התנועה הלאומית הפלסטינית
התנועה הלאומית הפלסטינית או לאומיות פלסטינית היא שם כולל לזרמים וארגונים הפועלים למען הגדרה עצמית לערבים הפלסטינים על-בסיס רעיון הלאומיות והשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית.
היסטוריה עריכה
רעיון הלאומיות עריכה
מושג הלאומיות ושיטת השלטון המבוססת על מדינות לאום הם רעיונות שמקורם באירופה והם הגיעו למזרח התיכון בשלב מאוחר יחסית. עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה שלטה האימפריה העות'מאנית בחלק ניכר מהמזרח התיכון, ושלטונה נחשב בעיני תושבי האזור כלגיטימי, כיוון שהשלטון העות'מאני היה מוסלמי והתחשב בדיני האסלאם. שני אירועים סימנו את סופו של המשטר הישן במזרח התיכון, והכשירו את הקרקע להתפתחות תנועות לאומיות ערביות, ביניהן התנועה הלאומית הפלסטינית:
- המהפכה הלאומית בטורקיה שהחלה ב-1908 במרד שהובילה מפלגת הטורקים הצעירים נגד הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני. המהפכה הסתיימה בהקמת רפובליקה טורקית חילונית ב-1923.
- ניסיונותיה של בריטניה לחולל מרד של הערבים במזרח התיכון כנגד השלטון העות'מאני הטורקי, כדי להחליש את האימפריה הטורקית שבה נלחמה בריטניה. הניסיונות להצית מרד עולים ממכתבי חוסיין-מקמהון, שבהם מועלה רעיון הקמת מדינת לאום ערבית בהנהגת השריף חוסיין ממכה, שליט חג'אז.
אף כי רעיון הקמת מדינה ערבית גדולה בהנהגת השריף חוסיין מעולם לא קרם עור וגידים, עצם העלאת הרעיון הפכה את הלאומיות הערבית למושג לגיטימי ואף מרכזי בחשיבה הפוליטית באזור.
התחלת התנועה עריכה
ראשיתה של התנועה הלאומית הפלסטינית בהתפצלות מן התנועה הלאומית הערבית בסוריה. תנועה לאומית מיוחדת לערביי ארץ ישראל, כיחידה נפרדת מערביי סוריה, החלה בסוף מלחמת העולם הראשונה - מיום שארץ ישראל הפכה ליחידה מדינית בפני עצמה.[1] עקב הפרדה זו, נתחזקה בציבור הערבי במידה רבה משמעותו של המושג "פלסטין".[2] הסברה הרווחת היא שתחילתה של התנועה הלאומית הפלסטינית לא באה לפני הכינוס של ערביי ארץ ישראל שנערך ב-27 בפברואר 1920 בדמשק, שבעקבותיו הוקמה תנועת איסתקלאל ("עצמאות"), שתמכה בפייסל בן חוסיין. ישנן גם סברות אחרות, כגון זו המוצגת על ידי הפלסטינים באמנה הלאומית הפלסטינית ובהזדמנויות אחרות, על פיה תחילת התנועה הלאומית שלהם בהצהרת בלפור (1917). הטענה למועד זה נועדה לסייע לפלסטינים להציג הקבלה עם הציונות, אשר לגרסתם החלה לפעול בארץ ישראל בתאריך זה. אולם על פי עשרות דוחות שהתקבלו מאת סייענים ערבים שהעסיקה התנועה הציונית בכל הערים ובכפרים רבים, משתקפת תחושה לאומית ותסיסה גוברת כבר עם הכיבוש הבריטי.[3] תחושה זו איננה בהכרח נוגעת ללאומיות פלסטינית נבדלת ובמקרים רבים היא ביטוי של לאומיות פאן-ערבית המסתייגת מכיבוש לא ערבי של האזור.[4]
יעודה הראשון והעיקרי של התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל היה המלחמה בתנועה הציונית. ראשיתה של מלחמה זו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.[5] עד 1908 גילויים של עמדה אנטי-ציונית פוליטית היו לא עקביים ולא שיטתיים. הפיכת הטורקים הצעירים באותה שנה פתחה את עידן העיתונות הערבית בארץ ישראל, שהפכה לנושאת הדגל במאבק נגד הציונות, וזה כלל עתה פעילות ציבורית ממשית.[6] בעיתונות ובכרוניקה של התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמצאים סימנים ראשונים למאבק הערבי בהתיישבות הציונית, הכוללים לא מעט מקרים של מחאה והתנגדות של עסקנים ערבים כלפי התיישבות זו.[5] כ-3–4 חודשים בלבד לאחר הכיבוש הבריטי של מרכז ארץ ישראל, החלו גורמים שונים באזור יפו–רמלה (וכעבור מספר חודשים גם בירושלים) לכונן אגודות שתפעלנה נגד הגשמת המטרות הציוניות. באגודות אלו נבחנו דרכים למנוע מהיהודים לעלות לארץ ולקנות בה קרקעות. ב-2 בנובמבר 1918 ערך ועד הצירים בירושלים תהלוכה וחגיגות לציון יום השנה להצהרת בלפור. מנהיגי הערבים בארץ ישראל החליטו לנצל את המאורע הזה, ומשלחת של ראשי הציבור המוסלמי והנוצרי בראשות ראש עיריית ירושלים מוסא כאט'ם אל-חוסייני מסרה את מחאת האגודות הערביות נגד המדיניות הציונית למושל ירושלים, רונלד סטורס. על המחאה חתמו ראשי האגודות בירושלים וכ-100 מנכבדי העיר וראשי הכפרים בהרי יהודה. מחאה דומה הוגשה גם על ידי "האגודה המוסלמית-נוצרית" ביפו.[7] אולם יעוד המלחמה בציונות הגיע למלוא התפתחותו רק לאחר שהתנועה הציונית ותביעתה לבית לאומי לעם היהודי (בוועידת השלום בפריז ב-1919) הוכרה בעולם המדיני הבינלאומי (בועידת סן רמו ב-1920), ולאחר שהקמת הבית הלאומי של היהודים נקבעה כמטרת המדיניות של המעצמות בארץ ישראל ונכללה בכתבי היסוד של ממשלת המנדט הבריטי (1922).[5]
יעודה העיקרי השני של הלאומיות הערבית בארץ ישראל בתחילתה היה השאיפה להקמת מדינה פלסטינית-ערבית עצמאית בתוך מסגרת של "אחדות ערבית".[5] בתחילת אוקטובר 1918 הגיעו כוחותיו של פייסל לדמשק, בה הוקם ממשל כיבוש צבאי שפייסל הועמד בראשו, ובציבור הפוליטי הפלסטיני, שעד אז היה אדיש לתנועה הלאומית הערבית, גדלה והלכה התמיכה בתביעה לאחדות עם סוריה.[2] בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ביקשו רוב המדינאים הפלסטינים לספח את הארץ למדינה הסורית.[5] הכתרת פייסל על הממלכה הערבית של סוריה במרץ 1920 עוררה גל של התלהבות ערבית לאומית ברחבי ארץ ישראל.[8] אולם מדיניותו הפרגמטית והמתונה של פייסל כלפי הציונות, נתקלה בהתנגדות פלסטינית חריפה מהרגע הראשון. כבר באפריל 1918, כאשר הודיע המושל הצבאי הבריטי של מחוז ירושלים לאספה של נכבדים ערבים על מדיניותה של ממשלת בריטניה, שביסודה הצהרת בלפור, מחו על כך כמה מהנכבדים וכאמל אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, עזב את האספה לאות מחאה. בפברואר 1919, כחודש לאחר חתימת הסכם ויצמן-פייסל, נתכנסה ביפו הפגישה הארצית הראשונה של נציגי "האגודה המוסלמית-הנוצרית", שהחליטה בין השאר על התנגדות מוחלטת לציונות ולהצהרת בלפור.[9] במאי אותה שנה, כינסה האגודה אספה פומבית באולם הראינוע "זהר" ביפו, בה נכחו כ-500 איש מהעיר ומכפרי הסביבה. היושב ראש וראשון הדוברים היה נוצרי ואילו שלושת הדוברים האחרים היו מוסלמים. מאחוריהם ניצבו ארבע יריעות בד, כל אחת בצבע שונה ועליה כתובת שפירשה את צבעה: האדומה סימלה את הדם, הירוקה את החופש ("ארץ ערב לא תחולק"), הלבנה שיבחה את הנסיך פייסל והשחורה סימלה את הגירת היהודים הציונים. בהצהרת הסיכום נאמר כי פלסטין היא חלק מסוריה, ובמסגרת סוריה הגדולה תינתן לה אוטונומיה, ולא יקום בה בית לאומי ליהודים. כאשר הוצע לחתום על הדברים, פרצה מהומה והמושל הצבאי פיזר את האספה.[3] היווצרותה של חזית מוסלמית-נוצרית הייתה תופעה חשובה שבלטה בתחילתה של ההתעוררות הלאומית הערבית-פלסטינית, משום שהיה בכך חידוש גמור לעומת העבר, אז לא נטלו הנוצרים חלק בחיי הציבור הכללי. עם זאת, חזית אנטי-ציונית זו ונקיטת עמדות פוליטיות משותפות, לא החלישו את הזיקה העדתית, והמסגרות הפוליטיות השונות הורכבו על יסוד ייצוג עדתי או שייצגו עדה אחת.[10]
הופעת הרעיון של אחדות פלסטין עם סוריה, הביאה ב-1918 להקמתן בירושלים של שתי אגודות אנטי-ציוניות שדגלו ברעיון: "המועדון הספרותי" ("אל-מונתדא אל-אדבי") ו"המועדון הערבי" ("א-נאדי אל-ערבי") הפרו-בריטי, שאמין אל-חוסייני היה נשיאו ושהיה קשור בארגון באותו שם שהוקם באותה שנה בדמשק על ידי פלסטינים והפך לארגון הלאומי הראשי בסוריה. מנהיגיו ופעיליו של המועדון הירושלמי באו בעיקר מצעירי משפחת אל-חוסייני המורחבת ובין חבריו בלטו אנשי דת איסלאמיים וקצינים בצבא השריף. הזהות במטרות בין שני הארגונים הביאה לשיתוף פעולה ביניהם באירועים הפוליטיים המרכזיים בשנת 1919 ותחילת 1920.[11] במהלך 1919 התרכזו פעילים פלסטינים בדמשק ומילאו בה תפקיד מרכזי. המסגרת הארגונית הראשונה של הפלסטינים בדמשק הייתה "א-נהדה אל-פלסטיניה", שנשיאה היה סלים ביי אל-טיבי, קצין בצבא השריף, אולם במהלך אותה שנה הפך "המועדון הערבי" למסגרתם הראשית ולגוף הפוליטי החשוב ביותר שם. מטרת מדיניותו הייתה השגת אחדות מלאה של סוריה ופלסטין, ללא חסות זרה, והוא מילא תפקיד חושב בהכשלת ההסכם בין פייסל לצרפת.[12] רק מאוחר יותר, כשחלוקת המזרח התיכון לאזורים ומדינות הפכה לעובדה, התחילו המדינאים הפלסטינים להכיר בהפרדתה של הארץ ובייחודה כגוף פוליטי בפני עצמו.[5]
שלא כמו תנועות לאומיות אחרות, שפעילותן הייתה מול הכוח קולוניאליסטי השולט בשטחן, הרי התנועה הלאומית הפלסטינית, כתגובת נגד לציונות, התגבשה כנגד שני כוחות שונים, הראשון – התנועה הציונית וההתיישבות בארץ, והשני – השלטון המנדטורי, מושא התביעות הלאומיות.
ועידות לאומיות והוועד הפועל הערבי 1919–1934 עריכה
ערכים מורחבים – הקונגרס הערבי-פלסטיני, הוועד הפועל הערבי
ארגון התנועה הלאומית החל בשמונה ועידות שנערכו בשנים 1919–1934.
בסוף ינואר 1919 כונסה בירושלים הוועידה הראשונה של האגודות המוסלמיות-נוצריות, בה השתתפו קרוב ל-30 צירים מערי הארץ. הוועידה החליטה על ניסוח תזכיר לועידת השלום בפריז באותה שנה, המנמק את שלילת הציונות, וגיבשה מסמך המצהיר כי פלסטין היא חלק מסוריה הערבית וקורא לכך שמחוז "'סוריה הדרומית' או פלסטין, לא יופרד מהממשלה הסורית הערבית העצמאית".[14] אולם השלטון הצבאי הבריטי סירב להסכים לצאתה של המשלחת, ועקב כך שלחה האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים ב-11 במרץ לפייסל העתק מהחלטתה מפברואר לייפות את כוחו "לייצג את פלסטין ולהגן עליה בוועידת השלום". אלא שפייסל כלל לא השתמש בייפוי הכח ולא טען בוורסאי למען הכללת ארץ ישראל בסוריה.[15] בתחילת אפריל 1919 הגיעו לארץ ישראל הידיעות הראשונות על בואה הצפוי של ועדת קינג-קריין, שהיוו גורם חשוב בקידומה וארגונה של התנועה הלאומית. בעקבותיהן החלו פגישות והתייעצויות לגיבוש עמדה אחידה שתוצג בפני ועדת החקירה. אולם בהופעת הפלסטינים בפני הוועדה הייתה הסכמה רק לגבי התנגדותם המוחלטת לציונות.[16]
ביוני-יולי 1919 נתכנסה בדמשק הוועידה הערבית-הסורית (הקונגרס הלאומי הסורי), שהשתתפו בה גם עסקנים פלסטינים. ועידה זו קיבלה החלטות על הקמת מדינה סורית עצמאית בסוריה הגדולה (הכוללת גם את ארץ ישראל, עבר הירדן והלבנון), כמו גם על התנגדות מוחלטת לציונות. החלטות אלו היו הראשונות בשרשרת של החלטות נגד הבית הלאומי היהודי והעלייה היהודית, שנתקבלו בוועידות הבאות והתגבשו בסופו של דבר ל"אמנה הלאומית" ("אל-מית'אק אל-קומי") של ערביי פלסטין, שדרשה את הפסקת העלייה היהודית, איסור מכירת קרקעות ערביות ליהודים, והקמה מידית של מדינה ערבית-פלסטינית עצמאית.[9]
ב-27 בנובמבר 1919 כונס בחיפה מפגש ארצי של האגודות הלאומיות. היה זה ניסיון ראשון לארגן את כל האגודות במסגרת ארצית אחת והוא הסתיים בהקמת "הוועדה העליונה של האגודות הפלסטיניות" (אל-לג'נה אל-עליא לל-ג'מעיאת אל-פלסטיניה), שהגישה לשלטונות עצומת מחאה שדרשה עצמאות מלאה לסוריה המאוחדת ללא חסות זרה. ועדה זו הפכה במהרה למסגרת של האגודות הפאן-סוריות.[17]
בפברואר-מרץ 1920 נפתחה בדמשק הוועידה הערבית השנייה, שגם בה השתתפו עסקנים פלסטינים. בתקופה זו, מרכז התנועה הלאומית הפלסטינית היה עדיין בדמשק. גם העיתון הערבי הפוליטי הראשון שנוסד בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, בספטמבר 1919 (בעריכת עארף אל-עארף), נקרא "סוריה הדרומית" ("סוריא אל-ג'נוביה"). גם בוועידה השנייה הוחלט על סיפוח פלסטין למדינה הסורית ("הגדולה"). אולם בצד פעילות זו בסוריה, נערכה פעילות ראשונה בארץ ישראל: ביום פתיחת הוועידה השנייה, ב-27 בפברואר 1920, ארגן מוסא כאט'ם אל-חוסייני הפגנת רחוב גדולה בירושלים, כתגובה על הודעת הגנרל לואי ג'ין בולס על המדיניות הצבאית הבריטית בארץ ישראל.[18] הפגנות מקבילות נערכו גם ביפו ובחיפה. ארגון גל המחאות וההפגנות הביא לידי ביטוי בפעם הראשונה את יכולתן של האגודות הלאומיות לארגן פעולה ארצית מתואמת. ב-8 במרץ שוב נערכו הפגנות מאורגנות, במרבית המרכזים העירוניים בארץ ישראל. מטרתן הייתה להביע הזדהות עם הכתרת פייסל כמלך סוריה המאוחדת והן לוו בסיסמאות בעד עצמאות ונגד הציונות. ההפגנות היו בעלות נימה אנטי יהודית חריפה והן כללו קריאות להריגת היהודים ושימוש בסיסמה הפופולרית "פלסטין ארצנו והיהודים כלבינו". עקב זאת, ב-11 במרץ אסר השלטון הבריטי על ארגון הפגנות נוספות.[19] אלא שבראשית אפריל 1920 ניצלו העסקנים הצעירים הערבים את חגיגות נבי מוסא לשם עריכת הפרעות הראשונות ביהודים (פרעות תר"פ). שניים מראשי המארגנים, אמין אל-חוסייני ועארף אל-עארף, נידונו בהיעדרם למאסר.[18] הם ברחו לדמשק.[20]
ב-31 במאי 1920, נוסדה בדמשק "האגודה הערבית הפלסטינית" ("אל-ג'מעיה אל-ערביה אל-פלסטיניה"), שלקחה את הנהגת התנועה הלאומית בשלביה הראשונים, ובראשה עמדו: עארף אל-עארף, רפיק אל-תמימי, עיזאת דראוזה, מועין אל-מאדי, אמין אל-חוסייני, אבראהים עבד אל-האדי וסלים עבד-אל-רחמן.[18] האגודה עסקה בהפצת תעמולה אנטי-ציונית.[21] היא פרסמה מחאה נגד החלטות ועידת סן רמו ונגד מינוי הרברט סמואל היהודי לנציב עליון בארץ ישראל. כמו כן, היא גם שלחה תזכיר לאפיפיור וביקשה את עזרתו נגד יהוד פלסטין באמצעות הצהרת בלפור.[22] ב-7 ביולי הכריז הנציב העליון הנכנס, הרברט סמואל, על חנינה כללית לכל האסירים הפוליטיים בארץ ישראל.[20] עם התמוטטות ממשלו של פייסל בסוריה באותו חודש, ולאחר שעל כמה מהם נפסקו עונשי מוות על ידי השלטונות הצרפתיים, נמלטו הפעילים הפלסטינים מדמשק וחזרו בסופו של דבר לארץ ישראל.[21]
התקופה בה קיוו המנהיגים הפלסטינים לספח את פלסטין לסוריה, הסתיימה בעקבות שלושה מאורעות שאירעו ב-1920: אישור המנדט הצרפתי על סוריה והמנדט הבריטי על ארץ ישראל בועידת סן רמו באפריל, גירוש המלך פייסל מסוריה ביולי, והחלפת השלטון הצבאי בארץ ישראל למינהל צבאי ובואו של הנציב העליון הראשון בתחילת אותו חודש.[18] השלב הראשון בהתארגנות הלאומית של ערביי ארץ ישראל – שלב "סוריה הדרומית", הסתיים משום שנשען על סיטואציה פוליטית שהשתנתה עתה. בפגישה משותפת בסוף יולי של האגודה המוסלמית-הנוצרית, "המועדון הספרותי" ו"המועדון הערבי", הוחלט להפריד את התנועה הלאומית הפלסטינית מזו הסורית ולרכז את כל המאמצים בארץ ישראל, מאחר שגם שאיפות היהודים מרוכזות בה בלבד. בעקבות התפתחות זו, הפכה האגודה המוסלמית-הנוצרית לגורם המרכזי בתנועה (שני המועדונים דעכו ופסקו מלהתקיים ב-1923). במהלך פגישות שנערכו בירושלים באוגוסט וספטמבר 1920, פנו הארגונים למוסא כאט'ם אל-חוסייני לקחת על עצמו את ההנהגה ואליו הצטרף עארף א-דג'אני, נשיא האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים. בספטמבר נערכה בירושלים פגישה אליה הוזמנו נציגים מהמרכזים העירוניים האחרים בארץ, ובה נבחר אל-חוסייני לנשיא הארגון, ולצדו ועד כלל-ארצי (צפון הארץ הייתה מיוצגת על ידי חיפה בלבד). בנוסף על כך, פורסמה קריאה לכינוס נכבדי המוסלמים והנוצרים של הארץ, שזכתה להיענות חיובית. היה זה היסוד לכינוס הוועידה הפלסטינית השלישית.[23]
בדצמבר 1920 נערכה בחיפה הוועידה הערבית הפלסטינית השלישית.[24] עם ועידה זו הפכו האגודות המוסלמיות-נוצריות למסגרת הארגונית העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית.[25] בוועידה זו כבר לא היה אף אזכור לתביעה לאחדות עם סוריה או לשם התואר "סוריה הדרומית".[26] בוועידה זו עלה למנהיגות הראשית מוסא כאט'ם אל-חוסייני, שעד מותו בשנת 1934 עמד בראש הלאומיות הפלסטינית הקיצונית. בוועידה זו נבחר לראשונה מוסד מנהל קבוע לתנועה הלאומית הפלסטינית - הוועד הפועל הערבי בראשותו של אל-חוסייני. הוועד הפועל הופיע כמוסד המייצג היחיד, המוסמך והמוסכם של ערביי פלסטין ועמד בראש התנועה הלאומית.[27] לאחר התכנסות הוועידה השלישית, השיב אל-חוסייני לספקות ממשלת המנדט בדבר החשבתה כנציגה אמיתית של האוכלוסייה הפלסטינית: "הוועידה נבחרה על ידי העם, כי היא מייצגת את הרוב המוחלט של העם הפלסטיני, המוסלמי והנוצרי, וכי היא מאגדת בתוכה את נכבדי הארץ ונשואי פניה, אשר ייצגוה בכל עת וזמן". בכך חשף את תפיסתה החברתית של האליטה הפלסטינית: מקור סמכותה היה מסורתי ולא דמוקרטי, ומשום כך ראתה עצמה כנציגת האוכלוסייה כולה, כיוון שלא יכולה הייתה להתפתח נציגות אחרת.[28]
למרות המציאות החדשה של פלסטין נפרדת מסוריה, חלום הסיפוח לסוריה הגדולה לא נגוז לגמרי עדיין, ובשנים 1920–1923 פעלו המנהיגים הפלסטינים ומשלחותיהם לחוץ לארץ תוך שיתוף עם מנהיגי סוריה הלאומית ושליחיהם.[18] במאי 1921 פרצו פרעות תרפ"א, שלהסתה להן היה לוועד הפועל הערבי חלק רב.[27] ביוני–יולי 1921 נערכה בירושלים הוועידה הרביעית, שהחליטה על שיגור משלחת מטעם הוועד הפועל לאירופה, בראשות אל-חוסייני. משלחת זו ביקרה בבירות שונות באירופה.[29] ב-25 באוגוסט 1921 נתכנסה בז'נבה הוועידה "הסורית-פלסטינית", שבצד הפלסטיני שלה כללה שלושה מחברי המשלחת לאירופה ואת "האגודה הפלסטינית" במצרים. ב-21 בספטמבר פרסמה ועידה זו גילוי דעת לחבר הלאומים, שהיה בבחינת פשרה בין הסורים והפלסטינים, ובו דרשה הכרה בעצמאות ובשלטון הלאומי של סוריה, לבנון ופלסטין.[30] המשלחת הפלסטינית הראשונה, בראשות אל-חוסייני, שהתה החל מאוגוסט 1921[31] ועד קיץ 1922 בלונדון, במשא ומתן עם משרד המושבות הבריטי (שהיה אחראי על המנדט בארץ ישראל) והגשת תזכירים ומחאות. אולם מאמציה לבטל את הצהרת בלפור והמנדט, ולהשיג עצמאות לארץ ישראל הערבית, נכשלו.[29] לדברי יהושע פורת, כתב הסמכות של המשלחת, שהצריך אישור מוקדם של הוועידה לכל הסדר אפשרי, העיד על חוסר אמון הדדי בין הציבור ומנהיגיו והיה אופייני למידה הקטנה של האינטגרציה שהאוכלוסייה הפלסטינית נמצאה בה באותה תקופה.[32]
ב-2 בנובמבר 1921 הצליחו החוגים הקיצוניים, באמצעות צעירי "המועדון הערבי", להפוך את הפגנת המחאה נגד הצהרת בלפור להתפרצות נגד היהודים. אולם הוועד הפועל והמנהיגות המסורתית בירושלים הסתייגו ממנה וקראו להימנע ממהומות, כוח המגן היהודי הצליח לבלום אותה והמשטרה הצליחה לדכאה. לאחר הפגנה זו, לא היו עוד התפרצויות אלימות עד פרעות תרפ"ט ב-1929. היו לכך מספר סיבות: המנהיגות המסורתית התנגדה בתוקף לשיטת הפעולה הזו; הממשלה הגיבה בתקיפות והענישה רבים מהמשתתפים בהתפרעויות; ב-1921 החלה להתבלט קבוצת המדינאים הבריטים הפרו-ערבים, שהייתה לה השפעה רבה על המנהיגות הפלסטינית, ואלה יעצו לה להימנע מהתפרצויות אלימות, משום שאלו עלולות להציג באור שלילי את התנועה הלאומית הפלסטינית ככזו שאינה כשרה לממשל עצמי.[33] בינואר 1922, כחלק מהקמת ההנהלה העצמית שבריטניה הייתה מעוניינת בה, הקימה ממשלת המנדט את המועצה המוסלמית העליונה, וכך ניתן לעסקנים הקיצוניים ששלטו בוועד הפועל, מעמד רשמי כמנהלי מוסד עדתי הקשור לממשלה.[29] כינון המועצה בעלת הסמכויות הנרחבות נתקבל על ידי הפלסטינים המוסלמים בשביעות רצון, ואמין אל-חוסייני, שנבחר לנשיאה, נזקק להשלמת הממשלה עם מעמדו החדש ופועלו, ולכן שינה לחלוטין את עמדתו לגבי הפעילות האלימה ומאז ואילך פעל עם תומכיו למניעת התפרצויות אלימות נוספות.[33]
ב-1922 החלו המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל לנהל מסע תעמולה בארץ ישראל ובעולם המוסלמי, שהזהיר מפני סכנת השתלטות יהודית על קודשי האסלאם בארץ ישראל, תוך שימוש בציור יהודי שבו נראה מסגד כיפת הסלע כשעליו מגן דוד, כהוכחה לכך. תעמולה זו הגיעה לשיאה בסוף יוני אותה שנה, עם יציאתה של משלחת פלסטינית למסע תעמולה ואיסוף כספים בחג'אז בעונת החג'. בטרם צאתה, פרסמה המשלחת קול-קורא לערביי פלסטין, בו הסבירה שמטרתה "להזעיק את האומות האסלאמיות במזרח העולם ומערבו לעזרת העם הפלסטיני בהגנה על ארצו". המשלחת ביקרה בדרכה במצרים, שם ביקשה לעורר את דעת הקהל באמצעות פגישות עם ראשי האסלאם במדינה וניסחה פניות אל מנהיגי המוסלמים בעולם. הביקור במצרים נוצל לגיוס אהדת העולם האסלאמי למאבק הפלסטיני, תוך הצגת הנושא כחובה דתית. ב-11 ביולי הגיעה המשלחת למכה, שם נפגשה עם המלך חוסיין בן עלי ועם נציג המלך עבד אל-עזיז אבן סעוד, וערכה תעמולה בקרב ראשי הציבור המוסלמי ועולי הרגל, כאשר תמונת כיפת הסלע ובראשה מגן-דוד שימשה כמכשיר העיקרי. גולת הכותרת של המסע הייתה כינוס "ועידת אל-ג'זירה" על ידי הפלסטינים, בהשתתפות ראשי עולי הרגל הערביים. לדברי יהושע פורת, תעמולה מוסלמית זו בנושא המסגדים הייתה בבחינת "נדבך ראשון בהתגבשות הסולידאריות הכל-ערבית בעניין ארץ ישראל".[34]
באוגוסט 1922, נערכה בשכם הוועידה החמישית.[35] באוקטובר אותה שנה, יצאה המשלחת הפלסטינית השנייה לוועידת לוזאן וללונדון.[36] בתחילת נובמבר הגיעה המשלחת לקהיר וסירבה לדרישת הסורים לפעול תחת הסיסמה "סוריה לסורים, כשהיא עצמאית בגבולותיה הטבעיים", כלומר, לרבות פלסטין. היא התעקשה על הנוסח "עצמאות לפלסטין, לסוריה וללבנון, לכל אחת מהן לחוד" ועל בסיס זה הופיעה "המשלחת הסורית-הפלסטינית" בלוזאן. היא הגישה תזכיר לוועידת השלום, אך מהר מאוד חזרה המשלחת הפלסטינית לפעול בנפרד.[30] המציאות החדשה של פלסטין נפרדת מסוריה נתחזקה על ידי שני אירועים נוספים: הפרדת עבר הירדן מארץ ישראל המערבית והקמתו כמדינה בראשות עבדאללה, והספר הלבן הראשון ב-1922.[18] הידיעות על הניצחונות הטורקיים על היוונים באנטוליה בספטמבר 1922 עוררו התלהבות רבה בקרב הפלסטינים. ניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל, ובנובמבר שיגר הוועד הפועל משלחת לאיסטנבול ולוועידת השלום בלוזאן, כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית. המשלחת הגיעה בדצמבר ללונדון ובינואר 1923 נפגשה עם מזכיר המושבות החדש, אך זה החליט להמשיך במדיניות קודמו.[37]
מיד לאחר הוועידה החמישית, החל הוועד הפועל הערבי לארגן מסע לשכנוע האוכלוסייה להימנע מהשתתפות בבחירות למועצה המחוקקת בארץ ישראל. הגורם שהיה היעיל ביותר בהצלחת החרם היה המוסד הדתי המוסלמי. המסגד, שהיה מקום ההתכנסות הציבורית החשוב ביותר ולפעמים היחיד, שימש כבמת התעמולה החשובה ביותר. האימאמים הציגו את החרם כחובה דתית, השביעו את המתפללים שלא ישתתפו בבחירות, ואיימו בנידוי אלה שישתתפו.[38] בפברואר 1923 נערכו הבחירות, אך הן הוחרמו על ידי רוב הערבים ובמאי הן בוטלו. באותו חודש נעשה ניסיון למנות "ועדה מייעצת" מתוך נציגי הציבור בארץ ישראל, אולם גם הוא נכשל עקב התפטרות רוב הנציגים הערבים.[35] הפלסטינים סירבו להשתתף במועצה המחוקקת, משום שראו בכך השלמה עם כתב המנדט והצהרת בלפור. אלא שבעוד שהחרימו את הדרג העליון של הממשל, הם לא נמנעו משיתוף פעולה יומיומי עמו ואיישו בו משׂרות.[39]
ביוני 1923, נערכה ביפו הוועידה השישית, האחרונה למשך חמש שנים, שהייתה מוקדשת לדיון על ההסכם שרצה חוסיין בן עלי, מלך חג'אז, לעשות עם בריטניה, בו לפי השמועה וויתר על ארץ ישראל. באותה ועידה נבחרה המשלחת השלישית, שתפקידה היה לנסות להניא את שליחי המלך חוסיין בלונדון מחתימה על הסכם שיוציא את פלסטין מכלל הארצות הערביות.[36] המשלחת ביקשה להופיע בפני ועדת-קבינט מיוחדת לבחינת המדיניות הבריטית בארץ ישראל, אולם הוועדה סירבה לשמוע את נציגיה.[40] הלחץ הפלסטיני על חוסיין הביא להקשחת עמדתו והכביד על על חתימת ההסכם, שלא אושר בסופו של דבר.[41] באוקטובר 1923 הציעו הבריטים להקים "סוכנות ערבית" בדומה לסוכנות היהודית, אולם כמו ניסיונותיהם להקים מועצה מחוקקת או ועדה מייעצת של כלל אוכלוסיית ארץ ישראל, גם הצעתם זו נתקלה בהתנגדות פלסטינית מוחלטת. התנגדות תקיפה זו הייתה לכל הצעה שביססה את חוקת ארץ ישראל על הכרה בהצהרת בלפור, ושלא כללה הקמת מדינה פלסטינית באופן מיידי וביטול כל ההתחייבויות שניתנו ליהודים. על מדיניות זו נמתחה ביקורת מצד ערבים רבים, אולם גם האופוזיציה לא השלימה עם הצהרת בלפור, אלא גרסה שיש לקחת את מה שניתן ולהמשיך לדרוש, בניגוד לעמדת הקיצוניים שגרסו הכל או לא כלום.[36]
לדברי יהושע פורת, התפתחות המיתוס הלאומי של הפלסטינים, שמרכיב מרכזי בו הייתה התחושה שבריטניה רימתה אותם בהבטחותיה בשנת 1915, היא ההישג היחיד שהם זכו בו במאבק המדיני שלהם בשנותיו הראשונות של המנדט הבריטי. מטרותיהם העיקריות – ביטול הצהרת בלפור וממשל עצמאי הדומה לזה שבעבר הירדן ובעיראק – לא הושגו, ואילו כתב המנדט אושר ובספטמבר 1923 נכנס לתוקף. ביום השנה להצהרת בלפור באותה שנה נערכו אמנם שביתות מחאה בכל הארץ, אולם הכישלון הביא לשיתוק הדרגתי של התנועה הלאומית.[41] חילוקי הדעות בתקופה זו בתנועה הציונית עוררו את הרושם בקרב פעילי הוועד הפועל הערבי כי הציונות גוועת, ומאידך הם נכחו כי מפלגת הלייבור שעלתה לשלטון בבריטניה ב-1924 ממשיכה את מדיניות קודמתה. שתי ההתפתחויות הללו הגבירו את האדישות הפוליטית. בשנים 1926–1927 חל משבר כלכלי עמוק ביישוב היהודי, שפגע קשות בעלייה ובהתיישבות היהודית. התפתחות זו גרמה לתחושה בציבור הפלסטיני כי הציונות נכשלה, מה שהביא לירידה במוטיבציה לפעילות פוליטית אנטי-ציונית ומאידך להתפייסות בין המחנות היריבים שבתוך הציבור הפלסטיני וכתוצאה מכך להתמתנות שיטות הפעולה הפוליטיות. בתקופה זו כבר לא הייתה מחלוקת לגבי שיתוף פעולה עם הממשלה.[42] בשנים 1921–1929, בהן שקטה הארץ מאלימות, זכתה התנועה הציונית בשמונה שנות פעילות ללא הפרעה, שבמהלכן היישוב היהודי כמעט הוכפל ושטח ההתיישבות שלו גדל.[33]
פילוג למחנות עריכה
בכל שנות קיומם, שקדו הוועד הפועל הערבי והמועצה המוסלמית העליונה על שיתוף פעולה הדוק. בשניהם שלטה משפחת אל-חוסייני והעסקנים המקורבים אליה, מה שגרם לכך שהאופוזיציה הפלסטינית הייתה מכוונת כנגד שני המוסדות כאחד, וזאת אף על פי שבמהותם היו נבדלים זה מזה: האחד מוסד פוליטי לאומי לא עדתי, ואילו השני עדתי-דתי חצי-ממשלתי.[29]
ב-1921 קמה "האגודה המוסלמית הלאומית", שהייתה הארגון האופוזיציוני הראשון[43] והייתה מכוונת כנגד האגודות המוסלמיות-נוצריות.[44] החל מיולי-אוגוסט 1922 החלה להתגבש האופוזיציה, שהתארגנה בשלוש צורות: הקמת אגודות ומועדונים, הקמת "המפלגה הלאומית", וניסיון להקים "מפלגות חקלאיות" מקומיות של פלאחים, בעלות אופי בלתי-פוליטי. כל אלה הופנו נגד המועצה המוסלמית העליונה והוועד הפועל הערבי, וזאת אף על פי שאחדים מראשי האופוזיציה המשיכו להשתתף בוועד הפועל.[36]
בנובמבר 1923 נערכה ועידת היסוד של "המפלגה הלאומית הערבית הפלסטינית". בין היתר, נטלו בה חלק שייח' סולימאן אל-תאג'י אל-פארוקי (נשיא המפלגה), עארף א-דג'אני וכמה מבני משפחת נשאשיבי. מצע המפלגה התנגד לציונות, להצהרת בלפור, לחוקת הארץ ולמוסדות הממשל העצמי שנקבעו בה, ודרש הקמת ממשלה לאומית ופרלמנט נבחר על ידי העם, אך לא שלל את קיומו של השלטון הבריטי. אלא שהמפלגה החדשה נכשלה בניסיונה לאחד בתוכה את כל חוגי המתנגדים לוועד הפועל הערבי, שנאבק בה מתחילתה.[45]
בשנות ה-20 התגבשו בציבור הפלסטיני שני מחנות גדולים:[46]
- "מג'לסיין" - מחנה תומכיהם של הוועד הפועל הערבי והמועצה המוסלמית העליונה. אלה נקראו על שם אותה המועצה ("אל-מג'לס"), ונקראו גם "חוסיינים", על שם משפחת חוסייני, שעמדה בראש המחנה.
- "מועארדין" (אופוזיציה) - מחנה המתנגדים לוועד הפועל, למועצה המוסלמית העליונה ולחוסיינים, ובראשם עמדה משפחת נשאשיבי.
התפלגות הציבור הפלסטיני לשני המחנות לא חלה לרוב לפי בחירה חופשית של הפרט, על פי שיקולים פוליטיים-ענייניים, אלא בעיקר לפי השתייכות מסורתית של המשפחות הערביות, בעיקר בכפרים, שכל אחת מהן קשורה אל משפחות מיוחסות או תקיפות מסוימות שבערים הראשיות, וכך כמעט בכל כפר מצויה הייתה חמולה "חוסיינית" וחמולה "נשאשיבית". המאבק בין שני המחנות התנהל בסוף שנות ה-20 ובשנות ה-30 בחריפות רבה. הפילוג העמוק מנע כל הופעה מאוחדת ומלחמה משותפת.[46]
עד שנת 1928 לא נתקיימו ועידות לאומיות וחיוניותה של התנועה הלאומית הפלסטינית שככה במקצת, וזאת משום שהמשא ומתן עם הבריטים לא הביא לתוצאות רצויות והארץ תחת שלטון המנדט התנהלה כסדרה. בימי כהונתו של הנציב הלורד פלומר (1925–1928), החלו השלטונות הבריטיים לגלות תקיפות כלפי הסתה וקיצוניות, מה שהביא את האוכלוסייה הפלסטינית להרגיש שהממשלה אינה עומדת מאחורי המנהיגות הקיצונית. במשך חמש השנים הללו, ניסו עסקני הוועד הפועל לכנס את הוועידה השביעית, אולם נכשלו בשל חוסר אחדות.[36] ב-1927 ניצחה האופוזיציה בבחירות לרשויות המקומיות כמעט בכל הארץ. כתוצאה מכך, לא יכלו עוד אנשי הוועד הפועל והמועצה המוסלמית העליונה להתעלם מכוחה ונוכחו בצורך להשיג עמה הסכם כדי לחדש את תנופת התנועה הלאומית.[47]
ב-1928 חלה התעוררות בתנועה הלאומית הפלסטינית.[30] ביוני אותה שנה, התקיימה בירושלים הוועידה הערבית השביעית,[48] שהתאפיינה בקרע וניגודים בין הסיעות.[46] ב-24 בספטמבר אותה שנה, יום הכיפורים, פרצה תקרית שהחלה את פרשת סכסוך הכותל. זו אפשרה למועצה המוסלמית העליונה ולנשיאה לספק ממד דתי למאבק הלאומי נגד היהודים ובדרך זו לגייס את תמיכת השכבות העממיות, שהסיסמאות הלאומיות לא דיברו אל לבם עד אז. מיד לאחר התקרית, פתחה המועצה במסע תעמולה נמרץ להגנת מסגד אל-אקצא ושמירת זכויות המוסלמים בכותל, שהוחשב קדוש למוסלמים בתוקף היותו חלק מחומת המסגד.[49] לדברי יהושע פורת, פרשת הכותל הייתה תחילתה של התפתחות שאלת ארץ ישראל משאלה ארצית לשאלה כלל-ערבית וכלל-אסלאמית, משום שהודות למסע התעמולה, החלה דעת הקהל המוסלמית בעולם להתעניין בנושא ארץ ישראל והמקומות הקדושים שבה.[50] לאחר פרעות תרפ"ט בקיץ 1929, קיבלה התנועה הלאומית הפלסטינית תנופה. בתוך חודש אחד לאחר האירועים, התכנסו 5 ועידות של מגזרים שונים באוכלוסייה הערבית, בהם כינוס סטודנטים וכינוס נשים.[51] בסוף 1929 התייחס דוד בן-גוריון לאופייה של התנועה: "יש חברים השוללים את קיומה של תנועה לאומית בקרב הערבים, הם רואים את פילוגי הערבים בינם לבין עצמם... נכון הדבר שלתנועה הלאומית הערבית חסר תוכן חיובי. אין מנהלי־התנועה דואגים לחינוך העם, לצרכיו החיוניים. אין עוזר לפלח, אלא להפך, ראשי־התנועה מוצצים את דמו ומנצלים את ההתעוררות העממית לטובת ענייניהם הפרטיים. אבל אנו נטעה, אם נמוד את הערבים ואת תנועתם באמת־המידה שלנו. כל עם יש לו תנועה לאומית שהוא ראוי לה".[52] בתקופה זו החלה התגבשות כוחות חדשה בציבור הפלסטיני: מוסא כאט'ם אל-חוסייני ואויבו לשעבר ראע'ב נשאשיבי, שהתבססו על הוועד הפועל וההנהגה המסורתית, מול המופתי אמין אל-חוסייני, שמחנה תומכיו החל להזדהות עם דור חדש של צעירים רדיקליים. מאורעות תרפ"ט זירזו את הופעתו של מחנה זה ככוח אלטרנטיבי למחנה המסורתי.[53]
בדצמבר 1931 כינס חאג' אמין אל-חוסייני ועידה כל-איסלאמית עולמית בירושלים, שבה השתתפו 145 צירים מ-22 מדינות. המשלחת הגדולה ביותר הייתה הפלסטינית המארחת, שכללה כ-50 איש, כולם מקרב תומכי החוסיינים, ובכללם מייסדי מפלגת אסתקלאל.[54] בקונגרס התקבלו שורת החלטות, ובהן להקים בירושלים אוניברסיטה איסלאמית, להכריז על קדושת "אל-בוראק" (הכותל), להיאבק בפעילות המיסיונרית הנוצרית בקרב המוסלמים, להוקיע את הציונות ואת מכירות הקרקע ליהודים, לייסד חברה להצלת אדמות פלסטין מידי היהודים, ולהוקיע את האימפריאליזם בכל צורותיו ובכל מקום בו הוא קיים.[55] האופוזיציה ארגנה ועידה נגדית: "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית" (מאתמר אל-אמה אל-אסלאמיה אל-פלסטיניה), שנפתחה ב-11 בדצמבר בהשתתפות כאלף איש. לוועידה נבחרה מועצה מנהלת שהיה בה ייצוג לנפות הארץ, והיא סירבה להכיר בוועידה של אל-חוסייני.[54] ארגון זה איחד את כל החוגים המתנגדים לאמין אל-חוסייני כנשיא המועצה המוסלמית העליונה ובהם משפחות נשאשיבי, ח'אלדי ודג'אני מירושלים. החלטות הוועידה עסקו בעיקר בדרישה מהממשלה לרפורמה ובדק בית במשרת נשיא המועצה המוסלמית העליונה ובחירות חדשות למועצה ולנשיאה. אולם החלטת הממשלה להשאיר את המצב הקיים הביאה לדעיכת האופוזיציה. ביולי 1933 התפטר ראע'ב נשאשיבי מתפקידו כנשיא "ועידת האומה המוסלמית הפלסטינית" והמפלגה הגיעה אל קצה.[56]
עם התעצמות העלייה היהודית, התחוללו מאורעות אוקטובר 1933, בהם יצאו אלפי מפגינים אל רחובות הערים, כדי למחות נגד מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט ונגד מכירת קרקעות ליהודים.[51]
הוועידות הלאומיות שלחו משלחות ללונדון, בעיקר למשרד המושבות, ולחבר הלאומים. שורת הכנסים הופסקה עם מותו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני ב-1934, בשל סכסוכים על זהות יורשו. עם מותו, החלו החוגים השונים להתארגן בצורת מפלגות, והוועד הפועל הערבי התפורר.[57] הוועד הפועל הערבי הוסיף אמנם להתקיים עד 1934/5, אולם היה מוסד סיעתי שאינו מוכר כנציג כל הסיעות, והשלטונות הבריטיים הכירו בו משום שלא יכלו לוותר על מוסד ערבי-פלסטיני מייצג.[46]
מוסדות לאומיים עריכה
עם תחילת השלטון הבריטי, הוחלט שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו בערבית במקום בטורקית. החלטה זו של הבריטים הייתה מהפכנית ומחווה לזהות הלאומית הערבית.[58]
בשנת 1925 ייסדו המחנה החוסייני והוועד הפועל הערבי בחיפה את "אגודת הפועלים הערבית הפלסטינית".[59] ביוני 1930 נוסד "הבנק הערבי".[60] ביולי 1933 נערכה "התערוכה הערבית הלאומית", כנגד "יריד המזרח" הציוני. באוגוסט הודיעה הממשלה על הגנתה על "ערבים מנושלים", על פיתוח החקלאות הערבית ועל החוק ל"הגנת האריס". באפריל 1934 נערכה תערוכה ערבית שנייה. ב-1935 נוסד "הבנק הערבי החקלאי" על ידי אחמד חילמי עבד אל-באקי, כחברה-בת ל"בנק הערבי".[61]
קופת האומה עריכה
כבר בשנות ה-20 הבשילה בחוגים ערביים ההכרה כי התנועה הלאומית לא תצליח במלחמתה במפעל הציוני, אם לא תמנע מכירת קרקעות של ערבים ליהודים, כאשר המועצה המוסלמית העליונה נתבקשה לקנות קרקעות שהיו בסכנת מכירה ולעשות אותן הקדש (בערבית: "וקף"). אולם הניסיונות לרתום את המועצה לא צלחו ורק ב-1932 הרכיב הוועד הפועל הערבי ועדה מיוחדת שהכריזה על יסוד חברה "להצלת קרקעות" בשם "קופת האומה הערבית" ("צנדוק אל-אומה אל-ערביה"). בדצמבר 1932 החלה הפצת מניות, שמרביתן נקנו על ידי המועצה המוסלמית העליונה, אולם העניין שוב שקע. ב-1935 הוא נתעורר מחדש והחלה תעמולה רחבה לטובת גאולת הקרקעות, כאשר חכמי-דת מוסלמים כתבו פתוות (פסקי הלכה) מיוחדות המנדות מן האסלאם את המוסלמי שמוכר קרקע ליהודי. ב-26 ביולי 1935 נרשמה "קופת האומה" כחברה חוקית. ב-1936 הקופה הפסיקה לפעול.[62] רוב הפלסטינים לא נרתמו למטרה הלאומית ולא תרמו מכספם. כישלון הקופה נבע בחלקו מתוך עוינות בעלי קרקעות שהיו מזוהים עם האופוזיציה, וייתכן גם שנבע מהמנטליות של הפלסטינים, שנאמנותם הראשונה הייתה למשפחה, לחמולה ולכפר ולא לקרן "לאומית" שמטרתה חרגה מתחום אחריותם.[63]
הקופה חידשה את פעולותיה ב-1943.[62] באותו הזמן נוסדו ועדות עסקנים בערים, שהחלו באיסוף תרומות במגוון דרכים: הפצת תווים ובולים ברחובות, תליית קופסאות בחנויות ועריכת כינוסים מיוחדים בערים ובכפרים. ראש קופת האומה היה אחמד חילמי עבד אל-באקי, מנהל "בנק האומה הערבית". הקופה לא הצליחה אמנם ברכישת קרקעות, אולם הצליחה להפריע למכירת קרקעות ליהודים, בין היתר על ידי תביעות משפטיות, לחץ ציבורי והוקעת המוכרים והמתווכים, ואיומים עליהם. הצלחתה העיקרית הייתה השלטת אווירה ציבורית בקהל הפלסטיני. ב-1945 פרצה מחלוקת ציבורית ונוצר פילוג בין מחנה קופת האומה ובנק האומה שמאחוריה לבין מתנגדיה, בראשם מוסא אל-עלמי, החוסיינים ו"הבנק הערבי". נגד הקופה הופנו טענות רבות, לגבי היעדר פרסום מאזנים ודין וחשבון, היעדרה של הנהלה ארצית מסודרת, והעובדה שכולה נתונה לרשות מנהלה וידידיו. הקופה גם גרמה לכך שמדי יום היו מגיעות אליה עשרות פניות של ערבים המתחננים שתקנה את הקרקע שלהם, כביכול כי היא בסכנת נפילה בידי יהודים.[64]
המפעל הקונסטרוקטיבי עריכה
מתוך הפולמוס עם קופת האומה, קמה תוכניתו של מוסא אל-עלמי, "המפעל הקונסטרוקטיבי" ("אל-משרוע אל-אנשאי") למניעת מכירת קרקעות ליהודים, שפורסמה באוגוסט 1945, ונתמכה על ידי החוסיינים. התוכנית שללה את ערכה של קניית קרקעות והעדיפה במקומה את פיתוחן: על ידי העלאת הרמה החקלאית, הכלכלית והמקצועית של הפלאח והכפר הערבי, תימנע מכירת אדמתו. התוכנית נועדה לייסד חברה שתיתן הלוואות, תייסד בתי ספר ותעניק הדרכה חקלאית-מקצועית בחינם, בתמורה להתחייבות משפטית שהכפרים לא ימכרו את אדמתם ליהודים. אולם גם תוכנית זו עוררה ויכוח חריף, מאחר שרק כ-15% מן האדמות שנמכרו ליהודים, נמכרו על ידי הפלאחים - השאר נמכרו על ידי בעלי אחוזות. בפברואר 1946 נוסדה חברה רשמית לביצוע המפעל, אולם בקיץ אותה שנה התוכנית ירדה מהפרק ומנהלה התפטר.[65]
מפלגות 1948-1932 עריכה
החל מתחילת שנות השלושים החלו לקום בארץ ישראל מפלגות ערביות לאומיות. בינואר 1930 הודיעה קבוצה של אנשי אופוזיציה מצפון הארץ על הקמת המפלגה הליברלית. קבוצה זו הונהגה על ידי שיח' אסעד אל-שוקיירי ותופיק חקי אל-עבדאללה (ראש עיריית עכו). מצע המפלגה: עצמאות מלאה לפלסטין. במאי 1931היא פסקה מלהתקיים.[66]
בשנות ה-30 וה-40 היו קיימות שש מפלגות:
- מפלגת אל-איסתקלאל - מפלגה פאן-ערבית. הוקמה ב-4 באוגוסט 1932 כסניף פלסטיני של מפלגת איסתקלאל הכל-ערבית, שהייתה יותר חוג המשמש חוט שדרה למפלגות השונות. המפלגה הוקמה על ידי עווני עבד אל-האדי ואיתו, בין היתר, מועין אל-מאדי, עיזאת דראוזה סובחי אל-חד'רא וד"ר סלים סלאמה.[57] תנועה זו יזמה מאוחר יותר את פרוץ המרד הערבי הגדול. לאחר מכן פסקה להתקיים כמפלגה מאורגנת והמשיכה להתקיים כחוג פעיל של עסקנים, כשבידיה "קופת האומה" להצלת קרקעות, שמאחוריה בנק האומה הערבית. המנהיגים הראשיים של החוג בשנות ה-40: עבד אל-האדי, חד'רא ורשיד אל-חאג' אבראהים.[67]
- מפלגת ועידת הנוער (או "קונגרס הנוער", "מואתמר א-שבאב") - ועידת היסוד נערכה ביפו ב-4 בינואר 1932. יושב ראש הוועדה המכינה, ראסם אל-ח'אלדי, נבחר לנשיא, ונבחר גם ועד פועל בן 38 חברים מכל הארץ.[68] המפלגה נתארגנה בדצמבר 1932 ובספטמבר 1933 הועמד בראשה העסקן יעקוב אל-ע'וסיין (אנ'). הקונגרס קיים שני כינוסים בלבד, ב-1932 ובמאי 1935, אך המשיך להתקיים ללא ועידות נוספות. החברות בו לא שללה חברות במפלגות אחרות, וכמה מחברי הוועד המרכזי שלו היו חברים במקביל במפלגה החוסיינית.[69] בזמן הכינוס השני היו לארגון כ-20 סניפים בערי הארץ ואפילו במספר כפרים,[68] אולם למפלגה לא היה בהם בסיס ולא היו בה אישים בולטים.[67] הלחץ שהפעיל הארגון הביא את הוועד הפועל הערבי להחליט על ההפגנות באוקטובר 1933 ואנשיה השפיעו על אופיין המיליטנטי. החל מסוף 1931 עסקו כמה מפעיליה הלאומנים בארגון פלוגות צופים ערבים. חברי ארגון הצופים קיימו משמרות בחופים כדי למנוע עלייה יהודית בלתי-חוקית, וכן כפו על בעלי חנויות לקיים שביתות פוליטיות.[68] ב-1944 חידש קונגרס הנוער את פעילותו הרשמית, אולם השפעתו הייתה קטנה.[70]
- מפלגת ההגנה הלאומית ("חיזב א-דיפאע אל-וטני") - מפלגת האופוזיציה, שנתארגנה בדצמבר 1934, בראשות ראע'ב נשאשיבי. בין המייסדים הנוספים: יעקוב פראג' (הנוצרי), חסן צדקי דג'אני, עבד אל-רחמן אל-תאג'י, עאסם א-סעיד (ראש עיריית יפו), חאג' נימר אל-נאבולסי, סלימאן טוקאן (ראש עיריית שכם), מוסטפא אל-ח'יירי (ראש עיריית רמלה) ודאוד אל-עיסה (מבעלי העיתון "פלסטין").[69] מפלגה זו, שנסמכה על ההשפעה של משפחת נשאשיבי, התאפיינה באינטרסים מקומיים (מוניציפליים וכלכליים) ובפחות התעניינות פאן-ערבית, כמו גם בנכונותה לשיתוף פעולה עם השלטונות.[71] מפלגה זו לא הצליחה לצבור כוח משמעותי ואנשיה הצטרפו לוועד הערבי העליון עם הקמתו. עם זאת, המפלגה המשיכה להתקיים ואף הודיעה על קבלת הספר הלבן השלישי (1939). עם הירידה בפעילותו הציבורית של ראע'ב נשאשיבי ושל מחנה נשאשיבי בכלל, הפך סלימאן טוקאן לראש המפלגה בפועל.[67]
- המפלגה הערבית הפלסטינית ("אל-חיזב אל-ערבי אל-פלסטיני") - התארגנות חוגי החוסיינים בצורת מפלגה ב-27 במרץ 1935, אולם גם עתה טענו כי אין הם "מפלגה" אלא מייצגי "העם" הערבי הפלסטיני על כל שכבותיו. בראש המפלגה הועמד ג'מאל אל-חוסייני, ולא המופתי אמין אל-חוסייני, שרצה להשאיר עצמו במעמד של מנהיג דתי על-מפלגתי. בין שאר מייסדי המפלגה: אלפרד רוק (נוצרי מיפו), שייח' מוחמד עלי אל-ג'עברי (ראש עיריית חברון) ויוסף דיא דג'אני (יפו).[69] במאי 1944 חידש המחנה החוסייני את ארגונו כמפלגה פוליטית ומאז הפך פעיל מאוד ונחשב לחזק ביותר. מנהיגיו הראשיים בשנת 1946 היו: ג'מאל אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, פריד ענבתאוי, רפיק אל-תמימי, כאמל דג'אני, יוסף צהיון, מוסא סוראני ותופיק סאלח. מוסא אל-עלמי היה מקורב למפלגה אך לא חבר בה באופן רשמי. המפלגה ראתה באמין אל-חוסייני הגולה כמנהיג הראשי.[67]
- מפלגת הרפורמה ("חיזב אל-איצלאח") - נוסדה ב-22 ביוני 1935 על ידי ראש עיריית ירושלים, ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי. בין שאר המייסדים, ראשי העיריות: פחמי אל-חוסייני (עזה), חוסני ח'ליפה (עכו), דוקטור סעדאללה קסיס (רמאללה) ועיסא בנדכ (בית לחם).[69] המפלגה הוקמה לאחר שמשפחת ח'אלידי ניתקה את קשריה עם משפחת נשאשיבי ולא הייתה מעוניינת להיות שותף זוטר במפלגה של החוסיינים. בניגוד להבטחותיו המוקדמות של ח'אלידי, אמצה המפלגה בוועידת היסוד שלה מצע אנטי-ציוני, שקרא ל"עצמאות פלסטין במסגרת אחדות ערבית", ראיית בעיית פלסטין כחלק מן העניין הערבי הכללי, מלחמה בבית הלאומי היהודי בכל האמצעים, והגברת הקשרים המדיניים בין פלסטין ובין ארצות ערב.[72][73] במהלך שנות ה-40 הפסיקה המפלגה להתקיים.[67]
- מפלגת הגוש הלאומי ("אל-כותלה אל-וטניה") - המפלגה נוסדה ב-4 באוקטובר 1935 בשכם על ידי עבד אל-לטיף צלאח, עורך-דין משכם וחבר לשעבר במועצה המוסלמית העליונה, שעוד באמצע שנות ה-20 הקים בשכם את "מפלגת התושבים" (חזב אל-אהאלי).[73] בין המייסדים היה עבדאללה מוח'לס, מוותיקי האופוזיציה ומאוחר יותר מנהל ארצי של הווקף.[71] מטרת המפלגה: פעולה למען השגת עצמאות מדינית מוחלטת לפלסטין ולמען שמירה על אופייה הערבי, בתוך האחדות הערבית.[72] זה היה חוג לא גדול, ללא בסיס בכפרים, ופרט למנהיג, לא היו במפלגה אישים חשובים.[67] המפלגה זכתה לתמיכת משפחות הנכבדים מאזור שכם, אולם לא מחוצה לו.[73] ב-1944 חידשה את פעולתה בעיקר בעריכת כינוסים ופרסום גילויי דעת.[70]
כל שש המפלגות הללו לא הוקמו על ידי בחירות, אלא בדרכים שהיו מקובלות בציבור הערבי: פגישות של עסקנים ומשכילים עירוניים, לרוב ללא אספות מסודרות עם הצבעות ובחירת מוסדות מרכזיים. השם "מפלגה" היה חידוש, מתוך רצון להופיע בצורות ארגון מודרניות, אולם מהות הארגון והנהגתו נשארה בעלת הצביון העסקני-משפחתי המקובל. שתי המפלגות הגדולות, ה"חוסיינית" וה"נשאשיבית", הסתמכו בעיקר על התמיכה המסורתית של משפחות כפריות, ואילו המפלגות הקטנות נותרו חבורות קטנות של משכילים ועסקנים עירוניים, ומשום כך נגררו תמיד אחרי אחד המחנות הגדולים. מעבר לכמה קווי אופי מיוחדים, לא היו בדרך כלל הבדלי דעות רעיוניים בין המפלגות, וכל מפלגה קבעה לעצמה מדי פעם את עמדתה בעניין בעיות השעה.[71] הקמת המפלגות הביאה לכך שבזמן שהחוסיינים התלכדו למפלגה אחת, התפצלו חוגי האופוזיציה בין מפלגות שונות שהתחרו ביניהן והדבר הקטין את כוחה.[73]
ב-1943 קמה הליגה לשחרור לאומי, ארגונם הפוליטי של הקומוניסטים ואוהדיהם. עמדו בראשם: אמיל תומא, בולוס פרח, מוח'לס עמרו ואמיל חביבי.[67]
ארגונים מיליטנטיים במחצית הראשונה של שנות ה-30 עריכה
בכינוסים שונים שנערכו בתחילת שנות ה-30, העלו כמה נואמים את הרעיון שהנוער הערבי צריך לאגור בחשאי נשק, להתאמן בשימוש בו ולהקים יחידות צבאיות במסווה של מועדוני ספורט ופלוגות צופים. בעקבות התעמולה הזו, הוקמו כמה אגודות לוחמים ("ג'יהאדיה") סודיות. התארגנויות כאלו הופיעו בשלושה אזורים, אם כי לא היו קשורות זו בזו: ברמאללה-ירושלים-חברון, בשכם-טולכרם-קלקיליה וחיפה-הגליל התחתון. ב-1932 הוקמה "הכף הירוקה", שמרכזה היה בחברון ומטרתה הייתה לבצע פעולות טרור, אולם היא התפרקה מבלי לעשות אף פעולה. ב-1931 ארגן עבד אל-קאדר אל-חוסייני צעירים באזור ירושלים כדי להתכונן למאבק מיליטנטי. ב-1933 הצטרף אליו אמיל אל-ע'ורי והארגון קרא לעצמו "צבא הג'יהאד הקדוש". ב-1935 לקח לידיו אמין אל-חוסייני את הפיקוח על הארגון. באותה שנה קמה באזור טולכרם-קלקיליה אגודה חשאית בשם "הנוער המורד" (א-שבאב א-ת'אאיר), שמנתה 16 חברים. היא הפיצה כרוזים הקוראים למלחמה בבריטים, ביהודים ובערבים בוגדים, ושלחה מכתבי איום לנציב העליון ולפקידי ממשלה בכירים. מלבד זאת, רכשה נשק ואמנה את חבריה בשימוש בו. ב-1935 הופיעו התארגנויות כאלו גם במקומות אחרים, בעידודם של החוגים הקיצוניים: אנשי מפלגת אל-איסתקלאל וועידת הנוער, מפקדי פלוגות הצופים, אגודת הצעירים המוסלמים וצעירי המפלגה החוסיינית. אגודות דומות נוספות שקמו: "פלסטין הצעירה" ו"הכף השחורה". רוב הנשק נקנה בעבר הירדן ובסוריה.[74] בספטמבר 1934 החלה התארגנות כנופיית שייח' עז א-דין אל-קסאם. בנובמבר 1935 נערך "קרב יעבד", בו הושמדה הכנופיה, מה שהביא להפגנה לאומנית בשעת הלווייתו של השייח'.[61]
הוועד הערבי העליון 1948-1936 עריכה
- ערך מורחב – הוועד הערבי העליון
קואליציית המפלגות 1935 עריכה
בשנת 1935 הגיעו הגירת היהודים לארץ ישראל ורכישות הקרקע שלהם לשיא. ערביי ארץ ישראל חששו שתהליך זה עלול להפוך אותם למיעוט בארץ. באמצע אוקטובר אותה שנה נתגלתה הברחת נשק יהודי בחביות מלט בנמל יפו. בלחץ ציבורי כבד, החלו המפלגות הערביות להגיש מחאות לממשלה. מפלגת "ועידת הנוער" קראה לשיתוף פעולה, ונציגי כל המפלגות, למעט מפלגת אל-איסתקלאל, הכריזו על שביתה כללית ב-26 באוקטובר 1935. בתזכיר שהגישו לממשלה, הדגישו המפלגות כי היהודים צוברים נשק ומתאמנים בו ומתכוננים למלחמה. הן תבעו מהממשלה לחפש נשק לא-חוקי אצל היהודים ולאסוף בחזרה את הנשק שנתנה בעבר ליישובים היהודיים. הצלחת השביתה על ידי פעולה משותפת של המפלגות הייתה הבסיס להקמת הוועד הערבי העליון. "ועדת נציגי המפלגות" (שכונתה "קואליציית המפלגות") המשיכה לתכנן פעולות נוספות, עדיין מתונות, אולם בנובמבר נהרגו עז א-דין אל-קסאם ושלושה מחבריו על ידי כוחות ביטחון הבריטיים. אירוע זה ליכד את הקואליציה וב-25 בנובמבר 1935 הגישו נציגי חמש המפלגות תזכיר משותף לנציב העליון, שבו תבעו את הפסקתה המידית של הגירת היהודים, איסור על העברת קרקע ערבית ליהודים, ו"כינון ממשלה דמוקרטית" בהתאם לברית חבר הלאומים, תוך הגשמת הסעיף בכתב המנדט המחייב את הממשלה "לפתח מוסדות ממשל עצמי". עם זאת, הודגש בתזכיר כי הערבים אינם מכירים במנדט עצמו.[75]
המרד הערבי הגדול 1936–1939 עריכה
עם פרוץ המרד הערבי כנגד הבריטים באפריל 1936, הוכרזה שביתה, הוקמו "וועדות לאומיות" וב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון, שהפך לגורם המשמעותי ביותר בתנועה הלאומית הפלסטינית עד 1949. לוועד הזה מינו עצמם ראשי שש המפלגות, ובראשם חאג' אמין אל-חוסייני. עם הקמת הוועד, התחייבו המפלגות השונות להפסיק כל פעולה נפרדת ולמעשה חדלו להתקיים מאותו יום ואילך. מחיר האחדות הלאומית הפלסטינית היה כפיפותם של מנהיגי החוגים והסיעות למרותם של החוסיינים. כך הצליחו אלה להשתלט על הציבור הערבי למשך מספר שנים.[76]
המרד הערבי הצליח לאחד את התנועה הלאומית הפלסטינית לזמן קצר, אולם רצח של מאות משתפי פעולה (אמיתיים ומדומים), והתייחסות מזלזלת מצד החמושים לאוכלוסייה האזרחית - תרמו להידרדרות מצבה של התנועה הלאומית. לאחר שבסוף יוני 1937 נעשה ניסיון לרצוח את פח'רי נשאשיבי, עזבו בתחילת יולי ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג', נציגי "מפלגת ההגנה" הנשאשיבית, את הוועד הערבי העליון. המרד לא ייצג מעתה את כל ערביי הארץ, אלא רק את חוגי "אסתיקלאל" והחוסיינים.[77] הבריטים עודדו יריבויות בין הפלגים השונים, וכתוצאה מכל אלה אף הוקמו "כנופיות השלום", שהתנגדו לכנופיות הטרור של המרד והעמיקו עוד יותר את הפילוג בתוך התנועה.
לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידת בלודאן - ועידה כל-ערבית למען פלסטין, שנערכה בבלודאן שבסוריה ב-8 בספטמבר 1937. במהלך הוועידה, נוסדה "ועדת ההגנה על פלסטין", שניגשה לגייס כספים ונשק ופתחה במסע הסברה נגד תוכנית החלוקה והשלטון הבריטי.[78] ב-26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים. ב-1 באוקטובר 1937 פזרה הממשלה את הוועד הערבי העליון והכריזה עליו כגוף בלתי חוקי. הוצאו פקודות מאסר נגד חבריו ומנהיגים נוספים. אחדים נאסרו וחמישה הוגלו לאיי סיישל. אמין אל-חוסייני פוטר ממשרתו כנשיא המועצה המוסלמית העליונה, והצליח להימלט ללבנון.[77]
באוקטובר 1938 התכנס בקהיר "קונגרס בין-פרלמנטרי להגנת פלסטין", בהשתתפות נציגים ממדינות ערביות ומוסלמיות. המתכנסים קראו לבריטניה לכונן "שלטון ייצוגי" בארץ ודחו את רעיון החלוקה.[79]
דיכוי המרד (החל מ-1938 וביתר שאת ב-1939) גרם לתנועה נזק משמעותי ביותר. בתקופה זו הצליחה, אמנם, התנועה הלאומית הפלסטינית לזכות בהישג משמעותי עם קבלת הספר הלבן השלישי (1939) על ידי ממשלת בריטניה, אך מרבית המפלגות הערביות דחו את הספר כפתרון בלתי מספק היות שלא אסר כליל את העלייה היהודית.
מלחמת העולם השנייה 1945-1939 עריכה
חלק מהגולים חזר לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה, ובהם יעקוב ע'וסיין, עווני עבד אל-האדי וחוסיין ח'אלידי. אולם רבים עברו בשנת 1939/40 לעיראק, שם שיתפו פעולה עם יוזמי ומארגני מרד רשיד עאלי (1941). בשעת המרד היו בעיראק כ-300 גולים פלסטינים. החשובים שבהם: אמין אל-חוסייני, ג'מאל אל-חוסייני, אמין אל-תמימי, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אמיל אל-ע'ורי, ומפקדי הכנופיות עארף עבד אל-ראזק וחסן סלאמה (פח'רי נשאשיבי נרצח בנובמבר 1941 בבגדאד על ידי פלסטיני[80]). לאחר כישלון המרד, ברחו אמין אל-חוסייני, עבד אל-ראזק וחסן סלאמה ועוד רבים אחרים לגרמניה (עליהם נוספו בין היתר רשיד עאלי אל-כילאני ופאוזי קאוקג'י) ושהו בתחום מדינות הציר עד לסוף מלחמת העולם השנייה. ג'מאל אל-חוסייני נאסר בדרכו על ידי הבריטים והושם במעצר ברודזיה. ביוני 1946 ברח אמין אל-חוסייני למצרים.[81]
במהלך מלחמת העולם השנייה שיתפה התנועה הלאומית הפלסטינית פעולה עם מדינות הציר והכריזה ג'יהאד על בנות הברית כתוצאה מהבטחה שאמין אל-חוסייני קיבל מאדולף היטלר שבה נאמר שגרמניה תשמיד את הייסוד היהודי הקיים בארץ ישראל לאחר הניצחון הגרמני במלחמה, המנהיגות הפלסטינית סייעה לגרמנים בגיוס מוסלמים לוואפן אס אס ונערך מבצע צבאי פלסטיני-גרמני בארץ ישראל - מבצע אטלס. עובדה זו גרמה להידרדרות יחסיה עם בריטניה, אשר פנתה לשיתוף פעולה עם היישוב במהלך התקופה המכונה מאתיים ימי חרדה.
הליגה הערבית 1945–1947 עריכה
לאחר המלחמה שודרג מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית עם הקמת הליגה הערבית ב-1945. בנספח לאמנת הליגה, נקבע שכל עוד אין מדינה לפלסטינים, הם ייוצגו בליגה על ידי "מייצג פלסטין" שימונה על ידה.[82] בכך למעשה נטלו לעצמן מדינות ערב חסות על הפלסטינים ועל מאבקם בציונות.[83] מימוש שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינים הוכר כחלק מיסודות הליגה, דבר שאף הביא לשיקומו של הוועד הערבי העליון.
ב-20 בנובמבר 1945 הוקם הוועד הערבי העליון מחדש, בעזרת התערבותה הישירה של הליגה הערבית, ללא יושב ראש (ג'מאל אל-חוסייני, שעדיין לא שב), והנשיאות שלו נשארה פנויה לחאג' אמין אל-חוסייני. הרכבו היה ברובו מחוג החוסיינים.[84] אולם הכוחות ה"צעירים" והמשכילים, הבלתי-מפלגתיים, ארגוני הפועלים והקומוניסטים לא שותפו בוועד העליון ולא הכירו בו. הם דרשו בחירות דמוקרטיות לוועד חדש ואף כמה מחברי הוועד עצמם לא השתתפו בישיבותיו (ח'אלידי, נשאשיבי, עלמי וסלאח). מלבד זאת, מאחר שהמפעלים האופרטיביים היחידים של הפלסטינים - משרדי התעמולה ו"המפעל הקונסטרוקטיבי" ו"קופת האומה" (שמטרתם "הצלת קרקעות"), לא היו כפופים לוועד, נותר הוועד גוף ללא סמכות וכוח ביצוע.[84]
בסוף ינואר 1946 הותר לג'מאל אל-חוסייני לשוב לארץ ישראל, ומיד עם שובו בפברואר לקח לידיו את המנהיגות הראשית במפלגה החוסיינית ובוועד הערבי העליון.[81] בחודש מרץ נתפרק הוועד וג'מאל אל-חוסייני מינה על דעת עצמו ועד עליון חדש ומורחב, על ידי צירוף מספר רב של תומכיו. אלא שמנהיגי חמש המפלגות האחרות לא נענו להזמנה והודיעו כי אינם מכירים בוועד החדש, ומאוחר יותר הקימו ועד נגדי בשם "החזית הערבית העליונה". בחודש יוני פיזרה הליגה הערבית את הוועד הערבי העליון ואת החזית הערבית העליונה ומינתה "ועד-פועל עליון" לערביי פלסטין ובו 4 חברים: ג'מאל אל-חוסייני (ממלא מקום הנשיא), חוסיין אל-ח'אלידי (מזכיר), אחמד חלמי ואמיל אל-ע'ורי, ובראשם נשיא שאין מזכירים את שמו בגלוי: חאג' אמין אל-חוסייני. בכך סמכה הליגה את ידיה על המנהיגות של החוסיינים.[84][85][86] הגוף החדש הוקם עתה בשם "המוסד הערבי העליון" והוא הוכפף ל"ועדת פלסטין" של המזכירות הכללית של הליגה הערבית.[87]
בתחילת מאי 1946 החליט הוועד הערבי העליון על הקמת "בית האוצר הערבי" (בית אל-מאל אל-ערבי) כמוסד הפיננסי המרכזי של התנועה הלאומית הפלסטינית, שנועד לרכז את גביית הכספים מהציבור הפלסטיני ואת התרומות מארצות ערב, ולממן את פעילות המוסדות הלאומיים של הפלסטינים.[88] באפריל 1947 הושלמה השתלטות הוועד הערבי העליון על "קופת האומה". "בית האוצר הערבי" החל לפעול, אולם הצלחתו בגיוס כספים מערביי ארץ ישראל הייתה זעומה.[89]
בינואר 1947 שוב שונה הרכב הוועד, תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי ארץ ישראל ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים. באותו חודש הוזמן הוועד על ידי ממשלת בריטניה לוועידה בלונדון על בעיית פלסטין. במאי 1947 הוחלט באו"ם כי הוא ייצג את ערביי ארץ ישראל כלפי האו"ם.
הנכבה 1948 עריכה
- ערך מורחב – הנכבה
לקראת הפינוי הבריטי של שטחי המנדט והמלחמה הצפויה בארץ ישראל, הלכה הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית והתפוררה, בעיקר בשל "בחישה" של מדינות ערב השכנות, שכל אחת מהן שאפה לספח אליה ככל הניתן משטחי המנדט. במיוחד התבלטה ממלכת עבר הירדן, אשר הציבה לעצמה מטרה לספח את כל השטחים שיתפנו על ידי המנדט. מצב זה, יחד עם תלות ניכרת של ההנהגה (ובמיוחד הוועד הערבי העליון) במדינות ערב, גרם לאי-יכולת של הפלסטינים לנהל תנועה לאומית מאוחדת. פעילותה העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית בתקופה זו התמקדה בהכנה להשתלטות על שטחי המנדט לאחר התפנות הבריטים. כמעט כל פלגי התנועה דחו דחייה מוחלטת את הצעת החלוקה כאשר ההחלטה הפורמלית על כך התקבלה על ידי הוועד הערבי העליון ביום קבלת ההחלטה באו"ם.
למחרת קבלת החלטת החלוקה, החלו אירועי המלחמה בארץ ישראל, שהייתה בתחילתה בעלת אופי של מלחמת אזרחים. בדצמבר 1947 ובינואר 1948 הוקמו בערים ובכפרים הערביים "ועדות לאומיות" קואליציוניות, כמו אלו שהוקמו באירועי 1936.[90] התפתחות אירועי המלחמה, ביניהם ריבוי הפליטים, שיתוף פעולה של כפרים רבים עם הכוחות היהודיים, ובמיוחד בריחתן של האליטות - המיטו מכה קשה מאוד על התנועה הלאומית הפלסטינית. למרות ניסיונות מסוימים, שהמרכזי בהם היה הקמת ממשלת כל פלסטין בעזה בספטמבר 1948, התמוטטו כל מרכזי הכוח של התנועה הלאומית הפלסטינית, ולמעשה היא חדלה להיות תנועה מאורגנת.
בין הנכבה למלחמת ששת הימים 1967-1948 עריכה
כתוצאה מאירועי מלחמת העצמאות של ישראל, ובעקבותיהם הטלת הממשל הצבאי על ערביי ישראל, ממשל צבאי מצרי ברצועת עזה, וכן כתוצאה ממדיניות ירדן בגדה המערבית שדיכאה את הניסיונות של התנועה להתארגן באזור השליטה שלה, לא הצליחה התנועה להשתקם בתוך ארץ ישראל. פעילותה עברה לאזורים אחרים בעולם הערבי.
ביוזמת הליגה הערבית הוכרזה ב-22 בספטמבר 1948 בעיר עזה (באותו זמן תחת שליטה מצרית) ממשלת כל פלסטין, כניסיון לתת מענה לשאיפות הלאומיות הפלסטיניות בישות פוליטית עצמאית שאינה תלויה בממשלת עבר הירדן או כפופה אליה, וזאת כתגובת נגד להחלטתו של עבדאללה מלך ירדן לספח את שטחי הגדה המערבית לממלכתו ולהעניק אזרחות ירדנית לתושביה הפלסטינים, צעד שנתפס כמנוגד לשאיפה למדינה פלסטינית ריבונית ועצמאית. עם הקמתה, בראש הממשלה עמד אחמד חילמי עבד אל-באקי, ושר החוץ היה ג'מאל אל-חוסייני. לנשיא מונה חאג' אמין אל-חוסייני. מלבד שש מדינות ערביות, הממשלה הפלסטינית והמדינה שהיא הכריזה עליה לא קיבלו הכרה בעולם. בסוף 1948 פונתה ממשלת כל פלסטין מרצועת עזה עקב התקדמות הצבא הישראלי ומעולם לא הורשתה לחזור מקהיר אף על פי שעזה נפלה תחת שליטה צבאית מצרית. ב-1959 חדלה ממשלת כל פלסטין להתקיים, על-פי החלטתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר שהחליט לפרקה.
בסוף שנות החמישים החלה להתגבש תנועת הפת"ח באוניברסיטת קהיר, ומאוחר יותר במפרץ הפרסי. גם ארגונים אחרים החלו להתארגן בתקופה זו במפרץ הפרסי ובאוניברסיטאות קהיר (שם טופחו על ידי המשטר). לימים יהיו ארגונים אלה חברים ב"ארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף), אשר נוסד בשנת 1964. ב-28 במאי 1964 בקונגרס הפלסטיני הראשון שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים, מונה אחמד שוקיירי כיושב ראש הראשון של אש"ף. בקונגרס נקבע הנוסח הראשון של האמנה הלאומית הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף. לאחר מלחמת ששת הימים, נתכנסה המועצה הפלסטינית בקהיר בימים 10–17 ביולי 1968 ועדכנה את נוסח האמנה.
החל מתחילת שנות השישים עלתה השפעת התנועה הפאן-ערבית ואיתה הנאצריזם. תנועה זו גרמה לשתי תופעות מנוגדות:
- חזרה של התנועה הלאומית הפלסטינית לתוך תנועת האם שלה - תנועת הלאומיות הערבית, דבר שהתבטא בהקמת אש"ף על ידי מדינות ערב.
- מאבק על זכות ההחלטה העצמאית של הפלסטינים, דרך שהובל בעיקר על ידי ארגון הפת"ח.
בין מלחמת ששת הימים לאינתיפאדה הראשונה 1987-1967 עריכה
התבוסה שנחלו צבאות ערב במלחמת ששת הימים גרמה לתפנית בהתייחסות של התנועה הלאומית הפלסטינית. עד למלחמה, הרעיון המרכזי היה היעזרות בצבאות ערב על מנת להכניע את ישראל. גישה זו נכשלה, ובתוך זמן קצר פינתה את מקומה לגישה של המאבק המזוין: מלחמה ללא פשרות בישראל על מנת להשיג את מטרותיה של התנועה, שעיקרם - חיסול מדינת ישראל והקמת מדינה פלסטינית על חורבותיה. גישה זו קיבלה עידוד מהצלחתה של אלג'יריה להשתחרר משלטון צרפת בדרך של מרד.
את המהפך מסמלת ההשתלטות של ארגוני הטרור ובראשם הפת"ח על אש"ף ב-1968–1969. השתלטות זו הציבה את יאסר ערפאת כמנהיג הבלתי מעורער של התנועה, מעמד שבו החזיק עד למותו ב-2004.
שחרור ערביי ישראל מן הממשל הצבאי ב-1966, והתחדשות התקשורת ביניהם לבין קרוביהם בשטחים, גרמו להצטרפות של חלקם לתנועה.
במהלך תקופה זו הפך אש"ף לנציג הכמעט יחיד של התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך שהוא דוחק לקרן זווית את הגורמים המעטים שהתנגדו לו. בשנים אלה ניסה אש"ף להשתלט תחילה על הגדה המערבית (1967-1968), אחר-כך על ירדן (גורש משם בספטמבר השחור ב-1970), ולבסוף על לבנון (משם גורש בעקבות מלחמת לבנון הראשונה עד 1983). במהלך ניסיונות אלו הסתכסך אש"ף עם מרבית מדינות ערב. מצד שני, התנועה הלאומית הפלסטינית צברה כוח לא מועט בדמותה כאש"ף בשנים אלו, תוך שהיא זוכה להכרה מצד מדינות ערב, ולאחר קבלת תוכנית השלבים גם מצד חלק ממדינות המערב.
תוצאות מלחמת יום הכיפורים ב-1973 התקבלו בעולם הערבי כניצחון גדול (לעומת תבוסת מלחמת ששת הימים), וב-1974 אימץ אש"ף את תוכנית השלבים שלו, שבה התחייב לייסד "סמכות לאומית עצמאית לוחמת על כל חלק טריטוריה של פלסטין שישוחרר".[91] אימוץ התוכנית ביטא את ההכרה של רבים בתנועה הלאומית הפלסטינית בעובדה שאין אפשרות להשיג בכוח ובצורה מיידית את כניעתה המוחלטת של ישראל, ולכן יש לנקוט בגישה הדרגתית.
בדרום לבנון, במרחב שמביירות דרומה עד צור ומזרחה עד החרמון, שלט אש"ף במעין "מדינה" משלו.[92] יאסר ערפאת הצהיר מספר פעמים כי אש"ף יצא מלבנון רק לפלסטין, ובכך בעצם שיעבד את לבנון לבעיה הפלסטינית.[93]
כתוצאה מהסכם השלום בין ישראל למצרים זכתה התנועה הלאומית הפלסטינית, לראשונה, להכרה חלקית של ישראל. בהסכם השלום סוכם על מתן אוטונומיה חזקה (אולם ללא יחסי חוץ וצבא) לפלסטינים בשטחים, ונפתחו שיחות האוטונומיה שנמשכו עד לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. למרות זאת, דחו פלגי התנועה את הצעת האוטונומיה, והמשיכו להכריז כי המטרה היחידה היא חיסול ישראל.
בזמן מלחמת לבנון הראשונה, היה הכוח הצבאי של אש"ף בדרום לבנון כבר צבא סדיר למחצה, המיועד להיות צבאה של המדינה הפלסטינית העתידית.[94]
האינתיפאדה הראשונה 1993-1987 עריכה
- ערך מורחב – האינתיפאדה הראשונה
פרוץ האינתיפאדה הראשונה גרם לשינוי בתנועה הלאומית הפלסטינית. לראשונה מאז הנכבה, חזר מרכז הכובד של התנועה לתוך ארץ ישראל. העובדה כי האינתיפאדה פרצה מ"השטח" ולא עקב החלטה מלמעלה הייתה כזריקת עידוד עבור התנועה.
ההשפעות העיקריות של האינתיפאדה בטווח המיידי היו:
- עליית כוחם של ערביי השטחים, עד כדי יצירת הבחנה בתנועה בין "הפנים" (השטחים וישראל) והחוץ (הפליטים וגולי אש"ף)
- התחזקות דרמטית של התנועה האסלאמית (בעיקר החמאס), שהפכה למתחרה העיקרית של התנועה הלאומית הפלסטינית, תוך שהיא מאמצת חלק מעיקריה
- מעבר של ההנהגה לידי הצעירים, במיוחד אסירים משוחררים בתוך השטחים
במקביל, החל תהליך התמוטטות של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית עקב התפרקות ברית המועצות. להתפתחות זו היו שתי השפעות:
- היחלשות הגורמים הקומוניסטיים, שעד אותה תקופה היו בעלי חשיבות גדולה באש"ף
- הפסקת הזרמת הנשק הסובייטי לאש"ף
הכרזת העצמאות ב-1988 עריכה
ב-15 בנובמבר 1988, בתקופת האינתיפאדה ולאחר שביולי אותה שנה הכריז חוסיין מלך ירדן על ניתוק הזיקה בין ממלכתו לגדה המערבית, הכריז אש"ף באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית, דבר שיחד עם ההכרה בהחלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון הביא להכרה בינלאומית רחבה בשאיפותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. הצהרת העצמאות עצמה נכתבה, ככל הנראה, בעיקר על ידי המשורר מחמוד דרוויש ותרגומה האנגלי הוכן על ידי אדוארד סעיד. בניגוד להצהרות קודמות של המועצה הלאומית ואש"ף, שקבעו כי החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם (החלטת החלוקה מ-1947) "בטלה ומבוטלת", הצהרת העצמאות הגדירה אותה כאישור בין-לאומי ולגיטימיות ל"זכות העם הפלסטיני לריבונות". ההצהרה שללה פעולות אלימות "נגד השלמות הטריטוריאלית של מדינות אחרות", אך מבלי לציין את מדינת ישראל בשמה, וקראה לעם הפלסטיני להמשיך במאבק "עד סיום הכיבוש", אך מבלי להבהיר אם מדובר בשטחים שנכבשו ב-1967 או בכל השטח שבידי ישראל. ההצהרה הסתיימה בתפילה לאללה, "אדון הממלכה".[95]
ועידת מדריד 1991 עריכה
תמיכתם של הפלסטינים בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ הראשונה (1990–1991), מתוך תקווה שילחם עבורם בישראל, הביאה לירידת מעמדה הבינלאומי של התנועה ואף לעוינות כלפי הפלסטינים במדינות המפרץ, דבר שהתבטא בגירושם של רבים מהם.
בשנת 1991 נערכה ועידת מדריד, שבה השתתפה משלחת פלסטינית, אשר, בשל לחצי ישראל, הייתה מאוחדת פורמלית עם המשלחת הירדנית. ישראל התנתה את ההשתתפות פלסטינית בוועידה בכך שהמשלחת לא תכלול אנשי אש"ף, שנציגיה יהיו תושבי הגדה המערבית ורצועת עזה בלבד ולא ממזרח ירושלים, ושהדיון יהיה בכינון ממשל עצמי פלסטיני בלבד, מבלי לעסוק במעמד הקבע של שטחי האוטונומיה. הסכמת אש"ף לתנאים הללו שיקפה את מצבה הפוליטי הירוד של התנועה הלאומית הפלסטינית ערב כינוס הוועידה, כתוצאה מדעיכת האינתיפאדה ותוצאותיה הקשות של מלחמת המפרץ לפלסטינים.[96] אלא שבוועידת מדריד קיבלה התנועה הלאומית הפלסטינית הכרה עולמית משמעותית, ובמקביל להכרה זו, התחזקו בתנועה הקולות הפרגמטיים שקראו להשלים (ולו רק זמנית) עם קיומה של מדינת ישראל.
הסכמי אוסלו 2000-1993 עריכה
תוצאת תהליכים אלו, בצירוף היחלשות אש"ף לאחר מלחמת המפרץ וההשפעה של האינתיפאדה הראשונה על דעת הקהל הישראלית, הייתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה היו הכרה בפועל של התנועה הלאומית הפלסטינית והציונות זו בקיומה של זו, דבר שהתבטא בחילופי המכתבים בין יצחק רבין ויאסר ערפאת לקראת אישור ההסכמים. למרות ההסכמים, חלק נכבד מאנשי התנועה הלאומית הפלסטינית סירב להכיר בישראל, ואף חלק מאלו שהכירו בה רשמית - דיברו על הכרה זו כחלק מתוכנית השלבים החותרת להכחדתה בסופה.
כפועל יוצא של הסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה קיבלה התנועה הלאומית הפלסטינית לניהולה שטח בהסכמה בינלאומית. בשלב זה נדמה היה כי התנועה הלאומית הפלסטינית קרובה מתמיד להגשמת מטרותיה, אך המציאות בפועל הייתה שונה. הסכמי אוסלו היו הסכמי ביניים שבהם נדחו מרבית המחלוקות עם ישראל לשלב מאוחר יותר של הסכמי הקבע. כאשר הגיעה העת לדון בהסכמי הקבע (החל מ-1996), החל כל צד להאשים את רעהו בהפרות חמורות של ההסכמים, דבר שהביא להתרחקות מהשגת המטרות של התנועה.
עצירת "תהליך אוסלו" עם הגברת הטרור הפלסטיני ופרוץ מהומות מנהרת הכותל, תרמו רבות לעוינות ההדדית. כתוצאה, התחזקו הגורמים הרדיקליים בתנועה הלאומית הפלסטינית (חזיתות הסירוב) ומחוצה לה.
במהלך הדיונים בפסגת קמפ דייוויד באוגוסט 2000 דרשה ממשלת ברק מיאסר ערפאת לציין בהסכם השלום העתידי כי מולאו דרישותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. ערפאת סירב ובכך תרם רבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה. התפתחות נוספת שיש המייחסים לה השפעה רבה על הערכת המצב של ראשי אש"ף, הייתה נסיגת צה"ל מלבנון (ב-2000). נסיגה חד-צדדית זו הותירה אצל פלסטינים רבים תחושה שאפשר להכניע את ישראל בכוח. במקביל, גדל בתקופה זו הסיוע לפלסטינים מאיראן דרך החזבאללה.
האינתיפאדה השנייה עריכה
- ערך מורחב – האינתיפאדה השנייה
האינתיפאדה השנייה פרצה בעיקר בשל תחושת הפלסטינים שאין ביכולתה של תנועתם הלאומית להשיג את מטרותיה. אף על פי שהסיבות המדויקות שנויות במחלוקת, הערכה זו מוסכמת הן על הפלסטינים והן על הישראלים.
האינתיפאדה השנייה הביאה לשדרוג נוסף במעמדה הכולל של התנועה הלאומית הפלסטינית, בצד היחלשותם הניכרת של אלו שהיו נושאי דגלה של התנועה עד אז (אש"ף, וביתר שאת הרשות הפלסטינית). בעוד ששאיפתה של התנועה הלאומית הפלסטינית להקים מדינה זכתה להכרה כלל-עולמית (כולל ישראל), הרי שפיגועי 11 בספטמבר ופיגועי ההתאבדות הרבים בישראל הביאו לאובדן האמון העולמי בתנועה. בו-בזמן נתפשו התנועות הלאומיות (בניגוד לאסלאמיות) כמקושרות עם שחיתות הרשות הפלסטינית, ועם ההידרדרות במצב הכלכלי במהלך האינתיפאדה, דבר שהביא להיחלשותן. בהמשך, גרם מותו בסוף 2004 של המנהיג הבלתי מעורער של התנועה יאסר ערפאת לתחושת חוסר מנהיגות. השתלטות חמאס על רצועת עזה בתחילת 2007 גרמה להתחזקות נוספת של הגורמים האסלאמיים הפלסטיניים תוך שהם מאמצים ביתר שאת את החלקים הלאומיים בתורתם.
מטרות התנועה עריכה
מטרות התנועה השתנו עם השנים, בעיקר בעקבות הקמת מדינת ישראל.
בזמן המנדט הבריטי עריכה
- הפסקת העלייה היהודית
- איסור קניית קרקעות על ידי יהודים
- כינון ממשלה דמוקרטית
לאחר מלחמת העולם השנייה התחלפו דרישות אלה, בהדרגה, בדרישה להקים מדינה פלסטינית עצמאית, בדומה למדינות ערב שהוקמו באותה עת.
לאחר הקמת מדינת ישראל עריכה
- הקמת מדינה פלסטינית עצמאית
- חיסולה של מדינת ישראל
- זכות השיבה
לאחר הסכמי אוסלו עריכה
- הקמת מדינה פלסטינית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה
- צירוף מזרח ירושלים למדינה הפלסטינית וקביעתה כבירתה
- פינוי ההתנחלויות
- זכות השיבה
- הערה: השינוי בעמדות התנועה הלאומית הפלסטינית התחולל באופן הדרגתי מסוף שנות ה-80, אולם הוא לא התקבל בכל הפלגים של התנועה. אש"ף שומר על ערפול בנוגע למשמעות המעשית של זכות השיבה לאור הכרתו במדינת ישראל.
ארגונים חשובים עריכה
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, תל אביב: עם עובד (סדרת 'מכורה'), תש"ז. פרקים י"ב-ט"ז, עמ' 380-240; נספח, עמ' 439-429.
- יהושע פורת, צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1929-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976.
- יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, תל אביב: עם עובד, תשל"ט 1978.
- משה מעוז, ב"ז קדר (עורכים), התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, הוצאת משרד הביטחון, 1996.
קישורים חיצוניים עריכה
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
ההיסטוריה | ||
- אסף מלאך, "שני קריטריונים לשאלת זכויותיה של תנועה לאומית ובחינתם במקרה של הלאומיות הפלסטינית", בתוך: מרים ביליג (עורכת), מחקרי יהודה ושומרון, קובץ כ', 2011, עמ' 287–302.
- ח'אלד אבו-אחמד, הכירו את הבולים ל"הגנת פלסטין" של 1946, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 04.06.2017
הערות שוליים עריכה
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 12: התנועה הערבית הלאומית, עמ' 240.
- ^ 1 2 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 56–57.
- ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 92-91.
- ^ אפרים קארש, מיתוס המרכזיות הפלסטינית, מרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים, מס' 108, 2014
- ^ 1 2 3 4 5 6 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 269.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, מבוא, עמ' 19.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 23–24.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 77.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 272–273.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 238–239.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 59–63: בתקופת שיא במרץ 1920, נאמד מספר חברי "המועדון הערבי" על ידי המודיעין הציוני בלמעלה מ-500.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 70.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ב, יחידה 4, עמ' 401.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 64–66.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 69.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 72–74.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 76.
- ^ 1 2 3 4 5 6 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 277-276.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 78–79.
- ^ 1 2 צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 12.
- ^ 1 2 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 71.
- ^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 13.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 84, 86–88.
- ^ על פי יעקב שמעוני (ערבי ארץ־ישראל, עמ' 272, 276, 278), הוועידה הערבית הסורית (הקונגרס הסורי הלאומי) שנתכנסה בדמשק ביוני 1919, והוועידה הערבית השנייה שנתכנסה גם היא בדמשק ב-27 בפברואר 1920, נחשבות לראשונה והשנייה במניין הוועידות הפלסטיניות ובשתיהן השתתפו גם עסקנים פלסטינים, ולכן הוועידה בחיפה נחשבת לשלישית במניין ולראשונה שנתכנסה בארץ ישראל. אולם לדברי יהושע פורת (צמיחת התנועה, עמ' 71, הערה 13; עמ' 83; עמ' 88, הערה 23), בניגוד למקורות הערביים המעידים על כך (עיסא אל-ספרי ואמין סעיד), הוועידה הראשונה הייתה זו שנתכנסה בינואר 1919, ואילו השנייה הייתה זו שהוחלט לכנסה בשכם במאי 1920 אך המינהל הצבאי אסר לקיימה.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 223.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 90.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 278.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 233.
- ^ 1 2 3 4 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 279.
- ^ 1 2 3 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 95–99.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ג, עמ' 475.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 119.
- ^ 1 2 3 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 108–110.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 213–216.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, לוח תאריכים, עמ' 430.
- ^ 1 2 3 4 5 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 282-280.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 128–129, 131–133, 135–136.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 123–124.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 127.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 140.
- ^ 1 2 פורת, צמיחת התנועה, עמ' 147–148.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 196, 198, 200.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 171, 174–175.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, עמ' 281.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 180–181, 184.
- ^ 1 2 3 4 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 283-282.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 195.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, לוח תאריכים, עמ' 431.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 216.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 221.
- ^ 1 2 תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 286.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק יד, עמ' 310.
- ^ פורת, צמיחת התנועה, עמ' 208–209.
- ^ 1 2 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 43.
- ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 25, 28-27.
- ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 80–81, 83.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 289.
- ^ תום שגב, ימי הכלניות : ארץ ישראל בתקופת המנדט, עמ' 290.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 16, עמ' 365-364.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, לוח תאריכים, עמ' 432.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, לוח תאריכים, עמ' 433.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 16, עמ' 352.
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 125.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 16, עמ' 356-354.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 16, עמ' 359-357.
- ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 72-70.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 15: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 347-346.
- ^ 1 2 3 פורת, ממהומות למרידה, עמ' 33, 152-150.
- ^ 1 2 3 4 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 290.
- ^ 1 2 יוסף נבו, התנועה הלאומית הפלסטינית במלחמת העולם השנייה, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 107.
- ^ 1 2 3 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 292.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 13: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 294, הערה 28.
- ^ 1 2 3 4 פורת, ממהומות למרידה, עמ' 104-102.
- ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 163-161.
- ^ פורת, ממהומות למרידה, עמ' 175-172.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 298-297.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 309.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 150.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 165.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, לוח תאריכים, עמ' 436.
- ^ 1 2 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 317-315.
- ^ יהושפט הרכבי, הפלסטינים – מתרדמה להתעוררות, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 272, הערה שנייה.
- ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ה, עמ' 182.
- ^ 1 2 3 שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 14: התנועה הערבית הלאומית בארץ ישראל, עמ' 328-325.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, פרק 15: ארגוניו ומוסדותיו של הציבור הערבי, עמ' 347.
- ^ שמעוני, ערבי ארץ־ישראל, לוח תאריכים, עמ' 439.
- ^ אברהם סלע, הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון 1996, עמ' 130.
- ^ אברהם סלע, הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 131.
- ^ אברהם סלע, הערבים הפלסטינים במלחמת 1948, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה?, עמ' 136.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 41.
- ^ תומאס פרידמן, מביירות לירושלים, עמ' 111.
- ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 10, 130.
- ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 133.
- ^ אהוד יערי, זאב שיף, מלחמת שולל, עמ' 167.
- ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, עמ' 90–91.
- ^ משה שמש, סמכות ללא ריבונות – דרכו של הארגון לשחרור פלסטין ממאבק מזוין להסדר מדיני, בתוך: התנועה הלאומית הפלסטינית: מעימות להשלמה? (עורכים: משה מעוז וב"ז קדר), משרד הביטחון, 1996, עמ' 369.