השנה של אפריקה

כינוי ל-1960, שבה 16 מדינות אפריקאיות קיבלו עצמאות

1960 מכונה השנה של אפריקה בגלל סדרה של אירועים שהתרחשו במהלך שנה זו – בעיקר עצמאותן של 16 מדינות אפריקה – שהדגישו את הרגשות הפאן-אפריקניים הגוברים ביבשת. השנה הביאה לשיאן של תנועות העצמאות האפריקניות ולהופעתה של אפריקה ככוח מרכזי באו"ם. התפתחויות פוליטיות מהירות אלו הובילו לספקולציות ותקווה לגבי עתידה של אפריקה כולה; ובכל זאת, היבשת החלה להתמודד עם המציאות של אלימות פוסטקולוניאלית. בשנה זו גם החלה התנגדות מזוינת לממשלת האפרטהייד הדרום אפריקאית, שהיו לה השלכות פוליטיות ברחבי העולם ככלל, וברחבי אפריקה בפרט. במהלך השנה קיבלו כל המושבות של אפריקה המערבית הצרפתית ואפריקה המשוונית הצרפתית עצמאות.

זמבים עתידיים קוראים תיגר על המפלגה השמרנית של הפוליטיקאי איאן מקלאוד ברודזיה הצפונית.

מקור הביטויעריכה

 
שבוע הבריקדות: ינואר 1960 באלג'יריה

או. ה. מוריס ממשרד המושבות הבריטי חזה בתחילת ינואר כי "1960 תהיה השנה של אפריקה".[1] הביטוי "השנה של אפריקה" שימש גם את ראלף באנץ' ב-16 בפברואר 1960. באנץ' צפה כי מדינות רבות ישיגו עצמאות באותה שנה, בשל "המהירות המתפרצת שבה עמי אפריקה בכל המגזרים יוצאים מהקולוניאליזם".[2] הרעיון של "השנה של אפריקה" משך תשומת לב תקשורתית ובינלאומית.[3]

המיתולוגיה של השנה הושפעה גם מנאום "רוח השינוי", שנשא הרולד מקמילן ב-3 בפברואר 1960. בנאומו בקייפטאון, הודה מקמילן כי המעצמות האימפריאליות יתקשו להמשיך לשלוט במושבות שלהן.[4] הנאום ייצג הודאה של האליטה הפוליטית של בריטניה כי האימפריה הבריטית הסתיימה ולא ניתן להמשיך לקיים אותה. נאום זה עורר תגובה מליגת הנאמנים לאימפריה(אנ') של המפלגה השמרנית. גם אפריקאים הגיבו. במילותיו של שר החוץ הגינאי, קאבה סורי:[5]

'רוח השינוי' שאליה התייחס לאחרונה ראש הממשלה מקמילן, מאיימת להפוך בקרוב להוריקן... רובים וכידונים לא יכולים עוד לגבור מול המצפון החזק של אוכלוסיות אפריקה שנחושות לשים סוף לקולוניאליזם.

המקור באנגלית
The 'wind of change' which has been referred to recently by Prime Minister Macmillan, threatens to soon become a hurricane... Guns and bayonets can no longer prevail in the face of the strong conscience of the populations of Africa which are determined to put an end to colonialism.
[5]

עצמאותעריכה

במהלך 1960, עלה מספר המדינות העצמאיות באפריקה מתשע (בעלות אוכלוסייה כוללת של 95 מיליון איש) לעשרים ושש (בעלות אוכלוסייה כוללת של 180 מיליון איש), שקיבלו את עצמאותן מבלגיה, צרפת ובריטניה.[6]

העצמאות מצרפתעריכה

בתגובה לעימות הגובר באלג'יריה – במיוחד למשבר מאי 1958 – יצרה צרפת חוקה חדשה ב-1958. חוקה זו הפכה את המדינות הקולוניאליות לחלק מ"הקהילה הצרפתית" (La Communauté) אשר הפכה את האימפריה הצרפתית למעין פדרציה.[7] כל המדינות החברות הצטרפו להסכם מלבד גינאה, שקיבלה עצמאות ב-1958 כאשר סירבה להצטרף ל-La Communauté . החלטתה הביאה את צרפת לנתק כל תמיכה בה אך יצרה תקדים למושבות צרפתיות אחרות.[8] בדצמבר 1959 הסכים מנהיג צרפת החוזר שארל דה גול שמדינות החברות יוכלו לקבל עצמאות אם יבחרו.[9] כל המדינות בחרו זאת, בקצב מהיר הרבה יותר מאשר ציפתה צרפת.[10]

מדינות אלו נשארו בתחום ההשפעה הצרפתי, במיוחד במונחים כלכליים.[11] צרפת גם תיווכה בהסכמים מדיניים עם הפדרציה של מאלי ומדגסקר, ובכך ויתרה על המנדט לפיו יציאה מהקהילה הצרפתית תוביל לסיום הקשרים הפוליטיים (כפי שהיה עם גינאה).[12] חברות צרפתיות קיבלו אפוא את ההסדר, מכיוון שהן יישארו במצב טוב להרוויח מהמדינות החדשות העצמאיות – שגם המשיכו להשתמש בפרנקים CFA.[13]

החוקות החדשות שנוצרו על ידי מדינות אלו משתמשות בכמה רעיונות מהחוקה הצרפתית, כולל ערכים של דמוקרטיה וזכויות אוניברסליות וכן מערכת פרלמנטרית בעלת רשות מבצעת חזקה. הם גם משתמשים לפעמים במשפטים מההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם של האו"ם. כולם מדגישים את הפאן-אפריקניות על פני הלאומיות.[14]

מבריטניהעריכה

שתי מדינות השיגו עצמאות מהאימפריה הבריטית ב-1960: סומליה, באמצעות איחוד סומלילנד הבריטית וטריטוריית הנאמנות של סומליה, וניגריה.

ב-26 ביוני (גם יום עצמאותה של מדגסקר), סומלילנד הבריטית הפכה למדינה העצמאית של סומלילנד. חמישה ימים לאחר מכן, היא התאחדה עם טריטוריית הנאמנות האיטלקית של סומליה כדי ליצור את הרפובליקה של סומליה ב-1 ביולי.[15]

בניגריה הייתה האוכלוסייה הגדולה ביותר והכלכלה הטובה ביותר ביבשת. היא הפכה לעצמאית ב-1 באוקטובר.[16]

כמו כן, בשנת 1960, הדומיניון של גאנה הצביע להפוך לרפובליקה, ובכך סיים את שלטונה של המלכה אליזבת השנייה, מ-1957 ל-1960, כמלכת גאנה. הפאן-אפריקני המפורסם, קוואמה נקרומה, לשעבר ראש הממשלה של גאנה, נבחר במקביל לנשיא, ב-27 באפריל 1960.[17]

מבלגיהעריכה

 
לומומבה בבריסל, ינואר 1960

הקונגולזים נמרצו בכבדות למען עצמאות, ובתחילת 1960 נכלא פטריס לומומבה בגין הסתה להתפרעות ב-1959. בהכירה בכך שקונגו עומדת להפוך לעצמאית, שחררה בלגיה את לומומבה ואפשרה לו להשתתף בוועידה בבריסל שהתרחשה בין ה-18 ל-27 בינואר. בוועידה נקבע 30 ביוני כיום העצמאות של הרפובליקה של קונגו. לומומבה זכה ברוב מוחלט בבחירות במאי 1960, והפך לראש ממשלת המדינה ב-30 ביוני של אותה השנה.[18] רוח האירוע נתנה השראה למוזיקאי הקונגולזי Le Grand Kallé לכתוב את השיר "Indépendance Cha Cha", שהפך ללהיט פאן-אפריקני.

עד מהרה הסתבכה המדינה במהומה, ולומומבה הודח מראשות הממשלה ב-14 בספטמבר. לאחר שנתפס הוא עונה והוצא להורג.[19] לאחר מכן התפתחה תקופה של חוסר-יציבות מדינית, שנקראת לפעמים משבר קונגו.

האירועים בקונגו הובילו את עיתון הדיילי אקספרס – שהעדיף באופן עקבי את הקולוניאליזם – לגנות את "השנה של אפריקה" וקרא כי 1961 תיקרא "השנה של הריאליזם".[20]

דרום אפריקהעריכה

 
"רצח בשארפוויל", גודפרי רובנס – טבח שארפוויל הביא תשומת לב עולמית לאפרטהייד

טבח שארפוויל התרחש ב-21 במרץ 1960 בדרום אפריקה, ועורר התנגדות מחתרתית המונית וכן הפגנות סולידריות בינלאומיות.[21] אירוע זה מצוטט לעיתים כתחילתו של המאבק העולמי באפרטהייד.[22] פעילים ואקדמאים דרום אפריקאים מתארים את האירוע כנקודת מפנה בהתנגדות לאפרטהייד, המסמנת את קץ האי-אלימות והליברליזם.[23] יש האומרים שההשפעה הגדולה ביותר שלו הייתה לגרום לדרום אפריקאים לבנים להתוודע לאכזריות שבה דיכו את השחורים.[24]

ב-5 באוקטובר 1960 התקבל משאל עם בדרום אפריקה אשר ביטל את המונרכיה, מה שהוביל לעזיבת דרום אפריקה את חבר העמים בשנה שלאחר מכן בשל מדיניות הגזע שלה.

האומות המאוחדותעריכה

באוקטובר, נשיא גאנה, קוומה נקרומה, נשא נאום לאומות המאוחדות שבו דן בתפקידה של אפריקה בעולם ובתפקידו העתידי של העולם באפריקה.[25] נקרומה הודיע על כוחה החדש של אפריקה, וטען כי היא לא מאחלת נקמה במדינות האירופיות שהתיישבו ביבשת, אך בכל זאת תתעקש על חופש מדיני:

עובדה מרכזית אחת של זמננו היא ההשפעה המשמעותית של ההתעוררות של אפריקה על העולם המודרני. הגאות הזורמת של הלאומיות האפריקאית סוחפת את כל מה שלפניה ומהווה אתגר למעצמות הקולוניאליות לעשות החזר צודק על שנות העוול והפשע שבוצעו נגד היבשת שלנו. אבל אפריקה לא מחפשת נקמה. זה נוגד את טבעה לנטור טינה. למעלה משני מיליון מבני עמנו זועקים בקול אחד בעל עוצמה אדירה. ומה הם אומרים? איננו מבקשים מוות עבור המדכאים שלנו; איננו מבטאים משאלות גורל לאדונינו; אנו דורשים דרישה צודקת וחיובית; הקול שלנו רועם על פני האוקיינוסים וההרים, על הגבעות והעמקים, במקומות המדבריים ובמרחב העצום של תושבי האנושות, והוא קורא לחופש של אפריקה. אפריקה רוצה את החופש שלה. אפריקה חייבת להיות חופשייה. זו קריאה פשוטה, אבל היא גם אות שמדליק נורה אדומה למי שנוטה להתעלם ממנה.[26]

נקרומה קרא להפסיק את העליונות הלבנה, במיוחד בדרום אפריקה.[27] בהקדמה לטקסט המודפס של הנאום, ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז כתב: "...אין ספק שקוומה נקרומה הוא הקול של אפריקה. כלומר, שהוא מבטא יותר מכל אדם חי אחר את המחשבה והאידיאלים של היבשת האפלה ושהיבשת הזו צועדת לקדמת הבמה בענייני העולם".[28]

ב-14 בדצמבר 1960 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את ההכרזה בדבר מתן עצמאות למדינות ועמים קולוניאליים. הכרזה זו מאשרת כי "לכל העמים הזכות להגדרה עצמית", וכי שלטון של כוחות חיצוניים מהווה הפרה של זכויות האדם. ההצהרה עברה ללא הצבעות נגד. ארצות הברית ושבע מעצמות קולוניאליות נוספות נמנעו; זלמה ג'ורג', אפרו-אמריקאית במשלחת האמריקנית, עמדה ומחאה כפיים כדי לסמל על תמיכתה בהצהרה.[29]

אירועים קשוריםעריכה

ועידת העמים הכל-אפריקאית השנייה, שהתקיימה בין 25 ל-31 בינואר 1960, קראה לעצמאותה המלאה של אפריקה ולהקמת בנק אפריקאי.[30][31]

באולימפיאדת הקיץ בשנת 1960, האצן האתיופי אבבה ביקילה ניצח במרתון והפך לאפריקני השחור הראשון שקיבל מדליית זהב אולימפית. הישגו העצים את הגאווה האפריקאית וההתמקדות העולמית ביבשת.[32][33]

השלכות ומורשתעריכה

 
עצרת בעד העצמאות בצפון רודזיה (לימים זמביה), מרץ 1960

השנה של אפריקה שינתה את מעמדם הסמלי של אפריקאים ברחבי העולם, בכך שהעולם הכיר בקיומן של מדינות אפריקה ככוח שיש להתחשב בו בזירה הבינלאומית.[34] השנה סימנה את תחילתו של עידן חדש ואפרוצנטרי יותר בלימודי אפריקה, שסומן על ידי ייסוד ה-Cahiers d'Études africaines (אנ') ו-Journal of African History.[34][35]

השנה של אפריקה נתנה דחיפה גדולה עבור האפרו-אמריקאים, שעסקו בעצמם בתנועה לזכויות האזרח בתוך ארצות הברית.[36] מתוך אמונה ששביתות שֶׁבֶת יביסו את ההפרדה בדרום ארצות הברית, הבלטימור אפרו-אמריקן כתב: "'רוחות השינוי' ששוטפות את אפריקה, נושבות גם באזורים השפופים של ארצות הברית".[37] פרופסור ג'יימס ה. מריוותר, במבט לאחור על השנה של אפריקה, כותב: "אירועי 1960 חיזקו את הקשרים בין האפרו-אמריקאים ובין המאבק העולמי נגד העליונות הלבנה, תוך שהם עושים זאת על בסיס ממוקד יותר באפריקה".[38] באופן קונקרטי יותר, ייתכן שמתנגדים להפרדה בדרום ארצות הברית החלו לקבל השראה לדרום אפריקה – ולהפך.[39]

הביטוי "השנה של אפריקה" שימש שוב ב-2005, בעיקר בשילוב עם תשומת הלב המערבית ליבשת, עקב פסגת ה-G8 ה-31.[40][41]

ב-2010, מספר מדינות אפריקאיות חגגו 50 שנות עצמאות במלאת חצי מאה ל"שנה של אפריקה".[4][19]

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

De Lusignan G. French-Speaking Africa Since Independence. New York: Praeger, 1969. Foderaro S. Independent Africa. Toronto: Macmillan, 1976. מסת"ב 0-7705-1415-4.

Houser G. M. No One Can Stop the Rain: Glimpses of Africa's Liberation Struggle. New York: Pilgrim Press, 1989. מסת"ב 0-8298-0795-0ISBN 0-8298-0795-0.

Lodge T. Sharpeville: an apartheid massacre and its consequences. New York: Oxford University Press, 2011. מסת"ב 9780192801852ISBN 9780192801852.

Meriwether J. H. Proudly We Can Be Africans: Black Americans and Africa, 1935–1961. University of North Carolina Press, 2002. מסת"ב 9780807849972ISBN.

Phyllis T. African Freedom: How Africa Responded to Independence. Cambridge University Press, 2018.

Smith A. W. M., Jeppesen C. Britain, France and the Decolonization of Africa: Future Imperfect. UCL Press, 2017.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ William Henry Chamberlin, "Africa's Year", 5 January 1960, accessed via ProQuest.
  2. ^ Paul Hoffmann, "Bunche says '60 is year of Africa", New York Times, 16 February 1960, p. 15; accessed via ProQuest.
  3. ^ Daniel Schwartz, "1960: The Year of Africa", CBC, 8 June 2010.
  4. ^ 1 2 Manuel Manrique Gil, "1960–2010: 50 years of 'African independences'", On Africa, 4 January 2010.
  5. ^ 1 2 "Excerpts of the Statements by U.N. Delegates on South Africa's Racial Policies", New York Times, 1 April 1960, quoted by Ryan Irwin, "The Gordian Knot", dissertation at Ohio State, 2010.
  6. ^ Foderaro, Independent Africa (1976), p. 53.
  7. ^ Frederick Cooper, POSSIBILITY AND CONSTRAINT: AFRICAN INDEPENDENCE IN HISTORICAL PERSPECTIVE, The Journal of African History 49, 2008-07, עמ' 167–196 doi: 10.1017/S0021853708003915
  8. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), p. 24. "The break with France was absolute; according to a hastily devised plan, French civil servants were to leave within two months. Guinea would receive no more help from the French administration, and no more equipment credits. Overnight, Guinea found itself penniless... Guinea's daring vote of 'No' became a burning pang of conscience for all French-speaking countries."
  9. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), p. 25. "As early as December 10, 1959, at the sixth session of the Executive Council of the Community, de Gaulle agreed that international sovereignty should be granted to any state which requested it, and that new agreements on co-operation might be negotiated between African states and France. The race for independence had started."
  10. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), pp. 28
  11. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), p. 35. "France was able to change its political, economic, and military status in Black Africa, and yet retain the former colonies within its sphere of influence... If France played its cards well, Africa would still be a market in which it retained a highly privileged position—a ready market for French manufactured goods and itself exporting a wide range of raw materials (notably groundnuts, palm oil, tropical timber, iron, manganese, bauxite, aluminum, and uranium."
  12. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), pp. 29–30.
  13. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), pp. 35–36.
  14. ^ De Lusignan, French-Speaking Africa Since Independence (1969), pp. 75–77.
  15. ^ Foderaro, Independent Africa (1976), p. 57.
  16. ^ Foderaro, Independent Africa (1976), p. 59.
  17. ^ Francis Bennion, Constitutional Law of Ghana; London: Butterworths, 1962.
  18. ^ Osei Boateng, "Lumumba: 'We shall show the world what the black man can do when he is allowed to work in freedom'", New African, February 2010.
  19. ^ 1 2 Abayomi Azikiwe, "50th Anniversary of the 'Year of Africa' 1960", Pan-African News Wire, 21 April 2010.
  20. ^ Henry S. Hayward, "Belgium Gives Bitter Lesson", Christian Science Monitor, 28 December 1960, p. 1.; accessed via ProQuest.
  21. ^ Imran Garda, "Sharpeville: Legacy of a massacre", Al Jazeera, 22 March 2010.
  22. ^ David Smith, "Sharpeville 50 years on: 'At some stage all hell will break loose'", The Guardian, 19 March 2010.
  23. ^ Lodge, Sharpeville (2011), pp.167–168.
  24. ^ Lodge, Sharpeville (2011), p.168. "[...] more ameliorationist perceptions shaped a parallel course of liberal scholarship both within and outside South Africa; for its constituents, Sharpeville's 'epoch-making' significance was in making the 'reality' of black urbanization and industrialization obvious to white South Africans."
  25. ^ Ryan M. Irwin, "Imagining nation, state, and order in the mid-twentieth century", Kronos 37(1), 2011.
  26. ^ Kwame Nkrumah, speech to United Nations, excerpted on Democracy Now.
  27. ^ Ryan Irwin, The Gordian Knot: Apartheid and the Unmaking of the Liberal World Order, 1960–1970, dissertation submitted at Ohio State University, 2010.
  28. ^ "Nkrumah at the United Nations"
  29. ^ Houser, No One Can Stop the Rain (1989), p. 61.
  30. ^ Richard Gott, John Major and Geoffrey Warner (eds), Documents on International Affairs 1960. London: Oxford University Press, 1964; pp 349 et seq.
  31. ^ I.U. Alimov, "All-African Peoples’ Conferences", Great Soviet Encyclopedia, 1979.
  32. ^ Tim Judah, "The Glory Trail", The Guardian, 26 July 2008.
  33. ^ Bahru Zewde, "[www.crasc-dz.org/IMG/ARB%20Pdf/entete%20The%20year...Africa%20by%20Bahru%20Zewde.pdf 'The Year of Africa']", Africa Review of Books 6(2), September 2010.
  34. ^ 1 2 John Lonsdale, "African Studies, Europe & Africa", afrika spectrum 40(3), 2005.
  35. ^ Johannes du Bruyn, "The "Forgotten factor" sixteen years later: some trends in historical writing on precolonial South Africa", Kleio 16(1), 1984; doi:10.1080/0023208848538004.1.
  36. ^ Sarah E. Wright, "The Lower East Side: A Rebirth of World Vision", African American Review 27(4), Winter 1993; accessed via JStor. "We were also at one with the seething ghettos of the North, our ears attuned to Malcolm's message. And it was the year of Africa. We throw ourselves into solidarity work for the great freedom movements of the Congo, fought to head off the assassination of Lumumba, linked arms and hearts with the South African freedom struggle, supported the arms struggle of Angola and Mozambique against Portuguese rule, were in the forefront of bringing a consciousness of Africa to our people."
  37. ^ "Winds Of Change Are Blowing", Baltimore Afro-American, 26 March 1960.
  38. ^ Meriwether, Proudly We Can Be Africans (2002), p. 182.
  39. ^ Meriwether, Proudly We Can Be Africans (2002), p. 194.
  40. ^ William Brown, "Debating the Year of Africa", Review of African Political Economy 34(111), accessed via JStor.
  41. ^ Rosalind McLymont, "The Year of Africa; Buzz without bling is just buzz", Network Journal 12(8), July/August 2005; accessed via ProQuest. "The world's wealthiest nations are calling 2005 the "Year of Africa." They're turning their attention, collectively and individually, to doing something about a continent they proclaim to be mired in poverty, H.I.V./AIDS, war and bad governance. Heads of state, business leaders, rock stars, philanthropists – everybody, it seems, has an Africa plan."