וו פאיפו
וו פאיפו (באנגלית: Wu Peifu; 22 באפריל 1874 - 4 בדצמבר 1939) היה דמות מרכזית במאבקים בין מצביאים ששלטו בסין הרפובליקנית בין השנים 1916–1927.[1]
 | |
| לידה |
22 באפריל 1878 פנגלאי, הרפובליקה העממית של סין  |
|---|---|
| פטירה |
4 בדצמבר 1939 (בגיל 61) Peiping, הרפובליקה הסינית |
| מדינה |
הרפובליקה הסינית, שושלת צ'ינג, הרפובליקה הסינית |
| השכלה |
האקדמיה הצבאית של באודינג |
| מפלגה |
קוומינטנג |
  | |
קריירה מוקדמת עריכה
וו, יליד מחוז שאנדונג במזרח סין, קיבל בתחילה חינוך סיני מסורתי. מאוחר יותר הוא הצטרף לאקדמיה הצבאית בודינג בבייג'ינג ופנה לקריירה כחייל מקצועי. הכישרונות שלו כקצין הוכרו על ידי הממונים עליו, והוא התקדם במהירות בדרגות.[2]
וו הצטרף ל״צבא בייאנג" הצבא האימפריאלי החזק בסגנון המערבי, בשלהי שושלת צ'ינג שלקח חלק מרכזי באירועים הפוליטיים של ראשית המאה ה-20 בסין. הצבא הוקם ועבר תהליך מודרניזציה על ידי יואן שה-קאי. לאחר נפילתו של הקיסר צ'ינג ב־1911, ולאחר עלייתו של יואן לנשיאות הרפובליקה הסינית, הוא ניסה להכריז על עצמו כקיסר, ניסיון שהסתיים באסון פוליטי לסין. הכוח הפוליטי בסין הועבר במהירות לידי רשויות צבאיות אזוריות שונות ופתח את תקופת שלטון המצביאים האזורים והמלחמות ביניהם. בשנת 1915 הפך וו מפקד חטיבה 6.
״הקליקה״ של ז'ילי עריכה
לאחר מותו של יואן ב־1916, התפצל ״צבא בייאנג״ שהוא הקים, למספר פלגים עוינים, שנלחמו על הבכורה בשנים הבאות. הפלגים העיקריים כללו את "אנהוי" של דואן צ'ירוי, הקליקה של ג'אנג דזוו-לין, והקליקה של ז'ילי, ג'נג-פנג בגואנג-ג'אנג, שבה היה וו חבר. הפלג של דואן צ'ירוי שלט בפוליטיקה בבייג'ינג בשנים 1916–1920, אך נאלצה לשמור על יחסים מאוזנים עם הפלג של פנג גואז'אנג כדי לשמור על היציבות. השניים התנגשו בפלגים ששלטו בדרום שאחד מהם דחף להתפשטות צבאית והשני רצה להתמקד במשא ומתן פוליטי.[3]
פנג נפטר בשנת 1919 ואת ההנהגה של קליקת ז׳ילי הייתה מונהגת על ידי קאו קון עם תמיכה של וו. קאו ווו החלו ליזום מתיחות כנגד דואן וקליקה אנהוי, והפיצו מברקים בין המנהיגים האחרים, בהם הם מגנים את שיתוף הפעולה של דואן עם יפן. כאשר הם לחצו על הנשיא לדחות את המינוי של גנרל מטעם קליקת דואן, קליקת דואן החלה להתכונן למלחמה נגד חבורת ז'ילי. בשלב זה, קאו ווו החלו לארגן ברית לטווח ארוך, שכללה את כל מתנגדי הקליקה של אנהוי. בנובמבר 1919 נפגש וו עם נציגי טאנג ג'יאו ולו רונגטינג (אנשי המלחמה של יונאן וגואנגשי בהתאמה) בהנגיאנג וחתם על הסכם שכותרתו "טיוטה להקמת צבא בעלות הברית הלאומית להצלה". וו ויצר את הבסיס של הברית נגד חבורת אנהוי, שכללה גם את ג'אנג דזוו-לין מחבורת פנגטיאן החזקה.
מלחמה עריכה
כאשר פרצו לבסוף מעשי האיבה ביולי 1920, קיבל וו תפקיד בולט כמפקד הצבא האנטי-אנהוי. בהתחלה, המערכה לא הייתה לטובת כוחות ז'ילי, כי הם נדחפו חזרה בקו החזית על ידי כוחות אנהוי. עם זאת, וו החליט לבצע מהלך נועז בקצה המערבי של החזית על ידי איגוף עמדות האויב ולאחר מכן תקיפה ישירה של עמדת הפיקוד. ההימור השתלם ווו זכה בניצחון גדול והביא ללכידתם של קצינים רבים מפיקוד האויב. צבא אנהוי התפורר בתוך שבוע, דואן נמלט ליישוב היפני טיינג'ין. וו זכה בהכרה כאסטרטג שמאחורי הניצחון המהיר.
בעקבות הסכסוך הסכימו הקליקות של ז'ילי ופנגטיאן לחלק את השלטון בממשלה בקואליציה משותפת. עם זאת, ג'אנג דזוא-ולין, מנהיג החבורה של פנגטיאן, הרגיש פחות נוח עם עמדתו האנטי-יפנית הנמרצת של וו, שאיימה לשבש את ההסדר העדין שג'אנג סידר עם היפנים בבסיס כוחו במנצ'וריה. וו וג'אנג חלקו זה על זה גם בנושא מי ימלא את מקומו של ראש הממשלה. עד מהרה נשברה הקואליציה בין ז'ילי לפנגטיאן, והעוינות ביניהם הייתה בלתי נמנעת.
ראשית המלחמה בין ז'ילי-פנגטיאן עריכה
במלחמה זו וו הוצב שוב בתפקיד המפקד העליון של כוחות ז'ילי. הלחימה התקיימה בחזית רחבה מדרום לבייג'ינג ולטיינג'ין ונמשכה מאפריל עד יוני 1922. בתחילה, צבא ז'ילי שוב סבל מכמה הפסדים לצבא פנגטיאן שהיה מצויד טוב יותר. אבל שוב, ההנהגה והתכנון של וו הפכו את היוצרות לטובת חבורת ז'ילי. הוא ביצע כמה תרגילי איגוף שהכריחו את האגף המערבי של צבא פנגטיאן לחזור לבייג'ינג, ואז הוא פיתה אותה למלכודת תוך שהוא מעמיד פנים שהוא נסוג. התוצאה הייתה השמדת האגף המערבי של הצבא הפנגטיאני, מה שהקשה על פעולותיו המזרחיות המוצלחות יותר. ג'אנג דה זו-ולין נאלץ לבצע נסיגה כללית ובכך ויתר על השליטה בעיר הבירה לוו.
למרות ניצחונה הקליקה ז'ילי, לא קיבלה את השליטה על כל חלקי סין, כי הממשלה עצמה איבדה את אחיזתה במחוזות רבים: מנצ'וריה הייתה עצמאית דה פקטו תחת הקליקות של ג'אנג דזא-וולין והפנגטיאן, ודרום סין הייתה מחולקת בין מצביאים רבים, כולל שרידי קליקת אנאהוי וכן בשליטת הקוומינטנג של סון יאט-סן.
שליטה על ממשלת בייג'ינג עריכה
הממשלה החדשה בבייג'ינג נתמכה על ידי הממלכה המאוחדת וארצות הברית. לִי יְוֵּ'אנְחונְג (Li Yuanhong), הנשיא האחרון שהייתה לו איזה לגיטימציה בין-לאומית, נקרא לשבת שוב כנשיא ב-12 ביוני 1922. עם זאת, כל חבר קבינט היה צריך להיות מאושר על ידי וו. בשלב זה, יוקרתו ותהילה של וו עלו בהרבה על זו של מורהו לשעבר קאו קון, ראש הפלג של ז'ילי. הדבר יצר מתח ביניהם, אם כי לא גרם למשבר. וו ניסה לרסן את קאו כאשר הוא התחיל במזימות פוליטיות לחתור לנשיאות, אך בסופו של דבר לא הצליח למנוע מקאו להפיל את הממשלה ולפטר את לי. קאו בילה כמה חודשים בקמפיין לנשיאות ואף הצהיר בגלוי שיתן שוחד - ישלם 5,000 דולר לכל חבר פרלמנט שיצביע עבורו. הדבר גרם לגינוי לאומי נגד חבורת ז'ילי, אך לא מנע את בחירתו של קאו באוקטובר 1923.
בשנת 1923 שבר וו ללא רחם את שביתה עובדי הרכבת החשובה בקו האנקו - בייג'ינג, על ידי שליחת כוחות צבאיים לדכא באלימות את העובדים ומנהיגיהם. החיילים הרגו 35 פועלים ופצעו רבים נוספים. פעולה זו פגעה במוניטין של וו בקרב העם הסיני, אם כי הוא זכה להוקרה בשמירת האינטרסים העסקיים הבריטיים והאמריקנים שפעלו בסין.
אף על פי שנראה כי כוחה של קליקת ז'ילי היה בטוח באותה העת, צץ משבר נוסף עם הקליקה של פנטיגאן. המשבר היה על העיר שאנגחאי, שהייתה המנוע המסחרי של האומה הסינית. שאנגחאי הייתה חלק ממחוז ג'יאנגסו, תחת השליטה של ז'ילי, אבל למעשה נוהלה על ידי ג'ג'יאנג, שהיה משרידי הקליקה של אנהווי. כאשר דרשו אנשי ז'ילי את החזרתה של שאנגחאי לחסותם, הם סירבו, ועד מהרה פרצו קרבות. ג'אנג דזוו-לין במנצ'וריה וסאן יאט-סן, בגואנגדונג, הכריזו על תמיכתם בקליקה של אנהווי והתכוננו למלחמה. וו שלח כוחות לדרום כדי להתמודד איתם, ועם כל תגבורת אפשרית שיכולה הייתה להגיע מכוחות הקוומינטנג של סאן. וו עצמו התכונן להתמודד שוב עם הצבא של פנגטיאן.
המלחמה השנייה בין ז׳ילי ופנגטיאן עריכה
בשיא כוחו, וו נקרא בשם "מרשל ג'ייד" (אבן יקרה) ונחשב האסטרטג הבולט ביותר של סין באותה תקופה. הייתה צפייה כי וו יהיה מסוגל לנצח במלחמה בין הקליקות השונות, ובכך יביא סוף לשלטון של תקופת המצביאים העצמאיים - שהם היו רשויות שלטון אזוריות עצמאיים למחצה. לוחמיו היו מאומנים, ואולי הטובים ביותר בסין, וכמנהיג פלג ז'ילי הוא נלחם ללא הרף נגד מצביאים סינים צפוניים כמו ג'אנג זואולין.
מאות אלפי אנשים נלחמו בקרב הגדול בין צבא פנגטיאן של ג'אנג לבין כוחות ז'ילי של וו. ברגע מרכזי בקרב, אחד מבעלי בריתו העיקריים של וו, פנג יו-שיאנג, נטש את החזית, צעד אל בייג'ינג וביצע הפיכה. ההפיכה הפילה את המשטר הקיים והוא הכריז על ממשלה חדשה ומתקדמת. התפנית הבלתי צפויה הזאת, פגעה באסטרטגיה הצבאית של וו והייתה כתקיעת סכין בגבו. הוא הובס על ידי כוחות של ג'אנג ליד טיינג'ין. אחרי הניצחון של פלג פנגטיאן, דואן קירוי נעשה ראש המדינה והוא הכריז על ממשלה זמנית.
המשלחת הצפונית עריכה
וו שמר על בסיס כוחו (ראו מפת הטריטוריות ומהלכי המלחמה) בחוביי ובנאן שבמרכז סין, עד שעמד מול צבא הקוומינטנג במהלך מבצע "המשלחת הצפונית" ב-1927. צבאו הובס שוב על ידי בעלי ברית של הקוומינטנג בצפון-מערב, והוא נאלץ לסגת לג'נגג'ואו שבנאן.
וו, בניגוד לאנשי צבא אחרים בסין, לא החזיק בתפקיד פוליטי.[4] אבל תלה את דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון במשרדו. הוא היה לאומני, וסירב להסתתר מפני אויביו - משום שראה בהם גורמים עוינות לסין, ובמקום זאת בחר להתעמת ולהילחם בהם.[5]
שנים מאוחרות עריכה
לאחר פרוץ מלחמת סין–יפן השנייה, וו סירב לשתף פעולה עם היפנים. ב-1939, כשהיפנים הזמינו אותו להיות מנהיג ממשלת הבובות בצפון סין, נשא וו נאום ואמר כי הוא מוכן להפוך שוב למנהיג של צפון סין בשם הסדר החדש באסיה, אם כל חייל יפני שעל אדמת סין יחזור ליפן. בסופו של דבר וו פאיפו, הורעל על ידי היפנים.[6]
הוא היה גיבור לאומי במותו, מעמד שמעולם לא השיג בחייו.
קישורים חיצוניים עריכה
- וו פאיפו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ The China Monthly Review, Volume 38. Millard Publishing Company, Incorporated. September 1926.
- ^ Karl E. Meyer; Shareen Blair Brysac (10 March 2015). The China Collectors: America's Century-Long Hunt for Asian Art Treasures. St. Martin's Press. pp. 9–
- ^ Chinese History - The Republic of China (1911-1949) event history at Chinaknowledge
- ^ John B. Powell (2008). My Twenty Five Years in China. READ BOOKS. p. 85
- ^ Jonathan Fenby (2005). Chiang Kai Shek: China's Generalissimo and the Nation He Lost. Carroll & Graf Publishers. p. 103.
- ^ Life magazine coverage of Wu Peifu's funeral