התיישבות אמנה

התיישבות אמנה היא קבוצה של שבעה כפרים שיתופיים במחוז איווה שבמדינת איווה בארצות הברית. הכפרים נבנו ויושבו על ידי פייטיסטים גרמנים שנרדפו בארץ מוצאם על ידי הממשלה הגרמנית והכנסייה הלוטרנית. המתיישבים שכינו עצמם 'קהילות ההשראה האמיתית' התיישבו תחילה במדינת ניו-יורק ליד באפלו בעיירה המכונה כיום West Seneca אולם בהמשך חיפשו לעצמם סביבה מבודדת יותר ולכן עברו לאייווה, ליד האזור בו שוכנת כיום אייווה סיטי. הקהילות חיו באורח חיים קומונלי עד שנת 1932.

בתים היסטוריים בכפר אמנה התיכונה

במשך כשמונים שנה קיימו קהילות אמנה כלכלה כמעט אוטרקית, כשהם מקיימים חליפים דל ביותר עם הכלכלה האמריקנית המתועשת. תושבי אמנה השיגו מידה זו של עצמאות באמצעות שימור קפדני של האמנויות והשיטות החקלאיות אותן הביאו עימם מאירופה. הם השתמשו בעבודת ידיים, סוסים, ובכוח הרוח והמים כדי ליצור ולהפעיל את סדנאותיהם. אמנים הורישו את טכניקות העבודה והעיבוד מדור לדור. רק בתקופת השפל הכלכלי הגדול החליטה הקהילה להקים חברה למטרות רווח.

כיום, מהווים שבעה הכפרים אטרקציה תיירותית, ויש בהן מסעדות וחנויות המוכרות מלאכת יד. ההתיישבות הוכרה על ידי מרשם האתרים ההיסטוריים של ארצות הברית ב-1965.

היסטוריה מוקדמת

התהוות הקהילה באירופה

קהילת אמנה החלה מתנועה דתית שנוסדה ב-1714 בגרמניה על ידי אברהרד ל. גרובר ויוהאן פ. רוק, שפרשו שניהם מהכנסייה הלותרנית והחלו ללמוד רעיונות פייטיסטיים מפיליפ ספנר. השניים יסדו קבוצת מאמינים שנודעה בתחילה כ'קהילת הכלכלה הרוחנית החדשה'. הם האמינו בהתחדשות הנבואה ובתקשורת של האל עם מאמיניו באמצעות אנשים שכונו 'כלים' (גרמנית: Werkzeuge).

הקבוצה בהובלתו של גרובר החלה לנדוד ברחבי גרמניה, אלזס, שווייץ והולנד ולהפיץ את בשורתה, והחלה להיות מוכרת בשם 'קהילת ההשראה האמיתית'. חברי הקהילה נרדפו על ידי השלטונות כיוון שסירבו להתגייס לצבא ולשלוח את ילדיהם לבתי הספר הלותרניים. חלקם נאסרו, הולקו, ונושלו מרכושלם. הקהילה ברחה למחוז הסן שנחשב למחוז הליברלי ביותר בגרמניה של אותה התקופה, ומספר חבריה הוסיף לגדול. ב-1717 פקדו שלטונות ציריך אף לשרוף את כתביהם של גרובר ורוק, להלקות את מפיציהם ולגרשם מן הארץ.

גרובר מת ב-1728 ורוק ב-1749. לאחר מותם, חברי הקהילה נותרו בלא 'כלי' המתקשר אליהם את דבר האל. הקהילה הלכה והצטמקה בעשורות שלאחר מכן, אולם בשנת 1817 הוכתרו מיכאל קראוסרט, ברברה היינמן וקריסטיאן מץ כ'כלים' חדשים. קראוסרט עזב את הקהילה במהרה, והיינמן עזבה אותה ב-1823, אולם מץ נותר כמנהיגה. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הגה את הרעיון לרכוש לקהילה שטח אדמה גדול שיאפשר לה עצמאות.

תחילה הם חכרו את אדמות מנזר מריאנבורג ליד רונבורג, ולאחר מכן את מנזר ארנסבורג. ב-1834 התרחבו למנזר אנגלטל, וניהלו את כל אחזקות האדמות שלהם במשותף. באחוזות אלה החלה להתעצב פילוסופיית החיים השיתופיים של הקהילה, ששגשגה בסוף שנות ה-30.

ההגירה לאמריקה

בעקבות משבר כלכלי בסוף שנות ה-30 של המאה ה-19, החלה ממשלת הסן לגבות קנסות ומיסים גבוהים יותר מקהילה. מץ ומנהיגים נוספים הבינו שעליהם למצוא לה בית חדש. ב-27 באוגוסט 1842 מנהיגי הקהילה התאספו בארמנבורג כדי לדון במעבר הקהילה לארצות ברית. ב-26 באוקטובר הגיעו ראשוני המתיישבים לניו-יורק ובחודשים לאחר מכן בחנו מנהיגי הקהילה מספר מקומות אפשריים להקמת הקומונה החדשה. הם הסכימו לקנות את שמורת סנקה האינדיאנית שליד באפלו, שבאותה העת נפתחה בדיוק להתיישבות אירופית לאחר האמנה השנייה של באפלו קריק. המושבה הראשונה כונתה אבנזר על שם 'האבן העזר' המוזכרת בספר שמואל א' (פרק ד').

כ-800 מחברי הקהילה היגרו מגרמניה לאבנזר. הקהילה כוננה 'חוקה זמנית' ב-1843 אשר הגדירה את מטרותיה של מה השם כינו 'אגודת אבנזר'. כל האדמות והבניינים היו בבעלות משותפת, ומתיישבים אמידים נדרשו לשלם את הוצאות הקהילה. הכוונה עם זאת הייתה כן לחלק את הקרקע בחלוף הזמן בין החברים, בהתאם למידת תרומתם בכסף ובעבודה. עם זאת, מנהיגי הקהילה הבינו כי פערי העושר, המיומנויות והגיל, יקשו על כלל החברים לרכוש חלקת אדמה דבר שיסכן את קיום הקהילה בעתיד. לפיכך ב-23 באוקטובר 1850 תוקנה חוקת הקהילה והגדירה אותה כקומונלית לחלוטין. בהקדמה לחוקה זו הדגישו כי השיתוף ביניהם לא קם מכוח הסכם גומלין בין חברי הקהילה, כי אם על יסוד ברית שכרתו עם אלוהים על פי מצוות אמונתם.

5,000 האקרים שנרכשו הספיקו תחילה ל-800 המתיישבים. אולם הצלחת הקהילה משכה מתיישבים נוספים, וב-1854 היה ברור כבר כי נדרש שטח אדמה גדול יותר. גם צמיחתה של העיר הקרובה באפלו הדאיגה את זקני הכנסייה, שחששו כי היא עשויה להוות השפעה רעה על הקהילה. צמיחת העיר באפלו גם העלתה את מחירי הקרקע בסביבתה מה שהפך את הרחבת אבנזר לבילתי אפשרית. ב-31 באוגוסט 1854 נפגשו מץ וזקני הקהילה לדון בסיטואציה, והקבוצה הסכימה לשלוח את מץ עם שלושה אנשים נוספים לחפש שטח חדש במערב. הטריטוריה החדשה בקנזס נראתה כמקום אידיאלי, עם זאת הארבעה לא הצליחו להסכים על מיקום מתאים.

לאחר המשלחת הראשונה לקנזס, נשלחו שניים נוספים מזקני הקיהלה לאיווה. המשלחת השנייה שבה לקהילה והציעה לרכוש שטח בסמוך לנהר איווה. ארבעה אנשים נשלחו למקום במטרה להסדיר את הרכישה. ב-1855 הוקמה שם המושבה הראשונה של התיישבות אמנה.

הקמת המושבות

שמה המקורי של המושבה הראשונה היה בלייבטרו (גרמנית: Bleibetreu - להישאר מאמין). עם זאת, המתיישבים התקשו לבטא של זה באנגלית, והשם הוסב ל'אמנה', בהשראה מעברית. על פי חוקי המדינה ההתיישבות החדשה נדרשה להתאגד כעסק, ובשנת 1859 הכירה בה ממשלת איווה. במקביל, החליטה הקהילה לאמץ חוקה חדשה, שנשענה ברובה על חוקת אבנזר.

אחת הבעיות המוקדמות בהן נתקלו מתיישבי אמנה, היה החוסר בגישה לרכבת. התחנה הקרובה ביותר ליישוב הייתה בעיר אייוה, במרחק כ-32 קילומטרים. ב-1861 נבנתה על מסילת מיסיסיפי-מיזורי תחנת רכבת בסמוך לכפר הומסטד. מתוך הבנת החשיבות האסטרטגית של התחנה והצורך בגישה לרכבת, רכשה הקהילה את כל הכפר הומסטד, מה שהגדיל את היקף השטח שלה ל-26 אלף אקרים - מתוכם כ-10 אלפים דונם שטח מיוער, 7,000 דונם שדות מעובדים, 4,000 דונם שיטחי מרעה, 500 דונם שטחים בנויים ו-100 דונם גינת ירק. רוב השטח היה ממוקם במחוז איווה ומיעוטו במחוז ג'הנסון.

עד שנת 1862, הוקמו עוד חמישה כפרים של הקהילה: אמנה הגבוהה, אמנה הדרומית, אמנה המערבית, אמנה המזרחית ואמנה התיכונה - לצד הכפר אמנה הראשון והכפר הומסטד. בכל כפר היו בין ארבעים למאה בתים, כנסייה, בית ספר, מאפייה, מחלבה, יקב, סניף דואר, מנסרה וחנות כללית. לכל כפר היה מכבי אש וכל אדם כשיר לעבודה נדרש לשרת בהם. רוב הבתים נבנו מאבן חול מקומית בעלת גוון יוצא דופן, לגובה שתי קומות.

המושבות נבנו בצורה של ריבוע, שבמרכזו רחוב ארוך, שמשני צדדיו בתי מגורים שאינם צמודים זה לזה. בתי המלאכה נבנו בקצהו האחד של כל כפר. ובקצהו השנו נבנו בנייני המשק החקלאי. מאחורי הבתים היו גינות, פרדסים וכרמים.

החיים עד 1932

מטבח משותף באחד מכפרי אמנה, 1907

הנהגה

המועצה הגדולה של ברת'רן, שהייתה ידועה גם בשם חבר הנאמנים פיקחה על ענייניה והתנהלותה של האגודה. הנאמנים טיפלו הן בענייניה הפנימיים של הקהילה והן באינטרסים החיצוניים שלה, ונבחרו מדי שנה בהצבעה מקרב זקני העדה. הנאמנים היו בוחרים מביניהם נשיא, סגן נשיא ומזכיר. הקבוצה נפגשה לסירוגין בכפרים השונים ביום שלישי הראשון של כל חודש. בכל חודש יוני הציגה המועצה דו"ח שנתי לקהילה על מצבה. במקרים מסוימים שימשה המועצה גם כמוסד בוררות פנימי עליון של הקהילה.

כל כפר נוהל בנפרד על ידי 7–19 זקני קהילה, שכונו ברודראט (Bruderrath). הזקנים נבחרו על פי אמות מידה של דבקות רוחנית. לוורקזוג הייתה הסמכות למנות זקני קהילה, אך בתקופות בהן לא היו מנהיגים בשיעור קומה זה, נבחרו הזקנים על ידי המועצה הגדולה. לברודראט הייתה הסמכות למנות מנהל לכל ענף תעשייתי. אנשים יכלו לפנות לברודראט בנוגע לצרכים שונים - דירה גדולה יותר למשפחה, תקציב ייחודי או הקלות בעבודה. לראש הברודראט הייתה הסמכות העליונה בכל כפר, גם על עמיתיו.

לכל אחד מחברי הקהילה סופק סכום שנתי, כאשר גברים קיבלו 40 עד 100 דולר לשנה בהתאם לקריירה שלהם, נשים קיבלו 25 עד 30 דולר בשנה, והורים לילדים קיבלו 5 עד 10 דולר נוספים לילד. כסף זה היה צפוי לבזבז בחנויות הכפר. חברים שלא הצליחו לתקצב בצורה מספקת יזכו לקהילה להנחות. אם החבר לא יתקן את דרכיו, הקהילה יכולה היה לגרש אותם. חברים שגורשו או עזבו מרצונם את הקהילה יקבלו את כל הכסף שהשקיעו בקרן המשותפת בתוספת ריבית.

כל חבר קהילה קיבל תקציב אישי שנתי שנע בין 40 ל-100 דולרים לגבר לשנה בהתאם לתפקידם, בין 25 ל-30 דולרים לאישה והורים לילדים קיבלו תוספת של 5–10 דולרים לכל ילד. הציפייה הייתה שסכומים אלו ישמשו בחנות המושבה. חברים שהתקשו לנהל את תקציבם ננזפו על ידי הקהילה, ואם לא היטיבו דרכיהם היו עשויים להיות אף מועמדים לסילוק. חברים שסולקו מהקהילה או עזבו את הקומונה מרצונם היו מקבלים לרשותם את כל הכסף שהשקיעו בקרן הקהילה בתוספת ריבית.

נישואין וילדים

בראשית היו הנישואין מותרים רק 'בהסכמת האל' כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת הוורקזוג. נישואין נחשבו כחולשה רוחנית. הטקסים לא היו חגיגיים אלא עוצבו כדי לחדד את המשימה הרוחנית המוטלת על הזוג. הקהילה אף לא עודדה לידות. בהמשך, התרככה עמדת הקהילה בנוגע להקמת משפחות, והרשות לאשר נישואין הועברה למועצה הגדולה. לגברים לא הותר להתחתן לפני גיל 24. אם המועצה הגדולה לא מצאה פגם בזיווג, הזוג היה יכול להתחתן בחלוף שנה מההחלטה. אחד הזקנים היה מברך את הזוג, והקהילה ערכה סעודה חגיגית. הקהילה לא הכירה בגירושים או בנישואין שניים גם במקרה של אלמנות ואלה נחשבו לראויים לגנאי. מי שנישא לבן או לבת זוג מחוץ לקהילה סולק ממנה למשך שנה, גם אם בן הזוג ביקש להצטרף אף הוא לקהילה.

ארוחות

הבתים באמנה היו נטולי מטבחים, והחברים נהגו לאכול בחדרי אוכל בקבוצות של 30–45 אנשים. המטבחים המשותפים, שלכל אחד מהם היה גן ירק משלו, ארחו את הארוחות. הגברים היו יושבים ליד שולחן אחד, והנשים עם הילדים הקטנים היו יושבים ליד שולחן נפרד. טרם הארוחה ולאחריה נהגה הקהילה להתפלל בשפה הגרמנית. הארוחות לא נחשבו לאירועים חברתיים ולפיכך השיחה במהלך הארוחה לא הייתה מקובלת.

מספר המטבחים השיתופיים ביישובי אמנה הגיע בשיאו ל-55. 16 מתוכם היו באמנה, 10 באמנה התיכונה, 9 בהומסטד, 6 באמנה הדרומית ואמנה המזרחית וארבע באמנה המזרחית ובאמנה הגבוהה. מנהלת המטבח (Küchebaas) עסקה בבישול, הגשה, שימור וגידול לול תרנגולות. צוות המטבח מונה על ידי הברודראט. המטבחים היו על פי רוב במבנים גדולים ודו קומתיים, ולהם היה צמוד בית המנהלת. הם כללו על פי רוב תנור לבנים גדול, תנור עצים או פחם, וכיור באורך כשישה מטרים. בתחילה נדרשו להביא מים מהבאר הקרובה להם, אך היו הבניינים הראשונים במושבות שחוברו לקווי מים.

בסביבות 1900 החלה תפיסת המטבח המשותף להשחק וחברים נשואים החלו לאכול בביתם. האוכל המשיך להיות מוגש במטבחים המשותפים אולם עקרות בית היו לוקחות אותו הביתה. צוות המטבח וחברים רווקים הוסיפו לאכול במטבחים המשותפים.

כל מטבח פעל בנפרד לפי נהגים שונים במעט, אך עם זאת התפריטים תוקננו במידה רבה במושבות כך שימנע מצב של אפליה במזון שמקבלים החברים במטבחים השונים. במוצאי שבת היו מוגשות נקניקיות חזיר או כותלי-חזיר, תפוחי אדמה מבושלים, גבינת קוטג' עם עירית, לחם עם גבינת שמנת ושטרויזל. ארוחת הצהריים בימי ראשון הייתה מרק אורז, תפוחי אדמה מטוגנים, תרד מוקרם, בקר מבושל, שטרויזל ותה או קפה. התפריטים השתנו עם עונות השנה; לדוגמה, בסתיו ובחורף הוגש יותר בשר בקר וחזיר שכן היה קל יותר לשמור עליו טרי.

עבודה וכלכלה

נשים באמנה עבדו בעיקר במטבחים המשותפים, בגני הילדים, בכביסה ובעוד כחמישה עיסוקים. כברים לעומת זאת הועסקו ב-39 סוגי עבודות שכללו ספר, קצב, חייט, מפעיל מכונה ורופא. גם הילדים השתתפו בעבודות מסוימות כמו קציר וחקלאות, ובנות סייעו בעבודות המטבח. עד גיל שנתיים שהו הילדים עם אימותיהם. לאחר מכן הלחו לגן ילדים עד גיל 7 ובהמשך למדו בבית ספר שיה ימים בשבוע במהלך כל השנה עד גיל 14 או 15. בבית הספר הם קילפו ניקו ומיינו גרעיני תירס, קטפו פירות, ולמדו קריאה, כתיבה וחשבון.

הקהילה נודעה בסבר פנים יפות כלפי זרים, ונהגה לסייע לנזקקים שפנו אליה. בין היתר היו נותנים מזון ומקלט לחסרי בית שהגיעו למקום ברכבת, וחלקם אף נקלטו לעבודה כפועלים בשכר טוב, שלווה גם בזכות לאכול שלוש ארוחות בים במטבח המשותף ודיור. מלבד חסרי הבית, אמנה שכרה עובדים נוספים מן החוץ הן לעבודה תעשייתית והן לעבודה חקלאית.

קהילות אמנה נהגו לרכוש מוצרים וחומרי גלם כגון צמר גולמי, שמן, שומן, עמילן, צינורות ואביזרים נוספים מבחוץ ולמכור לסביבתם.

תפילה

הכנסייה שהונהגה על ידי חבר הנאמנים הייתה מוסד מרכזי בקהילה. ילדים והוריהם התפללו ביחד. אמהות עם ילדים קטנים ישבו בחלקה האחורי של הכנסייה, וילדים בוגרים יותר ישבו בשורות הראשונות. הגברים והנשים הופרדו במהלך התפילה - גברים בצד אחד ונשים בצד האחר. הקהילה קיימה מספר תפילות לאורך היום שהיו מופרדות לפי גיל ומעמד חברתי, כשהזקנים התפללו בטקס נפרד, ובני גילאי ה-40–50 בטקס נפרד. התפילות נערכו 11 פעמים בשבוע, ללא כלי נגינה וללא שירת מזמורים.

השינוי הגדול

במרץ 1931 על רקע השפל הכלכלי הגדול, בישרה המועצה העליונה של קהילות אמנה לקהילות כי מצבם הכלכלי של הכפרים אינו טוב. פגיעת המשבר הייתה קשה אף יותר שכן כעשר שנים קודם לכן הרסה שרפה את המטוויה וטחנת הקמח של הקהילות. במקביל, בקרב חלק מחברי הקהילה התעורר רצון במרחב חילוני יותר שיאפשר יותר חופש אישי. האגודה החליטה להתפצל לשתיים - אגודה כנסייתית ללא מטרות רווח לאספקת צרכיה הרוחניים של הקהילה, וחברת מניות כלכלית משותפת. המהלך הושלם ב-1932 וכונה 'השינוי הגדול'.

החברה הכלכלית אשר ירשה את אדמותיה ונכסיה הכלכליים של אמנה השיתופית, ממשיכה עד היום לנהל את נכסי הכפרים, כ-26 אלף דונמים של אדמות חקלאיות, אדמות מרעה ויערות. היא נותרה כיום גורם כלכלי מרכזי באזור. החברה מחזיקה עד היום את היער הפרטי הגדול ביותר במדינת איווה. החברה אף הקימה מתקן לטיהור פסולת אורגנית של מפעלים תעשייתיים שונים המייצר דשנים ומתאן לייצור חשמל. לחברה גם מפעל מקררים ומפעל מיקרוגלים.

תיירות היא כיום גורם מרכזי בכלכלת האזור, בו הוקמו מלונות רבים, גלריות של אמנים מקומיים ומסעדות - לצד כוח המשיכה של האתרים ההיסטוריים המשומרים.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא התיישבות אמנה בוויקישיתוף

• האתר הרשמי של מערך התיירות במושבות.
• עמירם כהן‏, פרופ' יורם קרול: "גם הקיבוצים יסיימו את דרכם במוזיאון", באתר וואלה!‏, 27 בפברואר 2010
• התיישבות אמנה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)