התנצלות היא פעולה של גורם כלשהו שפגע בגורם אחר, ובה הפוגע מודה באשמה, מביע חרטה, ומבקש את סליחתו של הנפגע.

התנצלות של קבלן בניין בהרצליה
לעיתים קשה להביע התנצלות בעל פה ויותר קל לנסח אותה בכתב.

התנצלות נעשית לעיתים באופן אישי, בין הפוגע לנפגע ולעיתים היא נעשית בפומבי, כחלק מתיקון העוול שנעשה. למשל, בעבירות לשון הרע בחוק הישראלי נהוג לעיתים לכלול כחלק מהעונש גם הבעת התנצלות פומבית של האדם שהפיץ לשון הרע על חברו, ובכך לנסות לשקם את הכבוד שנפגע. הדבר מקובל במיוחד במקרים של שיימינג שנעשה באינטרנט.

לעיתים באה ההתנצלות ביוזמתו של הפוגע, המתחרט על מעשיו, ולעיתים הוא עושה זאת לאחר שהנפגע דרש זאת ממנו.

מאפייני ההתנצלות המושלמת

עריכה

ברברה קלרמן (Barbara Kellerman) מאוניברסיטת הרווארד מנתה את חמשת המאפיינים של ההתנצלות המושלמת[1]:

  • הודאה בטעות או במעשה העוול
  • קבלת אחריות
  • הבעת חרטה
  • הבטחה כי הפגיעה לא תחזור על עצמה
  • עיתוי נכון

בשנת 2016, רוי לוויקי (Roy Lewicki) רכז מחלקת ניהול ומשאבי אנוש באוניברסיטת אוהיו ביצע מחקר שבו בחן את תגובותיהם של 755 אנשים להבעה של התנצלות. בסיום המחקר חיבר את ששת המאפיינים של ההתנצלות המושלמת[2], חלקם חופפים לאלו של ברברה קלרמן שהוצגו לעיל.

  • הבעת חרטה
  • הסבר הטעות
  • קבלת אחריות
  • הכאה על חטא (כלומר הצהרה על המודעות לטעות ולהשלכותיה)
  • הצעה לתיקון (לאו דווקא הבטחה כי הפגיעה לא תחזור על עצמה, ייתכנו צורות אחרות לפיצוי אדם שנעלב)
  • בקשת סליחה

אתיקת ההתנצלות

עריכה

מנגנון הסליחה נחשב למנגון של תיקון, במסגרתו לוקח המעוול אחריות על מעשיו, מכיר בעוול שהתרחש בהם, ומבצע תהליך של תיקון.

אף שמדובר במנגנון רצוי, יש המבקרים את מנגנון הסליחה, ומזהירים כי הוא נתון לא פעם למניפולציה לא צודקת שמקורה בפערי כח. המלומדת מירנדה פריקר מסבירה בכתיבתה שבמקרים של פערי כוחות, מנגנון הסליחה עלול להפוך למנגנון של דיכוי, ואף מסבירה כיצד מנגנון של האשמה ישירה משמש לעיצוב תפיסות המוסר המשותפות שלנו, ומהווה חלופה ראויה יותר.[3][4]

התנצלות וקבלתה לפי הרמב"ם

עריכה

הרמב"ם, בספרו משנה תורה, עוסק בהתנהגות הנאותה לפוגע ולנפגע.

עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן - אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו.

לא רצה חברו למחול לו - מביא לו שורה של שלושה בני אדם מריעיו, ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שנייה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו; וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו - הולך ובא אפילו אלף פעמים, עד שימחול לו.

לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום וייטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א, יא); וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו לישראל, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).

משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ב

התנצלות מצד מדינה

עריכה

התנצלות של מדינה היא אקט פומבי, שבו העומד בראש המדינה מבקש מחילה מקבוצת אוכלוסייה גדולה, על עוול שגרמה המדינה לאותה אוכלוסייה. לעיתים באה התנצלות כזו שנים רבות לאחר שנגרם העוול, כך שהמבקשים הם צאצאיהם של גורמי העוול, ובקשתם באה לתקן עוול היסטורי.

דוגמאות נודעות להתנצלות של מדינה:

התנצלות בכפייה

עריכה

המשפט הישראלי איננו מכיר בהתנצלות כפויה, אך חוק איסור לשון הרע מאפשר לחייב את מפרסם הדיבה לפרסם הכחשה של דבר הדיבה וכן פרסום פסק הדין, באופן שייקבע על-ידי בית המשפט. התפיסה המקובלת היא שאין ערך להתנצלות כפויה. זאת משום שהתנצלות כוללת שלושה יסודות פרומיננטים – הודאה באשמה, חרטה והזדהות עם מצוקת הנפגע – יסודות שאינם מתבטאים בהתנצלות כפויה או קנויה.[6][7] מוכר בהקשר זה ציטוטו של Liepmann: "ימי הביניים העלו את קרנם של אמצעים אלו (ההתנצלות הכפויה), אך האווירה המודרנית דחקה אותם אל מחוץ לספרי החוקים".[8]

הדעה המקובלת היא כי לא ניתן לפרסם תיקון ממנו נרמז כי דעתו של המתקן השתנתה, שעה שזו לא השתנתה, וכי יש להגביל את התיקונים אך ורק להצגת עובדות שאין עליהן מחלוקת.[9] בדומה, אף הפילוסופית מרתה נוסבאום מזהירה כי ה"מסחר" בהתנצלות, במסגרתו ה"קורבן" דורשת התנצלות והשפלה של המעוולת כדי שתחדל מטינתה, אינו ראוי, והמשפט בתורו – אינו צריך להגן עליו.[10] עם זאת, בתי המשפט איפשרו הסדרי גישור ופשרה במסגרתם הלכה למעשה מתחייב המתפשר להתנצל.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • צבי רייס, "ההתנצלות הפומבית - כלי ביד המנהיג", משאבי אנוש, מרץ-אפריל 2007.
  • ברברה קלרמן, "מתי צריך מנהל להתנצל ומתי לא?", אקזקיוטיב, יוני-יולי 2006, עמ' 21-13 (מתורגם מ-Harvard Business Review.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ ברברה קלרמן, "מתי צריך מנהל להתנצל ומתי לא?", אקזקיוטיב, יוני-יולי 2006
  2. ^ Jeff Grabmeier, The 6 elements of an effective apology, according to science, Ohio State News, ‏מאי 2016
  3. ^ Fricker, M. (2018). Ambivalence About Forgiveness. Royal Institute of Philosophy Supplement, 84, 161-185. doi:10.1017/S1358246118000590.
  4. ^ ‘What’s the Point of Blame?,’ וכן ‘Forgiveness—an ordered pluralism,’ , שניהם זמינים לקריאה בכתובת https://lucian.uchicago.edu/blogs/elucidations/2017/11/23/further-reading-on-blame-and-forgiveness/
  5. ^ Dylan Welch, קווין ראד מתנצל, באתר ה"סאנדיי מורנינג הראלד"
  6. ^ J L Jonathan R. Cohen, Advising Clients to Apologize, 72 S. Cal. L. Rev. 1009 (1999)), בעמ' 1014-1015
  7. ^ Brent T. White, Say you're Sorry: Court-Ordered Apologies as a Civil Rights Remedy, 91 Cornell L.Rev. 1261, בעמ' 1294-1295
  8. ^ “Das Mittelalter hat diese Maβregeln zur allgemeinen Herrschaft gebracht, aber die Luft der neuen Zeit hat sie fast durchweg aus den Gesetzbüchern hinweggefegt.”
  9. ^ חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור, "דיני לשון הרע - הדין המצוי והדין הרצוי" (מהדורה שנייה מורחבת, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נבו, 2019), בעמ' 431-432
  10. ^ Nussbaum, Martha, 2016, Anger and Forgiveness: Resentment, Generosity, Justice, New York: Oxford University Press.