פתיחת התפריט הראשי

הוו דזהסינית מסורתית: 大禹, בסינית מפושטת: 吳子, בפין-יין: Wúzǐ, ווּ דְזְה) היא יצירה סינית קלאסית על אסטרטגיה צבאית, המיוחסת לווּ צִ'י. היא נחשבת לאחת משבע הקלאסיקות הצבאיות.

מסופר כי היו שני ספרים על אמנות המלחמה מאת ווּ צִ'י, אך אחד מהם אבד, ולפיכך נותר רק הוו דזה כמייצג את הגותו הצבאית של ווּ צִ'י. המהדורה המוקדמת ביותר של הוו דזה ששרדה לימינו היא מימי שושלת סונג (960-1297 לספירה), ובשל העותקים המועטים, אין הסכמה בין החוקרים באשר לתאריך האחרון בו נעשו עריכות ביצירה. אולם לב היצירה מתוארך רשמית כיצירה מתקופת חייו של ווּ צִ'י (381-440 לפנה"ס), באמצע תקופת המדינות הלוחמות. התייחסויות היסטוריות מעלות כי הוו דזה היה מפורסם ופופולרי מאוד גם בתקופת המדינות הלוחמות, וגם בתקופת שושלת האן. בנוסף ללימודי האסטרטגיה והטקטיקה ולפילוסופיה של המלחמה, הוו דזה מקדיש גם תשומת לב רבה להישג הלוגיסטי של מוכנות למלחמה.

התוכן הפילוסופי של היצירה מתבסס בעיקר על מיזוג בין קונפוציאניזם ולגאליזם. היצירה מנסה לגשר בין הדאגה ההומנית (הקונפוציאנית) לערכי המוסר ולממשל נדיב, לבין הצורך האדמיניסטרטיבי (הלגאליסטי) בשכר ועונש נוקשים וצפויים. הניסיון למזג בין ערכים קונפוציאניים ולגאליסטיים משותפת גם לכתבים צבאיים אחרים שמתוארכים באופן ברור יותר לתקופת המדינות הלוחמות.[1]

תאוריה צבאיתעריכה

הטקסט הנוכחי של הוו דזה מתבסס על שישה חלקים, כל אחד מהם מתמקד בהיבט קריטי של ענייני הצבא: תכנון למען המדינה, הערכת הצבא, שליטה בצבא, הדאו של המצביא, תגובה לשינויים והמרצת הקצינים. על אף שכל פרק בפני עצמו פחות ממוקד מכפי שמשתמע מן הכותרות המסורתיות, הכותרות כן משקפות את הנושאים ואת היקף החומר בו מטפל הספר.[2]

בצעירותו, בילה ווּ צִ'י שנתיים מעצבות כתלמיד של הקונפוציאניזם. לאחר מספר שנים בהן צבר ניסיון אדמיניסטרטיבי, הוא הגיע למסקנה כי כוח והכנה צבאיים הם הכרחיים לשרידותם של גמילות חסדים וצדק. ללא צבא חזק שיגן על הצדק, לשיטתו, ייעלמו הסגולות הקונפוציאניות, והרשע ישלוט בעולם. בשל הדגש הרב על חשיבותו של הצבא בשמירת החופש והזכויות האזרחיות, מציין כותבו של הוו דזה שיש לבחור מפקדים בזהירות, ועדיף לבחור אותם מבין בעלי האומץ המצטיינים באומנויות הצבא אשר גם מפגינים סגולות קונפוציאניות, ובעיקר חוכמה ושליטה עצמית..[3]

מאחר שצבאות בתקופת המדינות הלוחמות הסתמכו בכבדות על סוסים, בין אם לתובלה או ככוח מניע למרכבה, מייחס הוו דזה חשיבות רבה יותר לאחזקת כוח פרשים מאשר באחזקת חיל רגלים, ואף ומתמקד יותר בפרשים בדיוניו הלוגיסטיים. הוו דזה גם מדגיש את החשיבות של תמיכה משמעותית ונאמנות של פשוטי העם, זאת בעקבות המעבר בתקופתו ממלחמות בין אצילים להנעת ענק של צבאות אזרחיים. ההתמקדות בחשיבותו של ממשל אזרחי כעזר הכרחי לכוח הצבאי גם מביאה את הוו דזה להדגיש את היישום של מדיניות קונפוציאנית שמטרתה לשפר את הרווחה החומרית של האנשים, לזכות בתמיכתם הרגשית ולתמוך במעלותיהם המוסריות.[4]

הרמוניה וארגון חשובים זה לזו הדדית: ללא הרמוניה, ארגון לא יכול להיות מלוכד. ללא ארגון, ההרמוניה לא תהיה אפקטיבית להשגת המטרות המשותפות. ישנם שלושה שלבים להשגת כוח לחימה ממושמע ואפקטיבי: ארגון נכון, אימון רב ומוטיבציה יסודית. רק לאחר בניית כוח ממושמע ומלוכד הופך הניצחון לעניין של טקטיקות ואסטרטגיה. חלק נרחב בוו דזה עוסק באמצעים לבניית כוח שכזה.[5]

בכל הקשור לתאוריות הלגאליסטיות על השגת פעולה רצויה באמצעות שימוש נכון בשכר ועונש, הוו דזה מצהיר כי שכר ועונש אינם מספיקים בפני עצמם. הענקת פרסים מוגזמת עלולה לגרום ליחידים לרדוף עושר ותהילה על חשבון הקבוצה, בעוד שענישה מוגזמת עלולה לפגוע במוראל במקרה הטוב, ובמקרה הרע לדחוף אנשים להתחמק משירות במקום להתמודד עם תוצאותיו של כישלון. בנוסף לשכר ועונש, צריך המצביא להנחיל ערכים (ובמיוחד מהסוג הקונפוציאני) לחייליו. זאת מאחר שאדם הנלחם על דבר שהוא רואה כמטרה מוסרית יעדיף למות מאשר לחיות מבוזה, והדבר יתרום להצלחתו של החייל הבודד כמו גם הצבא ככלל. רק בשילוב המיקוד המוסרי עם שכר ועונש אפקטיביים ייעשה הצבא לכוח ממושמע, נלהב ובעל מוטיבציה.[6]

הוו דזה מציע למצביאים לאמץ טקטיקות ואסטרטגיות שונות בהתבסס על הערכתם את מצב שדה הקרב. בין הגורמים המשפיעים על בחירת האסטרטגיות והטקטיקות: מבנה הקרקע ומזג האוויר במקום הקרב, אופיים הלאומי של הנלחמים, ההיסטוריה האישית ומאפייניו של מפקד האויב, וכן גם המוראל, המשמעת, הכושר, המספר והאיכות הכללית של כוחות בני הברית וכוחות האויב. לשם איסוף מידע שכזה, ולשם מניעת מידע שכזה מן האויב, יש צורך קריטי בהטעיה ובריגול.[7]

היוצרעריכה

בשל החוסר בראיה ארכאולוגית, אין הסכמה בין החוקרים בנוגע לתעריך יצירתו או שינויו של הוו דזה. יצירה בשם וו דזה הייתה מן הספרים הנפוצים ביותר לציטוט ביצירות של ימי המדינות הלוחמות. (היצירה הוזכרה, למשל, ב"רשומות האביבים והסתוים" ו"בהאן פיי דזה".) סְה-מָה צְ'ייֵן מציין ברשומות ההיסטוריון כי כי הוו דזה משתווה בפופולריות שלו לאמנות המלחמה של סון דזה.[8] ישנן עדויות כי בימי המדינות הלוחמות התקיימו שני טקסטים בשם וו דזה, אך לפחות אחד מהם אבד. ובכל מקרה, העובדה היא כי חלקים גדולים מן הטקסט אבדו או הוסרו במכוון ממהדורות שהגיעו לימינו, ובכך הפכו את היצירה לקשה יותר לתיארוך.[9] כיום יש ראיות גם לכך שזמן כתיבת היצירה הוא בתקופת המדינות הלוחמות, וגם לכך שהוא עבר שינויים בתקופות מאוחרות יותר.

המחקר השיטתי ביותר על תאריך היצירה וזהות היוצר של  הוו דזה הסתמך על התייחסויות היסטוריות ועל תוכן הספר, והגיע למסקנה שלב העבודה נכתב, סביר להניח, על ידי ווּ צִ'י עצמו, אך סבל מאובדן משמעותי של תוכן, עריכות ותוספות בשנים שחלפו. התאוריה מניחה כי תלמידיו של ווּ צִ'י הם שתיקנו את הטקסט בתחילה, אולם נראה שיש תוכן נוסף שהוכנס לטקסט עד סוף ימי שושלת האן (ייתכן שבמאמץ "לעדכן" את היצירה.)[10] חמש הנקודות הבאות מסכמות את ממצאי המחקר באשר לזמן כתיבתו של הוו דזה.

התייחסויות היסטוריותעריכה

סְה-מָה צְ'ייֵן ידוע כי כתביו של ווּ צִ'י היו נפוצים מאוד בסוף תקופת המדינות הלוחמות. טענה זו נסמכת על הערה ב"האן פיי דזה" כי "בין הגבולות מדברים כולם על לוחמה. ומשקי בית בכל מקום מחזיקים בסתר את ספריהם של סוּן וווּ". "רשומות ההיסטוריון" מאמת את המידע הזה. לימוד הוו דזה המשיך גם בידי דמויות מפורסמות משושלת האן, וגם בתקופת שלוש הממלכות. תשומת הלב המתמשכת תומכת באפשרות שהטקסט הועבר ברצף מתקופת המדינות הלוחמות, לפחות עד תקופת שלוש הממלכות.[11]

פסקאות משותפות עם יצירות בנות אותו זמןעריכה

הוו דזה חולק תפיסות כמו גם פסקאות שלמות עם יצירות אחרות שמתוארכות בצורה ברורה יותר לתקופת המדינות הלוחמות. הדמיון הגדול ביותר הוא מול "וֵיי לְיָאודְזְה", "אמנות המלחמה של סוּן בִּין" ו"שש התחבולות". הדמיון הרב מצביע על כך שהוו דזה קודם ליצירות אלו, בעיקר בגלל שאמנות המלחמה של סוּן בִּין אבדה למשך אלפיים שנים, כך שלא ניתן היה להוציא פסקאות מתוך יצירתו של סון בין כדי לזייף את הוו דזה בתקופה מאוחרת יותר, בניגוד לטענה שעלתה מאוחר יותר בהיסטוריה הסינית, על כך שהוו דזה היא זיוף מהתקופה שממש לפני שושלת טאנג.[12]

מקומו ועיסוקו של הכותבעריכה

ווּ צִ'י היה מנהיג צבאי ואזרחי כאחד, והצטיין בשני העיסוקים. תפקיד כפול שכזה היה נפוץ עד תחילת תקופת המדינות הלוחמות, אך נעלם בשלבים מאוחרים יותר של ההיסטוריה הסינית. העובדה שהוו דזה נכתב מנקודת מבטו של פקיד בעל אחריות אזרחית וצבאית כאחד תומכת בתאוריה שמתארכת את היצירה לתחילת תקופת המדינות הלוחמות.[13]

עדויות ארכאולוגיותעריכה

הביקורת של מלומדי תקופת שושלת צ'ינג עירערה על האותנטיות של היצירה על בסיס האזכורים המופיעים בה של פרקטיקות צבאיות שנחשבו לא תואמות לתקופת המדינות הלוחמות. בין הדברים שנחשבו לא תואמים: נגינה בחליל במחנה, מונחים שלא נחשבו מוכרים בתקופה והופיעו רק אחרי תקופת המדינות הלוחמות, וכן ההופעה של דגלים אסטרולוגיים בידי היחידות. מאחר שחפירות ארכאולוגיות בתקופה המודרנית הוכיחו כי כל הפרקטיקות הללו התקיימו כבר בתקופת המדינות הלוחמות, הפכו הראיות לזיוף מתקופת שושלת צ'ינג לחסרות תוקף.[14]

ביקורתעריכה

ישנה עדיין ביקורת על הספר, אשר מגיני האותנטיות שלו מתקשים להתמודד איתה, וזו נוגעת לתיאורי הפרשים בספר כענף חשוב ועיקרי של הצבא. מאחר שהשימוש בפרשים, על פי ההשערה המקובלת, לא נעשה מרכזי לפני סוף תקופת המדינות הלוחמות, דגש שכזה מרמז כי המהדורות של ימינו כנראה נערכו לאחר מותו של ווּ צִ'י, או שההשערה לגבי חשיבות הפרשים שגויה. אלא אם תמצא ראיה ארכאולוגית על כך שפרשים נעו מרכזיים קודם ל-300 לפנה"ס, התאריך אותו מספקת ההשערה, אז הרי שחלקים מהוו דזה, או אפילו כולו, מקורם בסוף ימי המדינות הלוחמות או התחילת תשופת שושלת האן.

המסקנה הסבירה ביותר מן העובדות שהובאו כאן, לדעתם של חוקרים כיום, היא שהטקסט נוצר עקרונית על ידי ווּ צִ'י עצמו, אך במהלך מסירתו ועריכתו אסטרטגים מסוף תקופת המדינות הלוחמות ותלמידים מתחילת תקופת שושלת האן הוסיפו פסקאות לגבי פרשים ותיקנו גם חלק מהמושגים.[15] מבנה כזה של יצירה שמקורה בדמות היסטורית ידועה אך עברה תיקונים בידי דורות מאוחרים יותר של אסטרטגים למעשה אינו ייחודי לוו דזה, והוא מאפיין את רוב שבע הקלאסיקות הצבאיות.

ראו גםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 454.
  2. ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 202.
  3. ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. pp. 202–203.
  4. ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 203.
  5. ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 204.
  6. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 204.
  7. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. pp. 204–205.
  8. ^ Sawyer, Ralph D. The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. pp. 191–192.
  9. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 455.
  10. ^ Li Shou-chih and Wang Shih-chin, Wu-tzu Ch'ien-shuo. Peking: Chieh-fang-chun ch'u-pan-she. 1986. pp. 3–12.
  11. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. pp. 453–454.
  12. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 454.
  13. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 454.
  14. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. p. 454.
  15. ^ Sawyer, Ralph D., The Seven Military Classics of Ancient China. New York: Basic Books. 2007. pp. 454–455.