וידאל בנבנשת

דון וידאל בנבנשת (נולד בשנת 1380, ה'ק"ם, נפטר לפני שנת 1439, ה'קצ"ט[1]) היה אחד מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.

לשאלת הזיהוי של דון וידאל בנבנשת עריכה

במאה החמש עשרה, בעיר סרגוסה, מדינת אראגון שבספרד, חיו שני משוררים ששם משפחתם היה בנבנשת ושמם הפרטי וידאל, ובלועזית בידאל. שאלת זיהויים והאבחנה בין השניים, גרמה לחוקרים מבוכה גדולה. יש שראו בדון וידאל בנבנשת ובווידאל בן-בנבנשת (בן לביא), דמות אחת, בגרסאות שם שונות.[2] במקורות אחרים ישנה הבחנה ביניהם כשני משוררים נפרדים, אולם קיים ערוב בין פעולותיהם של השניים.[3] על קיומם של שני וידאלים ידוע עוד במאה החמש עשרה.[4] המשורר שלמה בונפיד, מזכיר את שניהם באיגרתו:
"בראותי בימים עברו המשורר דון וידאל בנבנשת ז"ל ודון בידאל בן לביא קבצו שיריהם לחכם שנאור....
ואני ידעתי הבדל יבדילוני מן המשוררים הקדומים ויחשב נעם שיריהם בר נקי ובר"[5]
וכן:
" לפיארה פְאֵר הַשִּׁיר אֲשֶר סַף וְאֶל לָביא כְלָביא לִי שְׁאָגָה/
וְעַל בֶּן בֶנְבְנֶישְׁת יוֹם יוֹם אֲיַלֵּל אֲשׁר הֵסִיר כָּל בְּדַל שִׁיר וְהִגָּה",[6]
אולם היו חסרים פרטים וראיות מדעיות. הראשון שהביא הוכחות לקיומם של שני משוררים הוא החוקר צבי גרץ[7] אבל הוא לא קבע מה שמו המדויק של כל אחד מהם ולא חילק את השירים על פי מחבריהם. מחקרים של דר' תרצה ורדי,[8] ודר' מתי הוס[9] הבדילו את האחד מן השני והגדירו את פרטי הזהות והשירים של כל אחד משני המשוררים.
האחד, וידאל יוסף בן לביא בן בנבנשת. משורר שעסק בנוסף גם במדע,[10] והשתתף בוויכוח טורטוסה. לאחר מכן התנצר עם רבים מבני משפחתו[11] וכנוצרי שימש בתפקידים שונים בחצר המלכות. השני, דון וידאל (בידאל) בנבנשת, משורר ומחבר מקמות.[12]

תולדות חייו עריכה

מעט מאוד מידע קיים על תולדות חייו של דון וידאל בנבנשת. אביו יוסף בנבנשת נשא את בונפילה בת וידאל דה לה קבלריה, לאשה בשנת 1380. ייתכן שדון וידאל בנבנשת, היה אחיו של רבי אברהם בנבנשת, הרב הראשי של קסטיליה ומדינאי בחצר המלך חואן השני.[13] דון וידאל בנבנשת נשא לאשה את אחותו של וידאל בן לביא, שהייתה בתה של בת דודו בונפוס.[14] משיר שכתב לידידו יוסף בן לביא, מסתבר שאשתו מתה, "גלה ממני כבוד... לקוחה ממני אחותך נותי נ"ע".[15] גם במקור זה יש משום אישור שזו הייתה אחותו של בן לביא.[16] וידאל בנבנשת היה ביחסי ידידות עמוקים עם יוסף בן לביא, והם אף כתבו יחד כמה יצירות. משיר שכתב לו המשורר שלמה בן משולם דיפיארה "במקלה תעבר ירדן מצוקות",[17] ניתן להסיק שמעט לפני חתונתו נפטר אחיו.
ייתכן שדון וידאל בנבנשת היה רופא, כך לפחות ציין משה ב"ר יעקב בן זאברה שהעתיק את כתב היד שלו.[18] דר' הוס מציין בהקדמתו לספר "מליצת עפר ודינה", כי ישנם ביצירה פרטים רבים המעידים על ידע רפואי נרחב. לא ידוע ממה התפרנס, אולם אין עדות שהיה לו פטרון או שנזקק לחסדי נדיבים, וייתכן אף שהיה בעל אמצעים, שכן דיפיארה מבקש מבנבנשת שיעזור לו[19]כספית. כן ישנם מכתבים המעידים על אישיותו התקיפה ופעילותו כבורר בסכסוכים.[20] ייתכן שהייתה זו רק סמכות רוחנית כי אין כיתוב רשמי על פועלו זה. דון וידאל בנבנשת, ביחד עם עוד משוררים מסרגוסה (שלמה דיפיארה, יוסף בן לביא, שלמה בונפיד), ייסדו אגודה ספרותית, דוגמת חברות ממין זה שהיו שכיחות בקרב הנוצרים. האגודה נקראה "עדת נוגנים" (במקומות אחרים גם "כת משוררים"). מעמדו של בנבנשת היה נמוך יותר על פי הודאתו, אולי בשל היותו צעיר מהאחרים.[21] בנוסף ניהל בנבנשת חליפת מכתבים ענפה עם רבים מחכמי דורו, בהם: שנאור, משה גבאי, ר' יוסף אלבו, ר' שם טוב, המגישתר אברהם בייבאג'י ועוד.[22]
אין עדות לפעילותו הציבורית. אולם ישנה איגרת שבה הוא כותב אל מי שהוא מכנה "הגיבור", על צרות עמו ובה בקשה שהלה ילך להשתדל אצל המלך על דבר הקהילות היהודיות.[23]

יצירותיו הספרותיות עריכה

וידאל בנבנשת כתב כ-156 שירים שכולם מאופיינים בגיוון, תמציתיות, ומעל לכל חן ונועם, המקנים ליצירותיו אופי אישי. יחד עם חבריו ב"כת המשוררים" הביא לתחיה תרבותית בשירה העברית, בעשור הראשון למאה החמש עשרה, זמן קצר לפני קריסתה המוחלטת עם גירוש ספרד. על יחסיו עם המשורר יוסף בן לביא אפשר ללמוד מתוך קובצי שירתו[21]:

  • שירים צ"ח' – ק' כתב וידאל בנבנשת לבן לביא לחתונתו של האחרון.
  • שירים ע' – ע"ד נכתבו לבן לביא בעקבות מות אחיו .
  • שירים כ"ה – ל"ה, הם סדרה של חילופי -שיר מתמשכים בין וידאל בנבנשת ויוסף בן לביא, תוך שהם כותבים על נושא מסוים ושומרים על הדדיות אמנותית כצימוד חוזר בשירי חשק.
    שירים קמ"ה – קמ"ח הם קובץ של שירי התנצחות בין השניים.
  • "מליצת עפר ודינה": היצירה כתובה בפרוזה מחורזת שמשולבים בה שירים שקולים ומורכבת משני חלקים: סיפור מעשה הומוריסטי ומפולפל, ופירוש המעניק לסיפור משמעויות אלגוריות מוסריות. חשיבותה של `מליצת עפר ודינה` באיכויותיה הספרותיות המרשימות ובהיותה חוליה היסטורית חשובה בהתפתחות הסיפורת העברית בימי הביניים.
  • "הלצה": חיבור הומוריסטי על אחד מחבריו של דון וידאל בנבנשת שעל אף היותו ידוע כמאהב רב מעללים תש כוחו למרבה הבושה דווקא בליל כלולותיו. ההלצה נכתבה כנראה על ידי בן לביא ובנבנשת במשותף.[24]

לקריאה נוספת עריכה

  • ורדי תרצה, שירי דון וידאל בנבנשת: עבודת גמר בספרות עברית מוגשת לפרופ' י. יהלום ירושלים תמוז תשמ"ז חמו"ל, 1987 (Thesis) מהד' בקורתית, בלווית מבוא, מקורות ובאור
  • מתי הוס, מליצת עפר ודינה ירושלים י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית תשס"ג

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ Vidal Benveniste
  2. ^ י. דאווידזון, אוצר. השירה והפיוט, ktov publishing house ltd. 1970 ד׳, עמ 379
  3. ^ Vidal Benveniste - Wikipedia
  4. ^ ר' פטאי, משפוני שירה, ירושלים תרצ"ט, עמ 44-66
  5. ^ כתב יד בודליאנה 1984, עמ' 48 א-ב
  6. ^ כתב יד בודליאנה 1984 עמ 80 א
  7. ^ צ' גרץ, דברי ימי ישראל, ווארשא, תרנ"ח, ו', עמ 411–4412 ציון ג'.
  8. ^ ורדי תרצה, שירי דון וידאל בנבנשת: עבודת גמר בספרות עברית מוגשת לפרופ' י. יהלום ירושלים תמוז תשמ"ז [חמו"ל], 1987 (Thesis) מהד' בקורתית, בלווית מבוא, מקורות ובאור
  9. ^ מתי הוס, מליצת עפר ודינה ירושלים י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית תשס"ג
  10. ^ דיוואן דיפיארה שיר ט"ו 25-26,29-30
  11. ^ שלמה בונפיד שירים עמ' 114-115
  12. ^ שירה העברית בספרד ובפרובאנס חיים שירמן ב' 592 מוסד ביאליק ירושלים 1995
  13. ^ BENVENISTE in Catalan
  14. ^ מתי הוס מליצת עפר ודינה ירושלים י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית תשס"ג פרק 2
  15. ^ איגרת "אין שלום" כתב יד סינסינטי 315 עמ' 2א
  16. ^ (הערה 52) ורדי תרצה, שירי דון וידאל בנבנשת: עבודת גמר בספרות עברית ירושלים תמוז תשמ"ז
  17. ^ כתב יד אוקספורד 2769, עמ' 42 ב'
  18. ^ מתי הוס מליצת עפר ודינה ירושלים י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית תשס"ג פרק 2 עמ' 34
  19. ^ כתב יד סינינטי 315 עמ 8 א'-ב'
  20. ^ כתב יד סינסינטי 315 עמ' 9 ב'
  21. ^ 1 2 פרויקט בן יהודה
  22. ^ ורדי תרצה, שירי דון וידאל בנבנשת: ירושלים תמוז תשמ"ז; וגם, מתי הוס, מליצת עפר ודינה ירושלים י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית תשס"ג.
  23. ^ כתב סינסינטי 315 א'10
  24. ^ מ. רבינוביץ, ״הלצה״ מזרח ומערב ב׳ תרפ״ח עמ 421-419