פתיחת התפריט הראשי

התרגיל המסריח

כינוי לניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלה בראשותו במקומה של ממשלת האחדות

התרגיל המסריח הוא כינוי שטבע יצחק רבין לניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאלחרדים צרה בראשותו בשנת 1990, במקום ממשלת האחדות הלאומית השנייה בראשות יצחק שמיר. הניסיון נכשל: אומנם פרס הצליח לגבש רוב להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון, אך לא עלה בידו להשיג את התמיכה הנדרשת להקמת ממשלה צרה בראשותו, והממשלה שהוקמה לבסוף הייתה ממשלת ימין צרה, בתמיכת המפלגות החרדיות.

תוכן עניינים

הרקע למהלךעריכה

תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה, שהתקיימו ב־1 בנובמבר 1988, הובילו להקמת ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר, אף שאפשרו הקמה של ממשלה צרה בראשות הליכוד. בממשלה זו כיהנו יצחק רבין כשר הביטחון ושמעון פרס כשר האוצר מטעם מפלגת המערך, ומשה ארנס כשר החוץ מטעם הליכוד. במאי 1989 הודיעה הממשלה, לאחר פעילות דיפלומטית אינטנסיבית, על יוזמת שלום לקיום שיחות עם פלסטינים מיהודה, מהשומרון ומרצועת עזה לאחר קיום בחירות באזורים אלה. יוזמה זו הייתה מתואמת עם הממשל האמריקני. בתחילת 1990 הציע ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה של ארצות הברית, כי ישראל תאפשר במשא ומתן גם השתתפות של נציגי הפלסטינים במזרח ירושלים ושל פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו בידי ישראל בתקופה שמאז 1967, וכן כי בבחירות המוצעות ישתתפו פלסטינים תושבי מזרח ירושלים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, ואילו רבין הציע כי שאלת השתתפותם של ערביי מזרח ירושלים בבחירות תוכרע בהצבעה בכנסת. שמיר נמנע ממענה לאיזו מההצעות.

הפלת ממשלת שמירעריכה

 
חיים רמון סייע במגעים עם ש"ס להפלת הממשלה

על פי שר החוץ ארנס, מימיה הראשונים של הממשלה ניהל פרס מגעים חשאיים עם הממשל האמריקני כדי שלא יקבל את יוזמת השלום הישראלית כמו שהיא אלא יציב תנאים שהליכוד לא יוכל לקבל[1]. לאחר שקיבל את מבוקשו רקח פרס בעזרתם של חיים רמון ויוסי ביילין הסכם סודי עם אריה דרעי וסיעת ש"ס לתמיכה בהפלת הממשלה. שמיר, שקיבל ידיעות מוקדמות כי חברי הכנסת של מפלגת העבודה מתכוונים להצטרף להצעות אי־אמון שהוגשו מטעם סיעות האופוזיציה[2], פיטר במהלך ישיבת הממשלה שנערכה ב־11 במרץ את פרס מהממשלה. בעקבות זאת התפטרו שאר שרי המערך, וב־15 במרץ נפלה ממשלת שמיר בהצבעה על הצעת אי־אמון בכנסת, שעברה ברוב של 60 ח"כים מול 55. אגודת ישראל תמכה בהפלת הממשלה, וחברי הכנסת של ש"ס (להוציא את השר יצחק חיים פרץ, שבניגוד לדרעי כיהן גם כח"כ ותמך בממשלה בהצבעה) נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בתולדות ישראל שבה הופלה ממשלה בשל הצבעת אי־אמון.

כישלון המהלךעריכה

לאחר שממשלת שמיר נפלה הטיל הנשיא חיים הרצוג על פרס להרכיב ממשלה חדשה ב־20 במרץ. ואולם המשא ומתן הקואליציוני נקלע לקשיים: הרב שך, מנהיגה הרוחני של מפלגת דגל התורה, התנגד בחריפות להצטרפות מפלגת ש"ס לממשלת השמאל, ובכינוס שארגן בהיכל הספורט ביד אליהו נימק זאת בחשבון ההיסטורי עם השמאל ועם אנשי הקיבוצים "אוכלי השפנים", כדבריו (בזכות ביטוי זה נודע הנאום כ"נאום השפנים"). בעקבות התנגדותו התקיפה של הרב שך סירב הרב עובדיה יוסף לאשר למפלגתו, ש"ס, להצטרף לממשלת פרס, ובכך טרף את הקלפים. המפלגה החרדית היחידה שהצטרפה למהלך הייתה אגודת ישראל, אך איתה יחד עדיין היו לפרס ולמערך רק 60 ח"כים (המערך 39, ר"צ 5, אגודת ישראל 5, חד"ש 4, מפ"ם 3, שינוי 2, הרשימה המתקדמת לשלום 1, מד"ע 1), ח"כ אחד פחות מן הדרוש כדי לאשר בכנסת את הממשלה החדשה. הח"כ החסר שבא לעזרתם היה אברהם שריר, שנבחר לכנסת כאיש המפלגה הליברלית, שהייתה חלק מן הליכוד. שריר נמנה עם קבוצה של חמישה ח"כים מן המפלגה הליברלית שבפברואר 1990 התפצלה מן הליכוד וייסדה מפלגה בשם "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", בראשותו של יצחק מודעי. במהלך המשא ומתן הקואליציוני עימה סירבה המפלגה להצטרף לממשלה בראשותו של פרס, אך שריר הסכים לפרוש ממנה לבדו ובכך להעניק לפרס את הרוב הדרוש.

בליל 11 באפריל הציג פרס את ממשלתו החדשה, ולמחרת הייתה הכנסת אמורה לאשר אותה. ואולם בבוקרו של אותו יום התברר ששניים מחברי הכנסת של אגודת ישראל, אברהם ורדיגר ואליעזר מזרחי, נעדרים מהמשכן. היה זה בעקבות הוראתו של הרבי מליובאוויטש, לחברי הכנסת הסרים למרותו שלא לתמוך בממשלה הדוגלת במסירת שטחים. בהמשך היום התברר שמזרחי כלל לא נכח במהלך טקס החתימה על ההסכם הקואליציוני בין המערך לבין אגודת ישראל[דרוש מקור], ואילו ורדיגר אומנם השתתף בטקס, אך במקום לחתום על ההסכם רק העביר את העט מעל הנייר[דרוש מקור].

הצגת הממשלה התבטלה, ופרס נאלץ לבקש מהנשיא הרצוג ארכה בשביל לנסות ולהרכיב ממשלה בכל זאת. ב־26 באפריל, כשגם בתום הזמן הנוסף שהוקצב לו לא הושגה התקדמות במגעים הקואליציוניים, נאלץ פרס להודיע להרצוג על כישלונו. הנשיא הטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על שמיר, שהצליח להרכיב קואליציה שנשענה על מפלגות הימין, על המפלגות הדתיות, על "המפלגה לקידום הרעיון הציוני", על ח"כ אברהם שריר (שחזר לליכוד לאחר קריאתו הדרמטית של שמיר ב־25 באפריל, שנכנסה ללקסיקון הפוליטי הישראלי: "אברשה, חזור הביתה!"), על ח"כ יצחק פרץ, שר הקליטה בממשלה היוצאת שפרש מש"ס, ועל ח"כ אפרים גור, שפרש מן המערך. שמיר הציג את ממשלתו החדשה בכנסת ב־11 ביוני.

סוף דברעריכה

מי שנתן למהלך בדיעבד את השם "התרגיל המסריח" היה יצחק רבין, בריאיון בתקשורת בתאריך 9 במאי 1990. רבין נימק את מתן השם במילים: "הבלוף הזה וכל ההסתאבות שבאה לחיים הפוליטיים בישראל בניסיון להרכיב ממשלה צרה, נכשל לא רק באופן טקטי אלא גם קונספטואלית". לטענת המעורבים במהלך, הוא היה צעד פוליטי לגיטימי, שרבין גינה כדי לחזק את מעמדו מול פרס במאבק הפנימי על הנהגת המפלגה, ועל אף העובדה שהכינוי השלילי שיחק לידי הימין.[3]

"התרגיל המסריח" גרם לזעזוע חברתי, ובעקבותיו נערכה הפגנה המונית בכיכר מלכי ישראל. עשרות אלפי אזרחים קראו לשנות את סדרי השלטון. ביניהם היה גם אליעד שרגא, אשר בעזרת צעירים נוספים הקים את התנועה למען איכות השלטון בישראל, שהשמיעה את הסיסמה הידועה עד היום "מושחתים, נמאסתם!". מפלגת העבודה השתמשה בתחושת המיאוס מה"אין בושה", והקריאה הפכה לאבן פינה בתעמולת הבחירות של המערך בבחירות 1992.

המיאוס שחש הציבור כלפי המיקח וממכר המפלגתי חבר לעמדה המתגבשת של רוב חברי הכנסת, שיש לייצב את המערכת הפוליטית בישראל. הכנסת שינתה את חוק יסוד: הממשלה, חייבה רוב מוחלט של שישים ואחד חברי הכנסת להפלת הממשלה בהצבעת אי־אמון והנהיגה בחירה ישירה של ראש הממשלה. נוסף על כך נחקק חוק שהטיל סנקציות על חברי הכנסת הפורשים מסיעתם.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משה ארנס, מלחמה ושלום במזרח התיכון 1988–1992, הוצאת ידיעות אחרונות, 1995
  2. ^ פרוטוקול ישיבת הכנסת מיום 15.3.90
  3. ^ ניר "שוקו" כהן, התרגיל המסריח, גרסת המקור, באתר ynet, 11 במאי 2012