ואצלב האוול

הנשיא הראשון של צ'כיה. מחזאי וסופר

ואצלב האוולצ'כית: Václav Havel; ‏5 באוקטובר 193618 בדצמבר 2011) היה מחזאי וסופר צ'כי, מראשי מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, נשיא המדינה האחרון אחרי נפילת הקומוניזם והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית. זוכה פרס גנדי לשלום.

ואצלב האוול
Václav Havel
לידה 5 באוקטובר 1936
צ'כוסלובקיהצ'כוסלובקיה פראג, צ'כוסלובקיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בדצמבר 2011 (בגיל 75)
צ'כיהצ'כיה ולצ'יצה (אנ'), צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צ'כוסלובקיה, צ'כיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות של וינוהראדי (4 בינואר 2012) עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
מפלגה הפורום האזרחי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Olga Havlová (9 ביולי 196427 בינואר 1996)
Dagmar Havlová (4 בינואר 199718 בדצמבר 2011) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.vaclavhavel.cz
נשיא צ'כיה ה־1
2 בפברואר 1993 – 2 בפברואר 2003
(10 שנים)
נשיא צ'כוסלובקיה
29 בדצמבר 1989 – 20 ביולי 1992
(שנתיים)
פרסים והוקרה
  • פרס קרל הגדול (9 במאי 1991)
  • לגון אונארי (2001)
  • פרס קטלוניה הבינלאומי (1995)
  • פרס הגשר של העיר רגנסבורג (2006)
  • פרס פולברייט (1997)
  • הפרס הבינלאומי ע״ש סימון בוליבר (1990)
  • קוואדריגה (2009)
  • פרס סונינג (1991)
  • פרס שגריר המצפון (2003)
  • פרס מוניסמאניין (2005)
  • עיטור ארבע החירויות - מדליית החירות (1990)
  • פרס גזן (1995)
  • פרס החופש (2003)
  • פרס אור האמת (2004)
  • מדליית ג'וזפה מוטה (2008)
  • פרס נסיך אסטוריאס לתקשורת ולמדעי הרוח (1997)
  • פרס ירוסלב סיפרט (2008)
  • פרס אזרחות גרמניה (2000)
  • פרס נקודת אלפא (2008)
  • פרס אויגן קוגון (2012)
  • הפרס הלאומי הגרמני (2003)
  • פרס אוסטריה לספרות אירופית (1968)
  • אזרחות כבוד של פלזן (6 במאי 1990)
  • פרס האחד ביוני (2009)
  • מדליית תיאודור הויס (1993)
  • אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה (מאי 2000)
  • אזרחות כבוד של בודפשט (2013)
  • פרס אינדירה גנדי (1993)
  • מדליית החירות של פילדלפיה (1994)
  • פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית (15 באוקטובר 1989)
  • הצלב הגדול של מסדר האמבט (מרץ 1996)
  • צווארון מסדר הצלב הדרומי (אוקטובר 1990)
  • העיטור האוסטרי למדע ואמנות (נובמבר 2005)
  • פרס גוטליב דאטוויילר (1990)
  • קולר מסדר איזבלה הקתולית (יולי 1995)
  • הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1997)
  • פרס אולוף פלמה (1989)
  • מסדר הניצחון של גאורגיוס הקדוש (אוקטובר 2011)
  • מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 3 (אוקטובר 2006)
  • מפקד מסדר האמנויות והספרות (פברואר 2001)
  • הצווארון של מסדר הצלב של טרה מריאנה (30 במאי 1996)
  • קולר של מסדר האריה הלבן (אוקטובר 2003)
  • צלב גדול של לגיון הכבוד (מרץ 1990)
  • עיטור מסדר העיט הלבן של פולין (אוקטובר 1993)
  • מסדר טומאש מסריק, דרגה 1 (אוקטובר 2003)
  • הצלב הגדול של מסדר הצלב הכפול הלבן (29 בינואר 2003, רודולף שוסטר, נשיא סלובקיה)
  • מדליית החירות הנשיאותית (יולי 2003)
  • הצלב הגדול של מסדר ויטאוטאס הגדול (ספטמבר 1999)
  • מסדר הכוכב הזוהר (נובמבר 2004)
  • מסדר ריו ברנקו (ספטמבר 1996)
  • מסדר המשחרר הגנרל סן מרטין (ספטמבר 1996)
  • הצלב הגדול עם שרשרת של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה ההונגרית (ספטמבר 2001)
  • מסדר הרפובליקה של טורקיה (אוקטובר 2000)
  • מסדר חוסיין בן עלי (ספטמבר 1997)
  • מסדר החירות (נובמבר 1993)
  • אביר הצלב הגדול של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית (27 במרץ 2002)
  • מסדר הרפובליקה (ספטמבר 1996)
  • פרס ארסמוס (1986)
  • פרס גנדי לשלום (אוגוסט 2003)
  • שותף במסדר קנדה (8 במאי 2003)
  • פרס פרנץ קפקא (2010)
  • participant in the resistance and resistance against communism
  • Čestná medaile T. G. Masaryka
  • Order Ecce Homo
  • מסדר הכוכב של ירדן
  • פרסי נסיך אסטוריאס
  • מדליית החירות של פילדלפיה
  • מסדר החרצית
  • פרס אוולין פ. ברקי
  • פרס קונקורדיה
  • מדליית סנט ג'ורג'
  • פרס דלתא להבנה עולמית
  • מדליית השירות הדמוקרטי
  • הצווארון הגדול של מסדר החירות
  • מסדר שלושת הכוכבים, דרגה ראשונה
  • עמית החברה המלכותית לספרות
  • אזרחות כבוד של פראג
  • פרס קארל צ'אפק עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

קורות חיים

עריכה

האוול נולד ב-1936 בפראג למשפחה אמידה שמצד אביו הייתה מעורבת בעסקי הבידור והקולנוע ומצד אמו בדיפלומטיה. בעקבות השתלטות הקומוניסטים על המדינה ב-1948 נושלה המשפחה מנכסיה ומשום שהוגדרה כ"בורגנית-ריאקציונרית", נודתה. כבן למשפחה כזו נאסרו על האוול לימודים בתחום האומנות, והוא למד שנתיים באוניברסיטה הטכנית של פראג.

ב-1959, אחרי שירות צבאי של שנתיים, החל לעבוד בתיאטרון בתור פועל במה. בשלב זה של חייו החל ללמוד דרמה בהתכתבות וגם לכתוב מחזות בעצמו. המחזה הראשון שלו, "מסיבת גן", הועלה ב-1963. ב-1964 נישא לאולגה שפליכלובה.

ב-1996 נפטרה אשתו אולגה ממחלת הסרטן, וגם בגופו של האוול עצמו, שהיה מעשן כבד, התגלה סרטן הריאות. חלק גדול מראותיו נכרתו, אך למרות שמועות על מותו הקרב הוא התאושש, ועורר סערה חדשה כשנישא בינואר 1997 לשחקנית דאגמאר ושקרנובה הצעירה ממנו ב-17 שנה. האוול נפטר ב-2011 בביתו מסיבוכים של מחלת COPD.

פעילות פוליטית

עריכה

ב-1968, עם תחילת מאורעות "האביב של פראג", נעשה האוול מעורב יותר בפוליטיקה, וכתב מאמר נועז שבו קרא לרב-מפלגתיות. אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה הוא נסחף יותר ויותר לפעילות פוליטית, הפך ל"דיסידנט" והוחרם במולדתו. ב-1975 כתב מכתב פומבי לנשיא המדינה גוסטב הוסאק בו קרא לשינוי מדיניות הממשל. במכתב הוא מתאר את הצורה בה המשטר משליט את מרותו:

"מהפחד לאבד את משרתו, המורה מלמד דברים בהם אינו מאמין; מהפחד לעתידו התלמיד חוזר אחריו; מהפחד שלא יתאפשר לו להמשיך בלימודיו האיש הצעיר מצטרף לתנועת הנוער ומשתתף בפעולותיה, מה שלא יהיו; מהפחד שתחת השיטה המפלצתית של קרדיט פוליטי לבנו או לבתו לא יהיו מספיק נקודות בשביל להירשם לבית-ספר, האב 'מתנדב' לכל פעולה שנדרשת ממנו וכך נוצרת אשליה של חברה שמאוחדת מאחורי המנהיגות"

ב-1977 היה מראשי התארגנות האינטלקטואלים "אמנה 77" שקראה לממשלה לכבד את זכויות האדם ובעקבות מעורבות זו הושלך לראשונה לבית הסוהר. אחרי שנאמר לו שהתנועה גוועה והוא הבטיח להפסיק את פעילותו בה, הוא שוחרר. עם שחרורו גילה שהשלטונות שיקרו לו, בנוסף לתחושת האכזבה מהתנהגותו הוא. ב-1979 השתתף בהקמת ארגון שתמך במתנגדי המשטר ומשפחותיהם, ובעקבות כך נשלח לכלא לארבע שנים, אחרי שסירב להצעה לצאת לגלות.

בתחילת 1989 האוול נשלח שוב למאסר של תשעה חודשים על כך שעמד ברחוב בעת שסטודנטים הניחו זרים ביום השנה ה-20 למותו של יאן פאלאך שהצית את עצמו במחאה על הפלישה הסובייטית באוגוסט 1969. המחאה הציבורית שהתעוררה גרמה לשחרורו במאי.

 
(ואצלב האוול 2010)

עם תחילת מהפכת הקטיפה ב-17 בנובמבר 1989, היה האוול מחוץ לפראג. כעבור יומיים הוא היה מראשי מקימי "הפורום האזרחי" שהוביל את המהפכה ויחד עם אלכסנדר דובצ'ק הסתמן כמועמד אפשרי לנשיאות המדינה במעבר מהדיקטטורה לדמוקרטיה. ראשי הפורום הגיעו למסקנה שהוא עדיף על דובצ'ק שרצה מאוד בתפקיד, והטילו על האוול לבשר לדובצ'ק על ההחלטה. לבסוף דובצ'ק התמנה ליושב ראש הפרלמנט, וב-29 בדצמבר הפרלמנט, שעדיין היה בהרכבו מהתקופה הקומוניסטית, בחר בוואצלב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה לתקופת ביניים עד שייבחר פרלמנט חדש בבחירות חופשיות. ביולי 1990 בחר אותו הפרלמנט החדש לתקופת כהונה של שנתיים.

כהונה כנשיא צ'כוסלובקיה וצ'כיה

עריכה

כנשיא נקט האוול קו וסגנון עצמאיים שלא פעם עוררו מחלוקת, והביכו את הממשלה. כך היה בעת שהוא התנצל בפני הגרמנים שגורשו מחבל הסודטים, או כששמר על יחסים קרובים עם הדלאי לאמה למורת רוחה של ממשלת הרפובליקה העממית של סין.

כאשר החלו להישמע קולות התומכים בפירוק המדינה הצ'כוסלובקית, האוול הביע את התנגדותו, וב-20 ביולי 1992 כאשר הפירוק נראה בלתי נמנע התפטר מהנשיאות, מבלי שנבחר לו יורש, ופרש מהחיים הפוליטיים. האוול הצהיר שהוא יסרב להיות נשיא של מדינה צ'כית נפרדת, אך כאשר הפירוק בוצע ב-1 בינואר 1993 התמודד על נשיאות הרפובליקה הצ'כית החדשה, נבחר לנשיאה הראשון ב-26 בינואר, והחל לכהן החל מ-2 בפברואר. גם כנשיא הרפובליקה הצ'כית נקט האוול בקו עצמאי למורת רוחה של הממשלה בראשות יריבו ואצלב קלאוס.

בינואר 1998, אחרי משבר כלכלי ופוליטי במדינה נבחר האוול לקדנציה נוספת כנשיא, אולם רק לאחר סיבוב שני, וברוב של קול אחד. האוול היווה גורם מרכזי בהצטרפות הרפובליקה הצ'כית לנאט"ו, הן כלפי פנים, תוך כדי התנגשות עם הממשלה, והן כלפי חוץ כאשר השתמש במעמדו הבינלאומי על מנת לשכנע את נאט"ו לקבל את מדינתו לשורותיה.

עם סיום תקופת כהונתו השנייה ב-2 בפברואר 2003, התקשה הפרלמנט הצ'כי לבחור את מחליפו, ורק לאחר כמה שבועות ללא נשיא נבחר יריבו ואצלב קלאוס למחליפו.

האוול היה מועמד מספר פעמים לזכייה בפרס נובל לשלום. בשנת 2003 זכה בפרס גנדי לשלום. באותה שנה קיבל את פרס "שגריר של מצפון", מטעם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, אשר הכיר בו בעבר כאסיר מצפון[1].

יחסים עם מדינת ישראל

עריכה

האוול גילה יחס חם למדינת ישראל, וערך שני ביקורים רשמיים: הראשון באפריל 1990, חודשים ספורים אחרי שנבחר לנשיא צ'כוסלובקיה, והשני בספטמבר 1997. ביקורו האחרון בישראל היה ב-2008 אז היה אורחו של שמעון פרס בדיוני ועידת הנשיא.

ביולי 2010 ייסד האוול ביחד עם שורת אישים אוהדי ישראל אחרים את "יוזמת ידידי ישראל" – "Friends of Israel Initiative", שמטרתה להילחם בניסיונות לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולפעול למען זכותה של ישראל לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים. בין היוזמים האחרים היו חוסה מריה אסנאר ראש ממשלת ספרד לשעבר, פיאמה נירנשטיין סגנית יו"ר ועדת החוץ של הפרלמנט האיטלקי, מרצ'לו פארה לשעבר יו"ר הסנאט האיטלקי, אלחנדרו טולדו נשיא פרו לשעבר, דייוויד טרימבל ראש ממשלת צפון אירלנד לשעבר וזוכה פרס נובל לשלום, ותומכי ישראל אחרים ממנהיגי אירופה, ארצות הברית והעולם. אירוע ההשקה של היוזמה התרחש בבניין הפרלמנט הבריטי, כשהמארחים הם "אגודת הנרי ג'קסון" וחבר הפרלמנט הבריטי יהודי מטעם המפלגה השמרנית רוברט חלפון[2].

בשנת 2006, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[3].

בשנת 2015 נקראה על שמו כיכר בחיפה[4].

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה