התוכנית ליישובה מחדש של ביתא ישראל
התוכנית ליישובה מחדש של ביתא ישראל (בקיצור: תוכנית חומרה) הייתה תוכנית התיישבות לקהילת ביתא ישראל באתיופיה. בתחילה מטרתה הייתה לפתור את בעיית חוסר הרסת של יהודי אזור גונדר ובהמשך הפכה לחלופה העיקרית לעליית הקהילה לאור התנגדות ישראל.
תוכניות ליישובם של יהודי סביבות גונדר, או חלק מהם, על מנת לפתור את בעיית חוסר הרסת והאריסות, החלו עם פניות של ראשי ביתא ישראל לקיסר היילה סלאסי במהלך המחצית השנייה של שנות ה-40 של המאה ה-20. באוקטובר 1946, עם ביקורו של היילה סלאסי באזור גונדר פנו אליו ראשי הקהילה, בראשם הליקה כהנת ברהן ברוך, ושטחו בפניו את הבעיות הכלכליות והחברתיות שעמדו בפני הקהילה, בהן בעיית חוסר הרסת, גירושם של אריסים יהודים מאדמות שעבדו שנים רבות והמסים הכבדים ששולמו לבעלי האדמות, לכנסייה ולממשלה. הקיסר השיב כי תינתן פקודה להגנה על הקהילה וכן אדמות עתידיות שהקיסר יפנה אליהם. בנוסף נתן מושל המחוז הוראה מהקיסר למסור את האדמות שמעובדות בידי אריסי הקהילה לקהילה עד שתימצא אדמה.[1][2][3]
בשלהי שנות ה-50 פנו שוב ראשי הקהילה, שבראשם ליקה כהנת ברהן ברוך, לקיסר ודיווחו שוב על אותם הנושאים, בנוסף להידרדרות המצב הכלכלי-חברתי מאז וכן טענו שהבטחות הממשלה אשר לא קוימו.[1] בשנת 1958 נמצא מקום התיישבות באזור שירה שבמחוז תיגראי ובהרשאת מושל המחוז, אולם הדבר לא יצא אל הפועל.
בשנות ה-60 הסתמן כי ממשלת ישראל מתנגדת לעליית הקהילה ופעילים החלו להציע יישוב מחדש באתיופיה כחלופה לכך.[4] במקביל הציע הקיסר ליונה בוגלה, כנציג הקהילה, את הפניית "מיזם הפיתוח החקלאי סתתי-חומרה" אשר באזור ארמצ'הו, בין היישובים חומרה עבדארפי ואברה ג'רה, שבמחוז בגמדר לביתא ישראל. ההצעה אומצה על ידי האגודה לרווחת הפלאשים וזו החלה במשא ומתן עם ממשלת אתיופיה בנושא. יחד עם מימון של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי ומהארגונים שהרכיבו את האגודה, לרבות יק"א, הוצאה התוכנית לפועל.
בתחילה, עם ראשית ההתיישבות במקום, התברר כי האזור הוא במחלוקת בין אתיופיה לסודאן, והמתיישבים היו למטרות של צבא סודאן, לאחר מכן יושמה התוכנית באזור אחר של המיזם שלא היה במחלקות.[5][6][7][4]
בשל העובדה שיהודי באתיופיה היו נתונים תחת הנהגתו של ליקה כהנת ברהן ברוך, פנה יונה בוגלה לקס הגדול, כדי שיברך ויקרא לעם להגר לחבל חומרה. קס ברהן התנגד בתוקף לרעיון, הן משום שחבל הארץ לא התאים לאורח החיים של היהודים והן בשל העובדה שבאזור היו נפוצות מחלות הקדחת והמלריה. עם זאת, מאוחר יותר מכל הבחין בסכנה הטמונה בהתיישבות בסמוך לגבול עם סודאן. בזכות סירובו של הקס הראשי נמנע אסון גדול.[8]
התוכנית באה לסופה עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה, כאשר הפך האזור למרכז הפעילות של ארגוני מורדים, בעיקר האיחוד הדמוקרטי האתיופי הפרו-מלוכני, שגרמו למתיישבים לנטוש את המקום.[7]
לקריאה נוספת עריכה
- David Pelley, On the Possibility of the Resettlement of the Falashas in the Humera Abd El Rafi Area: Report on a Mission (20.5.69 - 13.6.69), Israel Committee for Falasha Population in Ethiopia & Ministry of Agriculture, 1969
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 The appeal submitted personally to the Emperor by the Falasha delegation in 1958-1959
- ^ מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמ' 245-246
- ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש, עמ' 335, הערה 17
- ^ 1 2 Mitchell G. Bard, From Tragedy to Triumph: The Politics behind the Rescue of Ethiopian Jewry, Praeger, 2002, pp. 17-18
- ^ ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, עמ' 272-271
- ^ Simon David Messing, The Story of the Falashas, "Black Jews" of Ethiopia, Balshon Printing, 1982, pp. 77-78
- ^ 1 2 David Kessler, The Falashas: A Short History of the Ethiopian Jews, Frank Cass & Co Ltd, 1996, p. 158-159
- ^ יעל כהנא, אחים שחורים, חיים בקרב הפלאשים, הוצאת עם עובד, תשל"ח עמ' 78–79