התפסן בשדה השיפון

ספר מאת ג'יי.ד. סאלינג'ר
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: סובל מחוסר מוחלט במקורות - במיוחד בפרק פרשנות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

התפסן בשדה השיפוןאנגלית: The Catcher in the Rye) הוא רומן מאת ג'יי די סלינג'ר, שראה אור בשנת 1951[1] (ב-1945 וב-1946 התפרסמו פרקים ממנו כסיפורים קצרים בכתבי עת). הרומן הוא רומן התבגרות ריאליסטי המתאר שלושה ימים בחייו של המספר, הולדן קולפילד, תלמיד תיכון בעיר ניו יורק.

התפסן בשדה השיפון
The Catcher in the Rye
The chtcher in tje rey israely cover.jpg
עטיפת המהדורה העברית הראשונה עיצוב: שמעון זנדהאוז
מידע כללי
מאת ג'רום דייוויד סלינג'ר
שפת המקור אנגלית
סוגה רומן ריאליסטי
הוצאה
שנת הוצאה 1951
מספר עמודים 209 עמודים
הוצאה בעברית
תרגום ראו בפסקה תרגום לעברית
פרסים
רשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הספר נחשב לפורץ דרך ומן המשפיעים בספרות האמריקנית, למרות היותו שנוי במחלוקת. דמותו של קולפילד ברומן נתפסה כפֶה לדור החדש ולתחושת הניכור של בני הנעורים מהחברה. כך הפך הולדן קולפילד לסמל למרד נעורים.

הספר נמכר בעשרות מיליוני עותקים, ומדי שנה נקנים כ-250,000 עותקים ממנו[2][3]. הספר נכלל ברשימת 100 הספרים הטובים ביותר שנכתבו באנגלית מאז שנת 1923. רשימה זו הורכבה על ידי העיתון TIME[4][5][6].

מקור השםעריכה

מקור שמו של הספר הוא בפנטזיה דמיונית העולה במוחו של הגיבור. בפנטזיה זו משגיח הולדן על קבוצת ילדים המשחקים ומתרוצצים בשדה שיפון שמסתיים בקצה מצוק. תפקידו של קולפילד בפנטזיה הוא לתפוס את הילדים הרצים בשדה השיפון ללא ידיעה לאן הם רצים. המושג שדה שיפון מופיע בברכת הודיה על המזון בנצרות ופירושו שימינו יתנהלו בנעימים כמו בהליכה בשדות שיפון אינסופיים. אולם בפנטזיה שבסיפור תהום רובצת לצד שדות הביטחון והשאננות וגיבור הספר הוא היכול להושיע. יש הרואים בכך ביטוי למסר העיקרי של הספר על התמימות המבורכת של הילדות הנמצאת בסכנה של נפילה לעולם הערכים של המבוגרים.

עלילהעריכה

הולדן קולפילד בן ה-17, מספר בגוף ראשון על מה שקרה לו לאחר שסולק מפנימיית פֶּנסי היוקרתית, טרם חג המולד, בשל כישלונותיו בלימודים. הוא מחליט לעזוב את פנסי מספר ימים קודם למועד העזיבה המתוכנן, במוצאי שבת, ולנסוע לניו יורק. במהלך יום וחצי של נדודים בניו יורק (ממוצאי שבת ועד יום שני בבוקר) הוא עובר ממקום למקום, פוגש אנשים שונים, ומנסה למצוא מישהו שיבין אותו. הוא נפגש עם תיירות, נהגי מוניות, ידידים וידידות ותיקים, ידידים-של-ידידים, זונה והסרסור שלה, אחותו הקטנה ומורה ותיק. בכל הפגישות (ושיחות הטלפון) האלו הוא מנסה למצוא אוזן קשבת ובני שיח. אחדים מהאנשים כלל לא מבינים אותו, אחרים מנסים להבין אך נכשלים, וכמה מהם מבינים אותו היטב אבל מתנגדים לדרכו ולמעשיו.

דמותו של הולדןעריכה

הפנטזיה של קולפילד היא להיות תפסן בשדה של שיפון, לתפוס ילדים העומדים ליפול מצוק. זוהי מטפורה לרצונו למנוע מהילדים ליפול מתוך עולמם התמים אל עולמם המזויף של המבוגרים, מוטיב החוזר לאורך כל הספר[7]. רעיון זה גם נרמז משמו. הולדן מהמילה "Hold", להחזיק, ואילו קולפילד, שדה מכוסה, אותו שדה שיפון בו הוא רוצה לתפוס את הילדים הנופלים.

במהלך הרומן קולפילד עובר תהליך של נפילה פיזית שמצביעה על נפילה נפשית. באופן מטפורי זו נפילה אל תוך עולם המבוגרים. המסע בניו יורק הוא גם מסע מציאותי, אך גם מסע מטפורי, אל תוך הנפש.

על פי התנהגותו ניתן ללמוד באפיון עקיף על הערכים החשובים בעיניו. הערך העליון בעיניו הוא התחשבות בזולת. כך לדוגמה במפגש עם הנזירות, מאוד חשוב לו לא לפגוע ברגשותיהן או להביך אותן ולכן לא נעים לו לדבר על רומיאו ויוליה, כי הוא נהיה מאוד מיני בקטעים מסוימים. ההתחשבות שלו בזולת אף גדולה יותר כאשר מדובר ביחס לחלשים בחברה. כשנפגש עם סאני הזונה הוא מתכונן ומתגנדר. הוא חושב עליה כעל אדם. הוא שומר על כבוד הבנות איתן נפגש ומתחשב ברגשותיהן. לא כופה עצמו עליהן, רואה בהן אדם ראוי להערכה ואהבה, ולא אובייקט מיני (וכועס על סטרדלטר המתייחס אליהן כאל חפץ). גם בהקשרים אחרים, כשהוא מדבר על בנות עם לוס, הוא אומר שאינו יכול לחשוב על יחסי מין ללא אהבה.

התבגרותעריכה

תהליך ההתבגרות קשה לקולפילד, כיוון שהוא אוהב את הכנות, הפשטות והחמלה שהוא מזהה בעולם הילדות. הולדן סולד מכל מה שסימל בעיניו את הזקנה. הוא מספר שהוא חשב על מר ספנסר המורה להיסטוריה די הרבה, ואם חושבים עליו יותר מדי, מתחילים להתפלא בשביל מה בכלל הוא עוד חי. בן שבעים או יותר והוא כבר כפוף לגמרי וצריך שיעזרו לו בכל פעולה שהיא קצת מסובכת מבחינה פיזית. התלות הזו מעוררת בו מורת-רוח, התנהלות האדם הזקן לא מוצאת חן בעיניו. להבדיל מזאת, כשהולדן מזהה דפוסי פעילות ילדותיים בהתנהלותו של ספנסר, הוא מתחיל לגלות כלפיו חיבה, "הוא חי לא רע... מישהו כל-כך זקן, כמו ספנסר הזה, והוא עוד יכול ליהנות נורא מקניית שמיכה". היחס של הולדן לרוב "חברת המבוגרים" הוא יחס מזלזל, פוגע ולא מתחשב. הולדן מראה סימנים קלים של ניסיון ליצור איזשהו קשר עם הזולת, אך לטענתו אין מי שיקשיב לו. יש להולדן מה שדרוש כדי להיות בחברה הבוגרת אך הוא בוחר לסלוד ממנה ולא להשתלב בה.

הדמות היחידה איתה הולדן מזדהה היא אחותו הקטנה פיבי, אליה יש לו יחס מיוחד. פיבי בת העשר אהובה על הולדן במיוחד. היא מייצגת בעיניו את עולם הילדות, הטוהר, התמימות וההבנה לרגשותיו. מערכת היחסים של הולדן עם פיבי מציגה אותו באור שונה לגמרי מכל התנהגותו עם החברה. הוא רואה אותה כילדה אידיאלית ודרך האהבה אליה, ניתן לראות את אהבתו לעולם הילדים. במפגש עם פיבי ניתן לראות את אהבתו לעולם הילדים בניגוד לסלידה שחש כלפי מר ספנסר הזקן.[8]

למסע התבגרותו שלושה שלבים:

  • נידוי וגלות - הולדן מורחק מבית-הספר, הוא מרגיש בניו יורק כמו בג'ונגל, בלי משפחה (מלבד פיבי, אחותו) ובלי חברים קרובים. הוא חש בדידות, ואינו מצליח ליצור קשר משמעותי, ולו רגעי. כובע הקסקט אותו הוא חובש משמש לו כעין מסיכה המספקת הגנה מפני העולם החיצון. כשהולדן במצוקה הוא מעביר את הקסקט קדימה, כעוטה על עצמו מסיכה. הדימוי מומחש כשהולדן מוריד את הקסקט ומכסה את עיניו לצד חברו, ומכריז כמה פעמים כי הוא חושב שהוא מתעוור, בקול שהולך ודועך, ומסיים בקריאה "אמא אמא הכל נהיה חשוך". הבדידות שהולדן חווה מבוטאת באמצעות מוטיב העיוורון. הולדן קורא וחוזר במהלך משחק עם חברו אקלי "אמא אמא תני לי יד", וחסרונה של אימו מתקשר למצוקה ולחשיכה. בהמשך הסיפור, חסרונה של אימו מוזכר במרומז באמצעות אימה של פיבי: הולדן מתחבא בארון, ולאחר שהאם יוצאת מן החדר וסוגרת את הדלת, משתורר בחדר חושך מוחלט. המחשבה על ההורים לא מקנה להולדן ביטחון. הקשר עם ההורים מתקשר עם חושך ובדידות ולא עם תמיכה ואהבה. לקראת סוף הרומן מוטיב החשיכה מגיע לשיא כאשר הולדן בורח מהביתו של אלטוליני, המורה שלו לאנגלית לשעבר, והוא במצוקה רגשית הנובעת מבלבול ופגיעה באמון. הולדן ביקש להישען על אלטוליני, דמות מוערכת על-ידו, אך בורח ממנו לאחר שפירש את מעשיו כניסיון לניצול מיני. הולדן עולה על הרכבת התחתית בתחנת הסנטרל פארק, שם הוא נרדם. הוא מאבד תיאבון, מקבל כאב ראש בהמשך לכאבי ראש קודמים שצוינו בעלילה, ומתעוררת בו תחושה של בחילה. כאביו הפיזיים של הולדן הם תולדה של הייסורים הנפשיים, וכאשר מצבו הנפשי משתפר, הולדן מעיר כי "כבר לא הייתה לי סחרחורת כל כך חזקה."
  • מוות סמלי - מוטיב המוות הוא אחד המוטיבים המרכזיים בסיפור. במשך כל הרומן הולדן מרגיש מצוקה נוראה בגלל הפחד מפני מה שיקרה לו, מפני הפחד ממה שקורה לאנשים שמתים ולמה אנשים מתים. המחשבות על המוות רודפות אותו. הפחד מפני המוות שמתעורר כתוצאה ממות האח, בא לידי ביטוי אצלו בעיסוק אובססיבי במחלות. הוא מספר לאנשים שונים שיש לו מחלות שונות. כשפגש את אמו של ארנסט שיקר לה ואמר שיש לו גידול במוח. לסאני הוא אומר שהוא חולה מאוד בעמוד השדרה. כשהוא כותב לספנסר, המורה להיסטוריה, חיבור על מצרים העתיקה, הוא מתמקד במומיות וחניטת גופותיהן. דוגמה נוספת: לאחר שהוא בורח מהבית של אלטוליני, בתחנת הרכבת, הוא מוצא שבועון וקורא בו מאמר על כך שכאשר יש פצעים בפה זה סימן לסרטן. משיאי הרומן היא הסצנה שבה הולדן נמצא במוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע ומגיע לחדר המומיות. כשהוא נשאר לבדו הוא אומר: "זה ככה מצא חן בעיני, איכשהו.... היה שם כל-כך נעים ושלו..". הולדן מרגיש במידה רבה שהמוות הוא אמצעי מפלט שבאמצעותו הוא לא יצטרך להתבגר ולסבול. במוזיאון הוא נופל ומתעלף (נפילה בעלת משמעות סמלית): ברורות לו שתי האפשרויות שניצבות בפניו - מוות נפשי שיוביל למוות פיזי (התאבדות), או התמודדות עם בעיותיו וחזרה לחברה ולמשפחה, גם אם הן אינן מושלמות. הולדן למעשה נכנע למוות, והכניסה לקבר משלבת את מוטיב החשיכה עם מוטיב המוות. מוטיב נוסף שמעצב את מוטיב המוות הוא מוטיב הנפילה. הולדן מתאר מצב שבו הוא כמעט החליק ונפל על הכביש הקפוא, כאשר היה בדרך למורה שלו להיסטוריה ספנסר. הסיטואציה הזו מתרחשת על רקע ההודעה בדבר סילוקו מפנסי. הנפילה מתרחשת על רקע הקטטה שהייתה לו עם סטרדלטר. גם פה הולדן חש מובס, המחשבה בדבר הקשר האינטימי בין ג'יין לסטרדלטר מעוררת אצלו כאב עצום המתבטא בכעס בלתי נשלט ובאלימות. במהלך הקטטה הולדן נופל, ומעיד על עצמו כי כמעט ושבר את הגולגולת. בחירתו של הולדן לייחס לנפילתו פגיעה בראש קשורה בנפילתו אל המוות, וחוזרת בשנית כאשר הולדן מחליט להסתלק מהפנימיה, מועד על קליפת בוטנים, כי כמעט החליק ושבר את הראש. הולדן נופל בפעם נוספת, הפעם בדרכו לפתוח לסאני הפרוצה את דלת החדר. המעידות הכרוניות כמעט המשתלטות על יציבותו חוזרות בכל פעם שהוא חש חוסר ביטחון.
  • לידה מחדש - לאחר קבלת ההחלטה הוא נעזר בבני משפחתו ובסיוע חיצוני, וככל הנראה מתאשפז בסנטוריום שבו הוא מקבל טיפול פסיכולוגי. ההתפתחות של קולפילד היא תהליך של שינוי והתבגרות, כשחג המולד (=הלידה) משמש רקע להתרחשויות. גם קולפילד עובר תהליך של התחדשות ולידה. הטריגר לאותה לידה הוא אחיזתה של פיבי, אחותו של הולדן, בידו - אותה יד שהולדן קרא לאימו במהלך המשחק מול אקי שתאחוז בה. פיבי נותנת להולדן תחושה שהוא אינו לבד וסודקת את תחושת הבדידות שלו. תהליך ההיפתחות של הולדן לפני פיבי מתחיל כאשר בתחילה אחותו מוותרת על חסכונותיה עבורו, מה שמביא את הולדן לבכות ולפרוק את העצב האצור בו ולהתמודד עם כאבו באופן ישיר. בהמשך, הולדן מתוודא בפני אחותו על תוכניתו לברוח, ופיבי קושרת את גורלה עימו ומודיעה לו כי היא מוכנה להצטרף אליו, תוך שהיא מוותרת על תוכניותיה וההצגה החשובה לה. סדיקת הבדידות מגיעה לשיאה כשהולדן צופה בפיבי משתתפת בתחרות רכיבה על סוסים, והולדן מוותר על אידיאל התפסן ומכיר בהכרחיות של תהליך ההתבגרות.

ביקורתעריכה

הולדן מתייחס לכל אורך הרומן אל סביבתו מנקודת מבט ביקורתית, חברת המבוגרים נתפסת כמזויפת, הוא מבקר את הקפיטליזם, החומרנות, חוסר ההתייחסות לצורכי הפרט, חוסר הרגישות והשטחיות של החברה האמריקאית בשנות ה-50.

זיוף בחברהעריכה

אחת התופעות העיקריות שכלפיהן יוצא הולדן בביקורתו היא הזיוף והצביעות של עולמו[9]. בשל סלידתו של הולדן מהחברה, הוא מרבה להשתמש בהכללות ("אנשים אף-פעם לא שמים לב לשום דבר"), להשתמש בציניות ולתאר מצבי סלידה קיצוניים. הולדן שונא את הזיוף אך מעיד על עצמו "אני השקרן הכי גדול שפגשתם אי פעם", והוא אכן משקר לעיתים, כמו ששיקר לאמו של ארנסט מורו בנסיעה ברכבת. אף על פי שמתעב את בנה, וחשב ש"בנה היה בטח הממזר הכי גדול שאי-פעם למד בפנסי... הפרצוף הזה מורו היה רגיש בערך כמו קרש של בית-שימוש" אומר לה: "הוא אחד מהנערים הכי מבוקשים בפנסי... יש לו אופי כזה מיוחד... הוא נורא ביישן וצנוע". הוא מעיד על עצמו, כאשר הוא מספר על הנסיעה עם אמא של ארנסט מורו: "התחלתי לקשקש כל מיני קשקושים... ואז באמת התחלתי למרוח אותה לגמרי". הוא אפילו שיקר לגבי זהותו והציג עצמו בפניה כ"רודולף שמידט".

הולדן מפנה את ביקורתו גם כלפי כמרי הדת שאמורים לייצג את הקדושה, אך במקום זאת הם מדברים "בקול קדוש כזה"... "זה נשמע כל כך מזויף" – הכמרים אמורים לייצג משהו טהור, כן ואמיתי. הולדן מבקר את המלאכותיות שבטקסיות הדתית, מלאכותיות שריח של צביעות נודף ממנה.

בדוגמאות הללו מציג הולדן את הזיוף שיש בכל אחד. הוא מוצא דבר מזויף בכל תחום חיים ויש ציפייה שאם כל כך קשה לו בחברה של "מזויפים", אז הוא יצטרך לעשות שינוי מסוים באידיאלים שלו ובדרך שבה הוא רואה את הדברים כדי לשרוד.

חומרניות ובעלי הוןעריכה

 
כריכת הספר

הולדן אדיש להיבט החומרני שבחייו. הדבר מתבטא ביחסו לכסף. לכן איננו מקפיד לקבל עודף, הוא מאבד חפצים, הוא מצטער שלא נתן יותר כסף לנזירות. הוא אומר "כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא. "גם באלקטון הילס הוא חווה חוויה שהעידה על חוסר השוויון בחברה ועל ערכים שנחשבים בחברה האמריקאית. בחדרו של הולדן התגורר נער נוסף ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. כדי לא להביך את אותו נער, החביא הולדן את מזוודותיו היקרות מתחת למיטה והופתע לגלותן שוב ושוב על המדף. התברר שהנער, שותפו לחדר, הקפיד להניחן שם כדי שיחשבו שאלה מזוודותיו שלו. מחד, אותו נער הקניט את הולדן על מזוודותיו ה"בורגניות" על עטו ה"בורגני". ומאידך, באופן אירוני, דווקא אותו הנער היה שבוי בידי החומרנות והסנוביזם החברתי. הולדן מצידו ניסה בכל הזדמנות לטשטש את חוסר השוויון החברתי. הוא הרגיש לא בנוח עם העובדה שהוא בעל אמצעים כלכליים רבים משל האחרים. לכן הרגיש לא נוח בשעה שאכל ארוחת בוקר מלאה ועשירה, בעוד הנזירות הסתפקו בקפה.

כשגיע לביקור, אוסנבורגר, תורם עשיר שלמד בפנסי, הולדן נזכר בביקורו בבית-הספר. באמצעות תיאור הביקור הולדן מביע את דעתו לגבי ההון ובעלי ההון. הוא מבטא את הגועל שהוא מרגיש כלפי אוסנבורגר, כלפי ההון, באמצעות הדגשת העובדה, שאוסנבורגר התעשר מעסקי קברנות. הוא גם מבקר את יחסו המזויף לדת של אוסנבורגר ואת ההתנשאות הגורמת לו להטיף לתלמידי בית-הספר. נדמה כי הולדן מזלזל כל-כך באוסנבורגר, שמייצג את בעלי ההון, עד שמספר כי אחד התלמידים בכנסייה "הפליט נאד אדיר כזה", כאשר אוסנבורגר נשא את נאומו המזויף.

ביקורת כלפי דמויות ספציפיותעריכה

  • אקלי - אקלי מתואר על ידי הולדן כמפסידן גמור. הוא מכוער מאוד, דוחה, לא חכם, לא רגיש, קנאי, מתוסכל, מריר ודחוי. הולדן מבטא בביקורתו את סלידתו הרבה מכיעור "ומי שראה אותו.. כמעט בא לו להקיא", רגישותו העצומה והקיצונית-משהו לפגמים פיזיים וסלידתו מחוסר רגישות "כמעט נהרגתי... אבל את אקלי זה כמעט הרס לגמרי. הוא התחיל לצחוק...".
  • סטרדלטר - סטרדלטר מוצג כהפך הגמור מאקלי. הוא מתואר כמצליחן נאה, גברי, עשיר ואהוב על בנות. למרות זאת, הולדן מסתייג גם ממנו. הוא מאשים את סטרדלטר בהערצה עצמית, הוא לא סובל את הנרקיסיזם ובייחוד את הערצת הגוף האופיינית לסטרדלטר "הוא היה מאוהב בעצמו עד שיגעון". כמו כן מוזכרת שוב רגישותו לחוסר ניקיון, כשהוא מגדיר את סטרדלטר "לכלכן מוסווה". גם סטרדלטר מוצג כמי שאיננו מבין את הולדן, הוא בחור שטחי ורדוד, "הוא קצת כמו אקלי". הולדן מבליט את סלידתו מהאגוצנטריות של סטרדלטר ומחוסר הרגישות שלו "אותי מעיפים מבית-הספר המחורבן הזה. ואתה מבקש ממני לכתוב לך חיבור מחורבן". כמו אקלי, הוא לא מסוגל להבין את משמעות כובע-הציידים האדום בעיני הולדן, "'כביר', הוא אמר. הוא אבל רק התחנף אליי".
  • המועדון של ארני - הולדן מסכים כי ארני הוא פסנתרן מעולה, אך הוא מתעצבן מההערצה אליו. לדעתו הערצה מופרזת פוגעת בחשיבה הביקורתית אצל המעריץ. כך למשל, הולדן הוא היחיד באולם שהרגיש כי ארני קלקל את השיר. היא גם פוגעת במוערץ, אשר מתחיל להאמין שאין מקום לשיפור. הוא לא יכול לסבול שהופכים בן-אנוש לדמות על-אנושית. הולדן מעיד על עצמו, שלו הוא היה מפורסם, הערצת הסובבים לא הייתה מחמיאה לו, אלא הייתה מעצבנת אותו. הולדן בז לביטחון העצמי שארני מפגין, לתפיסתו, אמן לעולם לא מפתח ביטחון-עצמי, לא מסתפק במה שהשיג ולא עובד "בשביל" הקהל. ההתבטאות הזו מזכירה את יחסו לאחיו ד.ב., המכונה על-ידו "זונה", כי הוא יוצר את מה שאנשים רוצים שיצור, ולא את מה שהוא עצמו רוצה.

"לאן הברווזים הולכים כשהאגם קפוא"עריכה

שאלה זו ששאל הולדן הפכה למשפט המוכר והמייצג ביותר בספר. עליו קמו פירושים שונים למהות השאלה ולכוונתו של הולדן. פירושים אפשריים:

  1. אנלוגיה לשכבה החלשה בחברה בניו יורק המתמודדת עם הניכור וחוסר האכפתיות. כאמור, הולדן מרגיש שאנשים מייחסים חשיבות גבוהה מדי לנושאים חומריים ומאבדים את האמינות וההגינות. כתוצאה מכך נפגעת השכבה החלשה שאינה מקבלת את העזרה והתמיכה הנדרשת. הולדן מזדהה עם השכבה החלשה וחש אמפתיה כלפיהם.
  2. האגם הוא משל לגוף, והברווזים הם משל לנשמה. ובעצם הולדן תוהה עקב מותו של אחיו הצעיר - מה קורה לברווזים (לנשמה) כשהאגם (כשהגוף) קופא (מת)?
  3. האגם הוא משל למסגרת (חברה, בית ספר) והברווזים הם משל לבני אדם. לאן הולך אדם כשאינו מתקבל על ידי החברה? לאן אדם הולך אחרי שסולק מבית הספר?

כמו כן, ההתעניינות של הולדן בברווזים מבטאת את הצד הרומנטי שלו, את עולמו הרוחני העשיר. הוא נמשך אל הטבע, שמיוצג גם על ידי הברווזים. המוטיב מייצג גם את רגישותו של הולדן, את מצוקתו בחברה אדישה, מנוכרת, שמתעלמת מאיתותי המצוקה שלו. ניתן לערוך אנלוגיה בין הסיטואציה של הברווזים לבין מצבו של הולדן. הוא משליך עליהם את תחושותיו. הבריכה הקפואה יכולה לשקף הן את מזג האוויר מבחינה פיזית – קור חג המולד, אך בעיקר מבחינה מטפורית – החברה הקרה, האדישה, המנוכרת, מתעלמת מבעיות הפרט.

רצח ג'ון לנוןעריכה

  ערך מורחב – רצח ג'ון לנון

לסיפור ההתנקשות של מרק דייוויד צ'פמן בג'ון לנון יש קשר מיוחד עם הספר "התפסן בשדה השיפון", מאת ג'יי די סלינג'ר. צ'פמן התחבר מאוד רגשית לדמות הראשית בספר, הולדן קולפילד, ולערכיו. בלילה בו רצח את לנון הוא נותר בזירת הרצח, קורא בעותק של הספר, עליו כתב "זוהי הצהרתי" וחתם בשמו של הולדן. יש שטוענים שצ'פמן הונע למעשה הרצח בעקבות דעות שמופיעות בספר.

את הספר קרא צ'פמן לראשונה בעקבות המלצה של חבר. הסיפור קבל משמעות אישית עצומה בחייו, אותם עיצב סביב עקרונותיה וחייה של הדמות הראשית בסיפור, הולדן קולפילד. צ'פמן הושפע מכעסו של הולדן כלפי הצביעות בחברה וכן מהצורך שלו להגן על אנשים, ילדים במיוחד. במכתב ששלח לחברתו לינדה אייריש בספטמבר 1980, חודשיים לפני הרצח, הוא ביטא את ההשפעה העמוקה של הספר, "אני משתגע", הוא כתב וחתם "התפסן בשדה השיפון".

בפברואר 1981, לאחר שנעצר, שלח צ'פמן מכתב לעיתון הניו יורק טיימס, בו המליץ לכל לקרוא את הספר, וקרא לו, "ספר יוצא דופן שטומן בחובו הרבה תשובות."[48] באוגוסט אותה שנה, כשנשאל במשפט אם יש לו מה לומר, הוא בחר להקריא קטע מתוך הספר, בו מספר הולדן לאחותו הקטנה פיבי מה ירצה לעשות בחייו.

יש שטוענים, ביניהם גם הפסיכיאטר שנכח במשפטו, דניאל שוורץ, שצ'פמן הונע לרצח לנון משום שראה אותו כ"מזויף", סמל לצביעות החברתית אותה קולפילד מתעב. צ'פמן בעצמו הודה מאוחר יותר שקיווה כי באמצעות רצח לנון הוא יהפוך להולדן קולפילד, "מעין מושיע" או "מלאך שומר". בנוסף, בדיון על שחרורו על תנאי, אמר צ'פמן, "אני מרגיש שעכשיו אני רואה את לנון לא כסלבריטי. אז ראיתי. ראיתי אותו כדמות קרטון על עטיפת אלבום. [...] עכשיו הגעתי להבנה של העובדה שג'ון לנון היה בן אדם. בלי קשר להיותו חבר הביטלס או להיותו מפורסם."

צ'פמן נזכר שהקשיב לאלבום John Lennon/Plastic Ono Band מספר שבועות לפני הרצח, וספר: "הקשבתי למוזיקה ונעשיתי כועס עליו [לנון], על זה שאמר שהוא לא מאמין באלוהים... ושהוא לא מאמין בביטלס. זה מאוד עצבן אותי, אף על פי שהאלבום יצא עשר שנים לפני כן. רציתי לצעוק בקול רם, 'מי הוא חושב שהוא, אומר את הדברים האלה על אלוהים, על גן עדן ועל הביטלס? אומר שהוא לא מאמין בישו ודברים כאלה'. בנקודה הזו המוח שלי כבר היה בחשכה המוחלטת של כעס וזעם, [..] בשטח של 'התפסן בשדה השיפון', שם המוח שלי היה הולדן קולפילד, ופעלתי נגד צביעות".[49] בנוסף אמר צ'פמן שאף על פי שהולדן לא היה אלים, הייתה לו "דרך מחשבה אלימה, לפיה היה יורה במישהו, מרוקן אקדח תופי אל הבטן שלו, אם היה עושה לו רע". עם זאת, הולדן היה "בחור מאוד רגיש וכנראה לא היה הורג מישהו כמוני. אבל זוהי יצירה בדיונית, ובמציאות אני עמדתי מול הדקוטה" (הדקוטה הוא הבניין בו התגורר לנון).

הספר היווה השראה למספר רוצחים נוספים, כגון ניסיון ההתנקשות ברונלד רייגן על ידי ג'ון הינקלי, ורציחתה של רבקה שפר[10] על ידי רוברט ג'ון ברדו.[דרוש מקור]

השפעה תרבותיתעריכה

אזכור במוזיקהעריכה

  • בשירו של דני סנדרסון, "זה הכל בשבילך", מופיע הציטוט "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא".
  • כמו כן, בשירו של עמיר לב, "לאן עפים הברווזים", מוזכר ציטוט זה יחד עם הקשרים לספרו של סילנג'ר עצמו.

אזכור בסרטיםעריכה

  • בסרט תאוריית הקשר מ-1997, הגיבור הראשי שמגולם על ידי מל גיבסון עובר התניה פסיכולוגית לחפש ולרכוש עותק מהספר בחנויות ספרים.
  • בסדרת אקדמיית החממה שתי הדמויות בסדרה היילי וג'קי קוראות בספר זה.
  • בסרט קשר בכל מחיר ב-1993 הגיבור הראשי שמגולם על ידי ויל סמית' מנתח את הספר ומסביר איך ייתכן שהוא הפך ל"מניפסט של שנאה".

תרגום לעבריתעריכה

תרגום ראשון לעברית, יצא לאור בשנת 1954 בהוצאת "דפנה", בשם "אני, ניו יורק, וכל השאר", בתרגומם של אברהם יבין ודניאל דורון, תחת שם העט אברהם דניאלי. שם הספר שונה בצורה דרמטית בטענה ש"אין לו משמעות בעברית".

בשנת 1975 פרסמו מחדש את התרגום, ערוך מחדש, בשם "התפסן בשדה השיפון", בהוצאת עם עובד וחתמו עליו בשמותיהם המלאים[11].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ History com Editors, "Catcher in the Rye" is published, HISTORY (באנגלית)
  2. ^ Jonathan Yardley, J.D. Salinger's Holden Caulfield, Aging Graceless, washingtonpost.com, ‏October 19, 2004
  3. ^ Louis Menand, Holden Caulfield at Fifty, The New Yorker (באנגלית)
  4. ^ Grossman, Lev (7 בינואר 2010). "Is The Catcher in the Rye one of the All-TIME 100 Best Novels?". Time (באנגלית). ISSN 0040-781X. בדיקה אחרונה ב-28 במרץ 2020. 
  5. ^ admin, 100 most frequently challenged books: 1990–1999, Advocacy, Legislation & Issues, ‏2013-03-26 (באנגלית)
  6. ^ JEFF GUINN, 'Catcher in the Rye' still influences 50 years later, nl.newsbank.com
  7. ^ bruce brooks, Holden at Sixteen, The Horn Book Magazine, ‏May/June 2004
  8. ^ מיוחד לתלמידים: פתרון בחינת הבגרות בספרות, באתר ‏מאקו‏‏, ‏2 ביוני 2011‏
  9. ^ נילי דינגוט, גיבור ואנטי-גיבור ברומן המודרני, כרך 3; יחידות 8–9 (עמ' עמוד 14), האוניברסיטה הפתוחה, ‏2009
  10. ^ Case 97 - Rebecca Schaeffer, Case File
  11. ^ מיכאל הנדלזלץג'יי-די סלינג'ר דיבר גם בקול שלי, באתר הארץ, 29 בינואר 2010