

השיח הפוליטי בישראל נע בעיקר סביב הציר הביטחוני-מדיני, זאת בניגוד למדינות אירופה שם החלוקה היא בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי. לפי הציר הזה מוגדרים גם מחנות השמאל והימין בכלל. החלוקה בין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית נעשית בעיקר לפי הפרמטרים הבאים: היחס למעמד יהודה ושומרון, ההתנחלויות ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ביחס לכלכלה, יחסי דת ומדינה ובחלוקת המשאבים הכלכליים של המדינה.

מליאת הכנסת - בית הנבחרים הישראלי
פתקי הצבעה של מפלגות בקלפי
עתידן של ההתנחלויות נידון רבות בפוליטיקה הישראלית

תוכן עניינים

נושאי חתךעריכה

הציר המדיני-ביטחוניעריכה

בנושא המדיני-ביטחוני נחלקים הגושים הפוליטיים לפי עמדתם כלפי מעמד יהודה ושומרון, ההתנחלויות ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הימין הישראלי תומך בסיפוח, בין אם מלא או חלקי, של יהודה ושומרון. ביחס לפלסטינים בשטחי A ו-B, הדעות נעות בין הרחבת האוטונומיה לתושבים ועד פירוק הרשות הפלסטינית. הימין מתנגד להקמת מדינה פלסטינית, התנגדות שמנומקת בסיבות לאומיות, כמו אי-הכרה בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, וביטחוניות, כמו הטענה שהקמת מדינה כזאת מהווה איום על קיומה של מדינת ישראל ופגיעה קשה בביטחונה. הימין הישראלי דוגל כיום בבניית ההתנחלויות, בין אלו בגושי ההתיישבות ובין אלו המבודדות, ורואה בהן מימוש זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל.

השמאל הישראלי, לעומת זאת, תומך בנסיגה כזאת או אחרת מהשטחים. השמאל מתנגד להתנחלויות המבודדות, אך מקבל בעיקרו את אלו השוכנות בגושי ההתיישבות. מהלכים אלו מנומקים על ידי השמאל הציוני בכך שהתבוססות אזרחית ביהודה ושומרון עלולה לסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, לסכל את תהליך השלום הישראלי-פלסטיני, ולפגוע במדינה ביטחונית, מדינית וכלכלית. בפלגים קיצוניים יותר של השמאל נובעת ההתנגדות מהדעה שההתנחלויות גורמות להפרת זכויות האדם של הפלסטינים. דעה זאת מובאת על ידי ארגוני שמאל רדיקלי שונים, אשר רואים בהתנחלויות, יחד עם מהלכים נוספים של ישראל בשטחים, עוולות במסגרת הכיבוש הישראלי.

היחס לפלסטיניםעריכה

העמדה הבסיסית של השמאל היהודי בישראל מושתתת על הכרה בזכויות של הפלסטינים בארץ. זכות היהודים על ארץ ישראל, צריכה לסגת במידה רבה או מועטה בפני זכויות הפלסטינים על פי תפיסת השמאל. מחנה השמאל דוגל ברובו הגדול בפתרון שתי המדינות ובחתירה לפשרה עם הפלסטינים הכוללת הקמת מדינה פלסטינית אשר במקרים רבים, כולל גם פינוי של מתנחלים בהסכמה או בכוח, ובמיעוטו בפתרון מדינה אחת דו-לאומית.

העמדה הבסיסית של הימין היהודי מתבססת על זכותם של היהודים על ארץ ישראל (מסיבות דתיות או היסטוריות או בשל הצורך בהבטחת קיומה של מדינת ישראל). גם הימין, בחלקו, חותר לפשרה עם הפלסטינים ולשם כך מוכן לוויתורים גדולים לעומת עמדותיו המקוריות (אם כי הוויתורים המוצהרים של הימין פחותים, בדרך כלל, במידה רבה, מאלה של השמאל). נכונותם של חוגי ימין רבים לוותר על חלקים מארץ ישראל אינה מתבססת על זכות של הפלסטינים על ארץ ישראל אלא על צורך ליישב את הסכסוך עמם. חלק אחר בימין, בעיקר בימין הדתי מאמין בארץ ישראל השלמה. בימין דעות שונות, ביניהן מתן אוטונומיה לפלסטינים או הפיכתם לאזרחים ירדנים ועד כדי הסכמה ל"שתי מדינות לשני עמים" (אם כי לא כ"משאת נפש"). בימין הרדיקלי (ובעבר גם בשמאל הסוציאליסטי) מוצע גם טרנספר של הפלסטינים, בהסכמה או בכוח. בגלל החשדנות הרבה של הימין כלפי הפלסטינים וכוונותיהם האמיתיות, הימין שם דגש על משא ומתן זהיר, תוך קבלת ערבויות בינלאומיות ופלסטיניות, כדי להבטיח שאופיה, ביטחונה ואינטרסיה של ישראל לא יפגעו.

יש לציין כי קיימת סימטריה הפוכה בעמדות של שמאל וימין כלפי הפלסטינים בקרב יהודים וערבים בישראל. אצל יהודים - השמאל מצדד יותר בוויתורים לפלסטינים ואצל הערבים - השמאל מצדד יותר בוויתורים ליהודים[דרוש מקור]. בימין - היהודים עומדים יותר על זכויותיהם והערבים עומדים יותר על זכויות הפלסטינים.

היחס לטרורעריכה

הימין מתנגד לגישה כי הטרור הערבי נובע מ"ייאוש מהתהליך המדיני" או כתוצאה מ"הכיבוש" ו"המצור על עזה" היות שהטרור התקיים גם לפני "הכיבוש" ולפני "המצור על עזה". לדידו, הטרור הערבי נובע מחוסר השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון הערבי-אסלאמי וייתקיים כל עוד לערבים יש זיק של תקווה שבאמצעות כוח ואלימות הם יצליחו להשמיד את ישראל ולסלק את היהודים מארץ ישראל. לגישת הימין, הדרך להפסקת הטרור צריכה להיות הקמת "קיר ברזל" וגדיעת התקווה הערבית להשמדת ישראל, וזאת על ידי שלילת נסיגות משטחים בשליטת ישראל והגברת הבנייה וההתיישבות בכל חלקי הארץ, ובמקביל חיזוק צה"ל והההרתעה האסטרטגית. לפיכך, הימין דוגל בדיכוי הטרור בכוח צבאי ובפרט בסיכולים ממוקדים כנגד מחבלים מכל הדרגים ובהריסת בתי מחבלים. חלקים בימין דוגלים גם בעונש מוות למחבלים ובגירוש משפחות מחבלים כדי לחזק את ההרתעה נגד "טרור יחידים".


היחס להתנחלויותעריכה

הימין הציוני דוגל בהתיישבות בשטחים, ואילו השמאל תומך בפירוק חלק מההתנחלויות ומסירת השטחים לידי הפלסטינים. מיעוטו של השמאל הציוני וכל השמאל הרדיקלי (ואף רוב הערבים, שמאל וימין כאחד) תומכים בפירוק כל ההתנחלויות. בעבר הימין החילוני דגל ברעיון ארץ ישראל השלמה, אולם כיום מטרה זו היא נחלתו הכמעט בלעדית של הימין הדתי, בעוד הימין החילוני ברובו מוכן להכיר, בצער ובלית ברירה, בפשרה טריטוריאלית כלשהי. כיום, רוב הימין המתון ומחנה המרכז בישראל תומכים בהשארת רוב ההתנחלויות (ובעיקר הגושים הגדולים וההתנחלויות שקרובות לקו הירוק) תחת ריבונות ישראל. גם השמאל אינו אחיד בגישתו להתנחלויות: בעוד חוגי שמאל מסוימים קוראים לחתירה למשא ומתן עם הפלסטינים בנושא השטחים, חוגי שמאל אחרים קוראים לפינוי מלא של ההתנחלויות גם ללא הסכמה בצד הפלסטיני.

הציר החברתי-כלכליעריכה

יחסי דת ומדינהעריכה

נושא יחסי דת ומדינה מציף מחלוקת הקשורה להגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחלוקת נוגעת למתחים שבין שני מרכיבי ההגדרה, ולשאלה האם יש להגדיר את המדינה כיהודית במובן הדתי של המילה, או במובן הלאומי בלבד. בסוגיות דת ומדינה החלוקה היסודית אינה לימין ושמאל אלא לחילונים ודתיים. רוב החילונים תומכים בביטול חוקים דתיים, לעומת רוב הדתיים התומכים בשימורם.[1] עמדה דתית רדיקלית תומכת בחקיקה דתית עד כדי הפיכת המדינה למדינת הלכה, במטרה לחזק את זהותה היהודית של המדינה.

מדיניות כלכליתעריכה

בישראל אין חפיפה מובהקת בין העמדה המדינית לזו הכלכלית. ככלל השמאל הישראלי תומך בהרחבת מעורבות הממשלה במשק והרחבת מדינת הרווחה. עמדותיהן נעות מסוציאל-דמוקרטיה ועד קומוניזם. בקרב השמאל הרדיקלי, הן הציוני והן הלא-ציוני ישנם המחזיקים בעמדות מרקסיסטיות.[2] רבים בימין קוראים גם הם להרחבת מדינת הרווחה ומעורבות הממשלה במשק.

רוב תנועות המרכז (כמו שינוי, המפלגה הליברלית הישראלית, יש עתיד ואחרות) ורוב תנועות הימין (כמו הליכוד והימין החדש) נוטים יותר לליברליזם כלכלי ומאמינים בשוק חופשי המתבסס על יזמות והיי-טק תוך הפחתת הרגולציה הממשלתית על הכלכלה, החברות והעסקים הקטנים והבינוניים.

הזרמים הפוליטיים בישראלעריכה

להלן החלוקה המקובלת לזרמים הפוליטיים העיקריים בארץ. החלוקה על פי קווים אלה נובעת מההתפלגות הקואליציונית שבאופן היסטורי נחלקת בין גוש ה"ימין", בהובלת הליכוד, לבין גוש ה"שמאל", בהובלת העבודה, עם ניסיונות חוזרים ונשנים של מפלגות שונות ליצור "מרכז" יציב. עם זאת, ערכי היסוד של ציונות ודמוקרטיה משותפים לגוש ה"מרכז" ולרובם המכריע הן של גוש ה"שמאל" והן של גוש ה"ימין". מרבית החברה הישראלית חלוקה בדרכי מימושם של אותם ערכי יסוד. לעומת זאת, האגפים הרדיקליים בימין ובשמאל עשויים להתנגד לציונות, לדמוקרטיה, או לשני הערכים גם יחד, מתוך נשיאת ערכי יסוד אחרים (כגון לאומנות יהודית, לאומנות ערבית, פוסט-ציונות, או חרדיות).

השמאלעריכה

  ערך מורחב – שמאל פוליטי בישראל


 
הפגנת "שלום עכשיו" בחברון, לציון "40 שנה לכיבוש"

השמאל בישראל, אשר נקרא בעבר "מחנה הפועלים" בשל זיקתו החזקה לסוציאליזם, מונהג באופן מסורתי על ידי מפלגת העבודה (בפרט כמפא"י) על גלגוליה השונים אשר ייצגה את הכלכלה הסוציאליסטית, ובשנות ה-90 של המאה ה-20 הובילה את תהליך אוסלו. מחנה זה, הכולל בכנסת גם את מרצ וחד"ש, דוגל בגישה יונית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי ומאמין שוויתורים מצד ישראל יביאו להסכמי שלום והם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך. השמאל מעדיף קידום משא ומתן דיפלומטי, גם אם הוא כרוך ב"וויתורים" מצד ישראל אפילו אם וויתורים אלה הם חד צדדיים (שבעיני חלקם אינם נחשבים לוויתורים), על פני פעולות צבאיות, ומתנגד לנוכחות הישראלית בשטחים או ברובם. כלומר, השמאל תומך בוויתורים טריטוריאליים ובפינוי רוב ההתנחלויות (או אף כולן) ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה.

בהיבט המדיני, השמאל בארץ מתחלק בין שמאל ציוני התומך בציונות לבין השמאל הרדיקלי, שחלק ניכר ממנו מתנגד לציונות ורואה בה תנועה שנישלה את העם הפלסטיני מאדמתו. השמאל הציוני תומך בעיקרון שתי המדינות לשני העמים וסבור שכך יתאפשר לשמר בה את הרוב היהודי מבלי לפגוע בזכויותיה של האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש ובעזה. לדעתו של השמאל הציוני, עיקרון שתי המדינות חיוני לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי, תוך שמירה על הלגיטימציה הבינלאומית שלה. כמו כן, השמאל הציוני סבור שעקרון שתי המדינות הוא צעד הכרחי לשם כינון שלום בעתיד עם העולם הערבי. לעומת זאת, רובו של השמאל הרדיקלי היהודי דוגל בביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית והפיכתה למדינה נייטראלית מבחינה לאומית, בין אם לאחר חלוקתה קודם לכן לשתי מדינות או בהפיכתה למדינה דו-לאומית על כל שטחי ארץ ישראל. השמאל נוטה לליברליזם בנושאי חברה, דת ומדינה. הוא תומך בהפרדת דת ומדינה וחופש מדת. הוא בעד שוויון זכויות לבני מיעוטים (לרבות מיעוטים על רקע מגדר מיני, כגון הלהט"ב). בנושאי כלכלה קיימת קשת של דעות בחוגי שמאל שונים, בין קומוניזם לסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה. כך מרצ מזוהה כמפלגה הדוגלת במדיניות רווחה כלכלית, והפרדת הדת מהמדינה. בנוסף, היא מקדמת מדיניות לחיזוק זכויות מיעוטים כגון ערבים אזרחי ישראל, נכים, פליטים לא יהודים (כגון עובדים זרים) וקהילת הלהט"ב. מפלגת חד"ש היהודית-ערבית, מהווה חזית של ארגוני שמאל רבים, ביניהם המפלגה הקומוניסטית הישראלית. בנוסף להיותה דוגלת בהשגת שלום באמצעות פשרות, בשתי מדינות על בסיס גבולות 4 ביוני 1967, היא תומכת במדיניות כלכלית-סוציאליסטית ובצדק סביבתי. עם זאת בקרב רוב הציבור חד"ש מזוהה כמפלגה ערבית אנטי-ציונית.

אחד מארגוני השמאל החוץ-פרלמנטריים הוותיקים הוא "שלום עכשיו", הפועל לסיום "הכיבוש" ולגיוס תמיכה ציבורית לכך וסבור שצעדים אלה יביאו לקידום השלום עם הפלסטינים ועם מדינות ערב. בשנים האחרונות מתרכזת "שלום עכשיו" בפעילות נגד ההתנחלויות. עוד ארגונים שפועלים לקדם הסכם מדיני עם הפלסטינים הם יוזמת ז'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של עמי איילון. לצדם פועלים עשרות ארגוני שמאל וכמה ארגוני שמאל רדיקלי קטנים, כאשר רבים מהם מתעסקים בעיקר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקרן החדשה לישראל תומכת ומממנת ארגוני שמאל רבים.

הימיןעריכה

  ערך מורחב – ימין פוליטי בישראל

הימין בישראל דוגל בלאומיות יהודית, ומאוחד בעיקרון שמדינת ישראל צריכה להיות מדינת העם היהודי. בשל כך הימין מכונה המחנה הלאומי. בעוד על אופייה הדתי של המדינה ועל אופיה הדמוקרטי יש דעות שונות, החל מהפרדת הדת מהמדינה ודמוקרטיה ליברלית, עבור במדינה יהודית ודמוקרטית ועד מדינת הלכה, יש הסכמה שעל ישראל לשמור על אופייה היהודי-לאומי ושלילה מוחלטת של כל טענה כלפי ישראל לוותר על אופייה היהודי וסמליה. הימין תומך במלחמה בטרור באמצעות כוח צבאי, משא ומתן זהיר עם הערבים המבוסס על "שלום תמורת שלום" עם מינימום מסירת שטחים. כמו כן, חלק ניכר מהימין תומך בארץ ישראל השלמה ובהתנחלויות ביהודה ושומרון. מבחינה חברתית-כלכלית הימין תומך בגישות שונות, ממדינת רווחה ועד כלכלת שוק.

מפלגת הימין הגדולה בישראל היא מפלגת הליכוד, על גלגוליה השונים, לאחר שתנועת החרות התאחדה עם המפלגה הליברלית הישראלית ועם מספר מפלגות ימין אחרות. התנועה מייצגת את חזונו של זאב ז'בוטינסקי ודרכו של מנחם בגין למדינה יהודית, דמוקרטית וליברלית המבוססת על זכותו של עם ישראל על כל ארץ ישראל, ומציגה עצמה כחלופה למפלגת העבודה גם בתפיסתה הכלכלית התומכת בכלכלת שוק. נכון ל-2019 הליכוד בראשות בנימין נתניהו היא מפלגת ימין-מרכז שחלק מחבריה (כולל נתניהו עצמו) תומך בהסדר מדיני עם הפלסטינים שבו תוקם מדינה פלסטינית מפורזת לצד מדינת ישראל.

מפלגות ימין נוספות בישראל הן ישראל ביתנו, הבית היהודי, האיחוד הלאומי - תקומה ומחוצה לה על ידי מועצת יש"ע, גוש אמונים, ישראל שלי, הפורום המשפטי למען ישראל ושלל תנועות אחרות. מחנה הימין מתאפיין בגישה ניצית כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי, הוא מאמין שהערבים אינם מעוניינים בשלום אמת וכל הדיבורים על הסכם הם הונאה שמטרתם להחליש את ישראל ולהקים בסיסי טרור קדמיים בשטחים. לפיכך, הם מאמינים בגישה תקיפה כנגד הטרור הפלסטיני והתנגדו להסכמי אוסלו, אותם הם ראו כתרמית ערבית. הימין סבור שאפשר למגר את הטרור באמצעות פעולות צבאיות ותמך במבצעים דוגמת חומת מגן וכן במדיניות הסיכולים הממוקדים. רוב הימין תמך בארץ ישראל השלמה ומתנגד לעקירת התנחלויות, אולם בתנאים שנוצרו בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מוכנים ראשי שתיים משלוש המפלגות הגדולות בימין (הליכוד וישראל ביתנו) המהוות רוב מוחלט בו, לפשרה טריטוריאלית, אך מתנגדים לחלוקת ירושלים.

רוב הדתיים הלאומיים נוטים באופן מובהק לימין, כאשר בציונות הדתית יש מספר זרמים: הקיבוץ הדתי, הזרם הממלכתי, חרדים לאומיים והזרם הרדיקלי יותר (המכונה לעיתים נוער הגבעות). כמו כן, חלק מבני הציונות הדתית (כ-15%) הם תושבי ההתנחלויות ותומכים בתנועת גוש אמונים. בציונות הדתית פועל גם זרם של שמאל-דתי (המזוהה פוליטית עם מפלגת מימד ותנועת ציונות דתית ריאלית), אך מדובר בזרם קטן יחסית. המפד"ל, מפלגת דתית-לאומית שייצגה הלכה למעשה את הציונות הדתית, הייתה בעבר מפלגת מרכז-שמאל, בעלת ברית של מפא"י ושל מפלגת העבודה הישראלית. אולם בעשורים האחרונים, כשההיבטים המדיניים זכו להדגשה יתרה בפוליטיקה הישראלית, נוצר פער בין המפלגות והמפד"ל מצאה עצמה בין מפלגות הימין, על רקע היותה תומכת בהתיישבות בארץ ישראל כולה ומתנגדת בנחרצות לכל ויתור טריטוריאלי, תהליך ששיאו בריצה המשותפת עם מפלגת האיחוד הלאומי.

כיום את הציונות הדתית מייצגת מפלגת הבית היהודי, שמתנגדת למדינה פלסטינית ודוגלת בהיותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית שהיא מדינת העם היהודי. היא תומכת בכלכלה שוק עם רגישות חברתית, קירוב לבבות בין דתיים לחילוניים, חינוך יהודי והתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל. את הזרם הנצי יותר מייצגת בכנסת מפלגת האיחוד הלאומי (שמיוצגת בכנסת כחלק מסיעת הבית היהודי, ונתמכת על ידי מולדת). יותר נצית היא מפלגת עוצמה יהודית שתומכת בטרנספר כפתרון לסכסוך.

ככל הנראה, רוב הימין בארץ הוא בעל נטייה מסורתית ופרו-שמרנית, אם כי יש מחנה ימין נרחב שהוא חילוני מובהק. מפלגות ימין חילוניות בנוסף לליכוד הן ישראל ביתנו, צומת, חרות - התנועה הלאומית והתקווה - מפלגה ציונית לאומית.

מבחינה כלכלית רוב מפלגות הימין תומכות בקפיטליזם בעוד שחלקים בהן תומכים בשילוב של כלכלת שוק עם מדינת רווחה ומדיניות קצבאות המסייעת לחלשים. בייחוד התבלטו מפלגות הציונות הדתית בעמדות סוציאל-דמוקרטיות מובהקות.[3]

לצד הימין המתון, פועלים בישראל מספר תנועות ופלגים של הימין הרדיקלי. הללו תומכות בפתרונות רדיקליים ביחס לאוכלוסייה הערבית, כגון גירושם מתחומי ארץ ישראל למדינות ערב, טרנספר, עידוד הגירתם או השארתם ללא אזרחות ולגבי הערבים היושבים בכפרים הנמצאים ליד הקו הירוק והגבול עם הרשות הפלסטינית המכונים "המשולש" יש המאמינים כי צריך למסור את כפרים אלו ואוכלוסייתם לשליטה פלסטינית במסגרת תוכנית חילופי שטחים תמורת ההתנחלויות וגם כדי להיפטר מהם דמוגרפית במדינת ישראל היהודית. מספר התומכים בתנועות אלו קטן ביותר.

המרכזעריכה

  ערך מורחב – מרכז פוליטי בישראל

המרכז הפוליטי מנסה להציג חלופה פוליטית לגושי הימין והשמאל המסורתיים ומציג השקפות ודיעות המאפיינות את שני המחנות.

 
הקו הירוק ויהודה ושומרון - ממוקדי המחלוקת בין הימין והשמאל בישראל

המרכז הפוליטי משלב את חוסר האמון של הימין בנכונות של הפלסטינים לשלום עם הטענה של השמאל שיש לצמצם את הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. כתוצאה מכך, אף על פי שהמרכז תומך בהמשך משא ומתן זהיר עם הערבים הוא תומך בפעולות חד-צדדיות כגון גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות לצד המשך הפעולות הצבאיות (כגון סיכולים ממוקדים) ללחימה בטרור. רוב מפלגות המרכז מתנגדות לחלוקת ירושלים ותומכות בהשארת גושי ההתיישבות תחת ריבונות ישראלית בכל הסדר מדיני עם הפלסטינים. מבחינת אופי המדינה המרכז תומך בציונות ובישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ומדינת העם היהודי אך בדרך כלל דוגל בחילוניות.

מבחינה כלכלית, המרכז הוא ליברלי וחלקו תומך בכלכלה חופשית ובעל גישה קפיטליסטית בעוד אחרים תומכים במדינת רווחה. נושא חשוב של חלק ממפלגות המרכז בישראל במאה ה-21 הוא נושא גיוס בני ישיבות לשירות צבאי ולאומי ויישום תוכנית לימודי הליבה במוסדות החינוך החרדיים. מספר מפלגות מרכז מיתגו את עצמן כ"מפלגות של מעמד הביניים" המהווה את רוב הציבור הישראלי.

עד הבחירות לכנסת השבע עשרה, גוש המרכז בכנסת היה קטן, מספר חבריו לא עבר את 15 המנדטים ומפלגות מרכז נטו להתפורר תוך פחות משתי קדנציות (לדוגמה: ד"ש, הדרך השלישית, מפלגת המרכז ומפלגת שינוי). מפלגות מרכז אחרות התמזגו עם שתי המפלגות הגדולות, כמו יחד (מפלגתו של עזר ויצמן, התאחדה עם המערך ב-1987), תל"ם (ה"תנועה להתחדשות ממלכתית" של משה דיין, התפלגה למערך ולליכוד), ליברלים עצמאיים (שהתפרקה עם כישלון המערך ב-1977) והציונים הכלליים (שהתאחדה עם מפלגות נוספות לגח"ל ובסוף נטמעה בליכוד). בעקבות השינויים הפוליטיים הדרמטיים שהתרחשו בישראל (ושזכו לכינוי "המפץ הפוליטי") לאחר פירוק הליכוד והקמת קדימה על ידי אריאל שרון, זכה גוש המרכז בבחירות לכנסת השבע עשרה למספר שיא של 36 מנדטים שיוצגו על ידי קדימה ומפלגת הגמלאים. מפלגת המרכז הגדולה ביותר עד לימים אלה היא קדימה, אשר הורכבה בעיקר מיוצאי מפלגת העבודה והליכוד והחזיקה בראשות הממשלה בשנים 20062009. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל שבה מפלגת השלטון לא הייתה הליכוד או מפלגת העבודה אלא מפלגת מרכז. לאחר הבחירות לכנסת השמונה עשרה רשם גוש המרכז ירידה בכוחו ל-28 מנדטים, כולם מיוצגים על ידי קדימה. בבחירות לכנסת ה-19 התרסקה קדימה לשפל של 2 מנדטים ואת מקומה תפסו מפלגות "יש עתיד" ו"התנועה". בבחירות לכנסת ה-20 רצה "התנועה" ביחד עם מפלגת העבודה הישראלית ואת המרכז ייצגו מפלגות "יש עתיד" ו"כולנו", שגרפו ביחד 21 מנדטים. בבחירות לכנסת ה-21 קמו המפלגות המרכז-ליברליות: "חוסן לישראל" (של בני גנץ), תל"ם ("תנועה לאומית-ממלכתית" של משה יעלון), ויש עתיד (בראשות יאיר לפיד) והתאחדו לרשימת מרכז משותפת: כחול לבן, במטרה להחליף את השלטון בישראל. המפלגה זכתה ב-35 מנדטים.

גם חלק מהמפלגות שאינן מזוהות כימין או שמאל נחשבות למפלגות מרכז. לדוגמה: מפלגת הגמלאים מתמקדת בנושאי פנים ונכנסה לכנסת-17 עם שבעה מנדטים והייתה בממשלה-31. מפלגה זו נחשבת מרכז בתחום המדיני, אך תחום זה לא מרכז פעילותה.

החרדיםעריכה

המפלגות החרדיות (מיוצגות נכון לאמצע 2017 על ידי ש"ס ויהדות התורה המורכבת מדגל התורה ואגודת ישראל) נחשבות כנוטות לימין, בעיקר בכל הקשור לענייני דת ושמרנות, אך גם בתחום המדיני (יחסי חוץ וביטחון, השסע עם הערבים), על אף שהן מוכנות לתמוך גם בצעדי מדיניות שמאלנית, כל עוד דרישותיהן בתחומי הדת (חקיקה דתית, תקציב למוסדות דת וכדומה) נענות על ידי הממשלה. מפלגות אלה תומכות במדינת רווחה והגדלת הקצבאות לחלשים בחברה. מפלגות אלו אינן נוטות להתמקד בענייני חוץ וביטחון ועיקר עיסוקן בשמירה על מימון החינוך הדתי ושירותי הדת ובחקיקה דתית שתדגיש את זהותה היהודית של המדינה, מתוך שאיפה למדינת הלכה. סיעת יהדות התורה מייצגת את רוב הציבור החרדי האשכנזי ואילו מפלגת ש"ס, שהוקמה על ידי הרב עובדיה יוסף, מייצגת את הזרם הספרדי ביהדות ובין תומכיה נמנים חרדים מהזרם הספרדי אך גם מסורתיים רבים מעדות המזרח.

העולים החדשיםעריכה

העולים מרוסיה וממדינות ברית המועצות לשעבר נוטים ברובם לימין במישור המדיני וחשובה להם הפטריוטיות של המנהיג והקשיחות שהוא מפגין כנגד הטרור. ברם, בנושאי תרבות, דת וכלכלה רובם ליברלים, ותומכים בשוק חופשי והפרדת דת ומדינה.

מאז העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים היו שלוש מפלגות מרכזיות ברחוב הרוסי: ישראל בעלייה בראשות נתן שרנסקי שקיבלה בבחירות 1996 7 מנדטים ולימים התרסקה ונטמעה בליכוד, ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן שהגיעה ל-15 מנדטים בבחירות לכנסת ה-18 והפכה למפלגה השלישית בגודלה כאשר קיבלה קולות רבים מחוץ לסקטור הרוסי, והבחירה הדמוקרטית בהנהגת רומן ברונפמן שרצה יחד עם מרצ ואיננה פעילה יותר (נכון לתחילת 2010).[4]

כיום, רק מפלגת ישראל ביתנו הימנית (לה 5 מנדטים בכנסת ה-21) מזוהה עם העלייה הרוסית.

המפלגות הערביותעריכה

 
נצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל

מאז קום המדינה ועד היום פעילות בישראל ומיוצגות בכנסת מפלגות המייצגות את ציבור הבוחרים הערבי. עד הבחירות לכנסת העשירית לא היה ביטוי מהותי לעמדות הפוליטיות עצמאיות של הציבור הערבי - רוב הבוחרים הערביים הצביעו למערך או למפלגות ערביות דוגמת קידמה ופיתוח, שהיוו רשימות לוויין של המערך ופעילותן בכנסת תואמה ולמעשה הוכתבה על ידי המערך, ובכך הן שיתפו פעולה עם הממסד היהודי-ציוני (הן גם בדרך כלל נטלו חלק בקואליציה אך לא בממשלה), בעוד מיעוט משמעותי של הבוחרים הצביע לרשימה המבוססת על המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י/רק"ח/חד"ש) שהנהגתה באותה התקופה הייתה יהודית-ערבית, ואשר מדיניותה הייתה כפופה למדיניות ברית המועצות. החל מהכנסת האחת עשרה היה בכנסת ייצוג לקולות פוליטיים עצמאיים מתוך הציבור הערבי הישראלי: ניצני לאומיות פלסטינית חילונית בדמות הרשימה המתקדמת לשלום בראשות פעיל אל-ארד לשעבר מוחמד מיעארי, כמו גם ראשיתו של תהליך נטישת המערך מצד הציבור המוסלמי המסורתי (בעיקר בעקבות תחילת האינתיפאדה הראשונה) עם הקמת המפלגה הדמוקרטית הערבית של חה"כ עבד אל-והאב דראושה. במקביל, וביתר שאת בעקבות קריסת הגוש הסובייטי, חד"ש התאימה את עמדותיה ופעילותה לשיח הפוליטי הפנים-ערבי. מאז הבחירות לכנסת הארבע עשרה ניתן לזהות גוש מפלגות ערביות אשר זוכות לרוב המכריע של קולות הבוחרים הערבים. השפעתן של המפלגות הערביות על השיח הפוליטי בישראל הייתה זניחה בין אם שיתפו פעולה עם הממסד ובין אם התנגדו לו ואף התריסו כנגדו. עם זאת, ככל שהתגבר הקול הפוליטי הערבי העצמאי, אשר מתנגד למדיניות ישראל בשטחים, לציונות ולאופיה היהודי של מדינת ישראל, ותומך במאבק הפלסטיני נגד מדינת ישראל, כך התחדדה תפישתם של רבים בציבור היהודי את המפלגות הערביות כעוינות את ישראל ואף תומכות טרור.

מפלגות ערביות מעולם לא שותפו בממשלת ישראל, ומאז שהתהווה גוש המפלגות הערביות הוא תמיד באופוזיציה ומביע התנגדות לממשלה. עם זאת, ולמרות פער מהותי הנובע מהתנגדותן לציונות, הן תמיד ראו בשמאל הציוני רע במיעוטו בהשוואה לימין הישראלי, אותו ראו כמקדם סדר יום לאומי-יהודי. בהתאם לכך הן מרבות לשתף פעולה עם סיעות השמאל הציוני בכנסת בנושאים רבים, החל בתחומי מדיניות חוץ והתנהלות ישראל מול הפלסטינים ומדינות ערב, עבור ביחסי יהודים-ערבים בישראל ומעמד האזרחים הערבים, וכלה בתחומי כלכלה ורווחה. הדוגמה הבולטת ביותר לשיתוף פעולה שכזה הייתה בימי ממשלת ישראל העשרים וחמש, שזכתה לתמיכה עקבית של הסיעות הערביות בכנסת כמעט לכל אורך כהונתה, ואף נשענה על תמיכה זו כדי להבטיח רוב בכנסת.

בעקבות שיתוף הפעולה עם השמאל הציוני, ובהינתן הדומינאנטיות של השיח היהודי-ציוני בפוליטיקה הישראלית, המפלגות הערביות בישראל נחשבות בעיני רבים כגוש הומוגני של שמאל רדיקלי, ומסייעת לכך העובדה שבחלקן פעיל מספר מצומצם של חברים יהודים, כולם אנשי שמאל רדיקלי מובהקים. ברם, המפלגות הערביות מייצגות קשת עמדות שרובן אינו עולה בקנה אחד עם תפישות שמאל רדיקלי או שמאל בכלל, כאשר הפרמטר העיקרי עליו נחלקות המפלגות הערביות הוא חילון לעומת מסורת בחברה הערבית המוסלמית ברובה: הקוטב החילוני תומך בשיתוף פעולה בין-עדתי (מוסלמי-נוצרי-דרוזי-יהודי), בקידום מעמד האישה, בקידום השכלה מערבית ובשבירת המבנה החמולתי-פטריארכלי בחברה הערבית. הקוטב השמרני, הנשען רובו ככולו על אוכלוסייה מוסלמית (שמרנים בקרב הנוצרים ובעיקר בקרב הדרוזים לא בהכרח תומכים במפלגות הערביות), תומך במבנה החמולתי-פטריארכלי בחברה הערבית המוסלמית, תוך הקפדה על ערכי המסורת ודת האסלאם.

המפלגות החילוניות הן מק"י, הערבית-יהודית, שהיא הגרעין הדומיננטי בחד"ש, המהווה את המסגרת הפוליטית לכלל השמאל הערבי בישראל, ובל"ד, המקדמת אג'נדה לאומית פלסטינית חילונית. שתי המפלגות מתאפיינות בציבור פעילים ובוחרים רב-עדתי, כאשר הגיוון בולט במיוחד במק"י-חד"ש (בכנסת ה-20 מכהנים מטעם חד"ש חמישה ח"כים, מהם שניים בני העדה המוסלמית, אחת מהעדה הנוצרית, אחד מהעדה הדרוזית ואחד יהודי). עיקר המחלוקת בין מק"י-חד"ש לבל"ד נסוב על היחס כלפי הרוב היהודי במדינה: חד"ש דוגלת בשיתוף פעולה משמעותי עם כוחות פוליטיים בציבור היהודי, ובכללו ארגונים ומפלגות בשמאל הציוני (ואפילו עם ש"ס בענייני כלכלה ורווחה), וכן בנכונות להתערבות המדינה לשם קידום ערכים מתקדמים בחברה הערבית. לעומת זאת, בל"ד מתעקשת על קו לאומי בדלני ואף מתריס, ורואה בשמאל הציוני כסות ליברלית ללאומיות היהודית המנשלת את העם הפלסטיני (חלק מאנשי בל"ד אף מפנים את עיקר ביקורתם דווקא לשמאל הציוני בשל כך), מתנגדת לשיתוף פעולה עם כוחות פוליטיים יהודיים שאינם מזדהים עם הלאומיות הפלסטינית (אך מקבלת בברכה פעילים יהודיים השותפים לדרכה), ומנהלת את מאבקה למען חילוניות וערכים מערביים בחברה הערבית כמאבק פנים-ערבי, ללא השענות על המדינה היהודית-ציונית. גם בתחום הכלכלי שתי המפלגות נבדלות זו מזו, כאשר מק"י-חד"ש נוקטת קו סוציאליסטי עקבי בהתאם לאידאולוגיה מרכסיסטית נטולת זיקה לאומית, בעוד בל"ד גוזרת את עמדותיה מתוך אינטרסים צרים של הציבור הערבי בישראל. בצד מפלגות אלה ניתן להזכיר גם את דעם, מפלגה טרוצקיסטית יהודית-ערבית אנטי-לאומית, שנמצאת באופן טבעי בקוטב החילוני של הפוליטיקה הערבית, ושמה את עיקר יהבה על זכויות עובדים. דעם התמודדה לכנסת בהתמדה מאז הבחירות לכנסת ה-14, אך בכולן גרפה אלפים בודדים של קולות, ומעמדה בפוליטיקה הערבית והישראלית בכלל נותר זניח.

המפלגות השמרניות פועלות באופן כמעט בלבדי בקרב הציבור הערבי-מוסלמי, בעיקר באוכלוסייה הכפרית והבדווית. מאז הכנסת ה-14, המפלגה הבולטת בקוטב השמרני היא הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, הגוזרת את מדיניותה ישירות מדת האסלאם ומהמבנה הפטריארכלי המסורתי הדומיננטי באוכלוסיות אלה. המפלגה אומנם נוקטת קו לאומי פרו-פלסטיני מובהק בסוגיות מדיניות וביטחוניות, אולם לרוב נמנעת מלהתריס כנגד הממסד היהודי באופן שיסכן את מעמד הממסד המוסלמי במדינה, ואף מקיימת שיתוף פעולה פרלמנטרי עם המפלגות היהודיות החרדיות בנושאים בהם ישנה הסכמה בין ההנהגות השמרניות בשתי הדתות, לדוגמה התנגדות לקידום מעמד נשים במוסדות דת ומשפחתיות חד-מינית במדינה. במקביל לתנועה האסלאמית פעלו ופועלות מפלגות נוספות בעלות קו שמרני מתון יותר, כגון המפלגה הדמוקרטית הערבית והתנועה הערבית להתחדשות, וכן מפלגות קטנות נוספות ו/או סיעות פורשים שהתמודדו מדי פעם בבחירות לכנסת ללא הצלחה. מפלגות אלה מבקשות לאזן בין ערכי המסורת הערבית-מוסלמית לבין ערכים מערביים, כמו גם בין הנאמנות לקו לאומי פלסטיני לבין פרגמטיזם ושיתוף פעולה נקודתי עם הממסד הישראלי לצורך אינטרסים ספציפיים של חלקים בציבור הערבי-מוסלמי. בעוד שהייצוג של הקו השמרני-מתון בכנסת מוגבל למדי (בדרך כלל ח"כ אחד או שניים, כחלק מבלוק טכני עם מפלגה אחרת, למשל הרשימה הערבית המאוחדת), הוא זוכה לביטוי משמעותי יותר בפוליטיקה המוניציפלית בקרב הציבור הערבי, בו רווחת מאוד תופעת ראשי הערים העצמאיים, שרבים מהם מובילים קו שמרני-מתון בענייני פנים וקו לאומי אך פרגמאטי ביחסם למדינה.

בעקבות העלאת אחוז החסימה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ל-3.25%, רף המהווה כרבע מחלקם של הערבים בקרב בעלי זכות הבחירה בישראל, ועל-כן מסכן את סיכויי הגושים הפוליטיים הערביים השונים להיכנס לכנסת באופן עצמאי (רבים טוענים שרף זה נקבע בכוונה תחילה לדחוק חלק מהמפלגות הערביות מהכנסת), חברו המפלגות הערביות הראשיות לבלוק טכני בדמות הרשימה המשותפת. הרשימה זכתה להישג חסר תקדים של 13 מנדטים, כאשר בהתאם למפתח דירוג הרשימה, 5 מהח"כים משתייכים לחד"ש, 3 לבל"ד, 3 לתנועה האיסלאמית ו-2 לתע"ל.

במקביל למפלגות המייצגות את ציבור הבוחרים הערבי בכנסת, התקיימו ומתקיימות תנועות פוליטיות אשר מתנגדות להשתתפות בבחירות לכנסת ומחרימות אותן ואף שוללות את זכות קיומה של מדינת ישראל, כמו התנועות הלאומניות אבנאא אלבלד ואל-ארד או הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. ככלל, היקף ההשתתפות בבחירות בקרב הציבור הערבי נמוך מאשר בציבור היהודי.

השוואה של נושאים מרכזיים בין המפלגות בישראלעריכה

יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: יש לסלק מהטבלה מפלגות שאין להן ייצוג בכנסת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
השוואת עמדות בין המפלגות בישראל
הנושא איחוד מפלגות הימין הימין החדש עוצמה יהודית זהות ש"ס יהדות התורה ישראל ביתנו הליכוד כולנו כחול לבן העבודה מרצ חד"ש רע"מ תע"ל בל"ד
אופייה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי ומדינת הלכה מדינת העם היהודי ומדינת הלכה מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי ומדינת לאום יהודית תרבותית מדינת העם היהודי דמוקרטיה, מדינת העם היהודי דמוקרטיה, מדינת העם היהודי ומדינת כל אזרחיה[5] מדינת כל אזרחיה מדינה אסלאמית מדינת כל אזרחיה ומדינה פאן-ערבית עם מיעוט יהודי[6] מדינת כל אזרחיה
ציונות   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   נגד[7]   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   נגד   נגד   נגד   נגד
הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניהול משא-ומתן שמטרתו פתרון שתי מדינות לשני עמים   נגד   נגד   נגד   נגד   בעד מסויג חסרת עמדה   בעד מסויג[8] רשמית   נגד, לפעמים משנה עמדה   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד
מדינה דו-לאומית   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד חסרת עמדה   נגד[9]   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   בעד
סיפוח שטחי C   בעד   בעד   בעד   בעד ? דגל התורה: חסרת עמדה; אגודת ישראל:   בעד   בעד חילופי שטחים חלק   בעד חלק   בעד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד
חלוקת ירושלים; מזרח ירושלים - בירת המדינה הפלסטינית   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד חלק   בעד וחלק   נגד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד
זכות השיבה לפלסטינים   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד הרוב   נגד   בעד   בעד   בעד   בעד
סיכולים ממוקדים כנגד מחבלים   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד חסרת עמדה   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד
הנושא איחוד מפלגות הימין הימין החדש עוצמה יהודית זהות ש"ס יהדות התורה ישראל ביתנו הליכוד כולנו כחול לבן העבודה מרצ חד"ש רע"מ תע"ל בל"ד
התנחלויות המשך בנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד חלק   בעד וחלק   נגד חלק   נגד וחלק   בעד בנייה בגושי התנחלויות   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד
פינוי מאחזים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון הרוב   נגד. חלק   בעד וחלק   נגד   נגד   נגד ? חסרת עמדה ? חלק   בעד וחלק   נגד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד
פינוי התנחלויות ביהודה ושומרון במסגרת הסכם קבע (פרט לגושי ההתיישבות)   נגד   נגד   נגד   נגד   בעד מסויג חסרת עמדה   בעד מסויג הרוב   נגד   בעד מסויג הרוב   נגד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד פינוי כל ההתנחלויות   בעד פינוי כל ההתנחלויות   בעד פינוי כל ההתנחלויות   בעד פינוי כל ההתנחלויות
נסיגה מרמת הגולן במסגרת הסכם שלום עם סוריה   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   בעד מסויג   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד
תוכנית חילופי השטחים   בעד
הנושא איחוד מפלגות הימין הימין החדש עוצמה יהודית זהות ש"ס יהדות התורה ישראל ביתנו הליכוד כולנו כחול לבן העבודה מרצ חד"ש רע"מ תע"ל בל"ד
מדיניות כלכלית שיטה כלכלית שוק חופשי, קפיטליזם ומדינת רווחה כלכלה חופשית וליברלית קפיטליזם שוק חופשי, קפיטליזם מדינת רווחה, סוציאל-דמוקרטיה מדינת רווחה קפיטליזם שוק חופשי,

קפיטליזם ומדינת רווחה

קפיטליזם ומדינת רווחה מדינת רווחה, סוציאל-דמוקרטיה מדינת רווחה, סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליזם סוציאל-דמוקרטיה, סוציאליזם סוציאליזם, קומוניזם ? סוציאליזם סוציאל-דמוקרטיה
קצבאות לחלשים   בעד מסויג   בעד   בעד   בעד מסויג   בעד   בעד   נגד חלק   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד ?
מימון תקציבי ישיבות   בעד   בעד חלק   נגד   בעד   נגד   בעד   בעד   נגד הרוב   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד   נגד
יחסי דת - מדינה החלת תוכנית הליבה בכל בתי-הספר   בעד   בעד   נגד   בעד   נגד   נגד   בעד   בעד מסויג   בעד   בעד   בעד   בעד   בעד   נגד   נגד   נגד
גיוס בני ישיבות לצה"ל   בעד אך בהסכמה   בעד   נגד   בעד   נגד   נגד   בעד   בעד מסויג   בעד   בעד   בעד   בעד   נגד שירות לערבים   נגד שירות לערבים   נגד שירות לערבים   נגד שירות לערבים
נישואים אזרחיים בישראל   נגד הרוב   נגד   נגד   בעד   נגד   נגד ? ? הרוב   נגד   בעד   בעד   בעד[10]   בעד   בעד   נגד   נגד   בעד
נישואים חד-מיניים בישראל   נגד חלק   בעד וחלק   נגד   נגד חלק   נגד וחלק   בעד   נגד   נגד   נגד חלק   נגד וחלק   בעד   בעד   בעד   בעד[11]   בעד   בעד   נגד   נגד   בעד

מחנות פוליטיים בישראלעריכה

מפלגות עבר בישראלעריכה

מושגים בפוליטיקה הישראליתעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ קובי נחשוני, לקראת בחירות: 55% בעד שימור החקיקה הדתית, באתר ynet, 31 באוקטובר 2012 על פי סקר שנערך באוקטובר 2012, 65% מהחילונים תומכים בביטול חוקים דתיים שונים, ואילו 89% מהחרדים, 78% מהדתיים, 65% מהמסורתיים ו-55% מכלל האוכלוסייה היהודית מתנגדים לכך
  2. ^ למשל מפ"ם בעבר וחלקים ממרצ כיום מחזיקים בעמדות מרקסיסטיות וציוניות. חד"ש היא דוגמה למפלגה מרקסיסטית שאינה ציונית.
  3. ^ ראו, למשל, הפועל המזרחי.
  4. ^ ד"ר דויד שוורץ - מיפוי המפלגות בישראל, באתר "הכל פוליטיקה"
  5. ^ מצע מרצ 2015: "ישראל היא מדינה דמוקרטית, מדינת העם היהודי ומדינת כל אזרחיה. מעמד כל אזרח ואזרחית ללא הבחנה על רקע לאום חייב להיות שווה. מלבד הבטחת שוויון מלא לכל אזרחי המדינה, ישראל תכיר במיעוט הערבי כמיעוט לאומי שלו זכויות קולקטיביות, ותאפשר לו לממש ולבטא את תרבותו הייחודית ולפעול בשפתו. התשובה היחידה לגל הגזענות הגואה היא שוויון זכויות מלא – אישיות וקולקטיביות."
  6. ^ מפלגת בל"ד, מעריב, 2009
  7. ^ יחס החרדים למפעל הציוני, מתוך "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית", 28 באפריל 2008
  8. ^ במסגרת הסדר סימטרי של חילופי שטחים ואוכלוסיות. ראה מצע ישראל ביתנו
  9. ^ מתוך אתר המפלגה: "כל פתרון חייב לכלול הפרדה מקסימלית בין שני העמים"
  10. ^ מתוך מצע המפלגה לכנסת ה-18: "מפלגת העבודה תפעל לקידום חופש בחירה בנישואין לכל אזרח"
  11. ^ מתוך מצע המפלגה לכנסת ה-18: "חובתה של מדינת ישראל כמדינה מודרנית, להעניק לכל אזרח את זכות היסוד להקמת בית ומשפחה ולמיסוד הקשר הזוגי, עם מי שבחר לעשות כן ובאופן שיבחר."
  12. ^ יצהר ורדי, הדיון על השמאל הישראלי עוסק בשאלות הלא נכונות, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
  13. ^ יצחק לאוראודי אדיב, האיש שלא ויתר, באתר הארץ, 21 ביולי 2017