פתיחת התפריט הראשי

שריון גוף

מיגון אישי ללוחם המכסה את גופו או חלקו
(הופנה מהדף התפתחות השריון)
שריון לוחות גותי, מדגם "מקסימיליאן". שריון זה הוא למעשה השיא בייצור השריון ובפרט בשריון הלוחות.
לגיונרים בחימוש מלא ושריון מקטעים (שיחזור)
אביר פושט שריון שרשראות (איור מהתנ"ך של מורגן).
קרב חרבות בין זוג לוחמים הלבושים בשריון לוחות (שחזור של דו-קרב מימי הביניים).

שריון הגוף הוא מעטה שריון או חליפת שריון הנלבשת על ידי הלוחם ומגנה על גופו. השריון בנוי על מעטה מחומר קשיח שיוכל למנוע מחרב או חץ (כלי נשק חדים) לחדור בעדו. פעמים רבות נלבשה מתחת לשריון שכבה של בולם זעזועים (בדרך כלל בד עבה) שנועדה לספוג מכות חזקות ולרככן. מאחר שהלוחם היה צריך להילחם בזמן שהוא לבוש שריון, תוכנן השריון כך שיגביל כמה שפחות את חופש התנועה של הלוחם. השריונות היו נפוצים במלחמה במשך אלפי שנים והתפתחו עם גילוי טכנולוגיות חדשות של הנדסת חומרים כגון תפירת עורות, עיבוד מתכת וחומרים מרוכבים.

שריון בעת העתיקהעריכה

העדויות הראשונות להופעת השריון מקוטעות, ולא ברור מי התחיל להשתמש בו לראשונה ומתי. יחד עם זאת, יש עדויות מוצקות להופעת שריון במהלך האלף הרביעי לפנה"ס בממלכת שומר בה היה חיל רגלים כבד שעטה שריון רב. הוא כלל מגן (בדרך כלל עשוי עץ עם חיזוקי מתכת) וקסדה. במהלך התפתחות השריון ובעקבות התפתחות המתכות שגרמו לכניסתם לזירה של כלי נשק בעלי חוד מתכת, נוספו לשריון העור יריעות ארד על מנת להגביר את חוזקו, והוא הגן בעיקר על פלג הגוף העליון - חזה ובטן ואגן הירכיים.

עד תחילת ימי הביניים השריון לא כיסה את הגפיים מאחר שבאמצעים הטכנולוגיים של אותה תקופה, כיסוי כזה היה פוגע ביכולתו של הלוחם לתפעל כלי נשק. בשביל להגן על הגפיים, הלוחמים לבשו מגיני זרועות ומגיני שוקיים (מדובר בגלילי או חצאי גלילי מתכת שנקשרו לזרוע ולשוק באמצעות רצועות עור).

חילות המצב הכבדים - שכבר בתקופה אשור ובבל נאלצו להתמודד עם חרבות, חצים וחניתות - נזדקקו לשריון כבד. התוצאה שפותחה לקראת האלף ה-1 לפנה"ס הייתה שריון הקשקשים - המורכב ממאות קשקשי מתכת, החופפים זה על זה, כמו הקשקשים של דג. שריון זה היה השריון הכבד העיקרי של העת העתיקה ותפוצתו הייתה מוגבלת לרוב רק לאימפריות העתיקות (אשור, בבל ומצרים) בגלל הכסף הרב, המתכת הרבה והמיומנות הגבוהה שנדרשו על מנת להכינו. בדרך כלל רק גדודי העילית היו מוגנים בשריון קשקשים (חוץ מבתקופת המלכים האחרונים של אשור כגון אשורבניפל בה שריון הקשקשים זכה לשימוש נרחב לא רק בגדודי העלית) ואילו רוב החיילים לא היו מוגנים בשריון גוף, פרט למעטה בד או עור עם פיסות מתכת או קרן תפורות עליו. בתנ"ך נזכר שריון הקשקשים בתיאור חימושו המיוחד של גוליית הפלישתי[1].

השריונות הכבדים ביותר בעת העתיקה היו:

  • שריון הלוחות המיקני שהורכב ממספר לוחות ארד שכיסו את גופו של הלוחם, צווארו, כתפיו ומותניו[2].
  • שריון הברונזה של ההופליטים היוונים בתקופה הארכאית - שריון זה היה משוכלל יחסית והגן היטב מפני פגיעות שונות. הוא כיסה את כל הגוף כולל הגב. בנוסף אליו היו להופליט מגני רגליים שהגנו על השוקיים ומגני ידיים. אף על פי שהשריון היה יעיל מאוד בהגנה נגד הפגיעות השונות, הוא היה כבד מאוד ולכן הגביל מאוד את ניידותו של החייל ועייף אותו מאוד. משקלו, כולל המגן והקסדה, היה כ-30 קילוגרם.
  • שריון המקטעים הרומי היה שריון משוכלל ויעיל שהורכב מרצועות מתכת החופפות בחלקן והיה שריונו הכבד של הלגיונר. שריונות מסוג זה סיפקו הגנה טובה מאוד, ושקלו פחות משריון ארד, אך עקב הידע הרב הנדרש להכינם ומחירם הגבוה הם נעלמו עם ירידת האימפריה הרומית וקריסתה. הרומאים לא התביישו להעתיק עיצובים טובים של יריביהם וכך העתיקו את הקסדה הגאלית ואת החרב הספרדית וצרפו אותן לחימוש הרומי.
  • שריונם של הפרשים הפרתים הכבדים, שכונו קטפרקט, כיסה את כל גופם מכף רגל ועד ראש, ואפילו הסוס היה מוגן לרוב בשריון כבד. שריונם כלל קשקשים ושרשראות בהם שובצו גם לוחיות מתכת. תפקידם היה למוטט את מערך האויב בהסתערות רבתי מתוך תיאום עם קשתים רכובים שהיו קלים מהם.

שריון בימי הבינייםעריכה

כאשר האירופים התחילו לעבור לפרשים כבדים כחיל הדומיננטי, היו הפרשים מוגנים בשריון טבעות, וצוידו להגנתם במגן גדול בצורת טיפת מים. בתקופה זו בערך (תחילת המאה ה-9 עד המאה ה-12) האבירים היו החיילים המוגנים בשריון. מתחת לחליפת השריון לבש האביר לבש חולצת פטר עבה, על מנת לספוג את המהלומות. המשקל הכולל של השריון לא עלה על 20-15 קילוגרם.

השיפור העיקרי בטכנולוגיות השריון של ימי הביניים היה בזכות התפתחותו של שריון השרשראות. שריון זה הומצא כבר בעת העתיקה, ושימש את הצבא הרומאי בתקופת הרפובליקה ובימי הדמדומים של האימפריה הרומית, אולם הגיע לשיא הפופולריות שלו הוא בימי הביניים ובייחוד בתקופת מסעי הצלב, במאות ה-12 וה-13. מדובר בשריון שמורכב מאלפי חוליות מתכת ("טבעות") השזורים זה בזה בשרשראות, לעיתים חופפות, בצפיפות גבוהה, ובכך סיפקו ללובש אותו הגנה טובה מאוד תוך שמירה על גמישות. בעקבות התפתחות זו הוכנסו לשימוש מעילי שריון שכיסו את כל הגוף מבלי לפגוע באופן משמעותי בגמישות וביכולת התמרון של הלוחם. שריון השרשראות יכל לבלום בקלות מכות של כלי נשק חלשים ואף לעצור מכות שיסוף של חרבות קצרות או לוחמים חלשים וסיפק הגנה לא רעה נגד דקירות.

בעקבות תהליך הצמיחה שחל באירופה בימי הביניים והגידול המסיבי במסחר, וכן בידע שהגיע מהמזרח בעקבות מסעי הצלב, הייתה אירופה בשלה לשלב הבא בטכנולוגיית ההגנה. כנגד השיפור בחישול הפלדה ששימשה לייצור חרבות ארוכות, קליעים לרובה קשת ומגוון נשקי מוט חודרי שריון, פותח במאה ה-14 שריון הלוחות שהורכב מלוחות מתכת המכסים שריון קל יותר (כגון שריון שרשראות) ולמעשה יוצרים מעין קופסת מתכת סביב הלוחם.

שריונות הלוחות, אף על פי שנראו מסורבלים וכבדים, סיפקו הגנה מקיפה וטובה לאביר בכל חלקי הגוף (כולל גפיים), מבלי לפגוע בניידותו. אביר בשריון מלא יכול היה להילחם, לסייף, לעלות על סוס, ליפול, להתגלגל ולקום ללא בעיות מיוחדות (בניגוד למיתוס הרווח של אבירים שלא יכלו לעלות על סוס או אבירים בשריון שנפלו ולא יכלו לקום). חליפת שריון מלאה, בנוסף לשריון הגוף (שהוא בעצמו כלל לוח חזה, ירכית, שריונות גליליים לגפיים, הגנה על המפרקים והגנה על הכתפיים), כללה גם כפפות שריון (גאונטלטות Gauntlets), מגן צוואר (נקרא Bevor או Gorget) וקסדה.

למרות משקלו הרב של השריון (בין 10 ל-20 ק"ג, ובימי הביניים אף עד 25-30 ק"ג), חסרונותיו העיקריים של השריון היו הקשיים שהוא גרם כאשר לבשו אותו לאורך זמן.

לצורכי טורנירים הומצא שריון לוחות מיוחד, עבה פי 3 מהשריון הרגיל ומתוכנן להגן במיוחד על פלג הגוף העליון, החזה והכתפיים (האזורים שנפגעים מרומח היריב).

השריון האישי הגיע לשיא התפתחותו במאות ה-15 וה-16, וסיפק הגנה טובה מרוב כלי הנשק של תקופתו. בתקופה זו החלו ימי הביניים לפנות את מקומם בהדרגה לרנסאנס ורוב הנסיכויות באירופה המערבית התאחדו למספר ממלכות גדולות וריכוזיות שנשלטו בידי בתי מלוכה גדולים. בתי המלוכה החזיקו נשקיה וחרשי שריון שייצרו שריונות איכותיים עבור המלך, משפחתו וצבאו. לצד בתי מלאכה מלכותיים התקיימו גם בתי מלאכה פרטיים איכותיים. בתי מלאכה אלה הפיקו שריונות מרהיבים ופיתחו סגנון ייחודי המאפיין אותם. בתי המלאכה הידועים היו באיטליה (מילאנו), גרמניה ואנגליה (גריניץ').

אבזרים משלימיםעריכה

החל מהמאה ה-12 המגן קטן יותר ויותר ובמאה ה-13 הוא כבר היה בצורת מעין משולש או קשת מחודדת הפוכה, שכיסה רק את הגוף ללא הגפיים. במאה ה-15 רוב האבירים ויתרו עליו לחלוטין בגלל ההגנה הטובה שסיפק שריון הלוחות והרצון להשתמש בכלי נשק דו-ידניים (כגון חרב דו-ידנית או נשק מוט) על מנת לחדור את שריון היריב.

הקסדה התפתחה גם היא. מקסדה בעלת כיפה מחודדת היא הפכה למשהו שניתן לתאר כסיר הפוך. בקסדה היו חריצים לעיניים, על מנת לאפשר לאביר לראות את שדה הקרב, אך בכל זאת הגבילו את שדה הראייה. הפתרון לכך הייתה קסדה בעלת מגן עיניים שאפשר להרימו ולהורידו בעת הצורך.

השריון בעת החדשהעריכה

 
שריון קיראס וקסדה מתחילת המאה ה-19

בשלהי הרנסאנס יצא השריון משימוש באירופה באופן הדרגתי במאות ה-16 וה-17 עם התפתחות הרובה. אמנם גם קשתות ורובי-קשת היו יכולות לחדור את השריון, אך אימונם של הקשתים ארך זמן רב, ובגלל קשיי האימון התשלום שדרשו הקשתים היה גבוה יחסית. בגלל הסיבות האלה, מספר הקשתים היה נמוך בדרך כלל. בנוסף לכך, יכולת החדירת השריון של המוסקט מהמאה ה-17 הייתה גבוהה יותר מזו של הקשת הארוכה או האופקית. כתוצאה מכך, נדחקה הקשת החוצה ואת מקומה תפס הנשק החם. ההשפעה על השריון הייתה קריטית - הוא הלך ונעלם עד שלא הופיע כלל בסוף המאה ה-19.

במאה ה-18 כבר לא היו אבירים בשדות הקרב. בתקופה זו חיל הרגלים לא לבש שריון כלשהו, ורק מקצת מחילות הפרשים היו מוגן בשריון כלשהו, אלו הם הפרשים הכבדים. השריון כלל רק קסדה וקיראס. קיראס היה לוח מתכת שנלבש כמו סינר, ונועד להגן על החזה והבטן. הקירסרים המשיכו למלא תפקיד חשוב עד מלחמות נפוליאון (תחילת המאה ה-19), ואפילו קצת לאחר מכן, אך התפתחות נוספת שחלה ברובים גרמה לכך שבמחצית השנייה של המאה ה-19 לא היה שריון אפילו לפרשים.

מחוץ לאירופה המשיכו להשתמש בשריון במזרח הרחוק ובאמריקה. הקונקיסטדורים שנתקלו בתושביה המקוריים של אמריקה פגשו גם את שריונם. השריון של האינקה והאצטקים היה פשוט יחסית - הוא כלל מעיל מרופד שיכול היה לספוג מכות יבשות של אלה או חץ שנורה מקשת פרימיטיבית שהייתה בידי האינדיאנים, אך כלל לא מכות חרב או ירי. למרות עליונותו של השריון האירופאי, קונקיסטדורים רבים העדיפו להעתיק את הדגם האינדיאני ולחזק אותו בפיסות מתכת. הסיבה לכך היא האקלים שלא היטיב עם השריון האירופאי - השריון נטה להחליד במהירות באקלים הלח של אמריקה המרכזית. בנוסף לכך, לא היה צורך ממשי בשריון פלדה כבד כי כלי הנשק של האינדיאנים עוצבו על מנת להתמודד עם השריון הדל שהיה מצוי ברשותם, כך ששריון מרופד עם פיסות מתכת עמד בהצלחה נגד כלי הנשק שלהם.

שריון במאה ה-20עריכה

 
חייל גרמני עם אפוד מגן בזמן מלחמת העולם הראשונה, 1917

במלחמת העולם הראשונה והשנייה החיילים לא היו מוגנים בשריון, למעט הקסדות. לפעמים החיילים חבשו קסדות עם מיגון לפנים, אבל העיצוב הזה לא היה פופולרי. במהלך שתי המלחמות נעשו מספר ניסיונות להרכיב אפודי מגן, אך אלו לא זכו לתפוצה רחבה מאחר שהיו כבדים מדי. רק בחצי השני של המאה ה-20 חזר שריון הגוף לשימוש נרחב בדמות אפוד המגן. כאשר ניתן היה לשלב חומרים פלסטיים וקרמיים קלים, הוכנסו אפודי המגן (המכונים בעברית גם "שכפ"ץ") לשימוש.

אפוד המגן עשוי מחומרים פלסטיים וקרמיים מתקדמים, שמלבד עצירת הכדור גם בנויים לספוג את האנרגיה הרבה שהוא משחרר. אף על פי שהם לא מהווים הגנה מושלמת וניתנים לחדירה על ידי ירי למקום חשוף או שימוש בכלי ירי חזק יותר מהממוצע (מקלע או קליע חודר שריון), אפודי המגן הוכיחו את יעילותם בעצירת כדורי רובה והצלת חייהם של חיילים-לוחמים. בצבאות המערב המודרניים אפודי המגן הם חלק חשוב בציודו של החייל והם תרמו מאוד להגברת שרידותו של החייל בקרב ולמוראל החיילים. בצה"ל נעשה שימוש באפוד-מגן קרמי. זהו אפוד מגן כבד, העמיד יותר מהקוולאר שמשמש את צבא וכוחות המשטרה בארצות הברית. בנוסף, פיתחו בצה"ל אפודי מגן המשלבים הגנה בליסטית (של אפוד קרמי) עם כיסים לנשיאת ציוד ותחמושת (חגור קרבי) כגון השכפו"ד. השכפ"צ משמש גם להגנה על אח"מים (ראשי ממשלות, שרים וכו') מפני התנקשות.

טבלת סוגי שריונותעריכה

טבלה זאת מסכמת את סוגי השריונות העיקריים בהיסטוריה.

שם בעברית שם באנגלית תיאור השריון תקופת שימוש עיקרית
שריון עור Leather armor מעיל עור עבה שסופג מהלומות העת העתיקה עד המאה ה-16
שריון עור מחוזק Brigandine שריון עור המחוזק בחתיכות מתכת התפורות עליו התקופה האשורית, התקופה הרומית וימי הביניים
שריון ברונזה Bronze armor שריון העשוי מברונזה התקופה הארכאית והקלאסית ביוון
שריון קשקשים Scale armor שריון המורכב מקשקשי מתכת התפורים לבגד תחתון, וחופפים בחלקם זה לזה. התקופה האשורית, התקופה הרומית, ימי הביניים
שריון לוחיות Lamellar armour שריון המורכב מלוחיות מתכת או עור התפורות זו לזו. ימי הביניים, בעיקר במזרח התיכון

ובמזרח הרחוק

שריון מקטעים (שריון רצועות רומי) Lorica segmentata שריון המורכב מרצועות/לוחיות מתכת החופפות בחלקן התקופה הרומית
שריון טבעות Ringmail שריון המורכב מטבעות מתכת גסות. סוף התקופה הרומית, ימי הביניים המוקדמים
שריון שרשראות Chainmail שריון המורכב מאלפי שרשראות מתכת של טבעות קטנות. סוף התקופה הרומית,
ימי הביניים (בערך החל ממסעי הצלב)
שריון לוחות Plate armor שריון המורכב מלוחות מתכת המתאימות לגוף ומגינות על האיברים החשובים הופעות נדירות בעת העתיקה,

ובימי הביניים (החל מהמאה ה-13)

שריון לוחות מלא Full plate armor שריון לוחות המכסה את כל הגוף ומספק הגנה מוגברת, כלל גרסאות מיוחדות לטקסים וטורנירים ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס
שריון לוחות גותי Gothic plate armor שריון לוחות מלא המגובה בשריון שרשראות ומעוצב בסגנון גותי 1400-1600 (ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס)
שריון לוחות מקסימיליאן Maximilian plate armor שריון לוחות מלא שהתפתח משריון הלוחות הגותי, מעוגל יותר המאה ה-16 (ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס)
לוח חזה Breast plate לוח מתכת המגן על החזה והחלק העליון של הבטן (ללא יתר שריון הלוחות שמגן על הגפיים) המאות ה-14 - 17
לוח האגן או ה"חצאית" Plackart לוח מתכת הבנוי בצורת טריסים נעים על מנת לאפשר ישיבה. הגן על הבטן התחתונה ואזור האגן המאות ה-14 - 17
קיראס Cuirass צמד לוחות מתכת המגן על החזה, הגב והבטן (בהמשך רק על החזה והבטן) המאה ה-14 עד סוף המאה ה-19
שכפ"ץ / אפוד קרמי Flack jacket \ Body armor \ Kevlar אפוד מגן שעשוי מחומרים קרמיים ופלסטים מתקדמים. החצי השני של המאה ה-20.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ, וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת" (שמואל א, יז ה)
  2. ^ שריון כזה שנחשף ביוון תוארך למאה ה-15 לפנה"ס, וכונה Dendra panoply (אנ').