פתיחת התפריט הראשי

השפעות השואה

השפעה עמוקה של השואה על החברה באירופה ובשאר העולם

לשואה הייתה השפעה עמוקה על החברה באירופה ובשאר העולם. השפעתה ניכרת בדיונים תאולוגיים, באמנות, בתרבות ובפוליטיקה.

תוכן עניינים

התמודדות החברות בשטחי שלטון הנאצים עם מעשי הרצחעריכה

החברה הגרמניתעריכה

כתגובה לעדויות הרבות על הזוועות שקרו בזמן המלחמה, החברה הגרמנית שמרה על השקט בשנים שלאחר המלחמה ונקטה בהצדקה עצמית, תוך שכתוב ההיסטוריה על מנת לרכך אותה.

המשפטן פריץ באואר, ששימש כתובע הכללי של מדינת הסן מ-1956, חתר לעריכת משפטים נוספים כנגד פושעים נאציים בתקופה שבה הייתה אמורה לחול התיישנות על הפשעים. באואר, יהודי במוצאו, פעל באופן יוצא דופן במציאות שבה היה רצון שלא להתייחס לנושא השואה. יוזמותיו המשפטיות נתקלו בהתנגדויות וסוכלו לעיתים-כך למשל נוכח כי גורמים בממשל הגרמני עשויים להזהיר פושעים נאצים שברחו למדינות זרות ולמנוע את העמדתם לדין בגרמניה ועל כן פעל להעביר מידע על אדולף אייכמן למדינת ישראל וכן עדויות שיסייעו בהרשעתו.
מאמציו העלו פרי לבסוף ובין השנים 1963 ל-1965 נערכו משפטים כנגד עשרות פושעים. במבחן התוצאה המשפטית, מבחינת ענישה ההישגים היו דלים (ההרשעה החמורה ביותר הייתה לסעיף של סיוע ברצח), אך חשיבותם הייתה בהעלאת נושא השואה לשיח הציבורי בפירוט רב, העלאת שאלת אחריות הגרמנים לזוועות הנאצים ויצירת מודעות חוקית חדשה.
לאחר מותו ביולי 1965 המאמצים בתחום המשפטי פחתו במידה רבה. כך למשל, התיק שהכין על תוכנית האותנסיה נסגר ללא הגשת תביעה.

במשך עשרות שנים גרמניה המערבית (ולאחר מכן גרמניה) סירבה לאפשר גישה לארכיונים הקשורים בשואה במדינת הסן. בשנת 2006, לאחר מאבק של 20 שנה מצד מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, הארכיונים (הכוללים עשרות מיליוני מסמכים) ייפתחו להיסטוריונים ולניצולים.

החברה הפולניתעריכה

  ערך מורחב – שואת יהודי פולין

לצד עדויות על מעשי חסד מצד הפולנים כלפי יהודים היו עדויות רבות על השתתפות במעשי ההשמדה, כדוגמת טבח ידוובנה. לאורך שנים הפולנים הכחישו את מעורבותם במעשי הרצח, אך לא יכלו להכחיש את פוגרום קיילצה שאירע לאחר כניעת הנאצים. ב-2001 התנצל נשיא פולין על טבח ידוובנה. ב-2018 אירע משבר ביחסי ישראל-פולין על רקע יוזמות חקיקה פולניות שנתפסו כניסיון לשכתב את ההיסטוריה.

הניצוליםעריכה

הפליטיםעריכה

  ערך מורחב – שארית הפליטה

השואה והמלחמה השאירו מיליוני פליטים, כולל יהודים רבים שאיבדו את רוב בני משפחתם או את כל רכושם. יהודים אלו לעיתים קרובות נתקלו באנטישמיות מתמשכת בארצותיהם. התוכנית המקורית של בעלות הברית הייתה להחזיר את "העקורים" לארצות מוצאם, אך רבים סירבו לחזור. כתוצאה מכך, למעלה מ-250,000 נספו במחנות העקורים במשך שנים רבות לאחר תום המלחמה. מאחר שרוב העקורים לא היו מסוגלים או שלא רצו לחזור לבתיהם לשעבר באירופה, עם ההגבלות על ההגירה למדינות מערביות נוספות, הפכה ארץ ישראל ליעד העיקרי של פליטים יהודים רבים. מצב הפליטים ומאמצי העלייה לישראל הטביעו חותם על מסקנות ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל, שחבריה אף ביקרו במחנות העקורים.

כתוצאה מהתנגדות עזה מצד ערביי ארץ ישראל, שלטון המנדט הבריטי הגביל את עלייתם של פליטים רבים. כתגובה להגבלות הבריטיות, פרטיזנים יהודים לשעבר וארגון ההגנה הבריחו כ-250,000 יהודים אל מחוץ לאירופה. עם סגירתם של מחנות העקורים בשנת 1952, 136 אלף פליטים היו בישראל, 80 אלף בארצות הברית, וכ-10,000 במדינות אחרות הכוללות את מקסיקו, יפן, אמריקה הדרומית ומדינות באפריקה.

התחדשות האנטישמיותעריכה

  ערך מורחב – נאו-נאציזם

האנטישמיות והפגיעה ביהודים התחדשה מיד לאחר המלחמה, כאשר האירוע הבולט מבין רבים היה פוגרום קיילצה, שהתרחש ב-4 ביולי 1946. הפוגרומים וחידוש האנטישמיות הובילו לבריחתם של יהודים רבים, שלא הרגישו בטוחים בפולין. אחת הסיבות המרכזיות לחידוש האנטישמיות הייתה האמונה העממית שרווחה בפולין כי היהודים הם משתפי פעולה עם המשטר הקומוניסטי החדש והמדכא לכאורה. מאות יהודים נרצחו בפולין בתקופה שלאחר המלחמה מסיבות אנטישמיות או כלכליות. לאור כל אלה, ירד מספר היהודים בפולין מ-200,000 בסיום המלחמה ל-50,000 ב-1950 ו-6,000 בשנות ה-80 של המאה ה-20.

גם בהונגריה פרצו פוגרומים קטנים יותר אחרי המלחמה.

בתחילת המאה ה-21 פרץ בעולם גל חדש של אנטישמיות ושנאת ישראל, שכונה בשם האנטישמיות החדשה.

אמנות בינלאומיותעריכה

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדםעריכה

  ערך מורחב – ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
 
אלינור רוזוולט מחזיקה בידה את הנוסח הספרדי של ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם היא מסמך היסוד של הקהילה הבינלאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל מדינות האו"ם. זו ההגדרה הבינלאומית הראשונה של זכויות האדם, ומאז מצוין ה-10 בדצמבר כיום זכויות האדם ברחבי העולם. עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבינלאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות. סעיפי ההכרזה אומצו על ידי ארגונים רבים לזכויות האדם ברחבי העולם, כבסיס לפעילותם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל.

שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים ממלחמת העולם השנייה והשואה. ההפרות הקיצוניות של זכויות האדם הבסיסיות בתקופה זו הכשירו את דעת הקהל בעולם לרעיון, כי שיתוף פעולה בינלאומי להגנת זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות הוא צורך חיוני לבניית חברה בינלאומית חדשה ובריאה.

אמנה בדבר מעמדם של פליטיםעריכה

  ערך מורחב – אמנה בדבר מעמדם של פליטים

מלחמת העולם השנייה יצרה בעיה עצומה של מיליוני פליטים ועקורים שנעו ונדו ברחבי אירופה. עוד בזמן הכינוס הראשון של העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ב-10 בינואר 1946, עלה הצורך לטפל בבעיית הפליטים שיצרה מלחמת העולם השנייה. החלטה 8 של העצרת הכללית ציינה כי הארגון מכיר בדחיפות הטיפול בבעיה, ובצורך להבחין בין קרבנות המלחמה לבין פושעי מלחמה. בדצמבר 1946 החליטה העצרת על הקמתו של ארגון הפליטים הבינלאומי, שמטרתו המרכזית הייתה לסייע בשילוב הפליטים כאזרחים בארצות שאליהן ברחו, בארצות הולדתם, או במדינה שלישית.

בשנת 1948 החליט האו"ם להקים וועדה מיוחדת לניסח אמנה בינלאומית בנושא הפליטים. הוועדה הורכבה מנציגיהן של 13 מדינות חברות באו"ם, כולל מדינת ישראל, שיוצגה על ידי עורך הדין יעקב רובינסון.[1] רובינסון ביסס סביבו חוג של משפטנים ומומחים שהיו שותפים לניסוח האמנה ופעלו להרחיב ככל הניתן את ההגנות שסיפקה לפליטים. גלעד בן נון, היסטוריון שמחקרו עסק בנושא, טוען כי הנציגים היהודים, ובראשם ד"ר יעקב רובניסון היו אלו שגרמו לאמנה להתקבל, במיוחד במתכונת הנוכחית שלה שמספקת הגנה משמעותית על פליטים באשר הם.[1] בנוסף תרמו לאמנה הנציג האמריקאי לאמנה, המשפטן היהודי לואיס הנקין, נציג אגודת ישראל למוסדות האו"ם בניו יורק, הרב יצחק לוין, וההסתדרות הציונית העולמית.[1]

ב-28 ביולי 1951 אימצה ועדה מיוחדת של האומות המאוחדות את אמנה בדבר מעמדם של פליטים. ב-4 בדצמבר 1952 הייתה דנמרק המדינה הראשונה שאשררה את האמנה. בהמשך אישררו אותה מדינות נוספות כולל ישראל, גרמניה, ומדינות מערביות נוספות. ב-4 באוקטובר 1967 נכנס לתוקפו פרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים המרחיב את הוראות האמנה. נכון לשנת 2010 - 147 מדינות בעולם חתמו על האמנה או על הפרוטוקול (או על שניהם)[2].

הצהרת הלסינקי לאתיקה רפואיתעריכה

משפט הרופאים בגרמניה שהתקיים במסגרת משפטי נירנברג, ובו הועמדו לדין רופאים נאצים על ביצוע ניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואה, הסב את תשומת לבה של הקהילה הרפואית והמשפטית בעולם להיעדרם של תקינה, הנחיה וקוד אתי מוגדר בנושא. בתחילה נוסח קוד נירנברג כקוד האתיקה הרפואי. לדוגמה הקוד קבע כי נדרשת הסכמה רצונית של המשתתף במחקר, המתקבלת מתוך הבנה של הניסוי או על כי על הניסוי להיות מתוכנן בצורה שתמנע סבל (פיזי ונפשי) ופגיעות מיותרים. בהמשך ועל סמך קוד נירנברג גובשה הצהרת הלסינקי - זהו מסמך הכולל מערכת של עקרונות אתיים, שמטרתם להנחות ביצוע מחקרים רפואיים הכוללים ניסוי קליני בבני אדם כך שיעמדו בסטנדרטים של אתיקה רפואית. היא נחשבת עד היום אחד ממסמכי היסוד באתיקה הרפואית. עקרונות ההצהרה הותוו בעצרת ההסתדרות הרפואית העולמית (WHO) ה-18 שהתכנסה בהלסינקי בירת פינלנד ב-1964.

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עםעריכה

האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב 1948 ונכנסה לתוקף ב-1951, בעקבות מלחמת העולם השנייה והשואה.

האמנה היא פרי עבודתו של רפאל למקין, עורך דין יהודי ואזרח בלארוסי, שהיגר לארצות הברית וחקר את נושא רצח העם. למקין שטבע את המושג "ג'נוסייד", היה נחוש בדעתו לגבש מסמך רשמי שיעזור במניעת מקרי הג'נוסייד ואף יעניש את מבצעיו, ולכן הגיש לעצרת האו"ם את מסקנותיו, שנבעו בעיקר מחקר מקרי רצח העם הארמני, השואה והשמדת הצוענים במלחמת העולם השנייה.

האמנה קובעת כי "רצח עם" הוא הרג בני אדם או פגיעה חמורה בהם, בגלל השתייכותם לקבוצה לאומית, אתנית, דתית וגזעית, ומתוך כוונה להשמיד השמדה גמורה או חלקית את חברי הקבוצה, ללא קשר לאשמה אישית. השמדת קבוצות אנושיות שלמות מזעזעת את מצפונו של המין האנושי וגורמת לאובדן לאנושות כולה, מבחינת התרומה התרבותית או כל תרומה שתרמו קבוצות אלו, והיא נוגדת את החוק המוסרי ואת רוחו ומטרותיו של האו"ם. מקרים רבים של פשעים מסוג רצח עם התרחשו כאשר קבוצות גזעיות, דתיות ואחרות הושמדו, במלואן או בחלקן. העונש על פשעים אלו הוא עניין בינלאומי.

השפעת השואה על התרבותעריכה

תרבות ושפת היידישעריכה

שפת היידיש פרחה בעשורים שלפני המלחמה, במיוחד בפולין. ערב מלחמת העולם השנייה, היו 11 עד 13 מיליון דוברי יידיש בעולם. השואה וחורבן יהדות פולין היו גורם חשוב בשקיעת תרבות היידיש. במהלך המלחמה חלה ירידה דרמטית בשימוש ביידיש, שכן הקהילות היהודיות הגדולות, החילוניות והדתיות, שהשתמשו ביידיש בחיי היומיום שלהן, נחרבו במידה רבה. רבים מאוד מקורבנות השואה היו דוברי יידיש. עם זאת, עוד לפני המלחמה עמדה שפת היידיש בפני טמיעה לשונית מואצת שדיללה במהירות את שורות דובריה, זאת בלי קשר לשואה. בחירת הציבור היהודי בברית המועצות להתבולל בתרבות הרוסית כבר בשנות ה-30 ולהתעלם מהאוטונומיה התרבותית היידית שהציע לו המשטר,[3] האמריקניזציה של בני המהגרים היהודים בארצות הברית ומעברם הכמעט מוחלט לאנגלית,[4] וגם המעמד הבלעדי שניתן לעברית במדינת ישראל, זאת לאחר שנים של עידוד השימוש בה ומאמץ להחייאתה, כולם הצטרפו להתמעטות כוחה של היידיש; אף בפולין (בה האפליה הקשה ומיעוט הגירה שימרו את היהודים כמיעוט אתני יותר מבברית המועצות השוויונית) וביתר מזרח אירופה שטרם המלחמה הייתה טמיעה תרבותית מואצת, בעיקר במעמד הבינוני.[5] גורמים אלו כולם הביאו את הלשון היידית לשפל.

תאולוגיהעריכה

על רקע היקפו העצום של החורבן וההרס בשואה, תאולוגים רבים בחנו מחדש את ההשקפות התאולוגיות הקלאסיות על טובו של האל ומעשיו בעולם. שאלה מרכזית שנשאלה לאחר המלחמה (ונשאלת גם במאה ה-21) היא כיצד להאמין באל טוב וכל יכול לאחר השואה. עם שאלה זו מתמודדים הוגים חילונים ודתיים.

באמנותעריכה

  ערכים מורחבים – השואה באמנות, ספרות השואה, השואה בקולנוע

השואה השפיעה עמוקות על האמנות ותחומיה הרבים, אצל יהודים ולא יהודים. חלק מהיצירות הידועות ביותר הן של אנשים שחוו את השואה עצמם (כגון אלי ויזל, ויקטור פרנקל, אנה פרנק, יחיאל די-נור ופרימו לוי). השואה הייתה גם מקור לסרטים מצליחים רבים שאף חלקם זכו בפרסי אוסקר, כמו החיים יפים והפסנתרן. שניים מסרטי השואה פורצי הדרך היו הסרט התיעודי משנת 1985 של ניצול השואה קלוד לנצמן "שואה", והסרט "רשימת שינדלר" שזכה להצלחה מסחרית רבה ואף זכה בשבעה פרסי אוסקר. שני הסרטים עוררו לאחר יציאתם הדים רבים.

במשך העשורים שלאחר המלחמה התפתחה גם אמנות בגרמניה עצמה המתמודדת עם השואה. אחת הדוגמאות להתמודדות זו היא הספר נער קריאה שיצא בגרמניה בשנת 1995, המתאר רומן בן צעיר גרמני לפושעת מלחמה נאצית שנים לאחר המלחמה.

ימי שואהעריכה

כיום נהוגים שני ימים בשנה המוקדשים לזכר השואה. הראשון הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה הנהוג בישראל בכ"ז בניסן ונקבע האופן רשמי בחוק בשנת 1959. היום השני הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אשר נקבע ב-1 בנובמבר 2005 על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות. יום זה מצוין בכל שנה ב-27 בינואר, יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ על ידי הצבא האדום.

הכחשת שואהעריכה

  ערך מורחב – הכחשת השואה

המונח "הכחשת שואה" מתייחס לטענות כי רצח העם של היהודים במלחמת העולם השנייה לא התקיים באמת בממדים המיוחסים לו על ידי הקונצנזוס המחקרי, אם בכלל. באופן מפורט ישנה דחייה במידה מסוימת של מספר הקרבנות העומד על 5–7 מיליון יהודים, שיטתיות רצח העם וביצועו ההמוני על ידי אמצעים כגון תאי גזים. מכחישי שואה לרוב אינם משתמשים במונח "הכחשה". רוב הטענות הנוגעות להכחשת שואה טוענות שהשואה היא שקר או קונספירציה יהודיים שנועדו לקדם את האינטרס היהודי והציוני בעולם. הכחשת השואה היא עבירה פלילית, שעונשה קנס ומאסר, בישראל, בצרפת, בגרמניה, באוסטריה, בספרד ובבלגיה.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 על מעורבותה של ישראל בניסוח אמנת הפליטים של האו"ם, "המשרוקית", גלובס, 16 בינואר 2018
  2. ^ צדדים לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, באתר נציבות האו"ם לפליטים
  3. ^ David Shneer, Yiddish and the Creation of Soviet Jewish Culture: 1918-1930, Cambridge University Press, 2004. עמ' 13-14.
  4. ^ למשל: Jan Schwarz, Survivors and Exiles: Yiddish Culture after the Holocaust, Wayne State University Press, 2015. עמ' 316.
  5. ^ Celia Stopnicka Heller, On the Edge of Destruction: Jews of Poland Between the Two World Wars, Wayne State University Press, 1980. עמ' 215


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניהבלגיהברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏סלובקיהפולין‏צ'כיהצפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואהחסידי אומות העולםמברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל